המחשבה שלך היא שמה  - שאם תגידי לו שוב ושוב שבגלל זה הפרנסה תקועה הוא פתאום ירצה ילד?

ו"הסכמה" מהסוג הזה נראית לך נקודת פתיחה טובה לילד עצמו? שואלת בכנות

אני רוצה שזה יבוא ממנו... יותר מזה, אני לא רוצה שהוא יסכים בעל כורחו לילד נוסף אלא שירצה. אבל אם אני לא יגיד לו שבגלל זה הפרנסה תקועה בסוף הוא יבין את זה לבד..... הוא גם רצה ילד וקצת התחרט אני מחכה שירצה שוב.

ובכל מקרה, ילדים זה מאת ה' גם אם רוצים וגם אם לא רוצים (כן גם ילד כזה יש לנו... שהגיע "לא מתוכנן" ילד מהמם) ככה שאני נשענת על ה' ופונה אליו.....

והוא גם שהפך את הלב של בעלי ככה... והוא רוצה שנחזור בתשובה שנינו כנראה

גורם לו לחששות להביא עוד ילד?

ילדים זה הרבה שמחה אבל גם הוצאות... אצלי נגיד דווקא יש קשר בין פרנסה להבאת ילדים בכיוון הזה

שרציתי והוא אמר שבגלל זה נמנע עד שימצא עבודה...

בסוף חיכינו וחיכינו ולא מצאנו עבודה ואז הוא הסכים שנפסיק למנוע ונכנסתי להריון ואז הוא מצא עבודה.

זה קרה אגב גם עם השניה שלנו שחיפש עבודה מלא זמן ואיך שהסכים להיכנס להריון מצא עבודה ממש ממש מעולה

להגיד

שבגלל שהוא תוקע אותך הפוריות אז הוא נתקע בעבודה?

אבל התוצאה של שניהם זה ברכה בשבילכם.

או שבעצם בגלל שאין לכם עוד ילדים אז לא נכנסת ברכה לבית?

גם זה לא נראה לי קשור.

אז למה הכוונה?

אני מבינה מממש את הרצון שלך לעוד ילדים.

מבינה גם את האכזבה שלך מהעבודות שלו.

יכול להיות שהוא מרגיש גם תקוע ומפחד לפרוץ ובגלל זה מפחד לקחת אחריות ולהביא עוד ילדים??

זא אולי מבחינתו עוד ילדים זה עול כלכלי והוא מפחד מעול כלכלי כי לא  מצליח להתקדם בעבודה. אז פשוט מעדיף לוותר.

השעון דופק ללא ספק.

בכר הייתי עושה עבודה גדולה בתחום הזוגיות.

קודם כל שיהיה לכם טוב ביחד!

שהוא למרות המגרעות לא ירגיש שמאוכזבים ממנו

הייתי אולי שותקת (למרות הזמן שגוחק) ולא מזכירה את נושא הילודה

תומכת רק בו עכשיו.

מנסה להעלות אותו על דרך המלך.

נותנת לזה תקופה מסוימת.

לא מאמינה בהבאת ילדים מתוך אילוץ ומתוך חוסר רצון.

וכמו שאת לא רוצה שיכףה דעתו עליך גם הוא לא רוצה שתכפי דעתו עליו

ילדים צריכים לבוא מרצון ואהבה של שניכם!!

שוב מבינה אותך מאוד!!!

חיבוק גדול גדול גדול!!

אני מאמינה שהקב"ה יעזור וינתב ויפתח את הלב שלו. וזו כבר תיהיה חלק מהדרך של שניכם

שתקתי שנה.. אחר כך ביקשתי שנדבר... אחר גך הוא רצה שלא יווצר פיצוץ הלכנו יחד ליועץ זוגי לדבר אצלו. הגענו להבנות מה ואיך עושים... הוא לא כיבד אותם...

אחר כך שתקתי שוב שנה... ובכל הזמן הזה *אני* זו שצקיכה לקחת מניעה... נגד רצוני.. נגד מוחלט... שזה מאד קשה

וכן הרגשה קשה כלפיו שהצער שלי לא אכפת לו...  והוא יודע כמה זה מצער אותי... ואז הייתה תקופה שהוא כן אמר שלא נמנע.... ונכנסתי להיריון כימי והוא פתאום נלחץ....

הוא אומר שהוא פוחד על שלום הזוגיות כי מבחינתו הריוח יכול לערער אותה...

הוא דואג בכללית על הפרנסה כן וחשב מה יהיה בעיקר מבחינת חופשת לידה אבל אמרתי לו שאני אמורה לקבל......  ובכללית כל דבר קשה לו.... שזה גם מעצבן אני מתגברת על כל כך הרבה.

ואני מחכה כבר כמה וכמה שנים... בלי להגיד, בלי ללחוץ, לחכות לאהבה והרצון... ולא זה לא קורה. והזמן דוחק. כבר עכשיו קשה לי להכנס להריון... ואני רוצה יותר מילד אחד.....

תמכתי בו כל כך הרבה. כבר די נשבר. אנחנו חיים בטוב אבל הדבר הזה בינינו.

מה כוונתך בכך שכתבת שמבחינתו "הריוח" (בין הילדים?) יערער את הזוגיות?

וכתבת למעלה ששניכם צריכים לשוב בתשובה. אז מבחינתך זו עוד משימה? גם להתייצב בפרנסה, גם לרצות מעצמו ילד, וגם לשוב בתשובה?

"לשוב בתשובה" זה מבחינתך על משהו ספציפי או אולי על עצם הרצון לרווח כ"כ הרבה?

(שואלת רק כדי לחדד את הכתיבה שיצאה לך קצת נסערת. חיבוק)

סליחה זו טעות מקלדת...

אנחנו צריכים לתקן משהו כדי שלא נהיה תקועים...  כל אחד בתחום שלו....

לא התכוונתי שצריך לחזור בתשובה על הרצון לרווח זה יצא בטעות....

אלא לחזור בתשובה שנזכה לשפע כל אחד במה שכואב לו יותר..... כמובן שלי גם לא כיף שלא שמח לו בעבודה ומרגיש חוסר הערכה...  והייתי שמחה שירוויח יותר אבל זה בעיקר משהו שמציק לו. וגן הוא מצטער שאני עוצבה ושקשה לי שאין עוד ילד/ה אבל זה בעיקר מפריע לי....

לא בטוח שיש הרבה מה לעשות בעניין *כרגע*

את מביעה רצון והוא מביע חוסר רצון מוחלט.. לענ"ד ההחלטה אם למנוע או לא מסורה לצד שלא מעוניין. בין אם מדובר באישה, בין אם מדובר בגבר.

וזה מ'בעיות הילודה' הפחות מדוברות שלא נוגעות בפוריות

במקרה הספציפי פה את מדברת גם על עניין של פוסט טראומה שמעיב. זה לא פשוט.

את כותבת שהוא פוחד שזה יערער את הזוגיות.. איך חוויתם את ההריונות הקודמים? 

גם לשבת ולחכות בלי לעשות כלום.... שלא יהיה מאוחר מדי.

ברור לי שאם לא יהיו עוד ילדים בגללו זה יהיה תהום שתפריד בינינו לנצח. וגם מעוד נשים מבוגרות יותר יודעת שזה צער שלא עובר רק מתגבר יותר ויותר... וכל עוד יש סיכוי... לא מסוגלת לא לעשות כלום. כן אני לא מדברת על זה איתו יותר רק עם ה' יתבר.... ושהוא שואל אותי מה יהיה עם העבודה אני לא אומרת מה שבא לי אפילו שמבחינתי זה ממש מידה כנגד מידה....

בהריון האחרון הייתה סיטואציה חד פעמית שכפי שכתבתי לא קשורה מבחינתי להריוח ומבחינתו כן...

בעבר הזוגיות הייתה יותר מאותגרת כי הפוסט טראומה הייתה מאד נוכחת אבל כבר הרבה שנים זה לא המצב...

וגם אם הריון זה מורכב מהימים הרגילים לפעמים אני מצפה ממנו להיות שם לצידי כפי שאני איתו בהרבה מורכבויות. כן.

הוא כן פוחד ואומר שיש הריונות שמשפיעים עלי מדי הורמונלית ואמרתי לו אין אישה שהריונות לא משפיעים עליה הורמונלית וכולם גברים ומסוגליל גם אתה יכול.

לא תגידי אני יולדת כל שנה... רחוק מזה מאד מאד....

הילדים שלנו כבר גדולים הקטנה שלנו גם כבר עצמאית ווד כמה זמן מסיימת גן...... וכן... השעון מתקתק זה ה' ברא ככה את העולם.

וזה נסיון נורא ואיום מבחינתי!

את עובדת?

את מבינה את חוסר הרצון בעוד ילד?

כמה ילדים יש לכם?

יש לך הרבה מאוד הנחות שלא מקדמות אותך

כתבת- ברור לי שאם לא יהיו עוד ילדים בגללו זה יהיה תהום שתפריד בינינו לנצח

למה זה ברור לל שהםתרון לכך הוא עוד ילד?

אולי הפתרון הוא דווקא אצלך

את מוכנה לקחת את הסיכון שהמחיר של עוד ילד יהיה לאבד אותו?

כתבת שכל הגברים מסוגלים להכיל אישה הורמונלית-

למה את מניחה ככה- ולמה זה רלוונטי?

הוא בדיעבד שמח על כל אחד מ4 הילדים שבאו רק בזכות שאני רציתי למרות שהוא לא התלהב.. ..

וכן הוא בנאדם בגלל הפוסט טראומה שקשה לו להניע את עצמו ובלי שהייתי מניעה דברים לא היינו מגיעים רחוק בחיים.....

לגבי המשפט האחרון הכוונה שלרוב הגברים זה בטח לא הכי פשוט אבל הם שורדים.... מתכוונת לרוב הגברים הנורמטיבים מסביבי. אחים, גיסים, חברים שלו, שכנים שלנו.... לא סתם יש על זה מערכונים של אדיר מילר. זו בעיה שכולם מתמודדים איתה ואולי זה לא תמיד כיף וקל אבל שורדים.

גם הריון זה לא תמיד כיף וקל, ואישה עצובה זה עוד יוצר לא כיף וקל.

נכון את הורמונלית

אבל האם זה מצדיק כל התנהלות?

אולי גם לך י שמקום לקחת אחריות -לא להתפרץ עליו, לא להעמיס עליו את כל הציפיה להכיל את מצבי הרוח.. לפרוק אצל חברה, ללכת לטיפול כדי לפרוק, לכתוב לעצמך..

גברים נורמטיבים דווקא מאוימים מעודף ציפיה רגשית ומצורך להכיל הם לא מבינים מה הז אומר ועודף דרמטיות מבהיל אותם..ככה רוב הגברים שאני מכירה גם ההכי רגיישם ונפשיים..

כנשים יש לנו ציפיה שיכילו אותנו ושזה יתן לנו בטחון וזה כואב לגלות שהם לא באמת מסוגלים עד הסוף.רק חלקית

ומנסיוני אפשר ללמוד לעבוד עם עצמינו, למצוא מקום אחר להניח את כל הבלגן ולא שכלום לא מולו. אבל לא הכל. ולא עם כל גודל הציפיה.

