המחשבה שלך היא שמה  - שאם תגידי לו שוב ושוב שבגלל זה הפרנסה תקועה הוא פתאום ירצה ילד?

ו"הסכמה" מהסוג הזה נראית לך נקודת פתיחה טובה לילד עצמו? שואלת בכנות

אני רוצה שזה יבוא ממנו... יותר מזה, אני לא רוצה שהוא יסכים בעל כורחו לילד נוסף אלא שירצה. אבל אם אני לא יגיד לו שבגלל זה הפרנסה תקועה בסוף הוא יבין את זה לבד..... הוא גם רצה ילד וקצת התחרט אני מחכה שירצה שוב.

ובכל מקרה, ילדים זה מאת ה' גם אם רוצים וגם אם לא רוצים (כן גם ילד כזה יש לנו... שהגיע "לא מתוכנן" ילד מהמם) ככה שאני נשענת על ה' ופונה אליו.....

והוא גם שהפך את הלב של בעלי ככה... והוא רוצה שנחזור בתשובה שנינו כנראה

גורם לו לחששות להביא עוד ילד?

ילדים זה הרבה שמחה אבל גם הוצאות... אצלי נגיד דווקא יש קשר בין פרנסה להבאת ילדים בכיוון הזה

שרציתי והוא אמר שבגלל זה נמנע עד שימצא עבודה...

בסוף חיכינו וחיכינו ולא מצאנו עבודה ואז הוא הסכים שנפסיק למנוע ונכנסתי להריון ואז הוא מצא עבודה.

זה קרה אגב גם עם השניה שלנו שחיפש עבודה מלא זמן ואיך שהסכים להיכנס להריון מצא עבודה ממש ממש מעולה

להגיד

שבגלל שהוא תוקע אותך הפוריות אז הוא נתקע בעבודה?

אבל התוצאה של שניהם זה ברכה בשבילכם.

או שבעצם בגלל שאין לכם עוד ילדים אז לא נכנסת ברכה לבית?

גם זה לא נראה לי קשור.

אז למה הכוונה?

אני מבינה מממש את הרצון שלך לעוד ילדים.

מבינה גם את האכזבה שלך מהעבודות שלו.

יכול להיות שהוא מרגיש גם תקוע ומפחד לפרוץ ובגלל זה מפחד לקחת אחריות ולהביא עוד ילדים??

זא אולי מבחינתו עוד ילדים זה עול כלכלי והוא מפחד מעול כלכלי כי לא  מצליח להתקדם בעבודה. אז פשוט מעדיף לוותר.

השעון דופק ללא ספק.

בכר הייתי עושה עבודה גדולה בתחום הזוגיות.

קודם כל שיהיה לכם טוב ביחד!

שהוא למרות המגרעות לא ירגיש שמאוכזבים ממנו

הייתי אולי שותקת (למרות הזמן שגוחק) ולא מזכירה את נושא הילודה

תומכת רק בו עכשיו.

מנסה להעלות אותו על דרך המלך.

נותנת לזה תקופה מסוימת.

לא מאמינה בהבאת ילדים מתוך אילוץ ומתוך חוסר רצון.

וכמו שאת לא רוצה שיכףה דעתו עליך גם הוא לא רוצה שתכפי דעתו עליו

ילדים צריכים לבוא מרצון ואהבה של שניכם!!

שוב מבינה אותך מאוד!!!

חיבוק גדול גדול גדול!!

אני מאמינה שהקב"ה יעזור וינתב ויפתח את הלב שלו. וזו כבר תיהיה חלק מהדרך של שניכם

שתקתי שנה.. אחר כך ביקשתי שנדבר... אחר גך הוא רצה שלא יווצר פיצוץ הלכנו יחד ליועץ זוגי לדבר אצלו. הגענו להבנות מה ואיך עושים... הוא לא כיבד אותם...

אחר כך שתקתי שוב שנה... ובכל הזמן הזה *אני* זו שצקיכה לקחת מניעה... נגד רצוני.. נגד מוחלט... שזה מאד קשה

וכן הרגשה קשה כלפיו שהצער שלי לא אכפת לו...  והוא יודע כמה זה מצער אותי... ואז הייתה תקופה שהוא כן אמר שלא נמנע.... ונכנסתי להיריון כימי והוא פתאום נלחץ....

הוא אומר שהוא פוחד על שלום הזוגיות כי מבחינתו הריוח יכול לערער אותה...

הוא דואג בכללית על הפרנסה כן וחשב מה יהיה בעיקר מבחינת חופשת לידה אבל אמרתי לו שאני אמורה לקבל......  ובכללית כל דבר קשה לו.... שזה גם מעצבן אני מתגברת על כל כך הרבה.

ואני מחכה כבר כמה וכמה שנים... בלי להגיד, בלי ללחוץ, לחכות לאהבה והרצון... ולא זה לא קורה. והזמן דוחק. כבר עכשיו קשה לי להכנס להריון... ואני רוצה יותר מילד אחד.....

תמכתי בו כל כך הרבה. כבר די נשבר. אנחנו חיים בטוב אבל הדבר הזה בינינו.

מה כוונתך בכך שכתבת שמבחינתו "הריוח" (בין הילדים?) יערער את הזוגיות?

וכתבת למעלה ששניכם צריכים לשוב בתשובה. אז מבחינתך זו עוד משימה? גם להתייצב בפרנסה, גם לרצות מעצמו ילד, וגם לשוב בתשובה?

"לשוב בתשובה" זה מבחינתך על משהו ספציפי או אולי על עצם הרצון לרווח כ"כ הרבה?

(שואלת רק כדי לחדד את הכתיבה שיצאה לך קצת נסערת. חיבוק)

סליחה זו טעות מקלדת...

אנחנו צריכים לתקן משהו כדי שלא נהיה תקועים...  כל אחד בתחום שלו....

לא התכוונתי שצריך לחזור בתשובה על הרצון לרווח זה יצא בטעות....

אלא לחזור בתשובה שנזכה לשפע כל אחד במה שכואב לו יותר..... כמובן שלי גם לא כיף שלא שמח לו בעבודה ומרגיש חוסר הערכה...  והייתי שמחה שירוויח יותר אבל זה בעיקר משהו שמציק לו. וגן הוא מצטער שאני עוצבה ושקשה לי שאין עוד ילד/ה אבל זה בעיקר מפריע לי....

לא בטוח שיש הרבה מה לעשות בעניין *כרגע*

את מביעה רצון והוא מביע חוסר רצון מוחלט.. לענ"ד ההחלטה אם למנוע או לא מסורה לצד שלא מעוניין. בין אם מדובר באישה, בין אם מדובר בגבר.

וזה מ'בעיות הילודה' הפחות מדוברות שלא נוגעות בפוריות

במקרה הספציפי פה את מדברת גם על עניין של פוסט טראומה שמעיב. זה לא פשוט.

