רק אני בדיכאון מזה שהולכים לעסקה והפסקת אש?
רוצה את כולם בבית זה ברור.
אבל באיזה מחיר?
רק אני בדיכאון מזה שהולכים לעסקה והפסקת אש?
רוצה את כולם בבית זה ברור.
אבל באיזה מחיר?
באותה מידה אפשר לשאול אותך, אם היית שואלת את השאלה הזאת:
* אם חלילה וחס הילדה שלך היא זאת שתחטף ע"י ה'סינואר' הבא, זה שישוחרר בעיסקה הבאה?!
*אם חלילה משוחררי העסקה הזאת יובילי את הטבח הבא, כולל רצח, אונס, שריפת תינוקות עריפת ראשי זקנים (להמשיך?) בישוב שלך?
* אם הטיל שהם ירו מהשטחים שעכשיו נצא, ח"ו יתפוצץ על הבית שלך?
*אם באמצעי הלחימה שהם יבריחו מחדש דרך פילדלפי שיחזור לשליטתם, ירו ח"ו בבן החייל שלך?
המצב באמת לא פשוט, אבל גם כשצריך להכריע בהכרעות מאוד לא פשוטות, צריך להכריע מהשכל ולא מהבטן.
אני חושבת גם על החיילים המסכנים בעזה ששוכבים עכשיו בבוץ(וכן!! גם הבן החייל שלי הוא אחד מהם ואני רוצה אותו בחזרה בריא ושלם בבית)...
אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו אחרי שלא ראה אותו המון זמן.
להזכירך שיציאת החיילים מעזה, אם תקרה, היא לא כי זה האינטרס הישראלי אלא כי זה מה שישראל תשלם תמורת החטופים.
כמו ששחרור מחבלים זה לא אינטרס שלנו, כך יציאת חיילים מעזה היא מחיר ולא משהו טוב בפני עצמו
כאילו זה רע שהם נמצאים שם.
אז סיום המלחמה תביא הביתה גם חטופים וגם חיילים וכל אחד רוצה כבר לחבק את הקרוב שלו
האמת היא שההפך, זה טוב שהם שם, והיציאה משם היא המחיר של השבת החטופים ולא משהו שטוב לנו בפני עצמו.
(כלומר זה טוב שהם שם בהתייחס למצב שיש שם עם שרוצה להשמיד אותנו. כמובן שהכי טוב היה אם לא היה צורך שחיילים יהיו בעזה, פרחים בקנה ובנות בצריח וכו'... אבל זה רחוק מהמציאות).
יש סיבה עליונה, בגללה הבן שלך שד' יברך אותו, ישמור אותו ויזכה אותו לחזור בריא ושלם בעטרת ניצחון לראשו, נמצא עכשיו בעזה.
ההסכם המדובר כרגע (לפי השמועות) הוא הסכם כניעה בו תמורת כשליש מהחטופים ועם הפקרת כל שאר החטופים, החאמס מקבל ניצחון ואת האפשרות להשתקם ולהתכונן לטבח הבא. לא בשביל זה הבן שלך ורבבות אלפי ישראל כמוהו, עזבו הכל שמו נפשם בכפם ויצאו להלחם.
הלוואי שכל זה היה יכול לקרות ככה
גאולה כהן ז''ל אמרה פעם שאם הילד שלה היה נחטף היא הייתה עושה הכל כדי שישחררו אותו, והתפקיד של ראש הממשלה היה להתעלם ממנה.
אף אחד כאן לא רוצה שהחטופים ימותו או יחיו עוד דקה אחת בשבי, זה נורא וזה שובר את הלב.
אבל אם המחיר הוא מאות נרצחים נוספים, ויתור על הישגים שנקנו בדמם של מאות חיילים גיבורים, והחזרת המצב למה שהיה לפני שנה וחצי - אז המחיר פשוט גבוה מדי. כי לא יכול להיות שהמחיר של 40 אנשים חיים הוא מאות אנשים חיים אחרים.
את משפחות החטופים.
להפך הובע צער מאוד גדול עבורם ועבור החטופים.
זה עדיין לא אומר שכל מי שרוצה לראות את החטופים בבית, חייב לחשוב שצריך להחזיר אותם בעסקה שמשחררת אלפי מחבלים.
כנראה לא הבנת.
עזבי..
רק עזבי ונו.. נו...
הצר הוא בלתי נתפס, ומבינה כל הורה או קרוב של חטוף שכרגע לא מעניין אותו אלפי מחבלים אחרים או נרצחים נוספים שיגיעו בעקבות השחרור של בנו.
יחד עם זאת אם מקבלי ההחלטות היו פועלם מצדק גרידא, כנראה שלא זו העסקה שהם היו מקדמים.
או לפחות להביא את כולם ולא את חלקם.
אם היו מתעקשים על כולם כנראה שהם היו פה כבר מזמן.
