באזורים חרדיים מקובל עד אחד

אז זה גם לא יהיה מידי עומס.

תפתחי רק עד סוף השנה ואז תחזרי לעבודה כשיהיה בן 9-10 חודשים.

הבאתי עוד ילד 2 אחרכך זה התרחב. משכורת נחמדה ממ שואת גם חוסכת לך את המעון.

אחרי שנה פרשתי היה לי מאוד קשה להיות בבית

זה לא מספיק טוב

להיות בעלת משפחתון זה אחת העבודות הכי קשות,  צריך ממש לרצות את זה ולאהוב לטפל בילדים

ולא, לא דומה טיפול בילד שלי חטיפול בילד אחר.

אפשר להיות אמא מדהימה ומטפלת לא מדהימה...

(צריך גם לקחת בחשבון שטיפול בצינוקות כולל גם שירות להורים, שבדיוק כמוך, רוצים את הכי טוב בשביל הילד שלהם ויכולים להפוך לממש לא נחמדים אם זה לא קורה)

אני מאוד אוהבת לטפל בילדים. והרגשתי ביטחון לפתוח אצלי משפחתון אחרי שנים שעבדתי כמטפלת.

הקושי שלי לא היה הטיפול בילדים, אלא עבודתי בבית. מטפלת יחידה. ללא חברה. אין לצאת ולהתלבש ולפגוש חברות. שם התמקד הקושי.

ולו היה שכרן של המטפלות מתגמל, לא הייתי מורה היום. 

אלא שזה לא פתרון למי שכתבה שהיא רק רוצה להישאר בבית

וגם כמו שרשמת- זה עבודה בלי חברה ומרוכזת בבית

אני כותבת את זה דוקא מהערכה למי שבוחרת להיות מטפלת- זה בעיני אחד המקצועות הכי חשובים והכי קשים

וזה לא משהו שהולכים אליו כפתרון לבעיה אחרת

אלא כי רוצים בזה וטובים בזה

(בהמשך היא כתבה שהיא לא אוהבת את ההוראה כי צריך להתמודד עם הורים ודרישות

ושהיא בן אדם אדיש שעובד לאט... )

ודווקא לעבוד לאט עם ילדים זה לא נורא אם מדובר רק ב2 אבל באמת נשמע שזה לא בשבילי 😕

לא רואה דרך אחרת להרוויח בלי לצאת מהבית ובתור משהו זמני

אם את אוהבת נקיון

את יכולה לעבוד בניקיון בבתים

ואת לוקחת את התינוק איתך

וואי היתי מפטרת מנקה שבאה עם תינוק...במקום...

מה הקשר?

אני משלמת על הזמן שלה ושתעבוד יעיל ותתקתק ..

תינוק לא תמיד ישן שעתיים רצוף

ולא כבקשתך

ועבודה זה עבודה

אם היא לא משלימה את העבודה בגלל התינוק אז תישאר יותר או תרוויח פחות

אני עם תינוקות בגיל הזה כבר די יכולה לעשות דברים

הו לא צמוד נון סטופ

אני אם אביא מישהי רוצה שהיא תתחיל ותסיים בזמן ותסיים מה שביקשתי בהנחה שזה מותאם והגיוני כמובן.

ומודה שאצלי זה לא היה מתאפשר גאף גיל

כי תינוקות בהכרות שלי לא משחררים חח אלא אם. ינשים מדי פעם

אבל כנראה יש זנים של תינוקות אשני לא מכירה😉

בכל מקרה ..נראה לי שהחובה היא לעדכן מראש ולראות אם מתאים למעסיקה

וצריכות לחזור לעבודה הרבה פעמים מחפשות מסגרת.

אם יש לך קבוצות וואטסאפ של האזור זה מקום טוב לפרסם.

ואפשר גם לספר לחברות שאת חושבת לפתוח קבוצה, לשאול אם הם מכירות נשים מהאזור שילדו וצריכות מסגרת לקטן.

ולהתפלל לה' שיסתדר וילך בקלות...

ומאוד קשה למצוא מישהי שפותחת באמצע השנה.

באזורים חרדיים ממליצה לפרסם בעלונים מקומיים.

הכי יעיל.

בעזרת ה' נעשה ונצליח

מעלה רעיונות לעבודה מהבית עם תינוק:

טלמרקטינג

גיהוץ

קלדנות

כתיבה שיווקית (צריך כישרון)

הכנת מצגות (צריך ידע וגם כישרון)

שיעורים פרטיים לילדים (רק שזה בשעות שהילדים שלך נמצאים)

מן הסתם יש עוד דברים. יש אתרי דרושים שבהם אפשר לסמן שאת מחפשת עבודות מהבית בלבד, והם שולחים לך הצעות (לפעמים זה דורש תשלום).

חלק מהעבודות דרך הבית דורשות שיווק עצמי, אז קחי גם את זה בחשבון...

בכל אופן - מבינה אותך ממש! זו אחת הסיבות שוויתרתי מראש על עבודה בהוראה (שבזה יש לי תואר) ולמדתי מקצוע נוסף שמאפשר עבודה מהבית בצורה נוחה...

אם את מרגישה שבסגנון העבודה הזה עתידך - נראה לי שכדאי לך לשקול לימודים של מקצוע מתאים לזה ומתאים לכישורייך. כמובן, צריך לראות אם בכלל זה יכול להסתדר לכם מבחינה כלכלית...

למדתי הוראה גם, וגם משאבי אנוש, בזה יש לי תואר

הוראה הבנתי שזה לא בשבילי, כי עם כל האהבה שלי לילדים- צריך להתמודד עם הורים ובזה יש לי חשש עם כל הדרישות של הישראלים🙈

משאבי אנוש צריך להיות תקתקנים ואני בנאדם בכללי שיותר אדיש ועובד לאט

המקצוע שאני אוהבת זה בתחום הרפואה הטבעית אבל בלימודים מאוד יקרים, כבר עדיף להשאר מובטלת בבית חח

אני נשארתי עם שלושת הבנות בבית עד גילאים גדולים בבית, אומנם בעלי תמך, אבל תמיד היו קולות מצד המשפחה. אם זה חשוב לך, תחזיקי ברצון, אין דבר העומד בפני הרצון והדברים מסתדרים.