את כותבת שהוא פוחד שזה יערער את הזוגיות.. איך חוויתם את ההריונות הקודמים? 

גם לשבת ולחכות בלי לעשות כלום.... שלא יהיה מאוחר מדי.

ברור לי שאם לא יהיו עוד ילדים בגללו זה יהיה תהום שתפריד בינינו לנצח. וגם מעוד נשים מבוגרות יותר יודעת שזה צער שלא עובר רק מתגבר יותר ויותר... וכל עוד יש סיכוי... לא מסוגלת לא לעשות כלום. כן אני לא מדברת על זה איתו יותר רק עם ה' יתבר.... ושהוא שואל אותי מה יהיה עם העבודה אני לא אומרת מה שבא לי אפילו שמבחינתי זה ממש מידה כנגד מידה....

בהריון האחרון הייתה סיטואציה חד פעמית שכפי שכתבתי לא קשורה מבחינתי להריוח ומבחינתו כן...

בעבר הזוגיות הייתה יותר מאותגרת כי הפוסט טראומה הייתה מאד נוכחת אבל כבר הרבה שנים זה לא המצב...

וגם אם הריון זה מורכב מהימים הרגילים לפעמים אני מצפה ממנו להיות שם לצידי כפי שאני איתו בהרבה מורכבויות. כן.

הוא כן פוחד ואומר שיש הריונות שמשפיעים עלי מדי הורמונלית ואמרתי לו אין אישה שהריונות לא משפיעים עליה הורמונלית וכולם גברים ומסוגליל גם אתה יכול.

לא תגידי אני יולדת כל שנה... רחוק מזה מאד מאד....

הילדים שלנו כבר גדולים הקטנה שלנו גם כבר עצמאית ווד כמה זמן מסיימת גן...... וכן... השעון מתקתק זה ה' ברא ככה את העולם.

וזה נסיון נורא ואיום מבחינתי!

את עובדת?

את מבינה את חוסר הרצון בעוד ילד?

כמה ילדים יש לכם?

יש לך הרבה מאוד הנחות שלא מקדמות אותך

כתבת- ברור לי שאם לא יהיו עוד ילדים בגללו זה יהיה תהום שתפריד בינינו לנצח

למה זה ברור לל שהםתרון לכך הוא עוד ילד?

אולי הפתרון הוא דווקא אצלך

את מוכנה לקחת את הסיכון שהמחיר של עוד ילד יהיה לאבד אותו?

כתבת שכל הגברים מסוגלים להכיל אישה הורמונלית-

למה את מניחה ככה- ולמה זה רלוונטי?

הוא בדיעבד שמח על כל אחד מ4 הילדים שבאו רק בזכות שאני רציתי למרות שהוא לא התלהב.. ..

וכן הוא בנאדם בגלל הפוסט טראומה שקשה לו להניע את עצמו ובלי שהייתי מניעה דברים לא היינו מגיעים רחוק בחיים.....

לגבי המשפט האחרון הכוונה שלרוב הגברים זה בטח לא הכי פשוט אבל הם שורדים.... מתכוונת לרוב הגברים הנורמטיבים מסביבי. אחים, גיסים, חברים שלו, שכנים שלנו.... לא סתם יש על זה מערכונים של אדיר מילר. זו בעיה שכולם מתמודדים איתה ואולי זה לא תמיד כיף וקל אבל שורדים.

גם הריון זה לא תמיד כיף וקל, ואישה עצובה זה עוד יוצר לא כיף וקל.

נכון את הורמונלית

אבל האם זה מצדיק כל התנהלות?

אולי גם לך י שמקום לקחת אחריות -לא להתפרץ עליו, לא להעמיס עליו את כל הציפיה להכיל את מצבי הרוח.. לפרוק אצל חברה, ללכת לטיפול כדי לפרוק, לכתוב לעצמך..

גברים נורמטיבים דווקא מאוימים מעודף ציפיה רגשית ומצורך להכיל הם לא מבינים מה הז אומר ועודף דרמטיות מבהיל אותם..ככה רוב הגברים שאני מכירה גם ההכי רגיישם ונפשיים..

כנשים יש לנו ציפיה שיכילו אותנו ושזה יתן לנו בטחון וזה כואב לגלות שהם לא באמת מסוגלים עד הסוף.רק חלקית

ומנסיוני אפשר ללמוד לעבוד עם עצמינו, למצוא מקום אחר להניח את כל הבלגן ולא שכלום לא מולו. אבל לא הכל. ולא עם כל גודל הציפיה.

לצפות ממנו להיות מי שהוא לא

לא מקדם

וגם לו י שתפקיד ואחריות כמובן

אבל כן חושבת שצריך להתנער פה מהנחות יסוד שמקבעות אותך וקצת חוסמות את הפתחי איוורור

שיותר מ90 אחוז מהאנשים שנשאלו על חרטות בחיים, העידו על עצמם שמתחרטים שלא הביאו עוד ילד

ואת עוד עם רצון, זה בטח יותר מוחשי כבר עכשיו

בטוחה שכואב לך מאוד, וודאי שתעשי כל השתדלות בתפילה ותחנונים לבורא עולם שיהפוך לבו ויתהפך רצונו.

וכן, ייתכנו משקעים בין בני זוג קל וחומר בזוגיות ארוכת שנים.. אבל הבחירה בזוגיות כל יום מחדש למרות.. היא זו שעוזרת להחזיק ולהתקדם.

תמשיכי להתפלל ומקווה שהשם יעשה רצונו כרצונך

וממליצה כם על טיפול אישי עבורך

אבל החוקרים אומרים שככל הנראה לא משנה מספר הילדים, הרבה פעמים יהיה את התחושה למה לא הבאתי עוד אחד(כלומר זה תחושה שנמצאת לא משנה כמה ילדים יש . גם אישה עם 10 ילדים תרגיש שאולי הייתה יכולה להביא עוד אחד ..)

צודקת.

בהחלט

הייתי מנסחת את זה עכשיו אחרת

כמו שהוא לא רוצה שתכפי דעתו עליו.

הוא לא צריך לכפות דעתו עלייך.

אז מה כן?

להתפלל להתפלל להתפלל!!!!

שאם הקב"ה יודע שמגיע לי עוד ילד

אז הוא יגיע

גם ולמרות האי רצון כרגע

זא לא בכח ולא בלי הסכמה

הקב"ה כבר ידע מה הפתרון

ואני בטוחה שיש. אם באמת זה מה שנגזר

לא נכנסת לניתוח על המידה כנגד מידה,

אבל נשמע ממש לא פשוט להיות בכזה רצון שאי אפשר לממש בתחום הפוריות.

וגם המעבר בין עבודות וחוסר מיצוי יכולות של בעלך זה לא קל בכלל. אולי גם קשור לפוסט טראומה?

חיבוק גדול גדול !!

