בעלי עובד מאןד קשה ולאחרונה גם פתח עסק )עבןדה פיזית מאומצת מאןד בתנאי מזג אויר קיצונים(. יש לנו תינוק בן חצי שנה ובעלי אומר שכל דקה פנויה שלו נתןנה כמעט רק לעסק. מבינה אותו מצד אחד קיבלנו הזדמנות שלא כדאי לפספס בעניין פתיחת העסק ומצד שני רואה שאני לא באמת מסתדרת. אני מצפה ממנו לעבןד גם בבית כי הבית ןהתינוק זה מסביב לשעון ואין לי כמעט שעות שינה והוא כן זוכה לישון.
הוא מפרגן לי בביסיטריות וכדומה אבל זה שולי לעומת מה שאני באמת צריכה וזה שעות שינה בלילה..
מה כדאי לעשות ?
אם כן. אפשר לעשות משמרות.
משמע נגיד מ8 בערב עד 1 בלילה הוא עם התינוק ואת ישנה
ואז הוא ישן עד הבוקר. ואת קמה לתינוק.
או הפוך שהוא ישן בתחילת הלילה
כמובן שאתם לא חייבים להיות ערים כל הזמן.
אלא לישון ואם התינוק יקום. לוקחים עליו אחריות.
במידה ואת לא עובדת.
תשלימי שעות שינה ביום.
ולזכור.
שינה קודמת לכביסה.
קודמת להכנת ארוחת צהריים
וקודמת להכל.
ממש לא מובן מאליו.
תקחי מנקה, ובייביסיטר ותשני במהלך היום.
מבינה אותך, זאת תקופה מאתגרת.
תשתמשי במשאבים שיקלו עליך.
מעבר לפתרונות טכניים תבדקי עם עצמך האם חסרה לך תחושת שותפות ואמפתיה מצידו.
❤
אין אמור בזוגיות ...הכל שאלה של מה מתאים לכם
בתיאור של העבודה של בעלך שנשמעת קשה הגיוני שלא יצליח לקום האמת...
עכשיו התינוק בן חצי שנה...זה זמן שאפשר כבר לסדר שעות למה את כל היום סביבו? למה אין לך זמן לישון? את עובבדת תעשי בדק בית איך להקל על עצמך
ושוב בזוגיות אין מודל שמתאים לכולם יש לי אחות שמעולם לא קמה לילדים..ואני לעומת זאת גידלתי 3 צמודים ורק אני קמה לילדים בלילה מאז ומעולם..ולי זה מתאים אין תשובה שנכונה כאן
זה תלוי זוגיות.
אצלנו תמיד היה ברור ששנינו קמים.
לפעמים לאחד קשה יותר מלשני, אז מתחשבים.
לדעתי נכון ששני ההורים יחלקו בעול גידול הילד.
ונקודה שצרמה לי, האמירה "מפרגן לי בבייביסיטריות".
אין דבר כזה מפרגן לך. הכסף הוא של שניכם. הבית של שניכם. כנל התינוק וכיו"ב.
אתם מפרגנים לעצמכם עם הכסף שלכם. וטוב שכך.
הוא לא עושה לך טובה.
שלפעמים הוא שומר בעצמו על התינוק, לא שהוא משלם לבייביסיטר
והאמת שגם זה קצת מצחיק כי אף אחד לא אומר על אמא שהיא עושה בייביסיטר על התינוק שלה , רק על אבא שמעתי
הילד של שניכם. ברוכים הבאים למאה ה21.
צריך שניים לטנגו
כי במידה ולא ועול הפרנסה עליו בלבד.
נכון והוגן שעול גידול הילדים ותחזוקת הבית יהיה עליה.
ההגיון מובן
אבל רק לשתף שזה גם לא חובה ככה,
אצלנו הרבה תקופות לא עבדתי ועדיין גם בעלי היה שותף בבית.
כמובן שכל זוג מה שטוב לו אבל הצגתם פה כאילו זו עובדה אובייקטיבית ומוחלטת, היה חשב לי להציג שלא
אבל זה החלוקה המתבקשת.
כל זוג יכול להחליט לעצמו מה הוא רוצה
נכון והוגן זה נשמע באופן אובייקטיבי
אם האישה לא עובדת ורק בבית עם הילד, גם היא יכולה "לעבוד" רק 9 עד 5 ואז לשבת רגל על רגל?
אני מבינה שהגבר עובד קשה לפרנסה אבל אבל אם כל עול גידול הילדים עליה זה יוצא הרבה יותר שעות
יכולה להחליט מה יהיה הסדר יום של הילד.
אז נכון שגם אחר"צ הילד נמצא וצריך תשומת לב.
אבל אי אפשר להשוות קושי של עבודה מחוץ לבית להיות עם הילד(ים) שלך.
עם הילדים הרבה יותר קל.
אני לא חושב שאפשר להשוות קושי של הגבר בהודעה הפותחת לקושי של האישה.
הרבה יותר קל להיות עם הילד שלך בבית (וגם אם עול תחזוקת הבית עליך) מאשר לעבוד בעבודה פיזית מאומצת בתנאי מזג אוויר קיצוניים כמו שהיא מתארת.