גם לפעמים כשהבעל רואה שלאישתו טוב, הוא משתכנע.

גם אם יש לך נושא שמעניין אותך ללמוד,את היום יכולה ללמוד הרבה מהבית ולהתפתח בתחום.

לי אישית הזמן הזה עשה טוב. מוזמנת לפרטי אם יש לך שאלות.

וברגע שהבעל יתמוך- לא תהיה מאושרת ממני.

המשפחה והסביבה לא מעניינים

ופתחה עסק מהבית

תקראי על זה

אני יודעת שהדעה שלי לא פופולרית

ואולי גם לא נוחה לשמיעה לחלק מהאנשים

אבל השקפת העולם שלי היא כזו

אנחנו מניחים הנחות יסוד שמגבילות את התודעה שלנו

הנחות היסוד האלו משאירות אותנו באיזור נח,

מספקות לנו בטחון תודעתי

אבל בפועל

מייצרות לנו תקרות זכוכית שמצמצמות אותנו מאוד.

אני מציעה לך להחליט מה "האבנים הכבדות" בחייך ולהציב אותן קודם כל

אם חשוב לך לגדל את הילדים שלי עד גיל מסוים בבית הניחי את האבן הכבדה הזו כעובדה מוגמרת

אם חשוב לך שהילדים שלך יגדלו בסביבה טבעית מוכרת ויפתחו התקשרות בטוחה בגיל הרך

אז זו נקודת המוצא שלך

ומשם את ממשיכה לתכנן את המשך הנתונים

ולא להפך

האפשרויות הן רבות

אבל זה מתחיל מהתודעה שלנו

כשאנחנו בטוחים שחייבים שני משכורות כדי להתקיים

וחייבים לחזור מחופשת לידה אחרי 3 חודשים

וחייבים וחייבים וחייבים...

אני לא מתעלמת מהמציאות

הכלכלה היום בנויה באופן לא פשוט שמאלצת נשים לצאת לעבוד שעות ארוכות ומוקדם מאוד אחרי לידה.

זה לא סתם. מאחורי זה עומדות המון אג'נדת פרוגרסיביות שתומכות ביציאת נשים לעבודה תובענית וגם מתגמלות על כך.

אבל אנחנו בני חורין.

אני אומרת את זה אחרי הרבה סלטות שעשיתי בחיים עם 8 ילדיי כבר 18 שנה.

מבחינתי לא היתה אופציה לשים תינוק בן 3 חודשים בשום מסגרת, ומנק המוצא הזו התחלתי את חישוב הנתונים.

כמו שפותרים בעיה בגאומטריה, קודם כל מציבים את הנתונים. אח"כ מתקדמים לעבר מה שצריך להוכיח.

הנתונים הם קודם כל הילדים שלך ובטחון הרגשי שלהם

לא המספרים בבנק

למרות שזה הרבה יותר מדיד

וקל לאנשים להיתפס לזה.

ומפה אני מתקדמת לנקודה השניה שלי

זה לא אפס או 100

זה לא שחייב לשים תינוק בגיל 3 חודשים במשפחתון ולצאת למשרה מלאה וזה לא שחייב להישאר איתם כל היום בבית עד גיל 3.

בתוך הטווח הזה יש המון המון אפשרויות ביניים

ואני אומרת את זה כמישהי שלא התאים לה להישאר בבית עם ילדים קטנים.

אם תרצי רעיונות בשמחה.

בהצלחה

ואשמח מאוד לרעיונות!

אני דווקא רואה את עצמי איתו עד גיל 3 אבל זה לא הגיוני כלכלית

אני מסכימה עם. הז שבסוף כשמשהו הוא מוחלט עבורי

ולי נגיד זה מוחלט שאני לא מסוגלת ולא מאמינה בלשים בגיל קטן במסגרות

אז כן אני עובדת בשליש משרה וכן לפעמים חיים ממשעורת אחת

וכן יש מחיר כלכלי

אבל לי לא אכפת

מעדיפה מינוס בבנק ותינוק איתי

כמובן זה לא מחייב. שזה יהיה ככה אפשר כמו אשמרת לחשוב יצירתי

אפשר לעשות קורס קצר של הכשרה מקצועית שיאפשר לך לעבוד מהבית

או בהתפרעות גם לעבור דירה למקום עם מחיה יותר זולה

לא יודעת

הנקודה היא

שזה כן מרחב עם בחירה

רק מה

צריך לשכלל את כל הנתונים

ולראות מה נכון

לכם

ממש מותר לבחור לשים במעון בגיל 3 חודשים!!

זה לא מדד לאמהות שלך

אבל אני היתי עוהש את זה מבחירה שלי ולא רק ככניעה לרצון לש בעלי.

היתי משתפת אותו שזה קשה לי

הינו מחפשים מוצא יצירתי

ואם לא היה אפשרי כלום- אז אולי היתי בוחרת מזה אבל במודע

ובעזרת ה' שה' יהיה עמדי עם העקשנות הזו..

עם הגדולים גם הייתי איתם עד שנפתח המעון, הכי צעיר נכנס בגיל 8 חודשים..

אין לי אומץ, בלי קשר לאיזו אמא אני, אני דווקא מקנאה באמהות שרגועות לשים בגיל כזה שהתינוק כל כך טרי בעולם הזה והן שלוות עם אמונה וביטחון.