לצפות ממנו להיות מי שהוא לא

לא מקדם

וגם לו י שתפקיד ואחריות כמובן

אבל כן חושבת שצריך להתנער פה מהנחות יסוד שמקבעות אותך וקצת חוסמות את הפתחי איוורור

שיותר מ90 אחוז מהאנשים שנשאלו על חרטות בחיים, העידו על עצמם שמתחרטים שלא הביאו עוד ילד

ואת עוד עם רצון, זה בטח יותר מוחשי כבר עכשיו

בטוחה שכואב לך מאוד, וודאי שתעשי כל השתדלות בתפילה ותחנונים לבורא עולם שיהפוך לבו ויתהפך רצונו.

וכן, ייתכנו משקעים בין בני זוג קל וחומר בזוגיות ארוכת שנים.. אבל הבחירה בזוגיות כל יום מחדש למרות.. היא זו שעוזרת להחזיק ולהתקדם.

תמשיכי להתפלל ומקווה שהשם יעשה רצונו כרצונך

וממליצה כם על טיפול אישי עבורך

אבל החוקרים אומרים שככל הנראה לא משנה מספר הילדים, הרבה פעמים יהיה את התחושה למה לא הבאתי עוד אחד(כלומר זה תחושה שנמצאת לא משנה כמה ילדים יש . גם אישה עם 10 ילדים תרגיש שאולי הייתה יכולה להביא עוד אחד ..)

צודקת.

בהחלט

הייתי מנסחת את זה עכשיו אחרת

כמו שהוא לא רוצה שתכפי דעתו עליו.

הוא לא צריך לכפות דעתו עלייך.

אז מה כן?

להתפלל להתפלל להתפלל!!!!

שאם הקב"ה יודע שמגיע לי עוד ילד

אז הוא יגיע

גם ולמרות האי רצון כרגע

זא לא בכח ולא בלי הסכמה

הקב"ה כבר ידע מה הפתרון

ואני בטוחה שיש. אם באמת זה מה שנגזר

לא נכנסת לניתוח על המידה כנגד מידה,

אבל נשמע ממש לא פשוט להיות בכזה רצון שאי אפשר לממש בתחום הפוריות.

וגם המעבר בין עבודות וחוסר מיצוי יכולות של בעלך זה לא קל בכלל. אולי גם קשור לפוסט טראומה?

חיבוק גדול גדול !!

כן כנראה שזה קשור... הוא גם היה בטיפול והתקדם הרבה עד שמיצה לגמרי ונעצר שם... זה עזר בהרבה תחומים. בעבודה של עכשיו הבעיה היא באמת

שיש בה המון דרישות שכל היום עולות ושכר נמוך מאד שלא עולה בכלל ואני מסכימה שהגיע הזמן למצוא משהו טוב יותר.... רק מקווה שלא יפטרו אותו בסוף מרוב חוסר מוטיבציה שהתחיל לו כבר כי הוא מיואש למה זה לא יעשה טוב לאף אחד.

שאת נמצאת בנקודה שאת צריכה לבחור.

בעלך לא מוכן כרגע בשום אופן, את זה כנראה לא תוכלי לשנות.

השאלה מה את עושה עם זה.

אני מבינה את הקושי ממש ממש ממש.

כשרוצים, ואי אפשר, לא משנה מה הסיבה, זה שורף וקשה.

אבל המסלול שבו אתם נמצאים כרגע הוא מסלול התנגשות.

ההקבלה שאת עושה בין ההריון לבין העבודה שלו יכולה לפגוע בו מאוד. ואני גם לא בטוחה שבאמת יש קשר.

יש כאן הרבה האשמה, שאני לא בטוחה שהיא מקדמת אותכם.

מותר לך לכעוס

מותר לך להתאכזב, לכאוב, להיקרע.

אבל יש לך בחירה איך להגיב לזה ואיך להתמודד עם זה.

וזה בסדר להחליט שבסדר העדיפויות זה הדבר החשוב לך ביותר, אבל יכול להיות שהמחיר של ההתעקשות והמשך ההאשמה שלו תגרום לפגיעה בזוגיות שלכם.

השאלה האם זה מחיר שאת מוכנה לשלם.

ואם לא, אז צריך לחשוב מה כן. ואיך מובילים לכך שזה שאת מכבדת את הרצון שלו, דווקא מחזק את הזוגיות שלכם.

ואם זה שבר כל כך גדול, (וזה לגיטימי והגיוני!) אולי מה שצריך כאן זה דווקא עזרה עבורך. טיפול אישי שלך כדי להצליח להתמודד עם זה.

זה מאוד קשה שבן הזוג לא מוכן להשתנות ולשנות את דעתו. אבל יש לנו בחירה איך אנחנו מגיבים לזה, ומה אנחנו עושים את זה.

נשמע שאת מאוד כועסת עליו, השאלה האם את מסוגלת לראות גם את הצד שלו? להרגיש באמת את מה שהוא חושש מפניו (גם אם לא להסכים)?

לפי דעתי השלב הראשון כדי לפתור או לגשר על פער הוא קודם כל הבנה וראייה של השני. אז הייתי מתחילה מניסיון לבדוק האם את רואה אותו. ואחרי זה, לראות מה הלאה

פוגע בזוגיות שלנו. והרצון והכאב לא יעלמו גם אם אשלים עם זה... אני לא מאמינה במחיקה עצמית (של שנינו)

וזה גם לא שאין סיכוי שזה ישתנה מבחינתו, כתבתי בהודעה שהוא אומר לי לפעמים אם תקחי אחריות על... ואם תהיי יותר....

כלומר האופציה מבחינתו היא קיימת בתנאים מסויימים רק שהוא אפילו לא אומר לי מהם....

הנקודה לנסות להבין זה מעניין כי אני בשכל כן יודעת את עמדתו אבל להבין זה ברובד שונה ואת זה אני מקבלת......

תודה.

שאולי לא מרגיש לו מספיק חזק בשביל עוד ילד..

וזה גורם לי לחשוב על זה, גם בהקשר של מה שאת כתבת, שהדבר הכי חשוב כל הזמן הוא לחזק את הזוגיות. וגם עכשיו.

יכול להיות שאם הוא ירגיש יותר נינוח במישור הזוגי יהיה לו קל יותר לזבוח את הרצון עבורך, אבל האמת היא שכמו שכתבה @תקומה ויפה מאוד, את צריכה להכין את עצמך גם לאופציה של לא. וזה לא משנה שהוא זה שאומר לא, הוא שליח של בורא עולם לתוצאה. ואותו בורא עולם גם היה רוצה שתהיו בטוב בזוגיות, בין אם יהיה עוד ילד בעז"ה ובין אם לאו

נשמע לי גם משהו עמוק קצת מעבר..

זאת ככה שהוא שומר על הזוגיות בזה... אבל זה בגלל שנקודת המוצא שלו היא שאני מדי הורמונלית וזה מה שגרם לבעיות, ואני לא מסכימה עם זה.. ...

אני לא מתחברת לרעיון להכין את עצמי לאופציה שלא... אני מכינה לאופציה שכן. אם עוד 10 שנים אני ראה חלילה וחס שה' מחליט שלא אז אולי אשלים... עם ה'. 

אבל

אני חושבת על התגובה שכתבת ל@תקומה מתחת, הוא חושב שמניעה שומרת על הזוגיות ואת נעצבת מכל ווסת שמגיעה או מכל צום שמגיע.. אולי הוא לא מבין שבעצם ככה הוא לא שומר על הזוגיות? כי את לא בטוב איתו כמו שכתבת, בפנים. זה יותר חיצוני כי את שומרת את התחושות שלך לעצמך.

אם את ככ מחוברת לרצון הזה שלך ורוצה שיהיה חלק ממה שעובר עלייך, את צריכה לשתף אותו בתחושות.

ואגב, אתם לא המקרה הראשון שאני קוראת עליו שהגבר לא מעוניין בעוד ילד בגלל ההשפעות של ההריון על האישה. לא לכולם קל להתמודד עם זה. יש אולי יותר נשים שירצו למנוע בגלל זה מגברים, אבל זה בהחלט קיים. ואני חושבת שאת צריכה לשים את זה על השולחן ולדבר על זה שבגלל שהוא מתקשה להתמודד עם תקופה קצרה שיהיה בה אולי קושי, שהוא טבעי ונורמלי, הוא מונע ממך תקופה ארוכה רצון וכמיהה מאוד מהותית ומשמעותית עבורך. ואז יוצא שבמקום ׳קושי קצר׳ הוא מקבל ׳קושי ארוך׳ כי את מאוד שקועה בצער על זה. ומשם תראי איך מתקדמת

אבל בלי שהוא יודע שזה ככ קשה ומהותי עבורך, זה נראה שאת ׳מסתדרת׳ עם הלא

סידר לי בראש הרבה דברים גם לגבי עצמי.

אבל יש לי שאלה לגבי מה שכתבת-

לפעמים גם קושי קצר ולפעמים אולי אפילו מקרה אחד בודד של קושי יכולים להרוס דברים או ליצור משקעים והרס לטווח ארוך.. לא תמיד דברים נקודתיים שקרו עוברים. לי יש פחד מדברים כאלה ואני מרגישה שאני זהירה בגלל זה בכל מיני דברים בזוגיות...

מקווה שאני מובנת

על שיטת המובחנות לש אפרת צור ש קורס שלה אינטרנטי קצר ומעולההה

ממש ממש נוגע בעיני בשורש של מה שאני קוראת ממך

את מהממת וגיבורה וכמה הלב שלך סוחב!!!❤️❤️❤️❤️

אבל שימי לב

יש בינכם משחק תפקידים

בו את בעצם שנים מוחקת את עצמך, שומרת בפנים את התסכול כדי לא לפגוע בזוגיות..

התפיסה שחושבת שאם אביא את כל כולי לקשר זה יפגע בקשר כי בקשר אמור להיות מרחב רגוע בלי מריבות ובלי כאב חזיתי מובע

זה תפיסה שמאפשרת מפגש מאוד חלקי בקשר הזוגי

כי את נוכחת מולו- רק בחלק ממך

והוא- כנ''ל כנראה..

ואז יש המון המון נפרדות בעצם

נכון בזוגיות יש כאילו שקט

אבל זה שקט תעשייתי..

כי הלב מתוסכל

שלו ושלך

וזה בסוף גם יכל להתפוצץ

מובחנות אומרת

אני מביאה את עצמי

לגמרי

הוא מביא את עצמו.ואנחנו לומדים להביא את העצמי לשי תוך כדי הקשר.

וכן זה עובר בהכרח דרך מרחב פחות נעים

שכן יהיה בו כאב ואולי כעס ואולי חוסר הסכמה

אבל זה יהיה אמיתי

וזה גם יגרום לתזוזה

ובסוףף

התזוזה תביא לחיבור אמיתי יותר

כנה יותר בו הדברים על השולחן

בו לא חיים כל אחד לכרית של עצמו

אלא הקשר יוכל וילמד להכיל גם מורכבויות

ולא להתפרק מזה

להפך

לגדול

כולנו מפחדים מלערער מלהרוס מלהרחיק מלבלגן את השקט

אבל יותר מפחיד

זה להחמיץ

את הפוטנציאל לקשר שיש לך בו מקום אמיתי להיות ולהביא את עצמך

כן להביא את עומק הכאב והתסכול שלך(לא בהאשמה. בשיתוף כנה)

וכן הוא יעמוד מולו

וזה יבהיל אותו לרגע.אולי מאוד.