וב"ה גם לי יש ילדה קטנה
וב"ה יש גם גדולות
ועברנו את הכל.
כן. זה לא קל.
אבל אי אפשר להשוות.
וזה לא עניין של שעות.
כנראה שזה בכל זאת סובייקטיבי.
הבעל בעבודה פיזית קשה.
האישה עם התינוק והילד הגדול. יש תינוקות ששוקלים 8-10 קילו ועדיין רוצים ידיים כל היום. זה דיי קשה לעשות כביסה ולנקות תוך כדי סחיבה של 10 קילו עליך. ואז עוד נגיד לקלח את הגדול ולסחוב אותו כשהוא בורח מהגינה ולהרים אותו למיטה לשינה כשהוא מתחמק בצחקוקים וגם ילד בן 3 הוא דיי כבד... אז בסדר בוא נגיד היא לא עושה עבודה של טען בתותחנים אבל זה גם מאוד קשה. אולי בשבילך להרים ילד בן 3 ששוקל 14 קילו כמה פעמים ביום זה קליל, לא לכולם.
בקיצור. האישה עשתה 100% בבית והגבר 100% בחוץ כמו שאתה מבקש. הגיע הלילה והולכים לישון. האם גם במצב כזה הגבר יכול לישון לו ברצף את מספר השעות שלו בעוד האישה תקום 5 פעמים בלילה לפעמים ולא תישן יותר משעתיים רצוף? שהבעל יקום רענן לעוד יום קשה והיא מבחינתה כבר 5 חודשים זה אותו יום רצוף כי אין יום ואין לילה? רק כי היא פעם בשבוע יכולה לישון שעה בצהריים כי במקרה התינוק ישן יותר מ-40 דקות רצוף?
ישנם פתרונות גם לזה.
אבל לכל זוג יתאים מקרה אחר
ולכן הם צריכים יחד למצוא את הפתרון המתאים להם
במיליון דברים, כמה ילדים, איזה גילאים, מה הטמפרמנט של הילדים.
תלוי גם איזה עבודה
זה עבודה סיזיפית שוחקת מייגעת.
בכלל משק בית
והרבה לבד
וכמה אפשר להתעסק בקקי פיפי אוכל גרפס הרדמות.
ועם ילדים קטנים בבית.
ומעדיפה את העבודה. איך אני?
לא זוכרת מתי ישנתי 5 שעות רצוף ב4 שנים האחרונות.
אני חוזרת מיום עבודה לפעמים ב6-7 בערב וכולי עם אנרגיות לילדים (כי זה אנרגיות אחרות) כשהאבא שלהם (שגם בעבודה תובענית) רוצה רק שקט.
אז כנראה שזה לא קשור למי עובד יותר קשה. אלא להבנה של מה זה להיות הורה נוכח ובן זוג תומך.
ואל תחרטטו על עבודה קשה.
אם לא. לא על זה דיברתי.
דיברתי על עבודה פיזית מאומצת בחוץ מצאת החמה ועד הערב. כמו שכתבתה פותחת השרשור.
אני גם עובד במשרה מלאה, וגם מגדל ילדים לבדי מחצית מהזמן (ב"ה), הרבה יותר קל לגדל ילדים, אולי כשהם תינוקים ולא נמצאים במעונות וכיו"ב זה אחרת.
אבל רוב רובם הולכים למעון/גן כמה חודשים אחרי הלידה.
3 ילדים בלעה"ר, חלקם מאתגרים ב"ה ובכל זאת.
כמו שכתבתי בתגובה אחרת, לדעתי הכול סובייקטיבי ורגשי, ואני האחרון שיזלזל ברגשות של אישה שמרגישה לבד.
אבל אם כבר התחלנו את התחרות, זאת דעתי לגביה.
עקרות בית במשרה מלאה זה מאוד מאוד קשה.
בדרך כלל שולחים את הילדים למעון/גן כמה חודשים אחרי הלידה.
אם לפותחת האשכול יש הרגשה של יןתר מדי עומס, אולי זה יכול לעזור לה במקביל לתמיכה הרגשית שהיא צריכה מבעלה.
יהיה פחות עבודה בחוץ עם מנהלים על הראש
בבית את יכולה לישון כשהילד ישן..אף אחד לא חושב עליך עם תפוקות
אם זה לא איזה ילד קשה ובעייתי זה לא משתווה ללחץ ולעומס של עבודה מחוץ לבית
בעבודה טובענית, 8 שעות.
ללא ספק פחות לחץ בעבודה.
יכולה ללכת לשירותים כשאני צריכה.
לא סוחבת דברים כבדים (רוב הזמן).
אף אחד לא מרביץ לי.
לא תמיד אפשר לישון כשהילד ישן. מבינה שאף פעם לא היה לך ילד שבקושי ישן. איך אפשר להצליח לנוח כשהילד ישן רק חצי שעה בצהריים ובזמן הזה את צריכה לרדוף אחרי אחים שלו?
והילדים שלי לא קשים ב"ה, לגמרי נורמטיביים.
בקיצור, כל סיטואציה היא אחרת ולכל בנאדם קשה משהו אחר וזה בסדר.