מתפללת לה' שאהיה איתו לפחות עד ספטמבר, זה יעשה לי רע נפשית אם הוא יכנס יותר צעיר מאחיו שאפילו איתם היה לי קשה

בין 3 חודשים ל8 חודשים

וגם בגיל גדול יותר

ברגע שיש מטפלת שאני סומכת עליה

קודם כל עד חצי שנה לפחות יש הנקה בלעדית, במשפחתון צריך לדאוג לשאוב בין הנקות כדי שיהיה למטפלת

והיה פה אתמול שרשור על מטפלת שהביאה חלב שאוב של מישהי אחרת🤢

אבל בלי קשר זה יותר מורכב לדאוג למנות שלמות בין הנקות..

בגיל 8 חודשים אפשר כבר להביא מוצקים ולא להיות תלותי בחלב אם.

וגם תינוק בן 3 חודשים הוא פיציייי, הגוף עוד קטן ורגיש רק למד להחזיק את הראש.

בגיל 8 חודשים הם יותר גדולים גופנית ויש פחות חששות

ונהנית מזה שאני יכולה להמשיך בהנקה מלאה+מוצקים בלי שאיבות בעבודה.

וגם באמת מרגישה שהשלושה וחצי חודשים שמקבלים חופשת לידה מספיקים בקושי להתאוששות ראשונית מהלידה. עוד לא מספיקים לנוח ולהכיר את התינוק וכבר צריך לשלוח אותו למטפלת (ברור שממשיכים להכיר אותו גם אחרי. אבל אני מרגישה שהעוד כמה חודשים האלו בהחלט היו לי משמעותיים).

באמת בלי שיפוטיות על אף אחת ששולחת קודם. רק רציתי להגיד שאני מזדהה איתך עם הצורך להאריך, ומקווה מאוד שתמצאו את הדרך לעשות את זה בצורה טובה.

בתואר למדתי על פינלנד (נראה לי פינלנד.. חח) שאצלם חופשת לידה היא שנה!!!!

הייתי אחרי הלידה של הגדולה ורציתי לגור בפינלנד לרגע... 🙈

לפני כ-40 שנה אני יודעת שהיתה חופשת לידה של שנה על חשבון המדינה, ואחרי הילד השלישי היו מקבלים 'חופשת לידה' (משכורת קבועה מהמדינה, בלי לעבוד) למשך כל החיים.

מכירה שתי נשים שבתקופה הזו נרשמו כאילו הן עובדות כל אחת ב'משק בית' של השניה. בפועל הן היו כל אחת עם הילדים שלה בבית (ולא באמת שילמו אחת לשניה כי זה כביכול מתקזז בכל מקרה), אבל אחרי כל לידה הן קיבלו שנה של משכורת מהמדינה, ואחרי הילד השלישי הן קיבלו משכורת קבועה לכל החיים... (האמת ששתיהן עלו לארץ אחרי הילד הרביעי נראה לי, אחר כך המשיכו להרחיב את המשפחה בארץ, אבל היו צריכות לעבוד).

מבחינה הזו זה לגמרי חלום. אבל תכלס לא הייתי רוצה להתחלף איתן מבחינת שאר תנאי החיים שהיו להן שם...

הגוף רגיש גם בגיל יותר גדול מ8 חודשים

היתרון בגיל 3 חודשים שאין פחד מזרים ואז ההסתגלות קלה

3 חודשים זה תינוק זערורייי

צריך תמיכה של הראש אפילו

כמה התינוק קטנטן ושברירי

ומה שהוא צריך זה בעיקר אמא

קטן ושברירי

גם בגיל יותר גדול הם עדין שבריריים, בעיניי כמה חודשים לא עושים את ההבדל.

דווקא אני ראיתי שבגילאים גדולים יותר (שנתיים עד ארבע) הילד רצה אותי צמוד אליו

בגיל 3 חודשים התינוק  צריך בעיקר טיפול צמוד מסור ולא בהכרח אמא

יש מחקרים שלמים על חשיבות של הזמן ביחד בעיקר בשנה הראשונה

הן לאמא והן לתינוק

לפי הגישה הזו למה בכלל להיות עם התינוק עד 3 חודשים?

ולמה לא נחזיר את בתי התינוקות?

מטפלת אוהבת ככל שתהיה היא רק תחליף

עדיף מטפלת מסורה מאשר אמא מתוסכלת ועצבנית

חופשת הלידה הגיונית להחלמה מהלידה ולסיזיפיות של החודשים הראשונים, מגיל מסוים (כל אחת מה שמתאים לה) המטפלת עוזרת לאמא לנוח מהטיפול בתינוק ולעשות דברים אחרים שעושים לה טוב, זה טוב גם לאמא ובסוף גם לתינוק לקבל טיפול מאמא מרוצה.

אבל יש אמהות שיותר טוב ונכון להן להישאר עם התינוק. יש אמהות שדווקא יציאה לעבודה תעשה אותן מתוסכלות ועצבניות, ויהיה להן הרבה יותר נעים להישאר עוד תקופה עם התינוק בבית.

והתינוק בהחלט מרוויח מיותר זמן שהוא עם אמא שלו...

אם שמים את השיקול של הזמן לפני הרצון הנקי של האמא, מפספסים את העיקר  ולא בטוח שמישהו מרוויח משהו.

כמובן שאם לאמא טוב להישאר בבית זה יהיה טוב לתינוק.

במרכז, בלי שום אחריות, בלי שום השלכות

שמקדשת את האגואיזם

עכשיו זה לא אומר שאין מקרה שבו בדיעבד עדיף לתינוק בנפרד מהאמא

וכן, צריך גם לדאוג לרווחת האם ולבריאות הנפשית שלה

אבל להפוך את זה לתכלית העיקר- נשגב מבינתי

אדם שרע לו עושה בעיקר רע לאחרים

אדם שלא מספיק טוב לו לא יכול לעשות מספיק טוב לאחרים

בטח שיש השלכות, רק שהם הפוכות.

