נשואים כבר מעל עשור ב"ה, וכמה שאני משתדלת להיות מוכנה לזה אני מתאכזבת כל פעם מחדש.
בראש שלי ילדים בבית נשב איתם נדבר איתם, משחקים פשוטים ויציאות פשוטות.. לתת להם חוויה מרוכזת של משפחתיות. נשמע לי כל כך פשוט (יודעת שלא באמת, אבל גם לא אמור להיות כזה מסובך לא?)
בפועל בעלי די רחפן ולא יוזם, הזמנים הלא מוגדרים בבית לא טובים לא והוא מאבד סבלנות מהר מדי (לא כמו בשבת שיש סדר וסה"כ עובר נחמד), הילדים יותר מדי במחשב
כל יציאה מסתכבת לנו, כל הישארות בבית גם לא מניבה תוצאות מזהירות..
בעלי לא לגמרי רואה את החשיבות של זה ולכן כמה שמדברים על זה האסימון לא נופל לגמרי. אני מאוד רוצה אבל קשה לי לבד לארגן משחקים או לימוד משותף. באיזשהו מקום יותר קל לי לקחת את הילדים לבד למרות הקושי ולהנות בחוץ, בפועל זה לא קורה הרבה
כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי לא להתאכזב אבל אין זה חזק ממני. היום זה הבוקר היחיד שהוא היה איתנו ומרוב חוסר החלטיות וכבדות הוא לקח אותם לאכול בחוץ וכבר אמרתי לו שאני כבר אשאר בבית..