אולי הוא יתקיף מבהלה. אולי הוא פשוט יסתגר וישתוק.

אולי.

אבל אחרי זה

אתם תדברו

ותדברו

והוא יביא גם את עצמו.

וגם את אולי תבהלי לרגע .

ואולי תבכי ואולי תפגעי

אבל

אתם תעברו את זה.ותדברו ותדברו.

וסוף סוף.תכירו.

ותלבנו את המרחב הזה עד הסוף.

בלי לטייח ולעגל פינות

ותמצאו פתרון.

ותגדלו מזה.

ובסוף גם תתקרבו מזה.

תגלו כמה הזוגיות שלכם יכולה להכיל הרבה יותר וכמה עוצמות יש בה.

לשניכם י ש נק' כאב.

ולשניכם מגיע שיהיה לה מקום.

שזאת לא אני ..

אבל לוקחת לעצמי גם מה שכתבת

אצלנו הקשר שלי ושל בעלי הכי פתוח ומשתף. אצלנו זה לא הנקודה. זאת יותר נקודה אצלי של פחד מלהרוס דברים בחיים. שהאתגר יהיה גדול מידי במשהו מסויים ואז זה יהרוס.

יש לי משקעים מהחיים (בעיקר מהבית בו גדלתי) שלימדו אותי כמה החיים יכולים להיות שבריריים. כמה איזון שמופר יכולים להרוס אם זה קצת יותר מידי.. מעבר ליכולת. וכן, הריון ולידה יכולים להרוס איזון. בכל הריון ולידה אני מתפללת לקב"ה שהכל יהיה בסדר ושנעבור את זה בשלום.

כלומר, שלך עצמך

נגיד אני מסכימה עם חוסר איזון אחרי הריון ולידה. אבל הנה, מנסיונך, זה עובר ומתאוששים ב״ה, עם הרבה תפילות לפני בדרך ואחרי, סיעתא דשמייא עם הכנה מנטלית נפשית פיזית, עם תיאום ציפיות.

משקעים מהבית יכולים להשפיע, אבל הרבה משליכות מהבית שבו גדלו על עצמן אבל את זו לא אמא שלך ובעלך זה לא אבא שלך. אתם פועלים אחרת כי אתם אנשים אחרים וחשוב ליצור את הנפרדות הזו.

אם זה תוקע אותך לתחושתך, כדאי לטפל בזה

❤️

אבל אם אנחנו מזהים את זה, צריך לגעת בשורש ולנסות להירפא.

וגם, לדעת שזוגיות הוא מרחב שבו אני פגיעה וחשופה. הלב שלי כל הזמן בחוץ, אבל בלי זה לדעתי הזוגיות לא שלמה עד הסוף והחיבור הוא אחר

כי כל אחד שקוע בעמדה שלו חזק, וזה נהפך להיות אחד מול השני, במקום אחד יחד עם השני.

אני גם לא מאמינה במחיקה עצמית. אבל כן מאוד חשוב לי הכבוד אחד כלפי השני והיכולת שלנו לראות זה את זה, ואני לפעמים "משלמת על זה מחיר" של וויתור.

אז נכון, כאן זה מחיר מאוד גדול. אבל אני חושבת שכאן מגיע העניין של אחריות על עצמנו.

מבחינתי ההסתכלות היא כזו - אני לא יכולה לשנות אצלו כלום, בן הזוג הוא כזה עד 120. לוקחת או לא?

אם התשובה היא כן, עכשיו השאלה מה *אני* עושה כדי שיהיה לנו טוב יחד.

הפעולות שלו בעניין בכלל לא מעניינות.

לא כי לא אכפת לי, אלא כי לא מקדם אותי לחשוב מה בן הזוג יכול היה לשנות, ומה היה יכול להיות יותר טוב לו רק הוא היה עושה אחרת.

על זה אין לי השפעה. יש לי השפעה על עצמי.

ולכן, כדי להצליח להיות זוג יחד, ולא זוג לעומתי, המיקוד של העבודה הוא כלפי פנים. מה אני יכולה לשפר, מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור לעצמי להתמודד.

ואז זה גם מוריד הרבה כעס כלפי בן הזוג, כי הציפייה היא רק מעצמי, ובסוף בסוף, זה שאני מתמקדת באחריות שלי, עוזרת לי להיות בחמלה כלפי השני. ככה אפשר להגיע ליכולת לראות באמת את בן הזוג השני. לא כהבנה שכלית, אלא ברגש. 

אנחנו דווקא ביחד כל הזמן, אבל זה שזה משהו שאני חיה סביבו כן יהיה לא יהיה כן מחזור לא מחזור, עברו כבר כך וכך שנים מההריון של הקטנה... הנה בשישי צום ושוב אני נאלצת לצום.... זה פוגש אותי בכל מקוםגם אם אני ממש מנסה לא לחשוב ולהדחיק.

וזה מצער אותי.... ולא יעזור. ואני יכולה לא להגיד לו כלום...

ואז הוא שואל אותי מה קרה שאני עצובה ואני אומרת לו שהוא מעדיף לא לדעת.... וזה דבר כל כך דומיננטי בעולם ובחיים שלי אז גם אם אני לא אומרת כלום, וגם אם זה בכלל ממול לה' ולא ממולו אם אני לא בהיריון, הרבה ממה שעובר עלי הוא פשוט לא חלק ממנו וזה תהום בין האיש לאישתו כי הוא שותף בחיים שלי חוץ מזה.

והוא גם אמר לי הכי קל לי "לותר" ולזרום לעוד ילד... רק שהוא באמת מאמין שזה לא טוב ואני מאמינה שזה כן טוב.... 

ממש כואב לקרוא בכל תגובה את הרצון שלך לגונן עליו ולהיות בסדר ולהתחשב בו ולשתוק כדי לא להכאיב לו. את נשמעת אישה מדהימה אבל במערכת יחסים בריאה זה לא אמור להיות ככה. מותר לך להביא את עצמך ב100% ולשתף בכל מה שאת חווה, במיוחד בחלק שהוא כל כך משמעותי בחיי כל אישה. ואלוקים הוא לא הבן זוג שלך, יש לך בן זוג! ובשונה מאלוקים, הוא ממש עונה, במילים ואפשר לקיים תקשורת דו כיוונית.

ואם קשה לך למנוע כמו שכתבת אז את לא חייבת!

יש דרכים אחרות. ההחלטה על ילד נוסף היא בדיוק כמו ההחלטה על מניעה וצריכה להתקבל בהסכמת שני הצדדים.

ובמאמר מוסגר, אני לא מבינה איך הגענו למצב פה בפורום שהשיח הוא המניעה זה הטבעי ועוד ילד זו החלטה שצריך לקבל. בעיני, זה שיח שהוא לגיטימי בחברה שבה מקובל להשתמש בעוד אמצעי מניעה. בחברה שבה התפיסה היא שרק האישה מונעת, אין שום סיבה להתייחס למניעה כמצב טבעי. 

לא ככ הבנתי איך קישרת בין התשובות פה בשרשור לדעה הרווחת לגבי מניעה בפורום

הרי זה אשכרה שרשור על זוג שבו הגבר לא מעונין בילדים נוספים כרגע, כן?

מן הסתם לא תמצאי פה תשובות על ׳מניעה זה לא לכתחילה׳, כי איך זה מקדם את הפותחת? (וברוך השם שיש פה נשים רגישות)

ואם את מדברת על הנושא בלי קשר לשרשור הזה ספציפית, אז מי שמונעת לרוב רוצה בזה בעצמה או/ו יש לה את השיקולים שלה. 

חושבת שבאמת באמת המיקוד שלך צריך להיות כלפייך.

מן התבוננות פנימית על עצמך,

להבין יותר מה מניע אותך

למה כל כך חשוב לך

האם יכול להיות שאת תולה את האושר שלך בדבר הזה? האם יכול להיות הרצון החזק והמבורך שלך לעוד ילד, משפיע על ההסתכלות בדברים אחרים?

איזה דברים תוכלי לעשות כדי לגשר על הפער?

איזה דברים תוכלי לעשות כדי לחזק את הקשר שלכם?

אין כאן תשובות שלי, זה רק שלך. בעיניי זה תהליך שיכול לקחת זמן, אבל ממה שאת כותבת כאן, אני חושבת שהדבר הכי נכון הוא להתבונן פנימה, לנקות את האשמה והכעס כלפי בעלך ולהבין איך *את* יכולה להשפיע.

כי ברגע שאת מרגישה שאין לך אפשרות להשפיע, זה מערער ומכעיס, וזה מופנה כלפי בעלך.

אבל אני חושבת שבסיטואציה כאן יש לך עוד הרבה אפשרויות, פשוט קשה לחשוב קצת אחרת ממה שהתרגלנו. וכשאנחנו מרגישים שיש לנו מה לעשות, אנחנו מרגישים שליטה וזה גם יכול להפחית את הכעס והתסכול.

אבל אני חושבת שבשביל תהליך כזה צריך להגיע נקיים. זאת אומרת לנקות את כל הרצונות והכוונות של לאן להגיע בסוף הבירור, ולתת לעצמנו לשים סימני שאלה על הדרך שלנו עד עכשיו.

אני מאמינה בליווי מקצועי בדבר כזה, כי אני חושבת שקשה לעשות את זה לבד. אבל גם אם לא, יכול לעזור להתחיל להתבונן על עצמנו, ולנסות להבין מה מפעיל אותנו ואיך אפשר להקל

שאמרתי לו פעם שאם הייתי יודעת שאני יעבור כזה עינוי סביב הפוריות כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה עינויי נפש, שאני באמת לא כתבתי פה את הכל אבל תחשבו מה זה שנים של חודש אחרי חודש ואת יודעת שהאושר הוא במרחק יד...

שרק יגיד כן אבל הוא לא זה מאד קשה..... גם אם זה ה' והכל, יש פה גם בחירה שלו.

אז לא יודעת עם כל הטוב שבו אם הייתי הולכת על זה. אני אוהבת אותו והכל אבל עברנו גם חוץ מהפוריות המון המון קושי וואלה זה הרבה מאד ומדי.....

ומה שמחזיק אותי זה רק שאני מאמינה שבבץסוף זה יקרה ויהיו לנו עוד כמה ילדים. זה הדבר היחיד.

חיבוק גדול גדול!!!!!!!!!!!  

וגם-

לפעמים עוזר לי לנסות להסצכל ממבט אחר

-לדמיין מה הייתי חושבת על הסיטואציה כשהיינו בשלב של לפני האירוסין והתחלת הקשר,

כשהיינו לגמרי מושקעים רק ברצון לבנות קשר ביננו בלי קונפליקטים של החיים...

-או, לדמיין איך אסתכל על זה כשנזדקן ביחד בע'ה בגיל 80...

ומשהו קצת אחר:

*והכי עובד*

-לנסות להיכנס לעיניים שלו, ממש, לדבר בשמו עלי, לספר את הסיטואציה, ופתאום אני מגלה כמה כשאני מורידה את ה''מקום האישי'' שלי,

אני מגלה בעצם כמה הוא עושה, כמה הוא מתאמץ ומתעלה עך עצמו בשבילי וקולטת אתהדברים ''המעצבנים'' שלי שאני צריכה לשים לב אליהם בעצמי...