השניים להפסיד הם הילדים

הפתרון הוא להשקיע בכך שכן יהיה להם טוב ביחד, ולא להפרד ממנה.

למה את חושבת שמטפלת היא יצור על אנושי וכשהיא מטפלת בכמה ילדים בו זמנית היא יותר מסורה מאמא ממוצעת?!

אין פה פתרון, היא רוצה לעשות דברים שמעניינים אותה ועושים לה טוב לנפש. (וזה בעיניי רצון נהדר)

מטפלת טובה יודעת לטפל בכמה תינוקות במקביל בצורה יעילה, ככה גם האמא נחה וגם התינוק מקבל טיפול.

אם האמא מותשת/ מתוסכלת היא לא יכולה לתת טיפול מסור לאורך כל היום ולא רק בשעות העבודה 

תינוק בכלל זקוק לאמא?

ואם כן, לשם מה?

הורה נותן לילד תחושות של

שייכות

בטחון

הגנה

אהבה

אגב הורה עצבני נותן תחושות הפוכות 

אם אמא שלו לא איתו רוב היום?

איל הוא יכול לחוש אהבה אם היא לא רוצה לטפל בו? והיא רואבפה בזה עבודה סזיפית?

העובדה שהיא יודעת שהיא אוהבת אותו

אבל לא מוכנה להביע את זה בשפה שהוא יכול להבין

בעייתיצ מאוד מאוד בלשון המעטה
 

הרגשה של תינוק (וגם של ילד או בוגר) תלויה בעיקר במה שההורה מרגיש באמת ולא רק כמה זמן נמצאים ביחד

אם מישהי מרגישה קושי לטפל אבל מספרת לעצמה שהיא מאושרת, התינוק לא ירגיש את האושר שלה אלא את חוסר הסבלנות והעצבים.

אם מישהי הולכת לעבודה ומבסוטה, התינוק מרגיש אמא שמחה והתחושות עוברות אליו.

יש פה נשים שונות, עם אופי שונה, יכולות שונות, תפיסות עולם שונות.

רוב הסיכויים שהדיון הזה לא ישנה את ההתנהלות או את הדעות של אף אחת.

יש נשים שמתאים להן ונכון להן להישאר עם התינוק כמה שיותר זמן (יש כאלה שיכולות לעשות את זה בפועל, ויש כאלו שבכל זאת בלית ברירה שולחות למטפלת מוקדם ממה שהיו רוצות).

ויש נשים שמרגישות שהיציאה לעבודה עושה להן טוב, ולא מחפשות להאריך את חופשת הלידה שלהן. וגם הן אמהות מסורות ואוהבות...

קראתי בשקיקה, ולא ראיתי פה האשמות כלפי מי שבוחרת אחרת,

אלא הצגת סברה מעניינת בקשר להחלטה מעין זו שאני בטוחה שמעסיקה הרבה מאוד אמהות ששומעות אקסיומות

ודיון מעין זה פותח את הראש ומאפשר לכל קוראת לברר עם עצמה איפה היא עומדת.

כמובן שיש אילוצים, אבל לא חושבת שהדיון מפריע לקבלת החלטה בהקשר הזה.

אם כי אני מבינה את הטרדה מדברי המביעים דעה שונה מאמונה בלתי מעורערת 

הרגשתי שהדעות לשני הכיוונים נאמרו והובהרו, ויש מקום לכל אחת מהדעות והגישות, אבל הניסיון להוכיח למה הגישה השניה מוטעית עשיה להגיע גם למקומות פחות נעימים (בינתיים הדיון התנהל בכבוד, אבל זה נושא כל כך רגיש, ודווקא החשש שלי היה יותר על מי שמרגישה שהיא כן צריכה את היציאה לעבודה בשביל להיות אמא יותר נינוחה - שדברים שנכתבים בדיון הזה מתחילים להיות קצת קשים נגד המקום הזה).

וכתבתי בלשון הצעה כי באמת לא היה פה משהו שנוגד את כללי הפורום כרגע. כתבתי על דעת עצמי, ואם מישהו רוצה להמשיך ולדון - כל עוד הדברים נכתבים בכבוד ובצורה נעימה, יש לזה מקום.

רק תחשבו מה מטרת הכתיבה, אם באמת יש פה משהו נוסף לחדש, או שזה ניסיון לשכנע את מי שמן הסתם לא תשתכנע...

לגבי הלוגיקה הזו - אדם שרע לו באופן קיצוני, באמת יתקשה להעניק לאחרים.

אבל אנשים בוגרים יכולים לעשות דברים בצורה טובה, גם אם הם לא נהנים מהם. כי מה שמניע אותנו זה לא רק כיף, הנאה וכמה טוב לי.

אני לא תמיד נהנית עם הילדים, אבל אני אמא שלהם ואני רוצה שיהיה להם טוב הכי שיש ויש לי אחריות כלפיהם. אז לפעמים אני מתאמצת לעשות מה שיהיה להם טוב, אפילו אם לא ממש "בא לי". לא תמיד מתחשק לי לשחק איתם, או להקריא להם סיפור. אבל אני בוחרת לעשות את זה בלב שלם ובאהבה כי אכפת לי מהם. לא תמיד קל לי להכין להם אוכל כל יום, זה אפילו די מעיק. ועדיין אני עושה את זה כל פעם, וזה לא גורם לי להרגיש שרע לי.

זה קצת גבול עדין, כי חשוב שיהיה לנו גם כוח ולו נמחק את עצמנו.

אבל היכולת להיות הורים טובים לא קשורה רק לזה שנדאג שתמיד יהיה לנו נוח. אלא לאיזון בין הצורך שלנו ולשימור הכוח שלי כאדם, לבין הצורך של הילדים.