כן כנראה שזה קשור... הוא גם היה בטיפול והתקדם הרבה עד שמיצה לגמרי ונעצר שם... זה עזר בהרבה תחומים. בעבודה של עכשיו הבעיה היא באמת

שיש בה המון דרישות שכל היום עולות ושכר נמוך מאד שלא עולה בכלל ואני מסכימה שהגיע הזמן למצוא משהו טוב יותר.... רק מקווה שלא יפטרו אותו בסוף מרוב חוסר מוטיבציה שהתחיל לו כבר כי הוא מיואש למה זה לא יעשה טוב לאף אחד.

שאת נמצאת בנקודה שאת צריכה לבחור.

בעלך לא מוכן כרגע בשום אופן, את זה כנראה לא תוכלי לשנות.

השאלה מה את עושה עם זה.

אני מבינה את הקושי ממש ממש ממש.

כשרוצים, ואי אפשר, לא משנה מה הסיבה, זה שורף וקשה.

אבל המסלול שבו אתם נמצאים כרגע הוא מסלול התנגשות.

ההקבלה שאת עושה בין ההריון לבין העבודה שלו יכולה לפגוע בו מאוד. ואני גם לא בטוחה שבאמת יש קשר.

יש כאן הרבה האשמה, שאני לא בטוחה שהיא מקדמת אותכם.

מותר לך לכעוס

מותר לך להתאכזב, לכאוב, להיקרע.

אבל יש לך בחירה איך להגיב לזה ואיך להתמודד עם זה.

וזה בסדר להחליט שבסדר העדיפויות זה הדבר החשוב לך ביותר, אבל יכול להיות שהמחיר של ההתעקשות והמשך ההאשמה שלו תגרום לפגיעה בזוגיות שלכם.

השאלה האם זה מחיר שאת מוכנה לשלם.

ואם לא, אז צריך לחשוב מה כן. ואיך מובילים לכך שזה שאת מכבדת את הרצון שלו, דווקא מחזק את הזוגיות שלכם.

ואם זה שבר כל כך גדול, (וזה לגיטימי והגיוני!) אולי מה שצריך כאן זה דווקא עזרה עבורך. טיפול אישי שלך כדי להצליח להתמודד עם זה.

זה מאוד קשה שבן הזוג לא מוכן להשתנות ולשנות את דעתו. אבל יש לנו בחירה איך אנחנו מגיבים לזה, ומה אנחנו עושים את זה.

נשמע שאת מאוד כועסת עליו, השאלה האם את מסוגלת לראות גם את הצד שלו? להרגיש באמת את מה שהוא חושש מפניו (גם אם לא להסכים)?

לפי דעתי השלב הראשון כדי לפתור או לגשר על פער הוא קודם כל הבנה וראייה של השני. אז הייתי מתחילה מניסיון לבדוק האם את רואה אותו. ואחרי זה, לראות מה הלאה

פוגע בזוגיות שלנו. והרצון והכאב לא יעלמו גם אם אשלים עם זה... אני לא מאמינה במחיקה עצמית (של שנינו)

וזה גם לא שאין סיכוי שזה ישתנה מבחינתו, כתבתי בהודעה שהוא אומר לי לפעמים אם תקחי אחריות על... ואם תהיי יותר....

כלומר האופציה מבחינתו היא קיימת בתנאים מסויימים רק שהוא אפילו לא אומר לי מהם....

הנקודה לנסות להבין זה מעניין כי אני בשכל כן יודעת את עמדתו אבל להבין זה ברובד שונה ואת זה אני מקבלת......

תודה.

שאולי לא מרגיש לו מספיק חזק בשביל עוד ילד..

וזה גורם לי לחשוב על זה, גם בהקשר של מה שאת כתבת, שהדבר הכי חשוב כל הזמן הוא לחזק את הזוגיות. וגם עכשיו.

יכול להיות שאם הוא ירגיש יותר נינוח במישור הזוגי יהיה לו קל יותר לזבוח את הרצון עבורך, אבל האמת היא שכמו שכתבה @תקומה ויפה מאוד, את צריכה להכין את עצמך גם לאופציה של לא. וזה לא משנה שהוא זה שאומר לא, הוא שליח של בורא עולם לתוצאה. ואותו בורא עולם גם היה רוצה שתהיו בטוב בזוגיות, בין אם יהיה עוד ילד בעז"ה ובין אם לאו

נשמע לי גם משהו עמוק קצת מעבר..

זאת ככה שהוא שומר על הזוגיות בזה... אבל זה בגלל שנקודת המוצא שלו היא שאני מדי הורמונלית וזה מה שגרם לבעיות, ואני לא מסכימה עם זה.. ...

אני לא מתחברת לרעיון להכין את עצמי לאופציה שלא... אני מכינה לאופציה שכן. אם עוד 10 שנים אני ראה חלילה וחס שה' מחליט שלא אז אולי אשלים... עם ה'. 

אבל

אני חושבת על התגובה שכתבת ל@תקומה מתחת, הוא חושב שמניעה שומרת על הזוגיות ואת נעצבת מכל ווסת שמגיעה או מכל צום שמגיע.. אולי הוא לא מבין שבעצם ככה הוא לא שומר על הזוגיות? כי את לא בטוב איתו כמו שכתבת, בפנים. זה יותר חיצוני כי את שומרת את התחושות שלך לעצמך.

אם את ככ מחוברת לרצון הזה שלך ורוצה שיהיה חלק ממה שעובר עלייך, את צריכה לשתף אותו בתחושות.

ואגב, אתם לא המקרה הראשון שאני קוראת עליו שהגבר לא מעוניין בעוד ילד בגלל ההשפעות של ההריון על האישה. לא לכולם קל להתמודד עם זה. יש אולי יותר נשים שירצו למנוע בגלל זה מגברים, אבל זה בהחלט קיים. ואני חושבת שאת צריכה לשים את זה על השולחן ולדבר על זה שבגלל שהוא מתקשה להתמודד עם תקופה קצרה שיהיה בה אולי קושי, שהוא טבעי ונורמלי, הוא מונע ממך תקופה ארוכה רצון וכמיהה מאוד מהותית ומשמעותית עבורך. ואז יוצא שבמקום ׳קושי קצר׳ הוא מקבל ׳קושי ארוך׳ כי את מאוד שקועה בצער על זה. ומשם תראי איך מתקדמת

אבל בלי שהוא יודע שזה ככ קשה ומהותי עבורך, זה נראה שאת ׳מסתדרת׳ עם הלא

סידר לי בראש הרבה דברים גם לגבי עצמי.

אבל יש לי שאלה לגבי מה שכתבת-

לפעמים גם קושי קצר ולפעמים אולי אפילו מקרה אחד בודד של קושי יכולים להרוס דברים או ליצור משקעים והרס לטווח ארוך.. לא תמיד דברים נקודתיים שקרו עוברים. לי יש פחד מדברים כאלה ואני מרגישה שאני זהירה בגלל זה בכל מיני דברים בזוגיות...