הם צודקים בכאב שלהם
אבל הממשלה לא אמורה לסגור עסקאות בגלל זה
"לקבוע את גורלה של מדינה, ושל חבלי ארץ שלמים בתוכה, בגלל כמה עשרות אנשים אומללים (שחלקם גופות), זו איוולת אמוציונלית. התמונות והדימויים של חטופים נמקים במנהרות ודמעות בני המשפחה מעוררות מטבע הדברים רגשות חזקים. אבל זו לא הדרך לקבל החלטות, בטח לא של מדינאים. במבט של מדינה לא ממשכנים גורל של חברה בגלל כמה חטופים ובני ערובה. לא נכנעים לארגון טרור רצחני ונותנים לו חיים חדשים בגלל שהוא מחזיק בבני ערובה שלנו. במבט הגיוני לא משחררים ולו טרוריסט אחד עבור מאה גופות. גם לא עבור בני ערובה חיים. עם טרוריסטים לא מדברים אלא דרך כוונות הרובים. אחרת המסקנה שלהם שרק מתחזקת עם השנים היא שאיתנו מה שהולך הוא רק טרור ואלימות אכזרית. מדיניות שמבוססת על היגיון מוכנה להתעלם ממצוקה נפשית ומסערת רגשות, אם המצב מצריך זאת.
אבל יכולה לספר שיש סביבי אנשים בלחץ אמיתי מהמוני המחבלים שהולכים להציף את סביבתנו.
אני מפחדת מעוד 7.10.
אם היה לי ילד בשבי כנראה הייתי בהכחשה לאופציה של 7.10 נוסף.
גם עכשיו אני חצי בהכחשה אחרת אשב בבית בחרדה או אעזוב את הארץ...
שזה כנראה לא הדבר הנכון.
שזו הפסקה מוקדמת מדיי ולא נכונה.
הפסקה שנשלם עליה כנראה בויקר בעוד כמה שנים הבאות
החלטות כבדות מאוד שישפיעו על עתיד המדינה.
והרצון לראות את החטופים כבר בבית רק שלא בטוח שבעסקה הזאת כולם יחזרו (אם בכלל, ואני בספק גדול מאוד, יודעים איפה כולם, חיים ומתים) והמחירים יהיו עצומים.
מדהים לראות משפחות של חטופים שממש יוצאות נגד העיסקה הזאת כי הם יודעים שילדם יישאר מאחור וגם הסכנה לאזרחי המדינה עצום.
ולא דיברנו על הלחץ המדיני שכבר עכשיו טראמפ מפעיל עלינו (וכמה שמחנו שהוא נבחר)
אני משערת שרוב מטרות המלחמה הושגו וזה הזמן לסגת חלקית ולהחזיר אותם גם במחיר גבוה
אבל כזה שאפשר לעמוד בו
שהרי הסכנה המשמעותית היתה חוסר מוכנות ושאננות שאני רוצה להאמין שכבר איננה
המטרות היו מיטוט החמאס ויצירת תנאים להשבת החטופים:
בעיסקה הזאת (ע"פ המדווח) כמעט שבעים חטופים מופקרים לגורלם, כשאנחנו מאבדים את הכלים האפקטיביים שהושגו בדם ויזע חיילנו ובדמעות כולנו להמשיך לפעול להחזרתם.
החמאס אמנם הוכה קשות, אבל הוא עדיין שולט בשטח. ההסכם המתגבש יוציא אותו מנצח בעיני העולם הערבי ויאפשר לו להשתקם ולהתכונן היטב לטבח הבא.
לבנות על זה שבפעם הבאה לא ישתיקו את המתריעים זה מביך, כשברגע זה ממש משתיקים את המתריעים על המשמעויות הרות האסון של העיסקה הנוכחית.
לא פרצה בגלל שהשתיקו מישהו אלא בגלל שכולם עצמו עיניים כשהסימנים היו גלויים
בגלל תחושה של כוחי ועוצם ידי
בלי הבנה שחייבים לשמור על באלאנס בין פעולות לחימה לבין הדברות
גם עכשיו לא מצליחים להכריע בכוח הזרוע כי המציאות מורכבת מדי
אני לא חייה בפנטזיה שלא יהיה פה אויב אחרי המלחמה הזו או המלחמה הבאה
אז שחרור מחבלים או נסיגה חלקית זה לא מה שיפגע בבטחון שלנו אלא חיים בפנטזיות
השתיקו את הנגדת
השתיקו את התצפיתניות
השתיקו את מי שציטט לחמאס
השתיקו את כל הסימנים המקדימים
השתיקו את מי שהתנגד לעסקת שליט (באותן טענות *בדיוק* בהן משתיקים כל התנגדות היום)
השתיקו את מי שהתנגד להתנתקות
השתיקו את מי שהתנגד לאוסלו
אותם אנשי שקט בקדנציה שלי ואחרי המבול, לא הלכו לשום מקום. עכשיו לא מצליחים להכניע, כי מפעילים זרוע קשורה. ביום שנפסיק להלחם ביד אחת ולהאכיל אותם ביד שניה, הם ישברו.
לעסקה הראשונה, שעל כל חסרונותיה היתה עדיפה עשרת מונים על מה שפורסם כעת, הגענו כשהם עמדו למות מרעב וצמא. מומחים רבים (אך מושתקים!) טוענים שאם היינו ממשיכים את המצור אז - תוך שבועות ספורים היינו מנצחים.
אבל זה לא היה הגורם הראשי למלחמה כי היו מספיק נתונים שהיו ידועים כדי להבין שמתוכננת מתקפה
הזרוע שלנו קשורה כי המציאות מורכבת
אנחנו לא יכולים לעשות כרצוננו
העסקה הראשונה היה טובה מאד והיה ברור שהעסקה הבאה תהיה יותר בעייתית
כל מי שטוען טענות גרנדיוזיות על נצחונות אינו מומחה אלא פתטי שלא מצליח לראות את התמונה האמיתית
מלבד זאת, עצם העובדה שיושבים עם חמאס למו"מ, היא הכרה דה-פקטו שלנו, שמשודרת גם לאוכלוסיה, שהוא השלטון. סותר לחלוטין את המטרה להביס אותו.