שוב חיבוק וב'הצלחה גדולה!

נשמע קשה, לא יודעת אם הייתי מצליחה לעמוד בזה

תראי הוא באמת נשמע מעט נוקשה, כאילו לא יודעת אם נוקשה כמו פחד כזה מפרנסה, מהחיים, ממה יבוא ואיך נסתדר/נתמודד, 

אני אומרת לפני הילדים נסי להקליל אותו ולהביא לו מלא אהבה ופרגונים

תרימי לו, תכיני לו מה שהוא אוהב, תראי לו שהוא הכי מושלם בעולם

תפתחי אותו, נסי לשדר לו שהחיים יפים והכל יהיה בסדר

תחשבי עליו בתור נער מתבגר או ילד קטן של אמא מה הוא הכי היה רוצה עכשיו? חיבוק משום מקום, ארוחה מפנקת, יציאה עם חברים, לא יודעת מה שמתאים לו 

זה לא קל במיוחד שאת בצער 

אבל אני חושבת שזה הדרך ללב שלו, 

להקליל לו את החיים ואת הלב

להראות לו שהש-ד לא נורא כל כך 

לשמח אותו

היא אחת הציפיות שכשהן לא מתממשות- הכי מכאיבה.

ממש חור בלב

אני מכירה את זה מכל הכיוונים-

גם בן זוג שלא תמיד בקצב שלי

גם כשכבר כן מצואמים- לא תמיד זה מצליח

וגם כשזה מצליח- לא תמיד זה מחזיק

עברתי את כל השלבים

אבל אני גם חושבת שלחיות את החלום ואת הציפיה גורם ללא לחיות את החיים.

זה הורס מבפנים

ובסוף גם עלול להרוס זוגיות ולהרוס אימהות

זה בסדר לרצות ולתת לאכזבה מקום

אבל לתת לרצון הלא ממומש הזה את כל האנרגיות. את כל החיות שבך,  את כל כובד המשקל על העתיד שלך - יכול להיות שתסיימי בלי הילד הנכסף

אבל גם בלי הטעם לחיים

ויש לך הרבה טעם לחיים

יש לך בעל טוב וזוגיות טובה

יש לך 4 ילדים שהם עולם ומלואו

זה ברכה גדולה מאוד!

זה לא אומר עכשיו לותר או לבטל אצ עצמך

אבל כרגע לפי מה שאת כותבת- זה כל התכלית

קודם כל נשמע ממש כואב וקשוח מה שאת מספרת❤️

לפנות לה' זה בעיני תמיד טוב חשוב יקר ועוזר❤️

מעבר לזה, נשמע ממה שאת מתארת שאתם אחרי הרבה שנות נישואים לא קלות בכלל, ושיש לשניכם משקעים רגשיים.

משקעים רגשיים זה דבר שלא נעלם, ובעיני ממש ממש לא כדאי לנסות להתעלם מהם.

מנסיוני בעבודה עם נשים ובכלל יכולה להגיד לך שרוב המריבות של רוב הזוגות הן תוצר של משקעים שלא טופלו, שנראה היה שיותר קל כשהן קצת שכחו לטאטא אותם מתחת לשטיח, וכאילו להתקדם, אבל האמת היא שזה לא באמת עובד.

כי בעצם המריבות, ההתפרצויות, ההתקלויות הזוגיות הן תוצר של משקעים רגשיים שלא טופלו, ובעומק היותר עמוק, משקעים אישיים שלא טופלו.

רגשות הם סוג של אנרגיה, ואנרגיה צריכה שחרור, וכל עוד לא ינתן לה המקום שהיא זקוקה,

היא תשוב ותתפרץ עד שתקבל מרפא.

נשמע מהפוסט שלך לצד הכאב הגדול והמובן על הנושא של הילודה,

שיש לשניכם משקעים רבים סביב נושא הפוריות, ואולי גם סביב נושא העבודה, וממש ממש כדאי לטפל בהם.

בעצם עושה רושם שכל הסיטואציה הזו היא תוצר של עניינים שלא טופלו עד שבעלך אומר די, ואת מהצד השני גם מרישה שלא רואים אותך.

אם הזכרת חזרה בתשובה, א אני ממש מאמינה שחזרה בתשובה זה בדיוק זה,

וזה מה שה' רוצה מאיתנו. לחזור לעצמנו, לקלף את כל המשקעים הרגשיים, לפתור את הדברים האלה שמרחיקים ויוצרים

חיץ, מרירות, טינה, ביקורת, כאב, מריבות, קושי, מרחק וכו

מתוך המקום הזה, כשתהיו בלב נקי אחד מול השני,

אני מקווה שתצליחו להבנה והסכמה ושלום גם בעניין הזה❤️

(יש לי הרגשה שזה לא יהיה קביל, כי למלא ילדים יש ירידה בשמיעה בגלל נוזלים...)

בכל אופן, אם יש קושי בשמיעה ובהבנה וידוע על נוזלים - אז למה שלא ימהרו לנתח? בטח בגיל צעיר, שזה משמעותי לשפה... (אבל האמת שגם בזה אין לנו ניסיון כי הלכנו למנתח פרטי)

עם ילד אחר שלנו, אשתדל לעדכן אותך איך הצלחנו...

אבל כרגע אנחנו מסתבכים😐 (אמרו לנו לפנות לרווחה. נכון לעכשיו הם לא עונים...)

נראה לי שביטוח לאומי זה אחד הגופים שהכי קשה לפנות אליהם, ובטח לקבל מהם משהו...

אבל אולי תתייעצו עם רופא הילדים? לפעמים הקופה יכולה לעזור בזה...

בירושלים גם לפני 20 שנה לא ענו לנו

לגבי תביעה נראה לי מספיק דוח רפואי שמתאר בצורה מפורטת את הבעיה

הרווחה יכולים לכתוב דוח סוציאלי אבל לא ידוע לי שזה נחוץ לביטוח לאומי

כל כך קשה לי שאנשים לא מכירים מי יכול לעזור להם.

יד מכוונת זה שירות של ביטוח לאומי שנועד להנגיש שירותי מיצוי זכויות והכנה לוועדות הרפואיות שלהם, כדי שלא תצטרכי ללכת למקומות שעושים את זה בתשלום.

אני לא יודעת מה בדיוק הצרכים שלכם והאם אתם אמורים לעבור ועדה רפואית (כולם עוברים בסופו של דבר?) או לא, אבל הייתי בכל מצב מתקשרת אליהם כדי לשאול ואולי הם יוכלו לעזור.

שמה פה קישור מהאתר שלהם, תנסו, מה יש להפסיד

השירותים הניתנים ביד מכוונת - סניפים וערוצי שירות | ביטוח לאומי

לא ממש עזרו לי, שלחו אותי לאיזה עו"ד חיצוני והוא סתם קישקש . אותו מתוק עם אסתמה קשה וגם עם עיכוב התפתחותי ובדקתי לבד והבנתי שאני עונה על כל הקריטריונים, היינו בוודעה ודחו אותנו על סתם מצאו סיבה מתחת לאדמה למה לא לאשר. רק אישרו מעון שיקומי שכרגע החלטנו לוותר ולטפל בעצמנו אבל לא קיצבה. התייעצתי עם ארגון אחר לא יד מכוונת והם באמת כיוונו אותנו, מקווה שיצא מזה משהו.

תמיד כדאי להתייעץ ולבדוק בגוגל זכויות, היום הכל שקוף

לכן שהיינו בבדיקת שמיעה והבודקת עברה על התיק שלו ועל הבדיקת שמיעה אמרה שכדאי לנו לבדוק את הזכויות שלו

ובכל מקרה כדאי לך להגיש תביעה חדשה בגיל 3

אז הקריטריונים אחרים וילד שזקוק להשגחה עזרה וטיפולים רפואיים כנראה זכאי לקצבה

הבן שלי לא קבל קצבה עד גיל 3 וגם בגיל 3 נתנו לו חלקי

רק אחרי ערעור הוא קיבל 100%

נראה אם יהיה לי כח להתעסק עם זה, סתם התישו, כי באמת היה לי הכל והכל היה להם על מגש של כסף

מחר יש לנו ייעוץ פרטי משולב של אא"ג עם רופא ריאות נראה מה יוחלט

אני כל הזמן עסוקה סביב התרופות שלו- הטיפולים- מחלות חורף- ועכשיו גם השמיעה אז אין לי כח לדברים אחרים שמתישים.

וכן, עבודה במשרה מלאה במקביל

ובעלי פחות מבין בבירוקרטיה אז הכל עליי בקטע הזה

אולי כדאי לך לשלם למישהו שיעשה את זה כי זה יכול להיות שווה הרבה כסף

שהרבה פעמים דוקא מי שזכאי לא מקבל

כי בסוף זה בירוקרטיה לא פשוטה

ומיש באמת יש לו בעיה עסוק בטיפול במצבו הרפואי

ואין לו פנאי לעסוק בהוצאת קצבה..

אם את לא מצליחה לבד אני כן חושבת ששווה אחרי בירור לשלם למישהו שיוציא לך את הקצבה כי בסוף זה מקל 

באסותא פרטי

אבל זה היה לפני הרבה שנים

לא יודעת איך זה היום

אבל כדאי להזדרז כמה שיותר כי זה יכול לפגוע בצורה משמעותית בהתפתחות השפה

האסתמה. רופא ריאות אמר לי רק בבית חולים, המצב שלו מעט מורכב , הוא יצטרך להישאר לאשפוז לילה-2 אחרי הניתוח גם לוודא שלא מתחיל משהו עם הריאות

הבנתי שהרבה פעמים מחכים לראות ירידה עקבית במס בדיקות כדי לנתח

אז אולי באמת לא ימהרו לנתח...

אם יש באפשרותכם, נראה לי שהכי כדאי לפחות להתייעץ עם רופא פרטי מומחה, או לבקש ייעוץ עם רופא מומחה בקופה.

אחד מהם עם אסתמה

אסותא זה בית חולים

אם היום הם כבר לא מקבלים עם אסתמה

אולי אפשר פרטי בבית חולים רגיל 

די הלחיץ אם נעשה באופן פרטי כמו אסותא. זה היה לפני מס חודשים שהירידה בשמיעה היתה עוד בסדר, עכשיו יש לו ממש ירידה בשמיעה. וזה מסביר את האי שקט שלו בבית לאחרונה

אולי יש להם אנטרס שנטפל רק בביה"ח? 

ומהרופא הנוכחי לבקש את ההסברים לבעייתיות.

לפעמים יש להם אינטרס לפעמים לא. בלי להבין את הדברים לעומק ולהצליב חוות דעת שאתם מבינים מה עומד מאחוריהן, יהיה לכם קשה לדעת. 

לפני שהייתי הולכת לביטוח לאומי, הייתי רצה לנתח אתמול לטובת ההתפתחות של הילד.

ירידה כזאת כאשר היא קבועה- מזכה בקצבה בביטוח לאומי, אם זו ירידה על רקע נוזלים

אז לא.