על נוח וכיף

דברתי עד טוב שמתכלל את התחושות שקמים איתם בבוקר, מרגישים במהלך היום והולכים איתם לישון.

האיזון מבחינתי הוא לא שמירה על הכוח שלי אלא על תחושת הטוב שלי

דרך שגם שומרת על הטוב הזה וגם עונה על הצרכים של הילדים

אבל הקשר עם הילד שלה בגיל הינקות (עד גיל שנה) מבוסס רק על החושים. כשהוא רואה, שומע, מריח, מרגיש וטועם את אמא - הוא יודע שאמא איתו ויש לו תחושת שייכות, בטחון, אהבה וכל הדברים היפים שכתבת למעלה.

בזמן שאמא לא לידו היא מבחינתו מתה. אין לא יכולת לתפוש את האפשרות שהיא כרגע מתפתחת מקצועית בעבודה ומכינה לו אמא שמחה שתבלה איתו אחר הצהריים.

בהמשך כשילד גדל ומתפתח הקשר מעמיק לרבדים נוספים ופחות פיזיים ואז הילד מסוגל להשאר מחובר להורה גם בזמן פרידה זמנית כמו יציאה למסגרת.

בהנחה שקשה לאמא להיות עם התינוק שלה, את צודקת שלא צריך להגיע למצב שרע לה אלא לעבוד על כך שיהיה טוב, ממש כפי שאם רע לי עם בעלי אני אלך לטפל בקשר בינינו ולא אתמכר לעבודה כדי שלא לסבול איתו.

התחושות היפות לא קיימות אצלי לגבי אמא שלי, למרות שהיא הייתה איתי צמודה גם יותר מגיל שנה, כי יש תחושות הפוכות מזכרונות מגילאים גדולים יותר של אמא עצבנית.

וגם להפך

הקשר הנעים והטוב שיש לי עם הילדים שלי, מתבסס על התקשורת הנעימה שיש לנו בכל הגילאים ולא על החודשים בהם היו אצל מטפלת.

הנחת היסוד שלך לגבי שהייה עם תינוק, לא קיימת אצלי, אני חווה את החיים ומתוכם מסיקה מסקנות ובוחרת, לא הולכת שבי אחר כללים שאחרים קבעו.

ואם ילד היה צמוד לאמא בשנה הראשונה עדיין צריך להשקיע הרבדים הנוספים של הקשר בהמשך (כמו שכתבת, אם אמא נמצאת אבל היא מרוחקת החוויה היא של פרידה).

אבל זה לא מבטל את הצורך בקרבה פיזית בינקות (אגב מי ה"אחרים" שקבעו את זה?)

אני לא רואה בזה בעיה אלא דבר טוב

את רואה בזה בעיה שצריכה ׳פתרון׳

מה שלא אצל תינוק בני כמה חודשים בודדים

הוא לא יודע לדרוש את זה אז בגלל זה המסקנה היא שהוא לא צריך

ומטפלת שווה ערך לאמא?

ואז תגידי אז מה ההבדל בין תינוק בן 3 חוד לתינוק בן 8 חודשים

אז ההבדל הוא סהכ בגיל. שום דבר מעבר. בכל הגילאים הם צריכים את אותו הדבר.

אז כמה שיותר אמא יכולה להיות עם התינוק, יותר טוב. זה לא מיותר ומטפלת חמה ככל שתהיה לא שווה אותו דבר.

אני מבינה שיש הרבה אמהות שעושות את זה מחוסר ברירה ולא חושבת שהם אמהות פחות טובות, אבל להגיד שאין הבדל לתינוק מי מטפל בו

זה בעיני התנתקות רגשית מוחלטת מהצרכים של תינוקות קטנים. 

אחד על אחד אז אולי באמת אין הבדל בין 3 חודשים ל8. מטפלת יכולה להיות דמות היקשרותית חזקה קרוב לצורך שמקבלים מהורה.

אם הכוונה לשים אצל מטפלת ששומרת על מספר תינוקות ההבדל הוא משמעותי כי ב8 חודשים הם צריכים הרבה פחות זמן ידיים ויחס אישי (עדיין צריכים אבל פחות) ויכולים להנות גם מזמן משחק על הריצפה.

הוא פועל מתוך צורך מאוד גדול לשמור על הבטחון הכלכלי שלכם. זה טבוע בו כל כך עמוק שאני לא בטוחה שתצליחי לשכנע אותו לפעול אחרת.

זו האמת גם חובתו מדין תורה.

אבל את דואגת למשהו אחר,

ולמשהו האחר הזה את הכי טובה בלדאוג לו

לך יש את החושים הכי מיוחדים לקלוט

זה נמצא לך בבטן

בעומק האינטואיציה הנשית שלך

בתבונה אימהית עמוקה

את דואגת לצורך אחר והוא: בטחון *רגשי* לילדים שלכם.

אז יש פה שני צרכים:

צורך בבטחון כלכלי

צורך בטחון רגשי

הם חשובים מאוד שניהם

אין ספק שאי אפשר בלי אחד מהם

במקרה שלכם, באופן מסורתי למדי, אבל ממש לא מחייב שזה כך בכל משפחה, בעלך הוא השופר לטחון הכלכלי, ואת השופר של הבטחון הרגשי.

את צריכה להתחזק בחשיבות של השופר שאת משמיעה בבית. לא לחפש איך לשנות את בעלך לחשוב כמוך או להבין כמוך את הצרכים הרגשיים, כי לא בטוח שזה נכון. אלא *את* להפנים שיש לך שופר להשמיע. שהוא חשוב לא פחות מהקול שבעלך מביא!

והכי הכי חשוב,

להפנים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים

והם ילכו שניהם יחדיו!!!

הם לא סותרים!!

קודם כל להפנים את זה בתודעה!

אח"כ לשבת ביחד ולחשוב על פתרונות.