יש פה אויב שגר לידנו
אם הצבא יהיה שם החיילים יפגעו כל הזמן
אם נצא משם הם יתחמשו
ככה בעזה
ככה ביוש
ככה בדרום לבנון
אבל יש מקומות אחרים כמו גבול מצרים וגבול ירדן שהם הרבה יותר שקטים כי יש שלום
כי בהדברות מגיעים למצב יותר טוב אבל אסור אף פעם לעצום עיניים לחשוב שהכל בסדר אלא להיות בעירנות
אויב הוא תמיד אויב
היום זה חמאס מחר זה מישהו אחר אבל תמיד זה אויב
באוסלו הבטיחו לנו שלום, קיבלנו אוטובוסים מתפוצצים בערים. בעזה הבטיחו ש'נסיים את הכיבוש תהיה סינגפור' קיבלנו שמונה עשרה שנה של ריצה למקלטים שבסופם הטבח והמלחמה הנוכחית.
גם ערביי יו"ש ועזה צריכים להבין שהמשמעות של פגיעה בנו היא גיהנום, כשיבינו את זה, אף אחד לא יעז לפגוע בנו.
קל לעשות שלום או שביתת נשק עם מדינה שיש לה מה להפסיד
עם אנשים שחיים במדינת עולם שלישי ומתחנכים מגיל אפס שלקחנו להם את האדמה כנראה שהמקסימום שאפשר לעשות זה הפסקות אש
אין להם ממש מה להפסיד
מי שמדומיין זה מי שחושב שיש פתרון לקונפליקט הזה בכוח הזרוע
הדמיון ש'אם רק יהיו להם תנאים טובים' הוא מקושקש. ככל שהם יותר 'יושבים טוב', הם דווקא מוציאים יותר טרור.
במשך שנים אנחנו מחסלים, הורסים בתים ומתיישבים בכל מיני וזה לא מפריע להם בטרור.
תחשוב, כמו שאתה ואחרים מאמינים באידאולוגיות במשך שנים ומוצאים תמיד סיבות להאמין בהן, ככה הם, יש להם אידאולוגיה אחת והיא להרוג עד שהם יקבלו את כל האדמות שהם רוצים, שם דבר לא משנה את האידיאולוגיה הזו.
בשנות אוסלו, סבלנו שנים שאוטובוסים התפוצצו בירושלים, תל אביב ובית ליד על בסיס שבועי.
כשאהוד ברק דיבר איתם וכמעט נתן להם את הכל, הם פתחו באינטיפדה השניה וירו על כחותינו, מהנשק שאנחנו סיפקנו להם תמורת השלום.
בנט דיבר עם עזה, התיר מעבר סחורות שעד אז היו אסורות, הגדיל פי עשרה את מספר הפועלים בהנחה שבתמורה יתנו שקט כי יהיה להם מה להפסיד - בעזרת הפועלים-מרגלים הללו הם ארגנו את הטבח.
כמה אפשר להיות תקועים בקונספציה הזאת שאם יהיה להם מה להפסיד יהיה פחות טרור?!
שאתה כתבת שיש להם מה להפסיד
ואני כתבתי שאין להם מה להפסיד
אז מי תקוע בקונספציה?
משא ומתן יהיה פחות טרור.
המציאות מוכיחה הפוך - כשהם מקבלים מאיתנו שטח/ציוד/חומרי בניה/היתרי עבודה, הם נותנים טרור.
כשהם מבינים שאנחנו לא נוותר והם רק ימותו/יאבדו את ביתם ואדמתם - היה הרבה פחות טרור.
בתקופה שהרסנו באמת בתי מחבלים תוך שעות - הורים הסגירו לשב"כ את בניהם שתכננו פיגוע. מאז שבג"ץ הפך את זה לנוהל מסורבל שבו אחרי חודשים שוברים כמה לבנים, הכלי אבד את משמעותו.
מתפללת על זה...
שהקב"ה יעזור לנו להחזיר את החטופים דרך ניצחון אמיתי, ולא על ידי כניעה והחזרת הכוח לאויבינו...
אני חייב להגיד שלצד ההתנגדות אליה,
והחשש מהאסונות שעוד יקרו בגללה,
הלב מתרחב ומתרגש לקראת חזרתם של חלק מהחטופים הביתה.
אני חושב שאסור לתת להתנגדות ולחשש לטשטש את השמחה הטבעית, כשרואים יהודי שחוזר הביתה אחרי שנה ורבע של שבי לא אנושי.
הלוואי ויחזרו כולם
זה יהיה מצמרר ומרגש מאד לראות אותם חוזרים מהתופת
בעיינים שלהם עשרות אלפי הרוגים לא נספרים, אלפי בתים הרוסים לא נספרים. הדבר היחיד שהיה באמת נספר אצלהם, זה אם הם היו צריכים להיכנע/למות ולאבד שטח ואת היכולת להמשיך להילחם.
בעיניהם, הם הכאיבו לנו ואחרי שגיסנו את כל הכחות, חוזרים כמעט לקוים הקודמים - המסר שהם קיבלו לפי עולם המושגים שלהם, הוא שהטרור, הטבח, האונס והחטיפות משתלמים בדרך לאל-אקצא.