מקווה שאני מובנת

על שיטת המובחנות לש אפרת צור ש קורס שלה אינטרנטי קצר ומעולההה

ממש ממש נוגע בעיני בשורש של מה שאני קוראת ממך

את מהממת וגיבורה וכמה הלב שלך סוחב!!!❤️❤️❤️❤️

אבל שימי לב

יש בינכם משחק תפקידים

בו את בעצם שנים מוחקת את עצמך, שומרת בפנים את התסכול כדי לא לפגוע בזוגיות..

התפיסה שחושבת שאם אביא את כל כולי לקשר זה יפגע בקשר כי בקשר אמור להיות מרחב רגוע בלי מריבות ובלי כאב חזיתי מובע

זה תפיסה שמאפשרת מפגש מאוד חלקי בקשר הזוגי

כי את נוכחת מולו- רק בחלק ממך

והוא- כנ''ל כנראה..

ואז יש המון המון נפרדות בעצם

נכון בזוגיות יש כאילו שקט

אבל זה שקט תעשייתי..

כי הלב מתוסכל

שלו ושלך

וזה בסוף גם יכל להתפוצץ

מובחנות אומרת

אני מביאה את עצמי

לגמרי

הוא מביא את עצמו.ואנחנו לומדים להביא את העצמי לשי תוך כדי הקשר.

וכן זה עובר בהכרח דרך מרחב פחות נעים

שכן יהיה בו כאב ואולי כעס ואולי חוסר הסכמה

אבל זה יהיה אמיתי

וזה גם יגרום לתזוזה

ובסוףף

התזוזה תביא לחיבור אמיתי יותר

כנה יותר בו הדברים על השולחן

בו לא חיים כל אחד לכרית של עצמו

אלא הקשר יוכל וילמד להכיל גם מורכבויות

ולא להתפרק מזה

להפך

לגדול

כולנו מפחדים מלערער מלהרוס מלהרחיק מלבלגן את השקט

אבל יותר מפחיד

זה להחמיץ

את הפוטנציאל לקשר שיש לך בו מקום אמיתי להיות ולהביא את עצמך

כן להביא את עומק הכאב והתסכול שלך(לא בהאשמה. בשיתוף כנה)

וכן הוא יעמוד מולו

וזה יבהיל אותו לרגע.אולי מאוד.

אולי הוא יתקיף מבהלה. אולי הוא פשוט יסתגר וישתוק.

אולי.

אבל אחרי זה

אתם תדברו

ותדברו

והוא יביא גם את עצמו.

וגם את אולי תבהלי לרגע .

ואולי תבכי ואולי תפגעי

אבל

אתם תעברו את זה.ותדברו ותדברו.

וסוף סוף.תכירו.

ותלבנו את המרחב הזה עד הסוף.

בלי לטייח ולעגל פינות

ותמצאו פתרון.

ותגדלו מזה.

ובסוף גם תתקרבו מזה.

תגלו כמה הזוגיות שלכם יכולה להכיל הרבה יותר וכמה עוצמות יש בה.

לשניכם י ש נק' כאב.

ולשניכם מגיע שיהיה לה מקום.

שזאת לא אני ..

אבל לוקחת לעצמי גם מה שכתבת

אצלנו הקשר שלי ושל בעלי הכי פתוח ומשתף. אצלנו זה לא הנקודה. זאת יותר נקודה אצלי של פחד מלהרוס דברים בחיים. שהאתגר יהיה גדול מידי במשהו מסויים ואז זה יהרוס.

יש לי משקעים מהחיים (בעיקר מהבית בו גדלתי) שלימדו אותי כמה החיים יכולים להיות שבריריים. כמה איזון שמופר יכולים להרוס אם זה קצת יותר מידי.. מעבר ליכולת. וכן, הריון ולידה יכולים להרוס איזון. בכל הריון ולידה אני מתפללת לקב"ה שהכל יהיה בסדר ושנעבור את זה בשלום.

כלומר, שלך עצמך

נגיד אני מסכימה עם חוסר איזון אחרי הריון ולידה. אבל הנה, מנסיונך, זה עובר ומתאוששים ב״ה, עם הרבה תפילות לפני בדרך ואחרי, סיעתא דשמייא עם הכנה מנטלית נפשית פיזית, עם תיאום ציפיות.

משקעים מהבית יכולים להשפיע, אבל הרבה משליכות מהבית שבו גדלו על עצמן אבל את זו לא אמא שלך ובעלך זה לא אבא שלך. אתם פועלים אחרת כי אתם אנשים אחרים וחשוב ליצור את הנפרדות הזו.

אם זה תוקע אותך לתחושתך, כדאי לטפל בזה

❤️

אבל אם אנחנו מזהים את זה, צריך לגעת בשורש ולנסות להירפא.

וגם, לדעת שזוגיות הוא מרחב שבו אני פגיעה וחשופה. הלב שלי כל הזמן בחוץ, אבל בלי זה לדעתי הזוגיות לא שלמה עד הסוף והחיבור הוא אחר

כי כל אחד שקוע בעמדה שלו חזק, וזה נהפך להיות אחד מול השני, במקום אחד יחד עם השני.

אני גם לא מאמינה במחיקה עצמית. אבל כן מאוד חשוב לי הכבוד אחד כלפי השני והיכולת שלנו לראות זה את זה, ואני לפעמים "משלמת על זה מחיר" של וויתור.

אז נכון, כאן זה מחיר מאוד גדול. אבל אני חושבת שכאן מגיע העניין של אחריות על עצמנו.

מבחינתי ההסתכלות היא כזו - אני לא יכולה לשנות אצלו כלום, בן הזוג הוא כזה עד 120. לוקחת או לא?

אם התשובה היא כן, עכשיו השאלה מה *אני* עושה כדי שיהיה לנו טוב יחד.

הפעולות שלו בעניין בכלל לא מעניינות.

לא כי לא אכפת לי, אלא כי לא מקדם אותי לחשוב מה בן הזוג יכול היה לשנות, ומה היה יכול להיות יותר טוב לו רק הוא היה עושה אחרת.

על זה אין לי השפעה. יש לי השפעה על עצמי.

ולכן, כדי להצליח להיות זוג יחד, ולא זוג לעומתי, המיקוד של העבודה הוא כלפי פנים. מה אני יכולה לשפר, מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור לעצמי להתמודד.

ואז זה גם מוריד הרבה כעס כלפי בן הזוג, כי הציפייה היא רק מעצמי, ובסוף בסוף, זה שאני מתמקדת באחריות שלי, עוזרת לי להיות בחמלה כלפי השני. ככה אפשר להגיע ליכולת לראות באמת את בן הזוג השני. לא כהבנה שכלית, אלא ברגש. 

אנחנו דווקא ביחד כל הזמן, אבל זה שזה משהו שאני חיה סביבו כן יהיה לא יהיה כן מחזור לא מחזור, עברו כבר כך וכך שנים מההריון של הקטנה... הנה בשישי צום ושוב אני נאלצת לצום.... זה פוגש אותי בכל מקוםגם אם אני ממש מנסה לא לחשוב ולהדחיק.