זה אומר שאת מסבירה לבעלך מה את יכולה לעשות ומה את לא יכולה לעשות

(לדוגמא אני לא יכולה לשים את קטני במשפחתון בגיל 3 חודשים. אלא רק בגיל...)

בעלך לא חייב להבין מה ההבדל ולמה וכוס

אבל אתם יכולים לשבת ולחשוב יחד איך כן אפשר למצוא פתרונות כשמניחים את הנתון הזה כנתון.

כשאת תהיי מחוברת לקולות הנשיים הפנימיים האלו

גם בעלך יתמקם כמשפיע במקום הזכרי שלו.

תסמכו אחד על השני. תסמכי עליו שהוא מסוגל להיות גבר ולמצוא את פתרונות הפרנסה. שהוא מסוגל להשפיע עלייך כשאת ממוקמת בציר הנשי שלך שדואג לילדים שלכם באופן שלא תמיד הוא מצליח לרדת עד עומקי הפרטים שלו.

ובעיקר תסמכו על זה שהמציאות יכולה לשאת יחד את שני הקולות האלו.

כמה לצאת, איזו מסגרת נכונה להם, עד איזו שעה, כמה ימים בשבוע, כמה ילדים, כמה לחסוך לעומת כמה להכניס

זה הרבה נתונים

אפשר לצמצם הוצאות, אפשר לחיות קצת על חשבון חסכונות, אפשר להאריך אפילו בכמה חודשים חופשת לידה, לחזור למשרה חלקית, לעבוד בעבודה צדדית, שהבעל יוסיף עוד משרה קטנה, לקחת כמה עוד תינוק שניים איתך, כן לחזור ולשים במסגרת אבל כזו בייתית יותר עם פחות ילדים או פחות שעות וכו. לשנות את אופי המשרה או את האחוז שלה.

ראיתי בחוש איך ה' פתח לנו פעם אחרי פעם כשהלכנו אחריו באמונה. לא שהסרנו אחריות. לא שנהגנו בפזרנות. ממש לא. עשינו מה שיכולנו ועל השאר התפללנו. אבל היו מחירים שלא הייתי מוכנה שהבית יספוג. בשום אופן.

התחלתי לרשום דוגמאות ומחקתי

זה אף פעם לא מדויק להשוות לאחרים

צריך להתחבר לנתונים שלכם

להרגיש חזק בבטן את הקולות הפנימיים שמנחים אותנו ולתת להם לגיטימציה

לא לאופנות מבחוץ. לא לקולות ה"מציאותיים". תיצרו את המציאות שלכם. זה נשמע תלוש אבל כשחיים ככה זה הופך לוודאי. האדם יוצר את המציאות בתודעה שלו.

כשהיו פעמים שלא הצלחתי למצוא את המסגרת שאני מרגישה רגועה לשים בה (וחיפשתי נואשות) בסוף הרמתי עיניים לשמים ואמרתי בדמעות:

אני יודעת שאתה דואג ל ** (השם של הבת שלי) אפילו יותר ממני. אני יודעת שכבר הכנת לה את המסגרת שנכונה לה. הרי בידך הפתרון לכל. בבקשה תנחה אותי בעצה טובה מלפניך שנמצא את המקום הטוב ביותר עבורה.

להאמין שה' מכין את הפתרון עוד לפני הבעיה.

לשתף אותו בדרך, בהתלבטויות

להתפלל על זה

לסמוך אחד על השני

להסתכל על המציאות במבט גמיש ויצירתי ולא בשחור ולבן

את כותבת מהמם ואני מהופנטת מכל תגובה שלך

אמאלה כמה שאת צודקת ואני אוהבת כל כך את קו החשיבה שלך!

אז אני אשתף בהכי אירוניה שדווקא אני לא מבזבזת בכלל!!! לא יוצאת עם חברות,  לא קונה שטויות, לא אחת של שופינג או מסעדות.. אוהבת את הבית וחיה מאוכל בריא שזה ההוצאות העיקריות שלי..

ובעלי הוא הפזרן יותר- קונה כל הזמן מאליאקספרס (לא מרגיש את הכסף כי הוא קונה המון שטויות ב30-40₪) , עושה קניות- וחצי מהן זה ממתקים, בירות ושטויות לילדים..

קונה להם כל צעצוע שהם רוצים כדי לשמח אותם, אבא מושלם באמת, אבל פזרן מאוד..

ודיברתי איתו כמה פעמים, בלי קשר לחופשת לידה, שצריך להיות מחושבים יותר אבל זה חזק ממנו.

צריך באמת לחשוב מעבר, אולי להפסיק עם צהרון, זה מה שעולה לי בראש ,אבל הרכב עם בעלי והוא עובד עד 3 וחצי אז הוא לא יוכל להוציא

אני פורקת הכל כי באמת הבאת לי תקווה

זה נשמע לגמרי שאת צריכה להתמקם טוב על הציר שלך, מה שיעזור גם לו להתמקם על הציר שלו.

הוא נשמע מחובר טוב למקור השפע ולתודעת שפע, הוא אבא לארג' נדיב שופע. זה תכונות נהדרות!!!! זה תכונות שגם מביאות שפע.

כרגע אולי חסרה לה מעט זהירות או אחריות.

אבל אל תתמקדי במה הוא צריך להשתנות.

אלא במה התפקיד שלך כאמא וכאשה.

מה הצרכים הרגשיים שלך ושל הילדים שחשוב לך לקדם.

אפילו תכתבי לך.

מה חשוב לי?

למה חשוב לי?

כי איך זה יראה עוד כמה שנים כשאקום את מה שחשוב לי?

איך אסתכל על זה במבט לאחור בגיל מבוגר יותר?

על מה אשמח?

על מה אחרט אם לא אדאג שיקרה?

מה הכי קשה לי?

מה הכי משמח אותי?