לגמרי תלוי ילד/ כוחות וזריזות של האשה/ מס הילדים בבית ועוד. כשחזרתי לעבודה, שעות העבודה הלחוצות פחות...
גם כביסות, גם כלים, גם בישולים, גם ניקיון, גם להעסיק ילדים
אין לי רגע פנוי.
ואני כבר כמה שנים עם ילדים בבית, לפחות שנתיים מתוכם אין לי אפשרות לישון צהריים כי לא כל הילדים ישנים/לא תמיד השינה שלהם באותו זמן/השינה זה הזמן היחיד שאני מצליחה לעשות דברים חשובים.
אני צריכה לנסות לגנוב שנייה לשירותים ובדכ אחרי זה אני צריכה לשקם נזקים.
האוכל שלי זה לפעמים השאריות שלהם כי לא תמיד מצליחה להכין לי תוך כדי שמכינה להם ואז כשהם מסיימים לאכןל הם כבר צריכים אותי לפעילות הבאה.
השתייה חמה שלי מתקררת לאיטה בלי שאני זוכה לטעום ממנה לפעמים.
נראה לי הרעיון הובן.
ואני לא חושבת שהילדים שלי קשים, הם ילדים, שדורשים את שלהם, ויש להם עם מי לריב אז הם מנצלים את זה.
אין לי תלונות, מודה לה' על הילדים ועל האפשרות והכוחות להיות איתם.
רק שזה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע מהשרשור הזה.
ואני גידלתי 5 ילדים בלי לול או עגלה בבית ובקושי ישנו
ןהגילאים שלהם
@פה לקצת אני חייבת לומר שאני זוכרת אותך פה עוד מהילד הראשון ולפני, את פשוט מלכה❤️ זה באמת דורש.
גידול הילדים ותחזוקת הבית זאת לא עבןדה?
אם עול הפרנסהעל הגבר אז הוא עובד בשעות מוגדרות, איזה שעןת מוגדרות יש לאישה?
עבודה קשה
אני לא מזלזל בעבודות הבית.
אבל מצד שני לא יכול להיות מצב שאחד הצדדים עובד מצאת החמה ועד ערב כמו שמתואר בהודעה הפותחת
ועוד שהוא יחזור הביתה הוא צריך גם להיות ב100% בענייני הבית
להיות עם ילדיו זה ברור שהוא יכול
אבל מעבר לזה?
ומה הכוונה איזה שעות יש לאישה?(בתור דוגמה. יש כאלה שגבר בבית והאישה מפרנסת)
היא בבית והיא מחליטה מה יהיה סדר היום.
מתי להכין מה כמה ולמה ומתי לנוח.
אם תשאל את בעלי, הוא לעולם לא היה מתחלף איתי. מבחינתו אני עובדת הרבה יותר קשה.
אני עם ילדים בבית ולא שנה ראשונה.
אני לא מחליטה מתי ואם לנוח אלא תלויה בילדים לעומת בעלי שבהחלט מחליט מתי לנוח.
(לצורך העניין אני עכשיו ערה עם החמוד התורן והוא ישן, מחר הוא ינוח ואני לא. הוא יוכל לשבת לשתות קפה חם כמה פעמים ביום שאצלי כנראה יספיק להתקרר עד שאזכר שהכנתי אותו. ויש לו עוד כמה תנאים יותר טובים, הוא יידע למנות אותו יותר טוב ממני)
ואם כל גידול הילדים ותחזוקת הבית היא על האדם שלא עובד מחוץ לבית אז גם הוא עובד מצאת החמה ועד צאת החמה....
בקיצור, ממש לא חד משמעי כמו שכתבת.
(אצלנו למרות שהוא המפרנס הבלעדי ברור לו שהוא גם חלק מניהול הבית ומגידול הילדים. זה מה שמתאים לנו)
ובאמת לא יצליח לקום בלילה.
זו תקופה זמנית? אחרי שהעסק יתייצב צפויה לו יותר נחת? כי אם כן - אז נראה לי שכדאי לאפשר לו את השינה שהוא זקוק לה כרגע, ולהתאמץ לקום בעצמך בלילה.
באופן אישי כל עוד התינוק יונק אני זו שקמה בלילה, אלא אם כן מדובר במצב קיצוני של בכי בלי הפסקה, ואז גם בעלי מתגייס לעזרה.
אם גם המצב אצלכם עם התינוק קיצוני - באמת כדאי לנסות לטפל בזה בלי קשר...
איך היה לפני כן? הוא תמיד עבד קשה ושעות ארוכות מחוץ לבית?
את עובדת?
את ישנה בימים?
את מסוגלת לשחרר מהתינוק ולעשות משהו אחר בשבילך?
מה זה "כדאי לעשות". תלוי באיזון שלכם ובתפקוד שהוא זקוק לו כדי לחיות. אם הוא יקרוס אתם תפשטו רגל ואם את תקרסי יקרה אסון.
תשלימי שעות. זה מאסט. כשתהיי פחות חסרת שעות שינה תהיי הרבה יותר שמחה ובריאה. יהיה יותר קל להגיע להסכמות והבנות ביניכם על הנשיאה בעול.
כמו שאת רואה הדעות כאן חלוקות.