וזה מצער אותי.... ולא יעזור. ואני יכולה לא להגיד לו כלום...

ואז הוא שואל אותי מה קרה שאני עצובה ואני אומרת לו שהוא מעדיף לא לדעת.... וזה דבר כל כך דומיננטי בעולם ובחיים שלי אז גם אם אני לא אומרת כלום, וגם אם זה בכלל ממול לה' ולא ממולו אם אני לא בהיריון, הרבה ממה שעובר עלי הוא פשוט לא חלק ממנו וזה תהום בין האיש לאישתו כי הוא שותף בחיים שלי חוץ מזה.

והוא גם אמר לי הכי קל לי "לותר" ולזרום לעוד ילד... רק שהוא באמת מאמין שזה לא טוב ואני מאמינה שזה כן טוב.... 

ממש כואב לקרוא בכל תגובה את הרצון שלך לגונן עליו ולהיות בסדר ולהתחשב בו ולשתוק כדי לא להכאיב לו. את נשמעת אישה מדהימה אבל במערכת יחסים בריאה זה לא אמור להיות ככה. מותר לך להביא את עצמך ב100% ולשתף בכל מה שאת חווה, במיוחד בחלק שהוא כל כך משמעותי בחיי כל אישה. ואלוקים הוא לא הבן זוג שלך, יש לך בן זוג! ובשונה מאלוקים, הוא ממש עונה, במילים ואפשר לקיים תקשורת דו כיוונית.

ואם קשה לך למנוע כמו שכתבת אז את לא חייבת!

יש דרכים אחרות. ההחלטה על ילד נוסף היא בדיוק כמו ההחלטה על מניעה וצריכה להתקבל בהסכמת שני הצדדים.

ובמאמר מוסגר, אני לא מבינה איך הגענו למצב פה בפורום שהשיח הוא המניעה זה הטבעי ועוד ילד זו החלטה שצריך לקבל. בעיני, זה שיח שהוא לגיטימי בחברה שבה מקובל להשתמש בעוד אמצעי מניעה. בחברה שבה התפיסה היא שרק האישה מונעת, אין שום סיבה להתייחס למניעה כמצב טבעי. 

לא ככ הבנתי איך קישרת בין התשובות פה בשרשור לדעה הרווחת לגבי מניעה בפורום

הרי זה אשכרה שרשור על זוג שבו הגבר לא מעונין בילדים נוספים כרגע, כן?

מן הסתם לא תמצאי פה תשובות על ׳מניעה זה לא לכתחילה׳, כי איך זה מקדם את הפותחת? (וברוך השם שיש פה נשים רגישות)

ואם את מדברת על הנושא בלי קשר לשרשור הזה ספציפית, אז מי שמונעת לרוב רוצה בזה בעצמה או/ו יש לה את השיקולים שלה. 

חושבת שבאמת באמת המיקוד שלך צריך להיות כלפייך.

מן התבוננות פנימית על עצמך,

להבין יותר מה מניע אותך

למה כל כך חשוב לך

האם יכול להיות שאת תולה את האושר שלך בדבר הזה? האם יכול להיות הרצון החזק והמבורך שלך לעוד ילד, משפיע על ההסתכלות בדברים אחרים?

איזה דברים תוכלי לעשות כדי לגשר על הפער?

איזה דברים תוכלי לעשות כדי לחזק את הקשר שלכם?

אין כאן תשובות שלי, זה רק שלך. בעיניי זה תהליך שיכול לקחת זמן, אבל ממה שאת כותבת כאן, אני חושבת שהדבר הכי נכון הוא להתבונן פנימה, לנקות את האשמה והכעס כלפי בעלך ולהבין איך *את* יכולה להשפיע.

כי ברגע שאת מרגישה שאין לך אפשרות להשפיע, זה מערער ומכעיס, וזה מופנה כלפי בעלך.

אבל אני חושבת שבסיטואציה כאן יש לך עוד הרבה אפשרויות, פשוט קשה לחשוב קצת אחרת ממה שהתרגלנו. וכשאנחנו מרגישים שיש לנו מה לעשות, אנחנו מרגישים שליטה וזה גם יכול להפחית את הכעס והתסכול.

אבל אני חושבת שבשביל תהליך כזה צריך להגיע נקיים. זאת אומרת לנקות את כל הרצונות והכוונות של לאן להגיע בסוף הבירור, ולתת לעצמנו לשים סימני שאלה על הדרך שלנו עד עכשיו.

אני מאמינה בליווי מקצועי בדבר כזה, כי אני חושבת שקשה לעשות את זה לבד. אבל גם אם לא, יכול לעזור להתחיל להתבונן על עצמנו, ולנסות להבין מה מפעיל אותנו ואיך אפשר להקל

שאמרתי לו פעם שאם הייתי יודעת שאני יעבור כזה עינוי סביב הפוריות כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה עינויי נפש, שאני באמת לא כתבתי פה את הכל אבל תחשבו מה זה שנים של חודש אחרי חודש ואת יודעת שהאושר הוא במרחק יד...

שרק יגיד כן אבל הוא לא זה מאד קשה..... גם אם זה ה' והכל, יש פה גם בחירה שלו.

אז לא יודעת עם כל הטוב שבו אם הייתי הולכת על זה. אני אוהבת אותו והכל אבל עברנו גם חוץ מהפוריות המון המון קושי וואלה זה הרבה מאד ומדי.....

ומה שמחזיק אותי זה רק שאני מאמינה שבבץסוף זה יקרה ויהיו לנו עוד כמה ילדים. זה הדבר היחיד.

חיבוק גדול גדול!!!!!!!!!!!  

וגם-

לפעמים עוזר לי לנסות להסצכל ממבט אחר

-לדמיין מה הייתי חושבת על הסיטואציה כשהיינו בשלב של לפני האירוסין והתחלת הקשר,

כשהיינו לגמרי מושקעים רק ברצון לבנות קשר ביננו בלי קונפליקטים של החיים...

-או, לדמיין איך אסתכל על זה כשנזדקן ביחד בע'ה בגיל 80...

ומשהו קצת אחר:

*והכי עובד*

-לנסות להיכנס לעיניים שלו, ממש, לדבר בשמו עלי, לספר את הסיטואציה, ופתאום אני מגלה כמה כשאני מורידה את ה''מקום האישי'' שלי,

אני מגלה בעצם כמה הוא עושה, כמה הוא מתאמץ ומתעלה עך עצמו בשבילי וקולטת אתהדברים ''המעצבנים'' שלי שאני צריכה לשים לב אליהם בעצמי...

שוב חיבוק וב'הצלחה גדולה!

