בבוקר השארתי את אחד הילדים איתי בבית ליום חופש איתי. אבל הייתי ממש עייפה בבוקר אז נמרחנו הרבה זמן עד שהתחלנו.
בסוף הצלחנו לצאת לקניות שתכננו.
אבל חזרתי ממש מותשת, הרגליים שלי כאבו עוד הרבה זמן אחר כך. לא רגילה לזה (הגיוני בחודש שביעי, אבל עד עכשיו הייתי מתאוששת מהר אחרי הליכה, אז לא חשבתי שזה יתיש אותי עד כדי כך).
ואז נמרחנו גם עם ארוחת צהריים.
והילדים מאוד רצו שאני אכין להם שוקו, אז הכנתי להם בסוף אבל אחד הילדים שהחזיר את החלב למקרר בטעות הפיל אותו, וחצי ממנו נשפך (כנראה לא סגרתי אותו טוב).
ואני צריכה את בעלי שיטפל בדברים האלו, אבל הוא למד בבית המדרש אז התאפקתי לא לקרוא לו שיציל אותי וניקיתי עם כמה מגבות מהכביסה.
ואחר כך כשהכנסתי אותן למכונה והוספתי כבר עוד בגדים למכונה, נשפכה לי מלא אבקת כביסה מהמיכל.
ותיכננתי גם להתחיל להכין כמה דברים לשבת, אבל הייתי עוד מותשת אז הלכתי קצת לנוח בחדר. והילדים שיחקו יפה ונתנו לי לנוח אז הזמן עבר מהר יותר ממה שחשבתי.
ובסוף הכל נגמר בזה שהם כן רבו, אז אפילו לא הצלחתי להודות להם על הזמן שהם כן נתנו לי לנוח, רק כעסתי על המריבה...
וכשבעלי חזר, שיתפתי אותו במה שקרה, ובמקום שאני ארגיש שעכשיו הוא בא עם כוחות ועוזר לי להתמודד, הוא התעצבן מכל הבלגן והתאקלים שקרו לנו, עלי הוא לא כעס אבל הוא חסר סבלנות מול הילדים וזו לא העזרה שרציתי.
ופתאום נזכרנו ששכחנו מהחוג של אחד הילדים (שגם בשבוע שעבר פספסנו כי הבנו לא נכון את המדריכה שאמרה שניפגש אחרי חנוכה והתכוונה שכן חוזרים ביום האחרון של חנוכה. ושבוע לפני כן גם התבטל בגלל חנוכה, אז הוא כבר ממש חיכה לזה).
וזו היתה אחריות שלי, אבל באמת שכחתי מזה...
ועכשיו אין לי כוח אבל יש יותר מידי דברים לעשות...
