גדלנו בבית לא מאד קל. את זה אני יודע לומר היום.
המחסור הכלכלי הורגש, גרנו בבית קטן ודל, המחסור בכסף היה ניכר בשיחות של הוריי בניהם ומדי פעם גם אתנו.
הבטחתי ועדיין אני מבטיח לעצמי לא להיות הורה כמו שהם היו. עם כל האהבה. משתדל להיות כמה שיותר רחוק מהם. אבל מיום ליום אני מגלה שאני אבא בדיוק כמוהם.
הסטרי, עצבני, וכמוהם לא מצליח ליד הילדים להתאפק. מתפרץ בעצבים על אשתי, או בטלפון עם המשפחה שלי והכסף אוי הכסף.
ב"ה אין לנו שום בעיה כלכלית. אשתי ואני משתכרים יפה ב"ה ב"ה ולא חסר לילדים דבר. בגדים חדשים, נעליים, אוכל חטיפים, משחקים. הבית השכור שלנו קטן כי מנסים לחסוך לקנות דירה אבל היום אמרתי לאשתי בקול ליד הבן הגדול שאף פעם לא נצליח לקנות בית. עדיף לשכור בית גדול ולהנות ממנו מאשר לנסות לחסוך וגם לא להנות מבית גדול שכור וגם לא להצליח לקנות.
זה היה בסערה, בתסכול, וגם כשהבנתי שהבן שומע הכל - לא הצלחתי לעצור.
אני אבא כמו אבא שלי. אני שורט את הילדים עם כל מה שתמיד סחבתי. אני לא אמנע מזה בעתיד. כי כזה אני.
ואני כועס עליי מאד מאד מאד.