תתחברי קודם כל לעצמך,

תהיי על הציר שלך

כשאת תהיי שם, את תזמיני אותו לחזור לציר האחריות הגברית שלו. לא באופן ישיר.

את יכולה לספר לו כמה משמח אותך כשאת רואה שיש לילדים בטחון רגשי. זה מתבטא ב... וזה גורם לך ל... וכשאת יודעת שהוא דואג לפרנסה זה מרחיב לך את הלב. את ישנה בלילה בתחושה שיש לך גבר חזק לסמוך עליו. וכמה את אוהבת שהוא כזה נדיב ואוהב לתת. ואיך את בטוחה שהוא יכול לדאוג לכם. ואיך זכית שה'נתן לך גבר כזה לצידך.

גבר שמחובר ככה לצינור השפע, אין לי ספק שירצה לעשות הכל לזמן לאשתו וילדיו בטחון רגשי וכל מה שהם זקוקים לו. ואין לי ספק שהוא גם ימצא את הפתרונות לשם.

שכדאי שתבחני את זה מחדש אם זה עד כדי כך מפריע לך

יש לכם חסכונות? אולי כדאי משם להביא את הכסף במקביל להצמטצמות, או להפסיק להפריש לחיסכון בזמן הזה

אולי בעלך יעבוד יותר שעות

אולי אפילו תשקלו הלוואה אם יהיה צורך

אני באופן אישי כן חזרתי לעבודה אחרי חלד, אבל זה התאים לי ואני לא חושבת שכדאי עבודה במקביל לתינוק בבית. אני בכל אופן לא רואה את זה כדבר ישים ושפוי

אולי אפילו תורידי משרה באופן חלקי והוא יהיה רק חצאי ימים או חלק מהשבוע עם מטפלת. יש כל מיני אופציות. החלטות טובות!

אמרתי לו שנצטמצם כבר עכשיו כדי שאוכל להשאר עד ספטמבר

ושנשתמש ברוןח מהברית אם יהיה חייב

אבל הוא לא אהב את הרעיון, הוא רוצה לשמור את הכסף לבית, למרות שזה לא באמת יקרב אותנו לבית אבל שיהיה

כלכליים מול צרכים רגשיים

כמה עולה מטפלת אצלכם וכמה את מרוויחה? זה גם משמעותי כדי לדעת כמה זה ׳משתלם׳ לצאת לעומת להישאר בבית

אני ממש בעד להקשיב לצרכים ולרגש של האישה

אם זה לא מצב של חלילה פת לחם, ועוד יש רווח מהברית להשתמש בו, זה נשמע לי הגיוני לתכנן שנה של לידה על חשבון כסף זמין. אבל זו אני 🤷‍♀️

מקווה שמשהו ישכנע גם אותו

אדבר איתו על זה שוב

בנתיים הוא השתכנע רק אם אמצא עבודה מהבית

ממש ירידה לפרטי פרטים ותקציב

(וממלחצה בילד הבא להיערך לפני)

אני מודה שאצלי זה קו אדום

עוד בדלב הדייטין הודעתי לבעלי שפרנסה עליו, אני בראש סדרי העדיפויות שלי זה להיות אמא

אבל זה משהו שמצריך היערכות

(וזה לא בשמיים)

לא הייתי כל כל מודעת לזה.

אבל אני כן חושבת שאם זה מאוד חשוב לך ויש לכם חסכונות- זה עדין אפשרי

להעלות נקודה שלא ראיתי בהתייחסו אליה כאן - משפחתון בבית / ניקיון בתים ועוד עבודות מהסוג הזה, הן לרוב עבודות ללא תלוש. זאת אומרת שאת צריכה לשלם ביטוח לאומי, אין לך הפרשות לפנסיה מהמעסיק ועוד כל מיני "הטבות" או תנאים שכלולים בעבודה מסודרת.

אז גם אם זה פותר את עניין ההכנסה לעכשיו, שימי לב לא לשכוח לדאוג גם לעתיד.

פנסיה זה ממש חשוב, אם את מתכננת תקופה לא להיות מועסקת, ממליצה להפריש לבד. ולבדוק את כל ההשלכות של זה להמשך 

אני נאלצתי לשים אצל המטפלת מגיל חודש

ואם את מרגישה מצפון

אז הכל טוב 😉

לא שזה משמח

אבל כשאין ברירה עושים מה שצריך

אבל יש לך לב של אמא אוהבת ומסורה

בטוחה שאת אמא טובה והתינוק שלך מרגיש את זה ❤️

כל מהות הדיון שלי עם 00 זה על מקרה שהוא אילוץ

לבין להפוך את זה לאידאל

ברור לי שיש מקרים שונים וכל מקרה לגופו

עם הבכור שלי. המטפלת כל הזמן אמרה שהחזרתי אותה לתינוקיה...

לא רציתי אבל זאת היתה תקופת לימודים וזה היה נצרך מבחינתי. הוא גדל לתפארת (ב"ה רואים הרבה נחת) ויש לנו קשר טוב ב"ה.

היום אני אחרי וממש משתדלים לשלוח למטפלת אחרי יותר מחצי שנה. חד משמעית מבחינתי תקופת עבודה היא יותר קלה מתקופת לימודים..

חיבוק, זאת תקופה והיא תעבור🤗

זה קשההה

אבל אין לך מה

עם הבכורה למדתי תואר ונאלצתי גם לשים החל מגיל 6 שבועות שחזרתי ללמוד..

אבל עכשיו קשה לי

כל מקרה לגופו,

נקודת הפתיחה שונה לגמרי.

אגב ככל ששמים בגיל יותר גדול, ככה יותר קשה לדעתי.

במונחים של עלות אלטרנטיבית,

לא לשים אצל מטפלת בתקופת לימודים יקר לאין ערוך מאשר לא לשים בתקופה שיש עבודה יציבה וחוץ ממשכורת לא מפסידים כלום.