ובאמת זה עניין אישי של הזוג, כל זוג ומה שמתאים לו.
במקומך, אם יש עזרה של בייבייסטר אז תביאי מישהי שתהיה איתו ולכי לישון.
הייתה לי אישה במצב קשוח מאוד (לא עברה בחוץ באמת וכאלה, אבל מסיבות אחרות מצב קשוח)
הייתי בבית עם ילד בחופש הגדול והייתי חייב לעבוד. אז פשוט הבאתי עוד מחשב והושבתי אותו לידי.
לא
יש אתגרים אחרים. עם אותם אנשים אבל במצב תפקוד אחר לגמרי.
כל אחד.
נראה שהאישה אחרי לידה מצפה בעיקר לתמיכה רגשית והרגשה ש"היא לא לבד" (ויתקנו אותי אם אני טועה), וגבר צריך את ההערכה ושימת לב אמיתית לעבודה הקשה שלו מחוץ לבית.
ברגע שכל אחד מקבל את הצורך שלו - זה עשוי לתת לו דלק להשקיע "אובר".
אם בכל זאת מגיעים משום מה לנושא ה"חובות" וחלוקת המטלות בבית, כולם מדברים על השינוי כיום בו לפעמים נשים גם מנהלות בית וגם עובדות, אבל לפעמים לא שמים לב לצד השני, בו הרבה פעמים נשים מצפות מהבעל ש"יביא את הכסף", כי הרי "זאת חובתו" כביכול, אבל עדיין מצפות שיעזור גם בבית בדיוק כמוה כי "הרי זה גם בית וילדים שלו"...
קשה לרקוד על 2 החתונות...
הילדים שלי היו תינוקות צמודים. שניים.
היה ברור לשנינו שעול הבית עליי כי הוא בונה את עצמו עכשיו ואני כולי לבית ולילדים.
חלק מהפריווילגיות היו גם להרשות לעצמי לא לעבוד בשלב מסוים (למרות שחזרתי מחלד אחרי 3.5 חודשים, מבחירה ורצון) ולהישאר איתם בבית אבל כשהם היו ממש קטנים, ולא ישנו טוב, נעזרתי בו עד שישנו שנת לילה וגם - ישנתי עם הילדים פשוט בכל שעה שהם ישנו. זה לא שנת לילה אבל זה עדיף מכלום ולמזלי הם התחילו לישון טוב לילה שלם בגיל ממש מוקדם
אם הילד שלך לא ישן שנת לילה, תזמיני ייעוץ שינה
לא ניסיתי אף פעם אבל יודעת שמאוד יכול לעזור מקריאה בפורום הסמוך
ילדעתי לא צריך להתנגש חזיתית אם אפשר לפתור את הבעיה מכיוון אחר
אסף שמואלביץ, שושנה סטרוק, הבחור הפוסט טראומטי שחסם אנשים להכנס למקלט.
אמור לי מה הפוזיציה שלך ואומר לך מי אתה.
רשתות חברתיות שגם ככה אף אחד לא מבין שם שום דבר בשום נושא תופסים עמדה רומסים זה את פוזיצית זה בלי שמעולם לא עברו מבחן אחד בנושא שהם מדברים עליו ורומסים אותי ואת המתמודדים האחרים, רומסים שכול, רומסים מצבים משפחתיים, רומסים נפגעי כתות, רומסים זה את רבניו של זה, אמונה סלקטיבית במשטרה ובמערכת המשפט, הכל שאלה של איזה מחנה הם משרתים, רומסים זכויות בעלי חיים, רומסים זכויות בני אדם, אף אחד לא יודע כלום, הכל תחת איסור פרסום ולכולם יש דעה אם קיימות בכלל פגיעות טקסיות בחברון ומה המושג הזה בכלל אומר.
דיברתי עם מתמודד נוסף הערב, גם אצלו הטריגרים הציפו אותו אתמול.
רמוס ורצוץ כי מחר נמות.
סופריקה.
אולי עדיף לא להסתכל...
נשימה עמוקה
בתפילה לרוגע❤️
למרות שבעלי מעורב בנושא.
לא מעניין אותי.
מרגיש כאילו כל אחד מוכשר עכשיו לכתוב איזו זווית ראייה שלו, וכותבים לו "תודה שכתבת", ולפעמים זה לשה"ר ממש.
לא בגלל איך שיתנפלו עליי כאן כעדת כלבים מזי קצף - לזה אני לא רק רגיל אלא כבר מחוסן בפני הכלבת - אלא כמובן מפני שאתוייג מייד כבנטיסט מרעיל בארות, אוכל מוות [והפעם כמובן מהצד שמותר לכנותו כך...] והדיון יתמקד במה שלא שייך. אבל נו, שיהיה, הרי מאז ומתמיד תפקידי כאן זה להיות ההוא שמעז לדבר גם כשאף אחד לא במקום של לשמוע.
בקיצור נמרץ, הנקודה היא: היו הרבה שה"חג שמח" של האמא עשה להם טריגר שלא ברא השטן, אבל בפורום הזה נוח מאוד להתעלם, ולהציף רק כשפתאום יש איזה עניין שמסיבות מאוד מסויימות, ובכן, מציף.
סיימתי להפעם.