זה שהם חושבים שהם ניצחו לא הופך את זה לנכון
המצרים חוגגים את מלחמת יום כיפור.
את מלחמת השחרור הם לא חוגגים - היא נחשבת אצלהם 'נאקבה' - שואה.
את מלחמת ששת הימים אינם חוגגים - היא נקראת 'נחסא' - אסון.
מבחינתם במלחמת יום כיפור הם ניצחו, כי אנחנו חטפנו מכה ובעקבות המו"מ שאחרי המלחמה נסגנו מהקוים שהיו בפתיחתה.
השאלה הקריטית אחרי שמחת תורה, היתה האם הערבים יחוו 'נאקבה' נוספת ואז המסקנה תהיה שכל העניין לא היה שווה, או שהם הכאיבו לנו וייסימו באותם קוים ובתנאים שמאפשרים להם להתארגן לטבח הבא - שאז מבחינתם זה 'קרב קרני חיטים'.
בדיוק כמו בנאום של סינואר שר"י אחרי עיסקת שליט הנוראית, מבחינתם הוכח שוב ששווה לחטוף יהודים. הם אפילו יכולים להשאיר שבעים מאחור ולהמשיך לייסר אותנו, כשהם משתקמים כמעט לחלוטין.
אני מאוד מקווה שיש לנתניהו איזה שפן בכובע, אחרת הוא צ'מברלין בריבוע. הוא אפילו לא יכול להציג שתמורת הויתור על המטרות שהוא השיג שלום בדורינו...
זה לא היה מונע מהם לעשות זאת שוב.
עובדה: הם כבר חטפו נכבה ובכל זאת הם ניסו שוב להילחם בנו.
הם איבדו שטח במלחמת השחרור, מאות אלפי פליטים וכו', ועדיין זה לא לימד אותם לקח.
אם אנחנו לא רוצים שהם יפתחו נגדנו בעוד מלחמה, אנחנו צריכים לדאוג שהם *לא יוכלו* לפתוח במלחמה.
כי לדאוג שהם *לא ירצו* זה בלתי אפשרי, לא משנה כמה חזק הם חוטפים.
לכן לא אכפת לי איזה סיפורים הם מספרים לעצמם על נצחונות מדומיינים.
אסירי העולם יגורשו ל...
ובכן, עזה...
תהיה תנועה חופשית צפונה, כלומר יחזרו לצפות על שדרות בעין בלתי מזוינת. יקבלו אספקה פי כמה מזאת שעכשיו חמאס עושה ממנה מליונים ומגייס אליו לוחמים אם הם לא רוצים למות מרעב. יותר מזה הם לא צריכים.
אני מסכים שהסיום היה צריך להיות כזה שהם לא יכולים. כדי שהם לא יוכלו צריך ש:
1. השלטון יהיה שלנו.
2. הערבים יצטרכו לבחור בין נאמנות מוחלטת לשלטון שלנו, כולל להיות 'בצד שלנו' במלחמה באויבים, כמו הדרוזים והצ'רקסים ואחרים, לבין לעזוב את הארץ לצמיתות.
3. הקמת ישובים יהודיים פורחים, שימנעו רצף ערבי ודמיון של מישהו שיש סיכוי שמעשיו יגרמו לנו לברוח.
נ.ב.
אני באמת מתפלל, מקווה ופועל לזה שזה לא יהיה סוף פסוק. אבל בהחלט מודאג מאוד.
ושמו טראמפ.
השאלה הגדולה האם ירצה לסיים את המלחמה או שירצה יותר לדרוש מחמאס להתפרק מנשק.
מה שיכול אפילו להחזיר אותנו ללחימה עם שבויים בודדים בין החיים שיישאר לנו להציל.
יכול להיות שהכי חכם לסמוך על הערבים.
שכידוע סרבו פעם אחר פעם לקבל את המדינה שלנו, בתמורה לרצועת חוף חסרת הגנה, עוד מימי המנדט הבריטי.
גם החמאס בעצמו סירב להצעות שלנו להפסקת אש בצוק איתן ובזמן הזה המשכנו להילחם והרסנו עשרות מנהרות קרובות מאוד למצב שמאפשר תקיפה על מדינת ישראל.
מאוד מתאים לחמאס לירות פתאום רקטה באחד השלבים של העסקה ואז נחזור ללחימה וננצח.
אני גם חושבת שהעסקה הנוכחית על הפנים, אני גם חוששת מההשלכות שלה, כל אלו לא מנעו ממני לבכות מהתרגשות ושמחה כשראיתי את רומי, אמילי ודורון חוזרות לישראל, להתנחם ולשמוח יחד עם המשפחות שלהם ואוהביהן.
אם הוא יגבה אותנו בחזרה ללחימה אחרי השלב הראשון, נוכל אפילו לשמור על זה בתור אופציה מאיימת שתסייע לחמאס להתקפל ולהגיע להסדר שהוא לא שולט ברצועת עזה.
או לחלופין לחזור ללחימה.