נשמע קשה, לא יודעת אם הייתי מצליחה לעמוד בזה

תראי הוא באמת נשמע מעט נוקשה, כאילו לא יודעת אם נוקשה כמו פחד כזה מפרנסה, מהחיים, ממה יבוא ואיך נסתדר/נתמודד, 

אני אומרת לפני הילדים נסי להקליל אותו ולהביא לו מלא אהבה ופרגונים

תרימי לו, תכיני לו מה שהוא אוהב, תראי לו שהוא הכי מושלם בעולם

תפתחי אותו, נסי לשדר לו שהחיים יפים והכל יהיה בסדר

תחשבי עליו בתור נער מתבגר או ילד קטן של אמא מה הוא הכי היה רוצה עכשיו? חיבוק משום מקום, ארוחה מפנקת, יציאה עם חברים, לא יודעת מה שמתאים לו 

זה לא קל במיוחד שאת בצער 

אבל אני חושבת שזה הדרך ללב שלו, 

להקליל לו את החיים ואת הלב

להראות לו שהש-ד לא נורא כל כך 

לשמח אותו

היא אחת הציפיות שכשהן לא מתממשות- הכי מכאיבה.

ממש חור בלב

אני מכירה את זה מכל הכיוונים-

גם בן זוג שלא תמיד בקצב שלי

גם כשכבר כן מצואמים- לא תמיד זה מצליח

וגם כשזה מצליח- לא תמיד זה מחזיק

עברתי את כל השלבים

אבל אני גם חושבת שלחיות את החלום ואת הציפיה גורם ללא לחיות את החיים.

זה הורס מבפנים

ובסוף גם עלול להרוס זוגיות ולהרוס אימהות

זה בסדר לרצות ולתת לאכזבה מקום

אבל לתת לרצון הלא ממומש הזה את כל האנרגיות. את כל החיות שבך,  את כל כובד המשקל על העתיד שלך - יכול להיות שתסיימי בלי הילד הנכסף

אבל גם בלי הטעם לחיים

ויש לך הרבה טעם לחיים

יש לך בעל טוב וזוגיות טובה

יש לך 4 ילדים שהם עולם ומלואו

זה ברכה גדולה מאוד!

זה לא אומר עכשיו לותר או לבטל אצ עצמך

אבל כרגע לפי מה שאת כותבת- זה כל התכלית

קודם כל נשמע ממש כואב וקשוח מה שאת מספרת❤️

לפנות לה' זה בעיני תמיד טוב חשוב יקר ועוזר❤️

מעבר לזה, נשמע ממה שאת מתארת שאתם אחרי הרבה שנות נישואים לא קלות בכלל, ושיש לשניכם משקעים רגשיים.

משקעים רגשיים זה דבר שלא נעלם, ובעיני ממש ממש לא כדאי לנסות להתעלם מהם.

מנסיוני בעבודה עם נשים ובכלל יכולה להגיד לך שרוב המריבות של רוב הזוגות הן תוצר של משקעים שלא טופלו, שנראה היה שיותר קל כשהן קצת שכחו לטאטא אותם מתחת לשטיח, וכאילו להתקדם, אבל האמת היא שזה לא באמת עובד.

כי בעצם המריבות, ההתפרצויות, ההתקלויות הזוגיות הן תוצר של משקעים רגשיים שלא טופלו, ובעומק היותר עמוק, משקעים אישיים שלא טופלו.

רגשות הם סוג של אנרגיה, ואנרגיה צריכה שחרור, וכל עוד לא ינתן לה המקום שהיא זקוקה,

היא תשוב ותתפרץ עד שתקבל מרפא.

נשמע מהפוסט שלך לצד הכאב הגדול והמובן על הנושא של הילודה,

שיש לשניכם משקעים רבים סביב נושא הפוריות, ואולי גם סביב נושא העבודה, וממש ממש כדאי לטפל בהם.

בעצם עושה רושם שכל הסיטואציה הזו היא תוצר של עניינים שלא טופלו עד שבעלך אומר די, ואת מהצד השני גם מרישה שלא רואים אותך.

אם הזכרת חזרה בתשובה, א אני ממש מאמינה שחזרה בתשובה זה בדיוק זה,

וזה מה שה' רוצה מאיתנו. לחזור לעצמנו, לקלף את כל המשקעים הרגשיים, לפתור את הדברים האלה שמרחיקים ויוצרים

חיץ, מרירות, טינה, ביקורת, כאב, מריבות, קושי, מרחק וכו

מתוך המקום הזה, כשתהיו בלב נקי אחד מול השני,

אני מקווה שתצליחו להבנה והסכמה ושלום גם בעניין הזה❤️

שלה אני פורקת הכל, פחות שייך לפעמים מול הבעל ואני חייבת לשתף, החברה הזו לא מכירה בכלל את הנפשות הפועלות אז מרגיש לי שזה פחות גרוע.

לפעמים אני פשוט חייבת כדי לא להתפוצץ

היא תפגוש את חמותי או משהו...

כלומר אם מארחים אצלנו אז היא יכולה לפגוש את השכנות שלי.

וחברות טובות ממעגלים אחרים מכירות אותה...

אבל שמחה שמצאת לעצמך כתובת🩷

יומן, אולי פה...

הפריקה היא חשובה ממש ממש

לתת לעצמך להרגיש הכל...

ואז לחשןב איך את מתקדמת... לי זה עזר לפני כמה ימים... ואז חשבתי עם עצמי איך אני מתקדמת עם הרגשות שלי...

(בנושא אחר) 

זה לא נעים לי לכתוב שאני לא סובלת את חמותי.

אבל זה המצב.

ומכיוון שאני יכולה רק לשנות את עצמי, אני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להתקדם.

מנסה להיות בעין טובה. מנסה ללמד זכות.

אבל אפילו בלי קשר לדברים המורכבים ומטענים שיושבים שם שנים....

בכללי אני שונאת ליסוע אליהם. לא נוח שם בכלל, לא נקי, האוכל על הפנים, וגם.... זה קצת הזוי לומר- חמותי פשוט מריחה נורא. אני לא חושבת שהיא שמה דאודורנט מימיה. ואני סופר רגישה לריחות. היא אמרה פעם לגיסתי "אני לא מזיעה אז לא צריך לכבס את הבגדים שלי".

חברות- היא לא מכבסת את הבגדים שלה!!

ואתן לא מבינות כמה קשה לי לחבק אותה לפני שבת ואחרי. אני לפעמים יוצאת כדי לנשום אוויר כי רק להיות לידה זה טו מאצ' לעיתים.

בשבתות קיץ- ה' ירחם כי הם גם לא בקטע של מזגן.

וואי תקשיבו בחיים לא חשבתי שאני אכתוב את הדברים האלה

שהקושי נובע מכל מיני דברים.