כי אצל הבת שלי גם יש ירידה והרופא נתן סירופ כזה לנסות לייבש את הנזולים

לכן לא יודעת אם ימליץ לנתח ואם כדאי להתעקש, הולכת להתייעץ בפרטי אז זה שונה קצת ממה שהייתי עד היום

ירידה קבועה לא ניתן לטיפול על ידי ניתוח, אלא נותנים מכשירי שמיעה.

נוזלים זו סיבה לירידה בשמיעה שהיא 'ברת תיקון'. לפעמים מחכים לראות אם מצליחים לייבש את הנוזלים לבד. אבל אם הוא כבר עם עיכוב שפתי, אז לא ממליצים להתעכב בדרך כלל.

ולגבי ביטוח לאומי - אין לי ניסיון בהקשר של שמיעה, אבל אני זוכרת שהוא מקבל טיפולים פרא רפואיים בכמה תחומים, אז יכול להיות 'יש לו עיכוב התפתחותי ברמה שמספיקה לקבל קצבה מביטוח לאומי. אני חושבת שמי שמגדיר את זה זה נוירולוג התפתחותי (ואם הוא אכן יקבל קצבה, אז יש אפשרות להכניס אותו למעון שיקומי, ואז הוא יקבל שם את כל הטיפולים, ובכלל מעטפת שתקדם אותו הרבה יותר, כי כל הצוות ימשיך את ההנחיות של הצוות הפרא רפואי לאורך כל השבוע).

יש קצבה זמנית. ז"א לא משהו קבוע אבל כרגע הוא זקוק ליותר טיפול (ואתם מן הסתם תשמחו על הכסף הזה שיאפשר לכם לטפל בו בשרפ בצורה טובה)

העיקרון של ביטוח לאומי בקצבה אצל ילד זה צורך ביותר השגחה מהרגיל.

לא אכפת לו כמה עולים הטיפולים הרגשיים/פרא רפואיים, כמה קשה לילד וכמה הוא מסכן.

אם בגלל הירידה בשמיעה הוא זקוק ליותר עזרה מכם מילד בן גילו, דורש הרבה טיפול (מה שפוגע בעבודה שלכם) זה עילה לתביעה

תנסו לשאול עוס בקופח, זה צעד ראשון ובסיסי

ובריאות לילד, בהצלחה!

לא על ירידה בשמיעה, ולא על עיכוב שפתי, בטח בגילאים של מתחת ל 3. 

אבל הבן שלי נולד במצב יותר גרוע, ב"ה בגיל חצי שנה בערך התגלה שזה נוזלים ולא בעיה עצבית, ועד היום (כמעט שנתיים) השמיעה שלו לא בנורמה, עיכוב שפתי קל, ואף אחד משלל הרופאים ואנשי המקצוע שדיברנו איתם לא אמר לנו שמגיע משהו מבט"ל בגיל הזה. אם את מגלה שכן אשמח לעדכון!

סיטואציה קצת הזויה

בת כמה הבת שלך?

איזה קשה זה שזה ככה, במקום להיות רגועה ונינוחה ולהתעסק בשמחה שלך את צריכה לקבל מבול פלאפונים כזה

בעלך איתך? מכיל?

חיבוק 🫂 ענק 

ילדה לא קלה, לא אשקר

אבל ילדה!

הייתי מצפה מאישה מבוגרת ליחס אחר

ושלא תביני לא נכון, היא שומרת על ניקיון של הבית ומכבסת וכאלה

אבל זה לא שווה לי!!!! לא ביקשתי לנקות ולסדר אבל זה כנראה יותר קל לה מאשר להיות סבלנית לילדים

מבקשת סליחה, קודם כול, כי נראה לי שאני אחת מאלה שגרמו לך לקנאה...

(רק אומר שאנחנו דווקא משתדלים יחסית לא הרבה להפיל על ההורים שלנו. היינו אצלם אחרי שלוש הלידות הראשונות - כולנו יחד - ובכל שאר הפעמים שנעז3נו הם שמרו עליהם לא יותר מיומיים, אף שב"ה הם ממש נכונים לעזור...)

אני חושבת שלשלמור על חבורה של ילדים שהיא לא שלך (אף שאלה נכדים) לכמה ימים - זה ממש קשה. (ראיתי את זה על עצמי כששמרתי לשעות ספורות על אחיינים שלי, שאני מאוד אוהבת - הייתי כל הזמן במתח, ולא תמיד ידעתי איך להרגיע אותם ואיך להתנהל איתם, כי אני לא מכירה אותם מספיק...)

אני מבינה שאת במצב קשה מאוד, אבל אולי היה עדיף לעשות הפוך - שאת תלכי להורים שלך עם התינוק ובעלך יישאר בבית עם הילדים? (עשיתי את זה אחרי שתי לידות)

עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה, אני מניחה, אז כרגע המצב הוא שאתם צריכים להתנהל בעצמכם:

את בחדר כל היום, לא מטפלת בילדים כלל מלבד בתינוק, ובעלך נמצא עם הילדים ברחבי הבית ודואג לבייביסיטר אם צריך. (גם את זה עשיתי אחרי חלק מהלידות)

בכל אופן, חיבוק גדול. הקטע שאמא שלך צרחה עלייך זה הכי קשה...

תרגישי טוב ומזל טוב!

ובואי נגיד שידעתי למה

אני כרגע עדיין בבית רפואה, לא בבית

ובכנות זה לא לשמור עליהם כל היום, רק כמה שעות בערב

פשוט עשתה לי רע

או בייביסיטר?

התגובה שלה באמת קשה, ואני מבינה אותך שאת לא רוצה ללכת אליה, אבל במצב כזה גם בשמירה על הילדים אי אפשר להיעזר בהם...

(ושוב אגיד איך היה אצלנו בלידות שבהן לא היינו אצל ההורים - הם באו אלינו לכמה שעות, בתורנות בין שני הזוגות, לפעמים גם האחים הרווקים שלי באו, והייתה גם בייביסיטר. בלידות האחרונות כבר היו ילדים גדולים מספיק בשביל לשמור על הקטנים. ובאמת בעיקר בעלי היה נוכח...)

וסליחה שאני נשמעת לא רגישה...❤️ מנסה לעזור לך למצוא פתרונות למצב הקיים, אף שיכול להיות שאת בסך הכול רוצה לפרוק...❤️❤️

איזה קשה!! ואיזה חוסר אונים....

חיבוק לך! ממש קשה להיות רחוקה מהסיטואציה ובמיוחד שהכי מגיע לך בעולם רק להנות מהפלא החדש שלך ולהתאושש מהלידה...

מקווה ממש שתצליחי למצוא פתרון אחר לעד שתחזרי הבייתה (אולי לפזר אצל חברים? אולי בנות נוער לבייביסיטר או התנדבות?)

וחיבוק ענק

זה לא קל

לא לכולם יש את האופציה להיעזר בהורים

יש לך אולי אפשרויות אחרות?

בייביסיטר בתשלום? משהו בסגנון? שכנה אולי?

בעלי חזר הביתה באמצע הלידה כדי להוציא את הילדים למסגרות ואז חזר שוב ללידה

ולא הגיע יותר לבית חולים עד שהשתחררתי

לא תמיד יש מישהו אחר שיטפל בילדים והעדפתי להיות רגועה שהוא איתם

רק רוצה לומר מזל טוב!

וחיבוק על הסיטואציה הלא פשוטה וכואבת ❤️

אני אישית מעדיפה שבזמן האשפוז בעלי יהיה בבית עם הילדים, וברגע שחוזרת הביתה מזמינה המון בייביסיטריות צעירות (כיתה ז-ט כזה) שיהיו בבית איתי, ישחקו עם הילדים ויעשו עבודות בית קלות (שטיפת כלים, הגשת א.ערב, אולי קצת קיפול כביסה)

אז פתרונות פרקטיים אפשר למצוא, אבל הקושי האמיתי זה התחושה שאין לך באמת תמיכה מאמא וזה קשה מאד. חיבוק על זה.. 

זה בדיוק מה שמפריע לי

הייתי מצפה שתרצה לעזור לי באהבה ותתרגש איתי

אני לא יכולה פיזית להיות לבד בזמן האשפוז

ברמה הפיזית.
לא פירטת, אבל אם נניח אין לך שום יכולת לקום לבד, אז האחיות יכולות ללוות אותך לשירותים, ואם גם שם את לא יכולה לבד, אז אפשר לבקש אולי קטטר.
לגבי מיקלחת - אולי אפשר לתאם עם בעלך בבוקר שיבוא לעזור לך, או שוב, לבקש מהאחיות שיביאו אותך לשם, בדרך כלל הם שמים שם כיסא, ואז מספיק שאחות תושיב אותך.
גם לגבי התינוק - אם את לא יכולה לקום - את יכולה לבקש מהאחיות שיביאו אותו אליך.

האמת, שבתור מישהי שגם אין לה כל כך גב, אני אפילו לא מצפה, וכך גם לא מתאכזבת. והאמת היא שאני רואה כל כך הרבה נשים סביבי שאין להם תמיכה, אז אני מפקפקת בכלל באקסיומה הזאת שיש לנו בראש, שהמישפחה תמיד אמורה לשמוח איתנו ולעזור.
הילדים נשארים אצל שכנים\ חברות בזמן הלידה עצמה, ואחר כך אנחנו עושים מה שאפשר כדי שבעלי יהיה איתם כשהם חוזרים.

בפועל לוקח המון זמן עד שהן מגיעות והן לא מגיעות כל פעם כשצריך לקחת את התינוק ולהחזיר

יכולה להגיד שעכשיו בלידה השלישית שלי, כשהבנות לא היו במסגרות, בעלי היה איתן בבית.

לידה זה אירוע מטלטל למשפחה ואם שני ההורים נעלמים פתאום זה יכול להחריף את הטלטלה ולהוציא מילדים התנהגויות מאתגרות.

שה להיות אחרי לידה ולשמוע כאלה טענות מהבית

מנחשת שמראש הסכימו ולא תארו לעצמם כמה הז קשה

ולפעמים גם ילדים אחרי לידה משתגעים בעצמם ומתנהגים לא קל

מנחשת שזה לא בכוונה רעה אבל זה באמת מאודדד קשה להיות ככה בתחושה שקשה להם ככה עם הילדים

באמת מה עושים כשיש הרבה ילדים?

האמת אצלי נגיד אין משפחה שתשמור

להורים שלי קשה כבר מזמן..

אז

א. בעלי בא איתי ללידה נשאר איתי שעה-גג שעתיים אחרי ונוסע הביתה ורק הוא עם הילדים

ב. בזמן הלידה עצמה- משריינת מראש כמה נערות לבייביסיטר

השאיפה שיפגשו את הילדים לפני ויכירו אותם.

ג. שכנים

ד. משפחה אחרת אם יש

וכן לזמן יחסית יותר קצר..רק ללידה עצמה

ובבע'ח אם קשה לך לבד תבקיש עזרה מהאחיות..תשימי בתינוקיה.. י שאיך לקבל עזרה לרוב

או לפצל בין חברים של הילדים

בפועל בזמן אמת אנשים לרוב מסכימים לעוזר

ובאמת בעיני הכל עדיף מאר להעמיס על ההורים אם זה היחס

עוד הצעה להבא להביא להורים רק חלק מהילדים

או שההורים יבואו אליעם כי בבית יותר קל לילדים

אבל עכשיו תבקשי שיתקשרו לבעלך עם טענות ובעיות ואת צריכה לנוח פיזית

ובעיקר נפשית

אל תתערבבי ואל תתני לזה להרוס לך את ההתחלה

וכן בעיני עדיף לשחרר את הבעל ולהיות יותר רגועה

אם לא מצפים

לא מתאכזבים

יש הורים ששומרים

ויש גם הרבה שלא ..