מה שהכי חשוב לגבי השלב הראשון שבעז"ה לא נשחרר את החברים של סינוואר כלומר מרואן ברגותי, רוצחי משפחת פוגל הי"ד, והמפקדים מהאינתיפדה השנייה חסן סאלמה, עבדאללה ברגותי, איברהים חאמד והגרוע ביותר עבאס א סייד שהוציא את הפיגוע הנורא ביותר שקדם ל7 באקטובר, כלומר הפיגוע בליל הסדר
/flashes/1034906?utm_source=webshare&utm_medium=social&utm_campaign=share
נתפלל שהממשלה והעומד בראשה יקבלו אומץ להבהיר שעוברים ללחימה מלאה, תחת מצור מלא.
מי שרוצה כוס מים ואפשרות לצאת לחו"ל שיביא איתו חטופים או את הראשים של ראשי החמאס.
חוק להרג מחבלים.
כל מחבל - עונש מוות, גם אם הצליח 'רק' לפצוע.
ובוודאי אם רצח.
זה היה מוריד את המוטיבציה לחטיפות,
ומונע את הזוועה שבהחזרת מחבלים עם דם על הידיים לרחובות.
למה לא עושים את זה?
זה אמור להיות פחות קשה לחקיקה מאמצעי הרתעה אחרים, שגם כן היה צריך לעשות.
בן גביר דיבר על כך מיד אחרי השביעי באוקטובר, והאשימו אותו בפופוליזם.
חוץ מהצלת נפשות, היה חוסך מהמדינה גם סכומי עתק של מאסר של אלפי מחבלים, על כל ההוצאות שזה דורש, כמו אוכל, כוח אדם, ועוד.
את הכסף הזה היה אפשר לתת בשביל יותר עזרה לחיילים פצועים ולמשפחות מילואים.
זה לא אמור להיות תיאור אוטופי, אלא מציאות פשוטה שאמור להיות לנו בעזרת השם את הכוח לבצע אותה. צריך רק קצת של שכל ישר, ושחרור ממקובעות.
בארה"ב יש עונש מוות, אך זה לא אומר שמיישמים אותו מיד. אסירים יכולים לשהות עשרות שנים בבתי כלא ולהגיש עתירות על גבי עתירות. ועוד לא דיברנו על מדינת בג"ץ שאנחנו חיים בה. די ברור שהשופטים יימנעו מלגזור גזר דין מוות על מחבל כזה או אחר.
בשביל מה להיות בדיכאון. זה לא יתן שום דבר. לא שאלו אותך מה לעשות. לא שווה הדכאון. יש דברים שצריך לתת לקב"ה לטפל בהם. אנחנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות.
אני גם ממש מפחדת. יש לנו כל כך המון אויבים שרוצים לרצוח אותנו. מספר המחבלים ששוחררו הם קמצוץ ממספר המחבלים האחרים וישמחו לרצוח אותנו - והקב"ה מצלינו מידם. אז כן, זה מפחיד שכל כך המון רוצחים שוחררו, אבל אם הקב"ה רוצה לשמור עלינו או חס וחלילה אחרת, אין לנו מדי מה לעשות מחוץ מלהתפלל.
ממליץ לכולם לקרוא את החומש בדרש על "כי תבוא" ו"בחוקותיי" וכן את ספר מלכים. הקב"ה ממש, אבל ממש, לא התחייב לשמור עלינו. אלוקי התנ"ך הוא א-ל קנא שבהתחלה נותן X שנות חסד לעם קשה העורף, ואז, כשמרבית העם מחללים מצוות, ה' מעניש אותו. כולל שלילת הריבונות וגירוש לגולה. שלש פעמים מדינות יהודיות היו בתסריט הזה, ולא מן הנמנע שלפרויקט הציוני נכונה דרך דומה.
לא התכוונתי לכך שהקב"ה התחייב לשמור עלינו. כתבתי: 'אם הוא לא רוצה לשמור עלינו, חס וחלילה, אין לנו מדי מה לעשות, מלבד להתפלל,' ואני צריכה גם להוסיף: לחזור בתשובה.
עובדתית, עם ישראל חטא מאז ומעולם, נענש קשות, חזר בתשובה באופן חלקי מאוד, שב לסורו ונענש שוב. הממלכה המאוחדת התפצלה, ממלכת ישראל נכחדה, ממלכת יהודה נכחדה אף היא, אך שוקמה כעבור 70 שנה ואז התנדפה שוב בתקופת החשמונאים (שהיו סופר-דוסים בתחילת הקדנציה, אך הסתכסכו והתבוללו תוך דור וחצי).
מדוע שגורלה של מדינת ישראל יהיה שונה? כי מישהו החליט לשחק עם הפסוקים ולהכריז שהיא אתחלתא דגאולה? מה ההסתברות שהמודל הראשון שתיארתי, שחזר על עצמו כמה וכמה פעמים, יחזור שוב, מול השערה של רבנים מסוימים לגבי אותה אתחלתא דגאולה (או בגרסה החב"דית, "הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה" שנמשך כבר 30 שנה)?
גם על חורבן גוש קטיף אמרו "היה לא תהיה", נשאו שלטים "גוש תקיף" והפגינו ביטחון מופרז מדי.
כלומר שומר עלינו כעם, זה כן.
אבל לא כיחידים. יחידים יכולים למות בדרכים נוראיות...
לכל שורצי הפורום השלום והברכה.
התלבטתי אם לכתוב כאן או בהו"ל אבל התשובה בגוף השאלה, נקודת המבט הגברית קריטית.