א. איך הגעתי למצב שאני לא סובלת בן אדם ככה? ועוד משפחה? לפעמים יוצאים ממני רגשות מפלצתיים על כל דבר שזז בהקשר של חמותי

ב. הניפוץ חלום. תמיד חלמתי שחמותי תהיה חמות כמו אמא שלי... זורמת, כייפית, שיח פתוח ומחכים. אין את הדברים האלה בשוםםםם צורה. אין לה חוש הומור, אין לה אינטליגנציה רגשית בכלל- למשל היא לא מבינה את כל השיח הזה של תיקוף רגשות. אז כשהילדה שלי נופלת ובוכה ואני אומרת "אוי מתוקה שלי זה באמת כאב" אז היא אומרת "לא לא, לא קרה שום דבר".

או שבכללי בעלי אמר שאין עניין להסביר לה שנפגעתי או שהוא נפגע כי היא לא מסוגלת לדבר על רגשות. השיח איתה מאוד שטחי כזה.. אז מתוך נימוס אני מפתחת איתה שיחה אבל אי אפשר לנהל איתה שיחות אינטלגנטיות או משהו כי היא לא מבינה (היא גם אומרת את זה). אז זה יכול להיות מאוד מעייף לקשקש סמול טוק שבת שלימה. ב"ה יש גיסים וגיסות מהממים שאפשר לדבר נורמאלי איתם

ג. הם באמת בסופו של דבר אנשים טובים. אני מבינה את זה היטב בראש. וזה עצוב לי שאני לא מסוגלת לעשות סוויצ' בלב כי הם לא עושים שום דבר מרוע. אז למרות שקשה לי, אני לא מעוניינת לפגוע בהם

וואוו...

חיבוק לך.

במיוחד שאחד הדברים שנפגענו ממנה זה שהיא לא מעוניינת לעזור לנו כלכלית לעומת האחיות של בעלי כי הם בונים על ההורים שלי לעזור לנו.

ונכוןןןןן שהם לא חייבים לנו כלום כלום כלום. ואפשר לזרוק עליי עגבניות שאני חצופה וכפויית טובה וכו

אבל בואו, אפשר גם להבין למה זה יכול להעליב היחס המבדיל הזה

הרבה

לא יראו כלום תלכי לרפואה אלטרנטיבית.

בדרכ לא מתלהבת מדברים כאלה, אבל לפני כמה שנים הבת שלי היתה חולה המון פעמים, בקופח לא ראו משהו מיוחד והרגשתי שזה לא תקין. לקחתי אותה לרפואה בתדרים וגילו מה הבעיה, עשיתי מה שאמרו לי וב"ה עבר לה עם תזונה ועוד כמה דברים טבעיים כאלה ... 

צריך לעשות לו? אני די מיואשת וחסרת אונים כבר

אנסה לבדוק על רפואה משלימה אם כי אני לא מאמינה בכלום חוץ מדיקור סיני

לא יודעת מה כבר בדקו.

כדאי לבדוק ברזל (לא רק המוגלובין), בי 12, לבדוק צליאק, אולי רגישויות למאכלים.

איך הוא אוכל?

יכול להיות שכדאי לפנות לרופא אחר, גם אם את סומכת על הרופאה.

כי אולי לרופא אחר יהיה פתאום כיוון חדש לבדוק.

אבל מצד שני, רופא קבוע מכיר את ההיסטוריה של הילד.

יכול להיות גם מהשקד השלישי וכל זה. לא ישן טוב אין לגוף אנרגיה לגדול. פלוס אסטמה פלוס מחלות. נשמע הגיוני שהוא לא גדל. אבל באמת מאודדדד קשוח.

תבקשי כמובן מהרופאה בירור עמוק. 

איך הוא אוכל בכללי? תזונה טובה? אוכל ארוחות מלאות או בלי תאבון?

אולי לבדוק גם תזונאית בשבילו? 

היה אוכל טוב הכל, לא בררן בכלל אבל עכשיו הוא בלי תיאבון, אוכל כפית -2 ואומר "לא בא לי" ככה על הכל. לקראת הערב נפתח קצת התיאבון אוכל חביתה ופרי וזהו

זה היה הרבה לפני המלחמה ככה שאין קשר ועכשיו זה ממש נראה שהוא רזה וירד במשקל

קודם כל חיבוק♥️

לגבי האוכל - אפשר בעיקרון ביצים ירקות עוף בשר דגים למי שלא אוכל קטניות

למי שכן יש עוד הרבה אופציות. אם תרצי אכתוב לך כל מיני דברים שהכנו פה (עם קטניות ובלי)

לגבי הילדה - הייתי מעמידה אותה במקום האמת

לא כי התחושות שלה לא במקום, אלא על הדרך

ואגב,ילדה בכיתה ט יכולה לתפעל יופי דברים שהיא צריכה

במקביל לזה הייתי שואלת מה הקושי עם המצב הנוכחי מבחינתה. ז"א, למתן את הדיבור הלא המכבד ולשים לו גבול ומצד שני לתת מקום לתחושות שלה

לדעתי תעמידי אותה במקום.

גם אם אמא לא כמו שתכננתי לא מדברים ככה על הורים!

חיבוק, זה ממש יכול לרסק המילים האלה ❤️

אל תזלזלי בכבוד שלך, גם כאדם וקל וחומר באמא אסור שידברו אלייך כך . 

ממש מילים מרסקות מה שהיא אומרת לך

מסכימה שזה לא צריך להיות וכדאי להבהיר לה איך מדברים

אבל לא יודעת איך הייתי ניגשת לזה, אז פשוט חיבוק.

תאכלי בשר, לא עוף, והרבה טחינה (אם את לא אוכל קטניות אז אחרי החג), זה מלא ברזל.

ותנוחי הרבה. החולשה הפיזית גם מחלישה נפשית מאד

נסי ספטון-ברזל נוזלי שלרבים מםחית ממש את תופעת הלואי של עצירות.

בחג-מלא מים, תשלבי פירות.

לגבי המתבגרת.... אין לי עצה טובה לתגובה וחינוך, פרקטית:

שימו בטטות כמו שהם בתנור וזו תוספת ב0 מאמץ.

יוגורט עם פירות ושקדים ואגוזים זו אחלה ארוחה בחול המועד

שקית סנדפרוסט תערובת ירקות למרק גם יהיה טוב לך וגם אוכל מבושל

היא מודעת לזה שאת בהריון ומצבך הבריאותי גורם לך לעייפות?

היא מדברת לא יפה אבל היא נוגעת בנקודה, אמא שלה שוכבת ונחה בעוד היא נאלצת לעזור. אולי אם היא תבין מה הסיבה זה קצת ירגיע את הכעס והביקורת שלה?

אני חושבת שהייתי מנסה כן להראות לה שהכעס שלה מובן ולהסביר לה

בקשר לברזל - תנסי אקטיפרין (תשאלי קודם את הרב שלכם אם מותר לפי הפסיקה שלו), לי הוא היה ממש טוב גם מבחינת העלאת הברזל וגם מבחינת העצירות.