מבינה את התחושות ובכיקר אחרי לידה שאת מוצפת רגשית.

שאלת מה עושים עם הרבה ילדים ?

ישכל מיני פתרונות שצריכים להיות קשובים ופתוחים אליהם.

ולפעמים לא צריך פתרון

כי המשפחה ממולך עם 9 ילדים. הגדול שלהם כבר בן עשרה ויכול לשמור בעצמו

סתם דוגמא.

ובכא מה שבדכ מצוי זה שהאבאנבבית עם הילדים

והאישה בבית חולים.

בביהח בדכ למי שצריך !! יש עזרה.

ואולי בכלל לאמא שלך יהיה יותר קל לבוא לעזור לך

מאשר לעזור עם הילדים.

גכ סוג של פתרון

ברור שלא

יש לי המון חברות שההורים שלהן שומרים על הילדים בזמן לידה, זה לא זמן רגיל

אני נמצאת כאן ורואה סביבי שאין כמעט נשים בלי מלווה, ממש בודדות. כולן עם הבעל או עם אמא 

להתנהל ברגישות, ולספוג את כל חוסר הנעימות שיש מול הילדים.

גם כי היא סבתא, היא לא איזו מישהי מבחוץ, וגם כי את אחרי לידה, והיה ראוי שהיא תתחשב בך, למרות הקושי שלה.

אבל בני אדם הם בני אדם. את מכירה את אמא שלך הכי טוב. אולי אפילו התגובה שלה לא מפתיעה אותך, למרבה הצער.

זה כואב מאוד שככה זה, ובאמת שאת צודקת שעם כל זה שלסבתא מאתגר עם בתך בת ה-6,

את מתמודדת יום ביומו עם האתגר שבגידול ילדה עם אופי לא קל.

ואוטובוסים תתמודדי כשאת עם תינוק צמוד.

זה מאוד מאוד קשה.

ובאמת חבל ומצער שאמא שלך לא מאפשרת לך את מנוחת הנפש הזאת, ואומר לך שלא תשמור עליה בחיים.

היא הנכדה שלה.

וזה לא אשמת אף אחד שיש לה אופי כזה.

זה משהו שצריך לעבור אתו תהליך. ללמוד לאהוב אותה כמו שהיא, ויחד עם זאת להתקדם איתה שיהיה לכם יותר קל מולה.

חיבוק גדול אהובה.

נראה לי שמה שאת צריכה זה בעיקר הרבה חיבוקים מנחמים.

אני חושבת שהקושי הבאמת גדול זה רגשית

אחרי לידה זה זמן מוצף הורמונים, ולהרגיש אז לבד- זה נורא קשה

אני גרה רחוק מההורים ככה שזה לא ישים 'לשים אצלם ילדים ללידה' (הם כן עוזרים בייחוד חמותי ולוקח את הילדים אבל לא מהרגע להרגע ולא לזמן בלתי מוגבל)

ובחלק מהלידות בעלי חלק את הזמן ביני לבין הילדים ובאחרונה שהיתה קשה לי יותר- פיזית ונפשית- הרגשתיש אני לא מסוגלת להשאר לבד,

ובאמת הזעקנו בייביסיטר שתשאר עם הילדים ברצף גם בלילה למשל, מה שבעבר ברור שהייתי לבד.

אני לא בטוחה שאת מחפשת פתרונות או לשמוע שיש עוד נשים שלבד בבית החולים

ברור שהצוות צריך לטפל בך (כולל לקלח אותך אם צריך, כולל הכל הכל) ויכול להיות שהוא לא הכי יעיל בעולם

ובכל מקרה, כתבת שאת גם אחרי הריון מורכב- את מרגישה צורך שבעלך יהיה איתך

אז חיבוק רק על זה, ומגיע לך

כי ילדת...

אבל אל תכנסי בבקשה לפינה מול ההורים שלך

זה לא יעזור

תכבי את הטלפון שלך, תאמרי להם שיתקשרו לבעלך

חפשי שכנה או חברים מהגן, בזן לידה אנשים אוהבים להתגייס (כבר כתבתי כאן פעם שאנחנו תיאמנו עם הגננת של הבן שלי שתיקח אותו בזמן הלידה)

בייביסיטריות צעירות פחות מבינות את הפואנטה אבל מישהי מהשכונה, לאו דוקא שיש לך קשר קרוב איתה, טקטית מספיק- תעזור בשמחה.

בטח יש לך איזה קבוצה קהילתית, תכתבי שילדת בשעה טובה ומחפשת סידור לילדים ל3 הימים הקרובים, כי את זקוקה לעזרת בעלך.

אני בטוהח שתקבלי את הגב שאת זקוקה לו.

בני כמה הילדים? הם הולכים עצמאית?

לא הייתי לוקחת דונה כי סלקל משמעותית יותר כבד מטיולון, בטח אם יש הרבה מדרגות.

בגיל שמתאימים לסלקל - הרבה יותר נוח מנשא. הידיים שלך פנויות, הילד עוד לא כבד, לא מיטרטרים עם מדרגות וזה יותר חם ונעים לתינוק.

כשהילד כבד למנשא, הייתי הולכת על טיולון קל (איזיווקר, אינפנטי רויאל או משהו בסגנון) אבל זה עדיין ידרוש ממך יותר מאמץ פיזי במדרגות. 

עם מנשא בחצי שעה 40 דק של הסתובבות...

ותודה על התשובה!!

לי היה ממש טוב מנשא בעבר בחורף ועם פיצי

עגלה במדרגות זה כבד יוצר

הגדולים הולכים וסוחבים לבד את הציוד שלהם?

לא קשור למשקל התינוק.

בפרט בחורף.

אבל אני לא אשת מקצוע או משהו

אז באמת עדיף מנשא על פני עגלה.

אבל ללכת כל יום 40 דקות עם מנשא גם לא נשמע הכי מומלץ בשלב הזה...

אין סיכוי לקבל עזרה בשבועות הקרובים? אולי משכנות? אפילו בתשלום? (אולי בחלק מהפעמים בעלך יכול להיות גמיש ולהגיע מוקדם כדי לאסוף?)

זה לא לתמיד, רק לכמה שבועות הקרובים. יש סיכוי שתמצאו פתרון אחר שיאפשר לך לנוח?

ובימים שאין ברירה ואת חייבת לאסוף - יש סיכוי לבקש עזרה מאיזה שכנה רק עם העגלה במדרגות?

מצד שני, לפי האינטרנט, המשקל של הדונה הוא בין 7.5-8.5 ק"ג, יחד עם משקל התינוק נגיד שתגיעי ל10-12 ק"ג? (תלוי בדגם של הדונה ובמשקל התינוק שלך)

נכון שזה לא עלייך, אבל זה הרבה מאמץ פיזי במדרגות.

מנשא לעומת זאת זה רק משקל התינוק, אז נשמע לי קל יותר להתנהלות.

האמת שאני לא רואה פה תשובה נכונה "אידיאלית", לכל אפשרות יש חסרונות, השאלה מה את חושבת שיהיה לך קל יותר.

אולי כדאי לנסות יום אחד לשאול עגלת דונה ממישהי ולהתנסות, לראות כמה קל להתנייד איתה ולהחליט לפי זה 

אין דרך אחרת לאיסוף?

או תורנות עם שכנות

ממש קשוח במזג אוויר הזה ואחרי לידה בכללל

להרים עגלה במדרגות בעיני יותר קשה לגוף ממנשא

כן אנסה שאני אוספת רק חלק- יקצר את הדרך..

גם לי יש 3 איסופים שונים

ובאמת ברגל לוקח יותר זמן

אבל כן זה נשמע לי הרבה

אבל מניחה שזה המצב..

אחרי לידה נשמע לי מאוד קשוח עם קטן

לק"י

גם לי לוקח קרוב לשעה.

והייתי ממש מרוצה!!

עזר לי מאוד עם הפיזורים והאיסופים

שימי לב -

לא בטוחה ששווה לקנות יד שנייה פג תוקף

תבדקי את זה

זהו אני לא מבינה בזה..

300 של לדונה בת 7 שנים נראלך משתלם?

א. לא כיף להעלות אותה מדרגות בעיני .יותר קלה מעגלת אמבטיה אבל היא נמוכה בידית והגלגלים לא זורמים כיף במדרגות..לפחות לפי דעתי

ב.היא פתוחה לגמרי לרוח ולקור

בעיני עדיף טיולון לסגור את הגגון ויש גם שקי שינה לקטנים שאפשר לעטוף את הקטן

צודקת ממש מבחינת הקור

אבל איך שמים פיצים בטיולון פשוט?

הטיולון של העגלה המשתלבת לא ייקל עלי מבחינת משקל..

והטיולון הפשוט מאוד לא יציב ומתנדנד ..

עולות/יורדות לגן או באמצע הדרך?

אצלנו היו מדרגות לגן אז באתי טיפה יותר מוקדם וכשבאה אמא שאני מכירה ביקשתי ממנה שתביא את הבת שלי / שתשמור על התינוק

ניסיתי כל מיני אופציות, הכל לא היה נוח ככ. כשקצת גדל הייתי משאירה את העגלה / הדונה (אם באתי עם הרכב)  ועולה במדרגות עם התינוק בידיים

בהצלחה! 

תודה ע ל התשובה!

למרות שיש שני מקומות שאין איך לעקוף

הגלגלים שלה קטנים והידית נמוכה,

ממש לא מוצלחת למטרה הזו

והם בטח עוד מחכים לתודה או משו

בעיניי זו חדירה לפרטיות

מה הוא היה אומר אם היו עושים לו את זה

הוא אמר שתלוי מי האורח

יש בזה משהו שאם זה מישהו קרוב איזה חבר טוב או אח זה בסדר

אבל אנשים זרים ממש לא 

אל תתערבו לי בחיים

לטוב ולמוטב

אני לגמרי מזדהה עם ההרגשה שלך

לא מפגרת בכלל

🫂

אבל נראה לי שזה בא לך עקום כי ביקשו ממך את הבית (וזה כשלעצמו עקום בעיניי כנל ולא שייך בחודש תשיעי)

ומה שאת מרגישה זה מה שאת מרגישה וזהו

חיבוק❤️

מדמיינת לעצמי שהאורחים היו זוג מבוגר ו"סבתאי" כזה, והם רגילים לעשות את זה כשהם באים לבתים של הילדים שלהם, ובאמת רוצים לדאוג לכל העולם כמו שהם דואגים לילדיהם...