עריכה: בעצם לא, יש עוד דבר שחייבים לפרוק, אם כבר התחלנו. ההתקרנפות האיומה של וולדיגר. היא, מכל חברי וחברות כנסת הכתם הנורא, התיימרה להבין ולהיטיב עם התמודדות הנפש. לעסוק בזה, להיות לימין הציבור בזה. ועכשיו מה? ברגע האמת, רגע שבו הכרחי שתדפוק לבצלאל על השולחן ותכריח אותו להביט למציאות בעיניים, ולומר לאורית שעם כל הכבוד, היא לא יכולה לנהוג כאילו כלום ולהישאר בתפקיד שרה, חברת קבינט, חברת כנסת, בכירת מפלגה, בקרב הציבור. בטח כשמתיימרים לדבר בשם חברה שלמה, שאיפה גדולה. שתוכיח שהיא מבינה את חומרת המצב, את האש הבוערת, שתפרוש ותטפל בכאב מבית. שתתייצב באומץ ושתשמש דוגמא לציבור שנוהג אחרת מכולם, שיודע להתאבל ולשבת בקרן זווית ועימו אנוכי בצרה. זה ברור לגמרי שאורית לא איתנו, לא מסוגלת לקבל את ההכרח ותיאחז בקרן המזבח שאין לה בה כל שייכות עוד. אבל מה עושה מיכל? מתראיינת, צועקת בלחץ, מגוננת בציפוף שורות סובייטי על החונטה בצלאל והשותפים. זו חרפה מזעזעת, שבצלאל כנראה לא באמת קולט מה תעלה לו אלקטורלית באיזור שאיננו בכיסו, מהקו הירוק מערבה. אולי באמת הקו הירוק עדיין קיים - רק עבור הציונים הדתיים. עניין שבנפש.
אסור לה לפרוש. אם היא תפרוש זה ייפתח פה לשמועות שהיא באמת פגעה בביתה (שזה שטויות גמורות כמובן)
מבחינתי רק הוכחת פוליטיזציה בסגנון סטאליניסטי.
אבל זכותך.
או בהכפשת אורית סטרוק.
ייפרשו. רשעים ארורים.
כל מי שתמך בשקמה ברלסר ימ"ש
האמת היא שאני מצטער עכשיו שכל זה בפורום נשו"ט. כאילו, מה שייך. מבין לגמרי אם יימחק, יועבר, יינעל וכדומה.
אינני יודעת כיצד להעביר פורום,
@משה האם תוכל להעביר את השרשור הזה לפורום אקטואליה?
וכמובן נא לשמור על מילים מכבדות ולהימנע מהשמצות וכו' גם של אנשי ציבור.
תרצה לנעול כאן?
לא כ"כ נכנסת לעומקי הדברים המובאים אך לא רוצה שהשרשור יתפתח ויגלוש ללשון הרע או השמצות וכו' גם לא של אנשי ציבור
את וולדיגר?
את הוועדה העליונה המייעצת (שכוללת כמובן אנשים נהדרים כמו הרב שמעון כהן)?
והאמת, גם הבוחרות.
העברת האשמה לסמוטריץ זו תסמונת האשה המוכה שתמיד אשמה
מחפש לברר על אדוריים
זכור לי שיש כאן מישהו משם ?
תודה
פחות זמין כאן
נותן לך מספר בפרטי
נשואים 6 שנים
נישואים שמההתחלה היו טעות
נכנסתי אליהם מכל הסיבות הלא נכונות, מתוך ריצוי, ערך עצמי נמוך ופחד.
למרות נתוני הפתיחה האלה ניסיתי לייצר משהו טוב ויפה ונכשלתי בגדול
עכשיו אני רק רוצה לברוח מפה ולא מצליחה למצוא את האומץ
נכנסת ליד2 מחפשת דירות להשכרה רואה את המחיר נבהלת ומתחרטת
אבל אני לא באמת מסוגלת להישאר
לא יכולה לסבול אותו לא יכולה לראות אותו לשמוע אותו
לא יכולה יותר
יש בינינו המון פערים
החל ברגש שמצידי לא היה קיים מעולם
פער דתי
השקפת עולם שונה סולם ערכים שונה התנהלות שונה אופי שונה תחומי עניין שונים גישה לחינוך ילדים שונה
אני פשוט לא יכולה יותר
הצילו
קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים
ולאט לאט להתארגן
אבל זה ממש לא פשוט
בשורות טובות
יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?
כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..
מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..
במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..
גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..
ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..
אשמח לייעץ לך באופן פרטי
אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.
קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד. לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.
ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.
חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.
דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.
אז המון בהצלחה!!
דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.
לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).
דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!
ושוב, בהצלחה 
מה עם ההורים שלך?
בני משפחה אחרים?
כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️
מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת.
כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב.
אני אגלה לך פה סוד:
רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.
אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.
עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם.
לכל שורצי הפורום השלום והברכה.
התלבטתי אם לכתוב כאן או בהו"ל אבל התשובה בגוף השאלה, נקודת המבט הגברית קריטית.