היום שיתפתי את בעלי היקר שיחיה בקושי התקופה (מלחמה קיומית, טילים בליסטיים, זאטוטים שלרובם זומים, ממני מצופה לעבוד משרה מלאה + אירוע מאוד לא נעים מול הבוסים, אנחנו מתארחים אצל ההורים שלי יש פה ממ"ד וזה מוסיף מורכבות ובלה בלה בלה)
והייתי להוסיף שאני בלחץ מפסח.
ממה את בלחץ?
הבית שלנו מבולגן תמידית ברוך השם והילדים אוכלים חמץ בכל מקום. (כל המתוקים שעצתם תהיה "מה הבעיה, תאסרי לאכול בחדרים, אבק זה לא חמץ והאהוב עליי מכולם- תרתמי את הילדים לנקות" תודה על העזרה, אבל לא תודה).
אני עובדת עד פסח ממש,
ולא ברור אם המסגרות יחזרו או לא.
בעלי יוכל לקחת יום או יומיים חופש לכל היותר
והדובדבן שבקצפת- אנחנו לא מוכרים חמץ בכלל.
ברור לי שנגיע לפסח והכל יהיה נקי וכשר.
למה אני מפרטת? יש מקרים קשוחים משלי, למשל בעל במילואים נוסף לכל האמור לעיל, או אישה אחרי לידה או שאין ממד ואין אפשרות להתווכח וכו'.
נחזור לדיון- הוא ניסה לשכנע אותי בשכל שאין ממה להילחץ ותעשי עבודה על עצמך היהודים במשך 3000 שנה עם ילדים קטנים התארגנו לפסח. שהשם לא רוצה שנילחץ (אה וואו, פיו, מזל יודעת שזה רצון השם 🙄)
טענתי שהשכל שלי מבין מצויין ועדיין הלב מרגיש ככה. ויש לי עבודה אולי אבל מצב נתון, כך מרגישה.
כשאמרתי לו שזו לא תגובה שעוסקת טען- את רוצה שאני אזייף? זה מה שאני מאמין.
לי התגובה הזו רק הפריעה.
ואז נחתה לי ההבנה שרוב הנשים לחוצות, או חרדות (הרבה מסביבי לפחות) וגברים זה לא מעסיק אותם.
ומי ששרד עד לכאן,
(ובלי טיפים לייעול הנקיון, אני יודעת לחלק אותם.)
האם הלחץ מנקיון לפסח הוא עניין מגדרי?
אני חושבת שכן כי תכלס האחריות בראש שהכל יקרה בד"כ אצל האישה, והבעל במקרה הטוב "ממלא הוראות".
תאירו את עיניי?...
חשבתי על זה שיש לנו עכשיו במלחמה בעצם 3 הודעות/התרעות שונות:
⚠️ התרעה מקדימה - בדקות הקרובות צפויות להתקבל אזעקות באזורך
❗ האזעקה עצמה - להיכנס מיד למרחב המוגן
📌 וההודעה שמבשרת שהאירוע הסתיים וניתן לצאת מהמרחב המוגן.
ובעצם אפשר ממש ללמוד ולהקביל את זה גם למרחב הזוגי שלנו.
ממש לעשות לנו 3 הודעות/התרעות שונות גם שם.
כמו רמזור:
⚠️ התרעה מקדימה - הצבע הכתום ברמזור 🟠 - בדקות הקרובות צפוי לחץ הדם לעלות, הכעס לבעבע, הכאב לצוף והריב להתחיל.
נא להתמגן.
איך נתמגן?
מה נכון לנו לעשות בדיוק בדקות אלה?
אולי לקחת רגע פסק זמן של כמה דקות?
אולי לעצור שנייה ולנשום עמוק?
אולי לומר משפט קצר של סימן היכר של "הנה אנחנו עומדים להיכנס ללופ שלנו. בוא נעצור"
ממש לעשות האטה
עצירה
זיהוי הטריגרים
ומציאת עוגנים להירגע (ועדיף למצוא אותם מראש כמובן)
❗האזעקה עצמה - הצבע האדום ברמזור🔴 - להיכנס מיד למרחב המוגן הנפשי/רגשי.
מה יכול להיות מרחב מוגן נפשי/רגשי עבורנו?
אולי לומר במילה או אפילו רק במבט לשני ש"אני כאן. אני אוהב/ת. אנחנו נעבור את זה".
אולי להתחזק מקבלות עבר שלנו ממקומות שכבר הצלחנו, לנשום אותם פנימה, ולזכור את הבסיס שלנו - אנחנו תמיד אוהבים. תמיד יחד. ונצא מזה.
אולי לשים יד על הלב ולנשום איתו. עוד נשימה. ועוד אחת.
ומה לא - לא לצאת בזמן האעזקה מהמרחב המוגן - לא להתחיל בעת הריב והעצבים עצמם להטיח אחד בשני מילים פוצעות, אנחנו במרחב מוגן ובלי פציעות. לגוף ולנפש.
לא חייבים בשיא הרתיחה להגיע לפתרון, זה גם לא אפשרי לרוב, אלא ניתן לעצור רגע, להתמגן, ורק אז לחזור ולפתור בצורה יותר שלווה שבה נצליח לדבר על הדבר עצמו ולא נהיה במנגנון הגנה שמדבר עם מנגנון ההגנה של השני/ה...
וכל אחד יחשוב מבעוד מועד מה יכול עוד להוות עבורו את המרחב המוגן הנפשי/רגשי הזה.