אבל עדיין זה לא בסדר! כנראה במקומך לא הייתי נותנת בכלל את הבית בתקופה הקרובה🙈

(אנחנו פעם נתנו את הבית לשבת. כתבנו בפתק שהם יכולים להרגיש בבית, אבל את דלת החדר שלנו סגרנו והודענו שבו לא ישנים. כשחזרנו גילינו שהם השתמשו בשמיכות שלנו ובמנורת הלילה שלנו... השתדלו להחזיר הכול למקום, אבל עדיין יכולנו לראות. והרגשתי כל כך פגיעה בפרטיות ואמרתי לעצמי שלא ניתן יותר את הבית לשבת... ואז די מיד אחר כך הגיעה הקורונה, והפסקנו לנסוע לשבתות כמעט לגמרי, וככה מימשתי את ההבטחה שלי🙈 וכשכן נתנו נעלנו את החדר...)

(אגב אני הייתי מאד שמחה אם היו מתקנים לי את הטפטוף בניאגרה אבל הרבה שנים לא נתתי את הבית אחרי הארוע הנ"ל)

היתי מתעצבנת אם היו מחליטים לנקות לי את המקרר או לסדר ארון מחדש

או לתקן משהו במקום פרטי

אבל ראו שמטפטף ראו שנגמרה הבטריה

רצו לפרגן ולהגדיל ראש ולפתור את הבעיה

זה לא שחיטטו לך במשהו

רק ניסו לעזור

האמת משום סיבה לא רואה בזה בעיה

להפך

היתי מודה להם לגמרי

והתאמצת

ואולי זה מתפרש כמן ביקורת סמויה כאילו ראו מה לא בסדר..

ואולי רגי ש לך גם המרחב הפרטי שלך וזה זכותך

פשוט נראה לי שאני לא היתי מנחשת שזה יפריע למישהו

אבל נראה לי לא נחמד הקטע שהם עשו את זה מעצמם בלי לבקש, תשאלו, תבואו בסוף שבת תגידו אמרתם לנו שיש טפטוף, יש לנו קצת ניסיון בזה, אנחנו רוצים לעזור כי ממש מעריכים את זה שנתתם לנו את הדירה בתקופה לא מובנית מאיליה, בא לכם שנעשה את זה? אמרו כן תעשו אמרו לא - תביעו את ההערכה שלכם בצורה אחרת. 

והבטריה בשעון לדעתי עוד יותר לא לעניין כי לא אמרו להם כלום על זה כאילו באתם חיפשתם את כל הפגמים ותיקנתם...

ברור שזה מכוונה טובה ממש ואולי גם כן כדאי להתעלות על עצמך ולהגיד תודה אבל זה ממש לא נחמד ואפילו חסר טאקט. 

מישהו כנראה שיש לו ידיים טובות התארח שם רוצה לעזור מטוב ליבו. אני לא חושבת שזה צריך להכעיס, הוא לא חיטט לך בדברים האישיים, זה משהו מקצועי ואולי סוג של הכרת טובה על הדירה. 

לדעתי את כועסת כי מלכתחילה לתת את הדירה הכעיס אותך... 

אבל יצא פעם שנכנסתי לשים משהו בבית של שכנה שהיתה עם ילד באשפוז, ראיתי שיש כלים בכיור אז שטפתי אותם,

והיא ממש התבאסה עלי... בעדינות אבל אמרה לי בפירוש שהיא לא מסוגלת שנוגעים לה ומנקים לה.

לא הייתי מעלה על דעתי שיש מישהו שיתנגד שמנקים בשבילו משהו לא אישי כמו כלים, ועוד בסיטואציה כזו, אבל וואלה למדתי.

אבל האמת שאותי זה היה בעיקר מצחיק...

והייתי נהנית מהתוצאה.

אבל זו אכן חציית גבול 

זה גם גיל שילדים כל הזמן אומרים אחד לשני אני כן חבר שלך אני לא חבר שלך אז הוא מוודא מי איתו ומי נגדו (לא שזה כזה יציב, הם משנים את דעתם פעמיים בשעה).

הם גם פתאום נפתחים לענין שיש בחברה, תחשבי שעד לא מזמן חברים היו דבר נחמד שנמצא מסביב, אבל כל אחד משחק עם עצמו, רק עכשיו הוא אשכרה מתעניין בסביבה, אז הוא לומד אותה ואיך היא עובדת

הבת שלי בת 3.5 וגם כל הזמן אומרת לאחים שלה: "אתה חבר שלי, נכון?" או "אני לא חברה שלך!" אבל אצלה זו השפעה מובהקת מהאחים...

בכל אופן, בסביבות גיל שלוש-ארבע זה הגיל שבו נפתחים ל"עולם", ומגלים שהוא מורכב מעוד אנשים חוץ מבני המשפחה. ומכיוון שהאדם הוא יצור חברתי (בדרך כלל) זה מעסיק אותו כבר מהגיל הזה...

(ורק אוסיף בסוגריים שבאופן אישי אני לא מעודדת שיח של "חברים" בתוך המשפחה - במשפחה כולנו בני משפחה ואוהבים זה את זה ונותנים זה לזה באותה מידה. אבל לפחות לא מול אבא ואמא... כשילד שואל אם אני חברה שלו, אני אומרת לו שאני אמא שלו ומאוד אוהבת אותו. זוכרת שפעם שמעתי ברחוב אמא אומרת לבת שלה: "אם לא תבואי יפה אז אני לא אהיה חברה שלך" והזעזעתי ממש...)

אבל לא מחבבת את זה, ולפעמים מביעה את דעתי.

אבל אצלנו זה יותר: "אני חבר שלך, נכון? אז תכבדי אותי בממתק שקיבלת." ואז הילדונת מנצלת את המעמד ומנהלת 'מסחרה' של חברים מבין האחים, ולחלק נותנת את מהממתק ולחלק לא... את זה אני ממש לא אוהבת, ולכן מלכתחילה מעדיפה שהשיח בין האחים לא יכלול את המילה 'חברים'.

אנחנו פשוט לא מרשים. או שאתה אוכל את כל מה ששלך או שזה של כולם, אין דבר כזה לתת לחלק.

זה נתינה עם תמורה

אצלנו זה "אם תרשה לי בX שלך אני אביא לך מחר את הטופי שלי מהמחלק סוכריות"

אני אומרת להם שאם רוצים לתת מתוך הלב, אז אפשר לתת. לא תמורת משהו.

אבל זו הבנה שלוקח זמן לפתח אותה מבפנים...

והדולה גם אמרה לי עור לעור

וחשיפה לשמש, אפילו דרך חלון

במיטת אור כחול

אי אפשר עור לעור כי הוא צריך להיות שם כמה שיותר...

הוא נמצא לידך?

זה באמת לא פשוט גם לתת זמן במנורה וגם להספיק להניק מספיק.

אפשר כדי לזרז לסחוט מדי פעם טיפה חלב לכפית קטנה ולתת לו.

חשוב לא להגזים, קיבה של תינוק שרק נולד היא קטנה מאד

בימים הראשונים היועצת הנקה נתנה לי כפית כזאת קטנטנה של ערבוב קפה ואמרה לסחוט לתוך זה ולתת.

אפשר לשאוב וכשמוציאים אותו להניק כמה דקות ואז לתת את הבקבוק ששאלת, אני לא זוכרת אם נותנים לאכול בתוך המיטה, אם כן אז אפשר גם להאכיל את הבקבוק ששאבת...

יש לרוב בבתי חולים משאבות מעולות

בהצלחה ממש!!

לק"י

וגם אפשר לסחוט חלב ביד, למי שזה קל לה יותר.

העיצה שלי זה להאכיל הרבה. אם הוא בפוטו, אז אפשר להאכיל אותו גם במזרק, כדי לעזור לו להירגע בלי להוציא הרבה (אם הוא לא רגוע שם). כמובן לא במקום ארוחות מלאות, אלא בין לבין אם צריך.

לא חוויתי צהבת אבל יצא לי להתקע בבית חולים כמה ימים וזה קשוח

אצלי גם הייתי בבית חולים עם אוכל זוועה

ממליצה להזמין אוכל טעים ומנחם ולהרבות בפינוקים כמו שוקולד ומה שמפנק אותך😅

נשמע מעצבן אבל תכלס זו העצה הכי טובה...

גם לנו היה עם 2 ילדים 

לק"י

ואצל הקטן הברית נדחתה בכמה ימים בגלל זה.

בעז"ה לרוב זה יורד בסוף, אז מציעה להאכיל הרבה, ולנסות מה שהציעו לך בנחת. אם מלחיץ אותך אז לוותר.

ולכן להאכיל כמה יותר.

אני שילבתי הנקה ומטרנה וברור לי מכמה ילדים שהתוספת מטרנה עזרה משמעותית.

(אני אחת שתמיד משלבת מטרנה בימים הראשונים עד שמגיע החלב האמיתי ומעולם זה לא פגע לי בהמשך ההנקה..)

לפי מה שידוע לי, היום לא ממליצים באופן גורף להוסיף מטרנה כשיש צהבת. בדרך כלל עם הנקה בלבד הצהבת גם תרד.

לק"י

וכולם או לא קיבלו בקבוק או קיבלו בקבוק- שניים.

כך שזה לא היה משמעותי.

כן חשוב לפעמים להעיר אותם כדי שיאכלו טוב, כי הרבה פעמים הצהבת גורמת להם לישנוניות, ואז הם אוכלים מעט מידי.

הייתי עשור בעבודות שפחות התאימו לי

אבל לא בררתי יותר מדי

הלכתי להתפרנס

אחרי עשור עשיתי קורס ומצאתי עבודות יותר טובות

עד שהגעתי לעבודה הנוכחית שלי שהיא מעולה מכל הבחינות

העבודות שעבדתי בעבר

אמנם פחות התאימו לי

אבל עזרו לי ללמוד פונקציות של עבודה שבסופו של דבר עזרו לי להגיע למה שהגעתי 

גם שכר מינימום זה כסף שיכול לעזור

ואחרי שתראי מה מתאים לך תתקדמי הלאה, לפחות לא להעמיק את הבור..

חיבוק❤️ זה באמת קשוח..

שוק העבודה באמת לא פשוט

כשיש תינוק קטן שצריך מסגרת

וואלה צריך כוחות נפש בשביל זה

ואם את עוקבת אני כמה וכמה שנים עברתי הרבה דירות ועבודות מיציתי 

אולי אפשר להיות מטפלת במעון (או אפילו בקבוצה) שגם התינוק נמצא? וככה לפחות קרובים אליו ורואים מה איתו

אולי יותר רווחי לפתוח משפחתון בבית

זה יותר רוויי בהרבה

אבל נפשית שוחק ממש

הרבה יותר נוח וקל. פשוט מסבירים לו איך להכניס את הפין פנימה.

למה שהאסלה תהיה מסריחה? תקני באושר עד את השפריצר הזה של החיטוי ותנגבי את האסלה/ישבנון אחרי שהילד עושה, וגם תשימי את המתלה הזה של הכדורי ג'ל לאסלה ששוטף עם חומר בכל הורדת מים. לא רואה סיבה שיסריח.

אנחנו גם התחלנו מסיר ולא מאסלה אבל זה די דוחה ההתעסקות. מה שקצת עזר לי היה שלא עשו ישר בסיר אלא זה סיר שמלבישים שקית ואז זורקים אותה. אבל זה עדיין מגעיל. אם הילד זורם על ישבנון בשירותים בעיניי עדיף.

לגבי אוכל אני זורמת. כל עוד זה במגבלות מסוימות אני משחררת. יש לי מספיק דברים אחרים להתעקש עליהם

אבל בעיניי מוכנות מורכבת ממודעות - נגיד שהוא מודיע שהוא עושה עכשיו, ורצון - בקשה מצידו או היענות להצעה שלכם לשבת בשירותים/סיר.  