היום שיתפתי את בעלי היקר שיחיה בקושי התקופה (מלחמה קיומית, טילים בליסטיים, זאטוטים שלרובם זומים, ממני מצופה לעבוד משרה מלאה + אירוע מאוד לא נעים מול הבוסים, אנחנו מתארחים אצל ההורים שלי יש פה ממ"ד וזה מוסיף מורכבות ובלה בלה בלה)
והייתי להוסיף שאני בלחץ מפסח.
ממה את בלחץ?
הבית שלנו מבולגן תמידית ברוך השם והילדים אוכלים חמץ בכל מקום. (כל המתוקים שעצתם תהיה "מה הבעיה, תאסרי לאכול בחדרים, אבק זה לא חמץ והאהוב עליי מכולם- תרתמי את הילדים לנקות" תודה על העזרה, אבל לא תודה).
אני עובדת עד פסח ממש,
ולא ברור אם המסגרות יחזרו או לא.
בעלי יוכל לקחת יום או יומיים חופש לכל היותר
והדובדבן שבקצפת- אנחנו לא מוכרים חמץ בכלל.
ברור לי שנגיע לפסח והכל יהיה נקי וכשר.
למה אני מפרטת? יש מקרים קשוחים משלי, למשל בעל במילואים נוסף לכל האמור לעיל, או אישה אחרי לידה או שאין ממד ואין אפשרות להתווכח וכו'.
נחזור לדיון- הוא ניסה לשכנע אותי בשכל שאין ממה להילחץ ותעשי עבודה על עצמך היהודים במשך 3000 שנה עם ילדים קטנים התארגנו לפסח. שהשם לא רוצה שנילחץ (אה וואו, פיו, מזל יודעת שזה רצון השם 🙄)
טענתי שהשכל שלי מבין מצויין ועדיין הלב מרגיש ככה. ויש לי עבודה אולי אבל מצב נתון, כך מרגישה.
כשאמרתי לו שזו לא תגובה שעוסקת טען- את רוצה שאני אזייף? זה מה שאני מאמין.
לי התגובה הזו רק הפריעה.
ואז נחתה לי ההבנה שרוב הנשים לחוצות, או חרדות (הרבה מסביבי לפחות) וגברים זה לא מעסיק אותם.
ומי ששרד עד לכאן,
(ובלי טיפים לייעול הנקיון, אני יודעת לחלק אותם.)
האם הלחץ מנקיון לפסח הוא עניין מגדרי?
אני חושבת שכן כי תכלס האחריות בראש שהכל יקרה בד"כ אצל האישה, והבעל במקרה הטוב "ממלא הוראות".
תאירו את עיניי?...
בד"כ לבעל לא אכפת אם הבית לא יהיה נקי יסודי
הי
אשמח לעצות איך להתייחס לקשר של הילד (17.5) בגיל צעיר?
מה נכון/לא נכון להגיד/לעשות
באופן אישי הייתי מעדיף שלא יהיה בקשר בגיל הזה ויתרכז בדברים אחרים (בגרויות, ישיבה/מכינה וכו')
תלוי בגורמים רבים
למשל
מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,
אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.
כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.
ובעולם שלנו לא מאוזן.
רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.
אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.
אין כללים, רק דבר אחד חשוב.
אהבה.
לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.
כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....
מחזק את הדברים של @הסטורי
הזכור לי ביותר הוא שההורים שלי תחילה היו מאוד מבולבלים סביב הנושא וכל פעם החליפו דעה (שהייתה מאוד נחרצת כשהייתה) ובסופו־של־דבר הפכו לאפוקליפטיים לחלוטין ביחס לנושא
מה שפגע מאוד בסמכות הורית (לא במובן של להכריח אותי א' או ב'... אלא במובן שאם אומרים מציבים ענייין פעם אחת וברצינות אז גם מתייחסים לזה ברצינות כי מבינים שזה רציני... אם אפשר לנסח זאת כך)
ושחק לחלוטין את הרצון שלי להתייעץ איתם / לשמוע את דעתם אולי בכל סוגיה שהיא
איני יודע מה רמת השיתוף ביניכם ועד כמה הוא מעוניין לשמוע הטפות מוסר, לרוב זה גיל שאנשים רוצים להגיע אל כל דבר בכוחות עצמם
אבל כמו ש @הסטורי אמר גם אם אי־אפשר לצורך העניין "להתמקח" על עצם הקשר (זה באמת יפתיע אותי אם פתאום אחרי שיחה איתכם הוא יגיד לחברה שלו "טוב דיברתי עם ההורים שלי הם לא מתים על הרעיון אז ביי נתראה בגלגול הבא")
כן אפשר לפחות לנסות להציל את מה שאפשר לפי הרמה הרלוונטית (אם נניח זה שמירת נגיעה, או אם לא אז לפחות שישמרו על עצמם ויקחו את הדברים לאט ולא יעשו שטויות בקנה מידה משמעותי)
בתור מתבגר, קשר ידידותי עם בנות לא היה מה שהרג אותי, גם לא פלירטוטים, אבל ככל שמתקדמים יותר בתוך "שטח האויב" ככה גובר הסיכון... אז אני מאוד מחזק את הנקודה שאוקיי גם אם הוא מחליט שהוא בקשר הזה אז להבין שהדברים האלה הרבה יותר רציניים ממה שהם נראים במבט שטחי וצריך להתייחש אליהם בהתאם
ואני חושב שבזמנו זאת באמת העצה שהייתה יכולה לחשוך לי המון עוגמת נפש ובלגן, לא להתיר את הרצועה אלא לשמור על אותם גבולות מסוימים שייתכן שכן הייתי מוכן לשמור אם הייתי מודע אליהם יותר.