בקשר למזון - אם אתם ספרדים אז תאכלי בעיקר קטניות. אם לא - אז אולי תנסו לחפש לחמניות מקמח תפו"א, יכול להיות שהן יהיו קלות יותר... והרבה ירקות.

ובקשר לבת שלך - זה נושא גדול ורחב, ולא בטוח שעכשיו כשאת חלשה זה הזמן המתאים לטפל בזה... אבל אולי כדאי שבעלך ייקח אותה לשיחה, ויאמר לה שבתור בת גדולה מצופה ממנה לעזור במצב הנתון, ובשום פנים לא להעביר ביקורת על אמא שנתנה לה חיים ונתנה לה המון במהלך השנים. ואת כל ההחלטות שלה לעתיד היא יכולה לכתוב לעצמה ביומן או משהו, ולראות אם היא רוצה עדיין לקיים אותן כשתגיע לגיל...

ובטווח הארוך - אולי לחשוב על טיפול בשבילה...

ובקשר לך עצמך מולה - זה באמת ממש פוגע ומעליב, אבל תזכרי שעם כל זה שהיא הבת שלך והדברים שהיא אמרה הם מולך - זה שלה ושייך לה, ולא קשור אלייך.

זה גיל שבו יש הרבה בחינה של האישיות שלי מול האישיות של ההורים, וזה גיל נהנים לגבש בו דעה עצמית על העולם - אבל זה רק הגיל, ובהמשך בע"ה היא תתאזן.

ואת באמת במצב רגיש גם ככה, אז הגיוני שזה יוצר לך פצע, אבל שוב - זה לא קשור אלייך. את טובה ועושה את כל המאמצים להיות אמא טובה בנתונים הקשים האלה❤️

כי היא ממש ילדה טובה טובה.

פתאום נופחת עליי עם יציאות כ"כ מפחידות,שאני מאמינה לה-את סיעודית,זה טראומה לילדים שלך ועוד...

אח"כ עובר לה ,חוזרת להתנהג יפה.

ואני נשארת עם המילים והפחד שאני עושה לכולם צלקות...

ואשכנזים אין מה לאכול לא בארוחה מבושלת...

עכשיו היא מתוקה ומכינה לי ארוחת לילה כי אני מתה מרעב...לא יודעת איך להתנהל עם הקצוות האלו שלה...

אל תיבהלי ממה שהיא אומרת.

תעשי את השתדלותך, בכלים ובכוחות שלך.

ואל תדאגי, להרבה יש תקופות כאלו והילדים גדלים בסדר גמור, לא צריך לקחת ללב כל משפט שלה

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

הגדולה לקחה אותה ל"טיול" ברחבת הבניין, ואחרי כמה סירובים היא הסכימה ללכת ואפילו לרוץ

אז @שושנושי הגיוני שזה יקרה בקרוב אצלכם

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

קודם כל - ברכות על ההיריון!!

ב"ה יש הריון!

וכל הכבוד שטיפלת עצמך ולקחת תרופות הרגעה.

בתכל'ס :

דברי עם המכון הטרטולוגי בחיפה, הם נתונים ייעוץ לזה. יש כדורים שאפשר בהריון.

מניסיון אישי - אני כידוע מתמודדת ocd (הפרעה טורדנית כפייתית) וגם היו לי דיכאונות בעבר.

לוקחת באופן קבוע "בריכת כדורים"...

ו- ההריון של הבן שלי (בן 4) היה בהפתעה

וגם אני דאגתי מה יהיה...

המכון הטרטולוגי אמר שזה בסדר, במקרה שלי ההמלצה היתה גם לקחת חומצה פולית במינון מוגבר בשליש הראשון. אם לא עשית את זה - בלי לחץ!

ב"ה היום הבן שלי בן 4, מהמם וחכם מאוד.

שורה תחתונה

את הכי חשובה!

מעולה שטיפלת בעצמך!

וגם העובר יהיה בעז"ה בסדר.

מזל טוב!

המשך הריון רגוע ובריא.

מציינת שהמשכתי לקחת את התרופות לאורך כל ההריון.

ב"ה ילדון מתוק וחכם ממש.

אבל תלוי איפה אתם גרים ומה בדיוק מחפשים 

עושים על האש

מתנפחים שהמועצה ארגנה בקרבת מקלט

חבל לקחת סיכונים מיותרים

תקשיבי אין דבר כזה מכרנו את הבית.

לא מוכרים בית, מוכרים חמץ.

מכרתם את החמץ בבית, הבית עדיין שלכם ואפשר להכנס אליו.

החמץ לא ברשותכם ולכן אפשר לראות אותו.

המטבח לא מוכשר, אבל אפשר שאחד מכם יסע לבית יארגן יסדר (מה שאסור זה כזית חמץ. אפשר להגיע לזה בסידור נורמטיבי של בית. להתמקד בצעצועים), יכסה ויכניס את החמץ, יסגור את הארונות מטבח, יכשיר את השיש והכיורים, ותהיו שם ותאכלו אוכל לא מבושל או שתקנו טוסטר אובן/כיריים חשמליות וכלים זולים לעכשיו.

לא להיט לא לכתחילה אבל זה כבר לא שלב בחיים שהגיוני לעבור מה שאת מתארת שאתם עוברים

נשמע באמת ממש לא קל. תודה ששיתפת בפורום!

עצות שחושבת עכשיו -

מה עם אוכל קנוי? לארוחת בוקר/ערב

אפשר לקנות חבילת מצות, ממרחים, שימורים, מוצרי חלב וכלים חד"פ. זה מתאים?

(מניסיון של כמה שנים שנסענו לליל הסדר

וניקינו את המטבח בלי להכשיר, ואכלנו ככה בוקר/ערב והיה סבבה.

לצהרים אפשר פסטרמה וקטשופ....

ואולי אתם יכולים לצאת לפיקניק/טיול קטן/גן משחקים נחמד?

ולגבי הכותרת

שוב חיבוק גדול!

נשמע שכן עשיתם החלטה נכונה - לסגור את הבית בגלל שלא היה זמן וכח להכשיר.

אל תאכלי את עצמך על זה.

עכשיו חשוב שתשמרי אנרגיה.

אולי אפשר להתקלח אצל חמותך?

אבל הולכים רק פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, ואולי מחר יקפיצו אותנו ברכב או שניקח מונית לכיוון אחד.

אפשרי אצלכם להישאר אצל חמותך יום שלם?

אנחנו כן מתקלחים בדירה, אבל אם היה צריך הייתי לוקחת שקית או תיק עם כמה בגדים ומתקלחים אצלה. לילדים אני גם ככה לוקחת בתיק עגלה טיטולים ובגדי החלפה.

בדירה יש לנו קצת מאכלים שלא דורשים הכנה וכלים כדי לאכול בבוקר כזה עד שזזים, או אם בעלי יקום מוקדם לתפילה ונהיה רעבים עד שיחזור. ושאר היום אוכלים אצלה אבל בלי לחזור באמצע לדירה.