📌 האירוע הסתיים - הצבע הירוק ברמזור 🟢 - ניתן לצאת מהמרחב המוגן ולהתפייס, ולהעמיק, וללמוד, ולפתור, ולאהוב, ולחיות.
כאשר אנחנו בביטחון רגשי, מעובדים מול עצמינו ומול מה שהתחולל בנו, רגועים ומיושבים יותר,
יצאנו מהמצב ההישרדותי שלנו ואנו כרגע פועלים מתוך שליטה וויסות, ניתן גם להתקדם הלאה ולהגיע לקירבה מחודשת ולפתרונות.
אז וואו כמה התרעות כולנו מקבלים כל יום.
להתכונן
להתמגן מיד
לצאת
שוב ושוב ושוב
בואו נמצא גם מרחב מוגן נפשי. מרחב מוגן רגשי. מרחב מוגן זוגי.
בואו נשמור על החיים עצמם
ובואו נשמור גם עלינו - על איכות החיים עצמם. ❤️
מסתכל בפייסבוק ומקנא בחברים שמעלים תמונות מחופשה עם נוף עוצר נשימה
הולך ברחוב ומקנא בכולם על הבתים היפים שלהם
לכולם יש בית יפה יותר משלי
לכולם יש אשה יפה יותר משלי
כולם שריריים ורזים יותר ממני
כולם עובדים בעבודות נחשקות יותר משלי עם יותר יוקרה ויותר כסף
אני בינוני בכל תחום אפשרי
ומסביבי אנשים מוצלחים ויפים ועשירים
ואני לא רוצה לחיות את החיים שלי
אני רוצה לחיות את שלהם...
החיים שלך הם שלך. לא שלהם.
כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.
(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).
הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.
החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.
אתה בנוני.
כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות
אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'
אבל הוא קיים.
לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."
שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו
בעיניי קנאה זה דבר טוב
זה שיקוף של מה שכואב בנפש
על מה כדאי לעבוד ולטפל
כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות
בעבודה נכונה
במודעות למידה יישום והתמדה
גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים
אגב רוב האנשים בינוניים ומטה
תסתכל על סטטיסטיקות
בכל נושא
הממוצע/ החציון לא משהו
יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".
התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.
אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.
כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.
אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.
וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.
ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?
שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...
עזוב.
אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.
(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-
חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.
אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...
עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).
אתה רוצה להיות מאושר.
ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.
למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.
ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.
לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.
אז מה כן עושה אושר?
תקרא את ד"ר טל בן שחר.
הוא מסכם את זה
*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.
ככל שהם טובים יותר האושר עולה.
*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.
*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.
*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.
רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.
יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.
ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.
מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.
מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,
הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.
אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.
חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )
וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.
תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו, תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה, לא משחק ילדים.
בהצלחה
במקום "לקנא".
בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.
מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?
אתה רוצה כסף?
איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.
אתה רוצה בית יפה?
לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.
אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.
אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.
הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.
את הצילום מסך של המינוס בבנק,
תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...
אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,
ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...
מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.
זה בדיוק השקר.
כולם בינוניים.
מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.
תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה
ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.
אבל תמיד יהיה יותר
אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.
מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו
רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל
אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"
לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד
גם להחליף עבודה
עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות
נכון לא נכון מה שכתבת
זה לא משנה.
לא בריא לחיות ככה
אתה מוכרח להיות במבט אחר
על החיים, או אפילו בלי מבט
בלי לדרג ולתת ציונים יתר.
לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי
אני מזדהה, קודם כל.
אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה.
צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.
אז במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על צום דיגטלי.
ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים
אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.
התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת
לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.
מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.
ממש כל מילה שם מתאימה.
מצרפת את השיר:
שם המבט.
שם המיקוד.
פנימה.
איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?
כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה
ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.
אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!
אתה חלק אלו-ק ממש!
עוצמות על גבי עוצמות
נשמה מאירה של אינסוף
ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!
ב"הצלחה רבה
שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.
קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.
במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:
מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?
מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?
בכלל?
עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.
אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,
ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך.
כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.
אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה.
הי
אשמח לעצות איך להתייחס לקשר של הילד (17.5) בגיל צעיר?
מה נכון/לא נכון להגיד/לעשות
באופן אישי הייתי מעדיף שלא יהיה בקשר בגיל הזה ויתרכז בדברים אחרים (בגרויות, ישיבה/מכינה וכו')
תלוי בגורמים רבים
למשל
מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,
אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.
כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.
ובעולם שלנו לא מאוזן.
רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.
אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.
אין כללים, רק דבר אחד חשוב.
אהבה.
לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.
כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....
משהאחרונהאנו נשואים כשנה וחצי, וברוך ה' זכינו להקים בית נאמן.
הקשר בינינו מבוסס על אדני התורה והיראה, אך לאחרונה נתגלע בינינו סכסוך קשה המאיים להחריב את שלום הבית, וחששנו שהדבר יגיע חלילה לכדי "גט כריתות" (או לפחות "גט גלידות").
מדובר בהנהגת הבית בענייני קינוחים:
גיליתי לתדהמתי שבעלי שיחיה, נוהג בשיטת "הקוטביות המלוחה". הוא דבק בחסידות "הבייגלה המלוח" ו"הקרמל המלוח" – שילוב מוזר של מתוק ומלוח שאין הדעת סובלתו.