המצפון זה בגלל שאת משווה תפוחים לתפוזים כי שניהם פירות.

נכון כשאת משלמת על תפוז לפי משקל וזורקת את הקליפה את לא מרגישה בזבוז בגלל שהחברה שקנתה תפוח לפי משקל לא זרקה את הקליפה?

ברור לך שבמקרה של תפוז הדרך הנכונה לצרוך אותו זה אחרי קילוף קליפה.

אז אותו דבר גם פה.

(אותו דבר אם את בהתמחות, או מסיבה כלשהי היית חייבת לצאת מהבית)

וחיבוק על התחושה 🤗🤗

הם גדלים ויש עוד הרבה שנים להנות מהם בע"ה.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

וזה סתם ילחיץ אם לא תראה.

אפשר אולי שבוע וחצי- שבועיים לנסות לבדוק.

ולפותחת עד שבוע 6 הרבה נשים, ואני ביניהן, לא מרגישות כלום, זה לא אומר כלום.

להתפלל לה' ולקוות לטוב.

.

תבקשי הפניה לאולטרסאונד ראשון מרופא משפחה. זה מה שאני עושה כשהתורים לר.נשים מאוחרים מידי.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

חתיכת שיש עם כיור וארונות (יש לנו שם כיריים חשמליות וטוסטר אובן ומיקרוגל שמאוחסנים למעלה) שמכוסה בימות השנה בדלת אקורדיון.

זה בעצם נמצא בסלון, ולמטבח שלנו יש דלת. אז בפסח סוגרים את הדלת של המטבח, ומורידים את הטוסטר אובן והמיקרוגל לשולחן מתקפל בסלון, וכך יש לנו מטבח פסח.

אנחנו עדיין מנקים את המטבח הרגיל (בעיקר את המקרר, שאותו אנחנו מוציאים לסלון ומשתמשים בו בפסח), אבל לפחות לא צריך להכשיר ולא צריך לנקות במאה אחוז...

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

אצלנו הילדים נזכרו לפני כמה ימים שמלאה שנה לכך שהם יודעים על האבחנה של אחותם (הרצף האוטיסטי).

לקחנו אותם באחד הימים של ערב פסח לאכול פיצה בגינה, ואז סיפרנו להם.

בכל אופן, זו אולי בשורה לא נחמדה כל כך, אבל בכל זאת אנחנו מלאי הודיה שהוא אובחנה בגיל צעיר כל כך, וכך לא נסחבנו שנים עם תהיות ותסכולים ובחוסר הבנה של ההתנהגויות שלה.

אז זו הגאולה שלנו😊

(וחוץ מזה - בתקופה זו הרווחנו מאוד מהיותה בגן מיוחד, כי החינוך המיוחד חזר לפעול בחלק מימי המלחמה, וכך היה לנו קצת פנאי לנקות כמו שצריך וגם היא זכתה ללמוד על פסח כמו שצריך

להסתכל על איבחון כזה הגאולה זו ממש ראיה מיוחדת ויפה של המציאות

(וכן, אני מכירה מקרוב לצערי מה המשמעויות של אוטיזם לא מאובחן בזמן, ועדיין להסתכל על איבחון כזה כגאולה זה וואו בעיני)

בזמן (הבן הגדול שלי)

לכן אני יודעת להוקיר את האבחון המוקדם של הבת שלי...

כל מילה

@מתואמת  את מדהימה והשראה בהמון תחומים

וואו נשמע מטורף

השם הטוב נתן לנו 2 אוצרות בבת אחת

מתנה עצומה ומעצימה

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

אין עוד מלבדו🌸

אני ממש שמחה שיש שיפור, שאתם גם רואים את התוצאות. מדהים!

מלא נחת תמיד 

לידה של ילד מתוק ופלאי, מתנה ממש, גדילה והתבגרות של שני האחים הגדולים שלו, כל אחד בכיוון שלו, גם מתוקים ופלאיים.

התבגרות וצמיחה שלנו כהורים וכמשפחה.

כבר הספדתי את כל פסח, ונהיה אסורים וזה..

ופתאום הוא הגיע

בקרוב אצלי...

אני ב"ה שמחה שלא הייתי לחוצה בחרדות (יש לי OCD כידוע)

וכמו שכתבתי בשרשור לפני כמה ימים

אפילו הצלחתי להכין עם הילדים עוגה ליומולדת בקייטנה ביום שני!!!

והספרון סוף-סוף יצא לאור השנה

וזו ממש גאולה.

תודה על השרשור הזה!

אני בדיוק גם התחלתי תפקיד חדש בעבודה, מרגישה יותר מסופקת - מקווה בעז''ה שיהיה לטובה.

אני שמחה בשבילך שמצאת משהו שתפור עלייך - מאתגר למצוא עבודה ועוד אחד טוב שהוא בול בשבילך זה ממש בגדר נס לדעתי.

אני מודה על זה שעם הזמן אני מרגישה קצת יותר שלמה ומקבלת את עצמי, יותר ממה שהיה בעבר. וזה עושה טוב בלב לקבל ולסלוח לעצמך בלי לכעוס עלייך כל הזמן. 

יצאתי מדיכאון אחרי לידה.

למדתי יותר לקבל את עצמי.

ולמדתי להאט קצב בחיים. 

שקשורים לילדים.

שיפור ביחסים בין האחים וביננו ההורים לילדים ספציפיים שהיו מאתגרים.

וגם קשר זוגי שב''ה ממשיך להעמיק ולהשתפר ממש.

ואיזושהי יכולת שנבנית אצלי בנפש לקבל את המציאות ופחות להילחם בה. יותר לראות את הטוב ולהכיר עליו תודה. לראות את הקשיים שלי בלי שהם יהפכו לביקורת עצמית.