או לחילופין (או בנוסף) עצות שתשמורנה עליו היכן שהוא נמצא כמו איך לא להינזק ממערכת היחסים הזאת ברמה רגשית
אבל אם להסתכל על זה במטא, בסוף זה החיים שלו והאחריות שלו, "לא ידח ממנו נידח" אנשים לרוב לא מתים ממערכת יחסים בתיכון זה לא סמים או עבריינות קשה (אלא אם באמת הולכים הרבה יותר מדי רחוק...), נופלים קמים הכל יהיה בסדר.
חשבתי על זה שיש לנו עכשיו במלחמה בעצם 3 הודעות/התרעות שונות:
⚠️ התרעה מקדימה - בדקות הקרובות צפויות להתקבל אזעקות באזורך
❗ האזעקה עצמה - להיכנס מיד למרחב המוגן
📌 וההודעה שמבשרת שהאירוע הסתיים וניתן לצאת מהמרחב המוגן.
ובעצם אפשר ממש ללמוד ולהקביל את זה גם למרחב הזוגי שלנו.
ממש לעשות לנו 3 הודעות/התרעות שונות גם שם.
כמו רמזור:
⚠️ התרעה מקדימה - הצבע הכתום ברמזור 🟠 - בדקות הקרובות צפוי לחץ הדם לעלות, הכעס לבעבע, הכאב לצוף והריב להתחיל.
נא להתמגן.
איך נתמגן?
מה נכון לנו לעשות בדיוק בדקות אלה?
אולי לקחת רגע פסק זמן של כמה דקות?
אולי לעצור שנייה ולנשום עמוק?
אולי לומר משפט קצר של סימן היכר של "הנה אנחנו עומדים להיכנס ללופ שלנו. בוא נעצור"
ממש לעשות האטה
עצירה
זיהוי הטריגרים
ומציאת עוגנים להירגע (ועדיף למצוא אותם מראש כמובן)
❗האזעקה עצמה - הצבע האדום ברמזור🔴 - להיכנס מיד למרחב המוגן הנפשי/רגשי.
מה יכול להיות מרחב מוגן נפשי/רגשי עבורנו?
אולי לומר במילה או אפילו רק במבט לשני ש"אני כאן. אני אוהב/ת. אנחנו נעבור את זה".
אולי להתחזק מקבלות עבר שלנו ממקומות שכבר הצלחנו, לנשום אותם פנימה, ולזכור את הבסיס שלנו - אנחנו תמיד אוהבים. תמיד יחד. ונצא מזה.
אולי לשים יד על הלב ולנשום איתו. עוד נשימה. ועוד אחת.
ומה לא - לא לצאת בזמן האעזקה מהמרחב המוגן - לא להתחיל בעת הריב והעצבים עצמם להטיח אחד בשני מילים פוצעות, אנחנו במרחב מוגן ובלי פציעות. לגוף ולנפש.
לא חייבים בשיא הרתיחה להגיע לפתרון, זה גם לא אפשרי לרוב, אלא ניתן לעצור רגע, להתמגן, ורק אז לחזור ולפתור בצורה יותר שלווה שבה נצליח לדבר על הדבר עצמו ולא נהיה במנגנון הגנה שמדבר עם מנגנון ההגנה של השני/ה...
וכל אחד יחשוב מבעוד מועד מה יכול עוד להוות עבורו את המרחב המוגן הנפשי/רגשי הזה.
📌 האירוע הסתיים - הצבע הירוק ברמזור 🟢 - ניתן לצאת מהמרחב המוגן ולהתפייס, ולהעמיק, וללמוד, ולפתור, ולאהוב, ולחיות.
כאשר אנחנו בביטחון רגשי, מעובדים מול עצמינו ומול מה שהתחולל בנו, רגועים ומיושבים יותר,
יצאנו מהמצב ההישרדותי שלנו ואנו כרגע פועלים מתוך שליטה וויסות, ניתן גם להתקדם הלאה ולהגיע לקירבה מחודשת ולפתרונות.
אז וואו כמה התרעות כולנו מקבלים כל יום.
להתכונן
להתמגן מיד
לצאת
שוב ושוב ושוב
בואו נמצא גם מרחב מוגן נפשי. מרחב מוגן רגשי. מרחב מוגן זוגי.
בואו נשמור על החיים עצמם
ובואו נשמור גם עלינו - על איכות החיים עצמם. ❤️
מסתכל בפייסבוק ומקנא בחברים שמעלים תמונות מחופשה עם נוף עוצר נשימה
הולך ברחוב ומקנא בכולם על הבתים היפים שלהם
לכולם יש בית יפה יותר משלי
לכולם יש אשה יפה יותר משלי
כולם שריריים ורזים יותר ממני
כולם עובדים בעבודות נחשקות יותר משלי עם יותר יוקרה ויותר כסף
אני בינוני בכל תחום אפשרי
ומסביבי אנשים מוצלחים ויפים ועשירים
ואני לא רוצה לחיות את החיים שלי
אני רוצה לחיות את שלהם...