אני, לעומת זאת, מחזיקה במסורת אבותיי הקדושים: גלידת שוקולד-בלגי טהורה או וניל-עוגיות כדת וכדין. בלי מלח, בלי בייגלה ובלי שינויים מרחיקי לכת.
המצב בבית בכי רע:
הוויכוחים לא פוסקים: כשאני מבקשת "מתוק", הוא טוען שזה "תפל". כשהוא מביא "מלוח", אני מרגישה שזה "בישול גויים".
האווירה בבית קפואה יותר מהגלידה בפריזר.
אנחנו יושבים משני צדי הספה, וכל אחד חופר בקופסה שלו כאילו היינו בשני מחנות נפרדים. גם הלל ושמאי אכלו מאותה הגלידה, ורק אנחנו לא מסוגלים לגשר על המחלוקת.
ילמדנו רבנו: האם עליי להכניע את דעתי ולטעום מהקרמל המלוח (בבחינת "מלוח כבשלו"), או שמא עליי לעמוד על המשמר פן יתפשט המלוח בשאר חלקי הבית? האם יש כאן עילה ל"מורד" על רקע קולינרי?
בברכת "הופך מר למתוק"
לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.
קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.
לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:
דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.
מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.
שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.
דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.
הפתרון הפרקטי: יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".
מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").
לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".
מקורות:
תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:
"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."
רש"י על אתר:
בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.
ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.
המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.
תוספות:
ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.
שוקולד פרה.אחרונההייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...
מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?
אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה
גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות
אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , ..
פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה
פנייה שנעשית ברצינות, מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית
אשמח להמלצות לסרטים נקיים שאפשר לראות עם הבן זוג
הלי סצנות אינטימיות ובלי נשים חשופות
תודה. רבה
אני יותר מחודשיים אחרי לידה, כבר פעם שנייה ברצף שעושה הפסק, שבוע שלם נקי, כבר מתרגשת, מתכוננת למקווה, ובבוקר של היום השביעי דם בבדיקה
וכן, שאלנו את הרב, אסר אותנו
והיום שוב עשיתי הפסק אחרי שאתמול לא טבלתי
ושוב יצא לא טהור
ואני כבר מפורקת לגמרי
מרגישה שמתחילה לשקוע לבור שלא תהיה ממנו יציאה, מרגישה שהבית שלי מתפרק פה ושאין לי אף אחד בעולם להיתמך בו ולשים עליו את הראש
בעלי עושה כל מה שהוא יכול, אבל אני רק צריכה חיבוק באמת
פשוט מרגישה קורסת ושאין מצב לעוד ילדים
אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..
אני חושבת שכדאי להפריד שניה.
עזבי את המחשבות על עוד ילדים.
בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.
אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.
תפנקי ותפרגני לעצמך יותר
יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.
מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓
בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.
במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!
בטח שאחרי לידה.
יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).
מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.
חיבוק גדול
זה באמת קשוח ממש
שולחת לך כוחות...
לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח
אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש
או אמצעי מניעה הורמונליים ..
אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה
חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.
בהצלחה רבה
קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל
יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...
ניסית ללכת לבודקת?
גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.
למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)
וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.
ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו. (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)
חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.
מזל טוב והרבה בהצלחה
אשתי ואני רבים על הנושאים הבאים:
1. יש לנו חשבון בנק משותף. אני טוען שהיא נוהגת בחוסר שקיפות בהוצאות שלה, בכך שהיא אינה מאפשרת לי לראות את רשימת החיובים החודשיים בכרטיס אשראי שלה.
2. היא אינה מאפשרת לנו לבצע החזר מס של 35% על תרומות שהיא ביצעה. לטענתה אם היא תקבל החזר מס, זה כבר לא נחשב שתרמה מעשר...
3. היא לוקחת כסף מהחשבון המשותף שלנו ומשלמת חובות של המשפחה שלה (תשלומי חשמל, מים, גז ) חרף בקשה שלי לא לעשות זאת.
חשוב לי להדגיש שאשתי היא פצצה של טוב לב, ואני מת עליה. האם אני מגזים בבקשות שלי?
בעסק, השותפות היא הכלי ולא המטרה.
גם כשמדובר על עסק שמטרתו שונה מ"לעשות כסף", השותפות היא הכלי.
כלומר העסק הוא הסיבה לשותפות (יש לכם מטרה משותפת שאתם רוצים לקדם, למשל העלאת המודעות לסרטן השד, ולכן נכנסתם לשותפות ויחד אתם פועלים למען המטרה).
אם לא תהיה לכם מטרה משותפת שתרצו להשיג / לפעול בכיוונה- אז אין סיבה לשותפות.
בנישואים, השותפות היא המטרה ואילו העסק הוא הכלי.
אני קודם כל רוצה לחיות את חיי יחד עם האיש שלי, אבל השותפות דורשת גם איזון כלכלי, תפעול של מטלות בשגרה וכו.
כלומר, אנחנו רוצים לחיות יחד את חיינו, אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם כסף ולהכניס כביסה וכו.
והשוני בין מה המטרה ומה האמצעי, מוביל גם לשוני בסדר העדיפויות ושיקול הדעת.