אחד מהם זה התחלה יפה, אבל לא הייתי מתחילה בלי שניהם.

לתווך - הייתי מסבירה שתינוקות וילדים קטנים עושים פיפי וקקי בחיתול,,וגדולים עושים בשירותים. כשהוא יהיה גדול אז גם הוא יעשה בשירותים/סיר, ואז אפשר לשאול אם הוא רוצה לנסות.

אם הוא אומר כן, אז להגיד לו שבפעם הבאה יגיד לפני שעושה ותלכו לשירותים.

מן הסתם בפעמים הראשונות יגיד רק כשכבר ממש עושה אז להסביר לו ולהראות שהחיתול כבר התמלא ופעם הבאה יוכל לנסות שוב. זה לוקח זמן..

יש כאלה שפשוט מורידים חיתול ונותנים לילד לפספס עד שהוא לומד לזהות מראש. אני אישית ממש לא אוהבת את זה ולא מאמינה בזה, לא אחפור לך בסיבות אבל אני חושבת שילד בשל בכל מקרה יגיע לגמילה, גם אם יש לו חיתול, ובאמת כשאני גומלת אני משאירה את החיתול בתקופת הגמילה עד שאני רואה שיש שבוע שבועיים יבשים ונקיים, ורק אז מחליפה לתחתונים. אפשר גם פתרון ביניים שנקרא חיתולי פול-אפ זה חיתולים שנראים כמו תחתון (לדעתי סופגים קצת פחות כמות ממידה זהה של חיתול רגיל כי נועדו בעיקר לפספוסים)

כדאי גם לקרוא איזה ספר בנושא שמסביר. יש כמה, הכי פופולרי לדעתי זה סיר הסירים. בעיניי ספר מעולה. יש גם מסדרת "לולו" ספר חמוד שנקרא הסיר של לולו. הוא אחלה אבל בעיניי פחות מפורט ומסביר לילד מאשר סיר הסירים. אם הספרים האלה (בעיקר הראשון) לא מתאים לכם בגלל פירוט יתר אז מאמינה שיש ספרים דוסיים יותר אבל לא מכירה..

אז לקחת אותו אז לשירותים זה מאוחר מידי. מה עושים?

ואיזה ישבנון לקנות? עדיף עם סולם או בלי? 

פשוט אומרים לו "מצוין, כשתגיד לפני נלך לשירותים".

מודעות לעצם העשיה של הצרכים זה שלב ראשון, זיהוי לפני זה שלב שני. אז אפשר לחכות.

ישבנון - אני אוהבת את אלה עם הסולם, כי הם משמעותית יותר יציבים ונוחים לילד

לק"י

מעדיפה מקטין אסלה ושרפרף. ומרימה לאסלה אם צריך.

גם ככה הרבה פעמים הם צריכים עזרה בהתחלה, ולא הולכים לבד.

מגיע לפעמים גם קצת מאוחר יותר

אבל מגיע הרבה פעמים.

אני אישית לא הייתי נכנסת עם הילד ל'מלחמות' סביב אוכל שמוגש על השולחן. מבחינתי חלה זה אוכל ולא יודעת אם הייתי מגבילה ילד בן שנתיים.

בגדול, אוכל זה ממש לא נושא שכדאי לריב עליו, כמו שראית את יכולה כך ורק להחליט מה הילד שלך *לא יאכל*, אין לך שום דרך להחליט עבורו מה הוא כן יאכל, וכמו שראית הילד יכול גם להחליט שהוא לא יאכל כלל, מה שישים אותך במצב בו יש לך בחירה בין שתי אפשרויות גרועות: להכנע ולתת לו מה שרצה, או להשאיר אותו רעב. עדיף בכלל לא להכנס למקום הזה מלכתחילה.

מה שכן, הייתי ממשיכה לחשוף לכל סוגי המאכלים, אם רואים שבאמת באופן עקבי הוא רוצה רק פחמימות, להשתדל לרוב להגיש דבר ראשון לשולחן את החלבונים והירקות, ורק אחרי זמן מסוים להוסיף גם את הפחמימה, בדרך הזו הרבה פעמים הם בכל זאת יסכימו לאכול מהאוכל הבריא יותר לפני שיתמלאו מהפחמימות.

זה עדיף בהרבה על פני האפשרות להגיש לשולחן הכל ואז לריב עם הילד שיקח דווקא מה שאת רוצה ולא מה שהוא רוצה. 

הבן שלי בן שלוש+ ובגן לימדו אותו לעשות בעמידה. אבל שם האסלה נמוכה וזה כנראה נוח לו.

אפשר להושיב על מקטין אסלה מספיק אחורה ושיתכופף קצת קדימה, ככה הפיפי לא משפריץ החוצה. או שיחזיק את האיבר שייכנס פנימה.

לק"י

להושיב על האסלה מידי פעם. נניח לפני המקלחת או בבוקר.

בעיני זה עוזר אחר כך כשמחליטים לגמול, שהילד מכיר את השירותים ויודע מה עושים שם.

ממליצה לקרוא איזה הדרכה לגבי הגמילה כדי להגיע מוכנים לתהליך...

והכי חשוב רוגע. לשדר רגוע. להיות מבפנים ברוגע.

לגבי איך- אצלנו אחד למד בעמידה היה לו עוד והשני לימדנו בישיבה כי יש לו זווית ללמעלה והוא לא מצליח שיצא בפנים..

לגבי בררנות חד משמעית לדעתי לא כדאי ראש בראש, רק ממתקים וגם זה אני משתדלת שלא אני אמסור עליהם משהו שמול העיניים..

בבררנות נראלי יכול לא לקדם אותך ואפילו להזיק לטווח הארוך...גם אצלנו מבאס אותי שהם אוהבים פחמימות ומסרבים לירקות ופירות לא מעט פעמים..

מה שקראתי פה בפורום זה לחתוך ירקות או פיתות לצלחת בצורה מזמינה ולהגיש כשרעבים עוד לפני הארוחה, או לזמני ביניים ואז הם אוכלים יופי...

כשחוזרים מהמסגרות או לפני א. ערב וכזה...

והאמת שמבחינתי חלה זה אחלה אוכל ויאכלו כמה שרוצים, העיקר שיאכלו חח...

בעיניי גיל כמעט שנתיים זה קצת קטן

לא אומרת שלא אפשרי

אבל מעבר למודעות הוא צריך גם בשלות של שיתוף פעולה. להסכים ללכת לשירותים, להוריד בגדים וכו'

אלא אם הוא ממש מראה סימנים מובהקים של מוכנות, ומבחינה מוטורית הוא עצמאי ומסתדר, הייתי מחכה לקיץ.

הרבה יותר נוח ונעים לכולם

וכן להמשיך עם המודעות, אבל בעיניי לגמול בחורף ילד קטן זה קשה.

לפי דעתי לא נכון למנוע אוכל שהוא אוכל אמיתי (כלומר, על ממתקים כן נכון וכדאי להגביל), נכון להציע ארוחה מגוונת שמכילה אוכל בריא ואת כל אבות המזון.

אבל בוודאי בארוחת שבת משותפת, כל אחד לוקח מה שרוצה.

אפשר להציע, אבל לא לאסור

הבן שלי גם בן שנתיים ומודע ממש יפה ליציאות שלו (אומר לפני שהוא עושה) ובכל זאת אני לא מתחילה לגמול עכשיו כי חורף וקר נורא. בעיני שווה לחכות לימים נעימים שאפשר לתת לו להסתובב בבית רק עם תחתונים או מכנס קליל, ושיש שמש טובה לייבש הרבה כביסות (לי אין מייבש, אבל גם לייבש את הספה נניח אחרי פספוס אז אני שוטפת ושמה אותה מול השמש בחלון).

את הגדול גמלתי בקיץ בגיל שנתיים וזה אפשרי בהחלט, אבל לא היה שם לקיחת אחריות שלו ולכן אפילו שהוא היה כבר בלי פספוסים הוא חזר לטיטול כשהתחיל מסגרת חדשה (בגלל הרצון שלו) ונגמל שוב באביב בגיל שנתיים ושמונה, גמילה הרבה יותר קלה וחלקה.

בגמילה מתחילים בעיני מלהוריד טיטול ואז יש פספוסים ומתוך הפספוסים האלה הילד לומד לזהות כשהוא עושה, לומד לעצור ולהתאפק ולומד לשחרר בשירותים. אולי זה שונה כשרמת המודעות של הילד ליציאות בטיטול גבוהה מאוד, אבל מהנסיון המועט שלי ראיתי שכל עוד יש לילד טיטול אז להושיב אותו בשירותים או על סיר לא כזה יעיל כי לרוב זה לא יהיה בדיוק בדיוק כשהוא צריך והשלב של לדעת לשחרר ולעשות בשירותים הוא השלב היותר מתקדם של הגמילה, מגיע אחרי השלב של לדעת להתאפק.

את הגדול גמלנו קודם כל הכל בישיבה, ככה הוא גם לא צריך ללמוד להפריד מה הוא עושה מתי, אבל אין מנוס, זה ממש מלכלך את כל הסביבה וכל החדר שירותים. כשלימדנו אותו לעשות בעמידה פתאום הכל נכנס לתוך האסלה (כמעט) והיה הרבה יותר נקי, אבל בגמילה צריך לנקות שתן כל הזמן, או כשמפספסים או מסביבות האסלה וכל החדר שירותים, לא רואה דרך שזה לא יקרה, ככל שתגמלי בגיל גדול יותר אז אולי השלב הזה יהיה קצר יותר.

לא רואה את עצמי מנקה שירותים. מגעיל אותי בטירוף. אבל גם להשאיר אותם ככה לא רלוונטי.

אני עושה בבית כמעט הכול אבל שרותים ופחים לא נוגעת. 

לק"י

כשהבנים יושבים על האסלה- הם צריכים או לדחוף את האיבר עם האצבע או לשבת קצת אחורה ולהתכופף טיפה (אבל אז לפעמים צריך להוריד לגמרי את התחתונים והמכנסיים).

ככה נשאר נקי.
 

ולגבי להושיב כשיש עדיין טיטול, אני דוקא ממליצה. חוץ מהבכור, שלושת האחרים היו יושבים לפעמים מערך מגיל שנה וחצי, ולפעמים גם עשו בשירותים. בשונה מהבכור, הם היו מודעים לעניין השירותים, כנראה כי ראו את הגדולים מהם מתפנים שם.

ואני אישית גם שולחת בהתחלה לשירותים בצורה יזומה או מציעה ללכת/ שואלת אם צריכים. אין לי כוחות למליון פספוסים (לא שאין, אבל פחות מן הסתם).

לתת להם להכנס איתכם לשירותים..

חוץ מזה שזה פתרון מושלם לזה שהם צורחים כי אמא רגע הלכה לעשות פיפי אני ממש רואה בשלות אצל הבת שלי בזכות זה.

כל הזמן הסברתי לה - אמא עושה עכשיו פיפי, עכשיו מנקה עם טישו.

היא יודעת עכשיו לעשות את זה בעצמה ומבקשת לשבת כל השירותים ולעשות פיפי