החיים שלך הם שלך. לא שלהם.
כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.
(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).
הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.
החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.
אתה בנוני.
כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות
אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'
אבל הוא קיים.
לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."
שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו
בעיניי קנאה זה דבר טוב
זה שיקוף של מה שכואב בנפש
על מה כדאי לעבוד ולטפל
כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות
בעבודה נכונה
במודעות למידה יישום והתמדה
גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים
אגב רוב האנשים בינוניים ומטה
תסתכל על סטטיסטיקות
בכל נושא
הממוצע/ החציון לא משהו
יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".
התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.
אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.
כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.
אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.
וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.
ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?
שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...
עזוב.
אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.
(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-
חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.
אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...
עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).
אתה רוצה להיות מאושר.
ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.
למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.
ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.
לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.
אז מה כן עושה אושר?
תקרא את ד"ר טל בן שחר.
הוא מסכם את זה
*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.
ככל שהם טובים יותר האושר עולה.
*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.
*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.
*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.
רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.
יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.
ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.
מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.
מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,
הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.
אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.
חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )
וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.
תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו, תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה, לא משחק ילדים.
בהצלחה
במקום "לקנא".
בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.
מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?
אתה רוצה כסף?
איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.
אתה רוצה בית יפה?
לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.
אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.
אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.
הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.
את הצילום מסך של המינוס בבנק,
תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...
אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,
ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...
מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.
זה בדיוק השקר.
כולם בינוניים.
מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.
תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה
ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.
אבל תמיד יהיה יותר
אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו
רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל
אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"
לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד
גם להחליף עבודה
עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות
נכון לא נכון מה שכתבת
זה לא משנה.
לא בריא לחיות ככה
אתה מוכרח להיות במבט אחר
על החיים, או אפילו בלי מבט
בלי לדרג ולתת ציונים יתר.
לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי
אני מזדהה, קודם כל.
אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה.
צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.
אז במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על צום דיגטלי.
ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים
אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.
התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת
לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.
מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.
ממש כל מילה שם מתאימה.
מצרפת את השיר:
שם המבט.
שם המיקוד.
פנימה.
איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?
כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה
ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.
אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!
אתה חלק אלו-ק ממש!
עוצמות על גבי עוצמות
נשמה מאירה של אינסוף
ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!
ב"הצלחה רבה
שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.
קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.
במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:
מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?
מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?
בכלל?
עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.
אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,
ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך.
כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.
אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה.
אנו נשואים כשנה וחצי, וברוך ה' זכינו להקים בית נאמן.
הקשר בינינו מבוסס על אדני התורה והיראה, אך לאחרונה נתגלע בינינו סכסוך קשה המאיים להחריב את שלום הבית, וחששנו שהדבר יגיע חלילה לכדי "גט כריתות" (או לפחות "גט גלידות").
מדובר בהנהגת הבית בענייני קינוחים:
גיליתי לתדהמתי שבעלי שיחיה, נוהג בשיטת "הקוטביות המלוחה". הוא דבק בחסידות "הבייגלה המלוח" ו"הקרמל המלוח" – שילוב מוזר של מתוק ומלוח שאין הדעת סובלתו.
אני, לעומת זאת, מחזיקה במסורת אבותיי הקדושים: גלידת שוקולד-בלגי טהורה או וניל-עוגיות כדת וכדין. בלי מלח, בלי בייגלה ובלי שינויים מרחיקי לכת.
המצב בבית בכי רע:
הוויכוחים לא פוסקים: כשאני מבקשת "מתוק", הוא טוען שזה "תפל". כשהוא מביא "מלוח", אני מרגישה שזה "בישול גויים".
האווירה בבית קפואה יותר מהגלידה בפריזר.
אנחנו יושבים משני צדי הספה, וכל אחד חופר בקופסה שלו כאילו היינו בשני מחנות נפרדים. גם הלל ושמאי אכלו מאותה הגלידה, ורק אנחנו לא מסוגלים לגשר על המחלוקת.
ילמדנו רבנו: האם עליי להכניע את דעתי ולטעום מהקרמל המלוח (בבחינת "מלוח כבשלו"), או שמא עליי לעמוד על המשמר פן יתפשט המלוח בשאר חלקי הבית? האם יש כאן עילה ל"מורד" על רקע קולינרי?
בברכת "הופך מר למתוק"
לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.
קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.
לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:
דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.
מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.
שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.
דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.
הפתרון הפרקטי: יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".
מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").
לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".
מקורות:
תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:
"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."
רש"י על אתר:
בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.
ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.
המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.
תוספות:
ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.
שוקולד פרה.אחרונההייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...
מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?
אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה
גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות
אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , ..
פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה
פנייה שנעשית ברצינות, מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית
