היה לי ממש משבר

הלב ממש נפגע אנושות שוב ושוב

הוא אדם מקסים וטוב ותמיד היה לי כל כך כל כך טוב איתו

והמילואים האלו פשוט הרסו את כל מה שבנינו

עברנו דרך ארוכה

עכשיו כבר בעליה מהמדרון התלול..

אבל בלב

מרגישה שמבחינתי לעולם לא יחזור להיות לי בלב מקום אסוף בטוח ואוהב כמו פעם.

וכן זה בעיקר המילואים ומה שהציפו אצלי -אצלו וביננו

לא מריבות בכלל

הוא גם לא היה לוחם לא קשור לפוסט טראומה

פשוט הכל השתנה בו

הכל

והכל השתנה בדינמיקה ביננו

ובסוף יהיה טוב

אבל בינתיים

אני עוד מנסה לשקם את הלב ולעזור לו להאמין בטוב

אצלנו זה המילואים השפיעו אבל יש דברים שדווקא לטובה, כמו שהעריך יותר איך התמודדתי לבד. ויש עוד שינויים קטנים ביננו,  אבל לא מי יודע מה. בעיקר שינויים מחשבתיים שלו על החיים וזה משפיע גם עלינו. 

מעניין מה התכוונת

הגדרה מעניינת

פוגשת אותי גם

הוא התלהב כל כך מהמשמעות והמילוי שהרגיש בהקשר הזה שהיה רק להוט לקבל ממנו עוד ועוד..

גם שינה לו את תחומי החיבור בחיים מהפן הרוחני-חינוכי לפן המעשי-אידולוגי (ואגב אותי זה מבאס כי זה ממש לא אני..אבל זה עוד מילא כי מותר להיות שונים)

זה לא רע

אבל הוא היה כל כך מרוכז בעצמו

שלא קלט באיזו מצוקה הייתי

מבחינתי המילואים היו פשוט גיהנום נפשי

היתי בדכאון לחלוטין

קיצר ממש קרסתי נפשית

ולא קבלתי תמיכה ולא יחס

והלב שלי נפגע איך לא אכפת לך שאני סובלת ככה

איך אתה מסוגל להתרכז בעצמך

ושנה שלמה ניסיתי שרק יתן אמפטיה לקושי שלי..במקביל לזה שמשרת ומתגייס והכל.אבל רק שיתן לי את ההבנה לכאב שלי.

ולא ממש הצליח להקשיב באמת

והיה עסוק

ורק לחפש עכשיו בחיים קדימה עוד ועוד מזה

ושבטוח יהיה לו ושאז מה אם הוא אבא לכך וכך ילדים ועם פטור ממזמן ..הוא רוצה לדאוג שיוכל לצאת תמיד כמו כולם ושזה יהיה מובן מאליו

התקדמנו התבררנו

כן נכנעתי(מבחירה.מהבנה כמה זה מהותי לו) לו בסוף והוא עושה מילואים רגיל

אפילו שבפועל אני לבד 24 שעות ביממה בלי אף תמיכה במשך חודשיים וחצי כולל שבתות

הבנתי אותו והתקדמנו

בהמון

עכשיו זה כן מסוג של בחירה

אבל העלבון נשאר עמוק בלב כי אני בחיים לא היתי מתנהלת ככה

הלב היה צריך בטחון כמו פעם

שתמיד נהיה רגישים וקשובים אחד לשני ולא נעשה במודע משהו שכל כך מכאיב וכל כך מעבר ליכולת של השני

ואם לא- אז דלגי

אנחנו כן ברמה העקרונית פטורים ממילואים

ובכח זאת עברנו יותר מ200 יום (ועדיין סופרים)

היה פה הריון מורכב

היתה פה לידה וגידול של nb (שעכשיו ענק)

יש פה עוד 2 ילדים

ואישה- שבהתחלה לא הבינה מי זה החייל האמיץ הזה שהיא נשואה לו, שש עלי קרב,

ועוד היו כמה נקודות יציאה בדרך שגיליתי עליהם בדיעבד-

ואז הבנתי- שזו הדרך שלו לאהוב אותי

שזו הדרך שלו לדאוג לי, לילדים

זה הצורך שלו לעשות משו

זה ממש טבוע בו- בגבר שהוא

אנחנו מסתכלות על הדברים במבחן התוצאה

האם הוא הלך בסוף או לא

האם הוא נשאר איתי או לא

אבל בעיני השיח הוא הרבה יותר עמוק מזה

ואולי השיח הזה חסר- ולכן הפגיעה היא כל כל קשה

(ועוד נקודה שגיליתי- שלפעמים הרגישות הזו שנדרשת כל כל היא דווקא הקושי הגדול. היו זמנים שממש הרגשתי שהוא מנותק רגשית לכל מה שקורה בבית ואז הבנתי שזה מנגנון הגנה)

ובאמת כיום אחרי הרבה שיחות אני יודעת שזה לא מהעדר אכפתיות ואהבה

אלא צורך מאוד עמוק ומבחינתו לא יכל אחרת

וכן הוא אטם את הלב לכאב לשי אבל לא מכוונה רעה אלא כמו שאמרת ממגננה כי לא יכל לשמוע באמת את הכאב ולהמשיך והרגיש שחייב

אבל כל הז נכון

אבל במקום בו אני קיימת

מבחינתי לא מסוגלת לעמוד במישמה הזאת

זה גדול עלי באלף מידות

(היתי בהריון +ילדתי+7ילדים+הריון חדש עכשיו)

אין לי שום משאבי כח בחיים כרגע

התאמצתי עד השמיים לייצר אותם אבל הכל נחסם בפני שוב ושוב..ולא יכולה לפרט כמה השתדלות עשיתי ואני ממישכה אגב לא התייאשתי.

ולבד 24 שעות פשוט גומר עלי נפשית

אין לי כוחות לגדל את כולם לבד ולהרגיש שהכל עלי תמיד

אין לי כח

הצורך החייתי שלו להגן וכתוצאה מכך להשתבלל מהקושי שלך מובן לתקופת השרדות

אבל אנחנו כבר בשגרת מלחמה

אם הוא באותו המקום

אז ממליצה ממש ללכת ליעוץ

כי גם עם כל ההבנה- יש גבול למה שאנחנו יכולות 

אני כן מבינה ורוצה עבורו וחושבת שזה חושב

רק בעצם זקוקהלהרגיש בטחון שלאורך זמן אי אפשר להמשיך בתנאי מלחמה תמידית..אני לפחות לא מסוגלת אלף סבבים בשנה וכל אחד נצח

צריכה משהו יותר שפוי כי נגמר לי הכח באופן ההז

ואנחנו מתקדמים בברור

ונכון את כותבת מאוד אמיתי מתחברת ממש

שימשיך ככה בעז"ה ותמיד תראו את הטוב אחד בשני..

לא מחייב שאצל כולם אותו דבר..

אני חושבת שכל הסקאלה אפשרית ולא בטוח שאפשר לנבא איזה זוג יפול על איזה צד.

מה גם שעוד מוקדם לסיכומים.

אני חוששת שיש תשובות שעלולות להכאיב לחלק מהעונות. מצד שני, רק תשובות מצד אחד של הסקאלה עלולות לייצר רפיון עבור מי שמנסה להחזיק ושומעת רק צד אחד.

קיצר מורכב, הרבה תפילות.

ממש לא מפריע לי שתכתבי כמה טוב זה עשה לכם

אני גם מבינה למה זה יכל לקרות

ובמובן מסוים השוואות כל המזן יכולות להיות ברקע

נכון 'עם טאקט אבל חשוב גם שיהיה קול שמנכיח מציאות בריאה ושמחה

מעודד דוקא בעיני

אני צריכה יותר מרחב אישי הרבה פעמים כדי להתאפס, כדי להירגע, לקבל שקט וסדר

אז כן זה בא גם על חשבון הזוגיות

וגם הסטרס מהמציאות הזו משפיע על הבריאות הפיזית ויש לזה קשר ישיר גם על הזוגיות

בהתאם לכך הזוגיות מתחזקת למרות זאת אנחנו תמיד מנסים למצוא את האיזונים

בהחלט יש יותר ריחוק אבל הקרבה ממש חזקה זה אמנם ניגודים קוטביים אבל זה דרכו של הטבע ניגודים משלימים

לא הבנתי עד הסוף איך זה יעזןר לך.. כל אחד וההתמודדות שלו

ממש בתחילת המלחמה נכנסנו כל אחד לקונכיה שלו

הוא נכנס לתקופה של כאילו הוא חייל בסדיר וגבר חזק בלי רגשות ושידר לי שהכל מושלם ודיבר סיסמאות של נצחון ואני שידרתי שהכל בסדר כי אמרו לא להחליש את הגברים

ואז יצא שלא דיברנו כל כך כי את הכל שמרנו לעצמנו

תכלס זה החזיק פחות משבוע והבנו שאנחנו צריכים למצוא דרך

מאז עברה יותר משנה והיו המון עליות ומורדות

אנחנו לא בסבב מילואים כרגע אז דברים נראים לי טוב

במילואים עצמם תמיד הכל נראה לי מזעזע חחחח

הייתי שם בשבילו כשירו עליהם וכשחברים שלו נהרגו ונפצעו

כשהוא היה בסכנת חיים

כשהוא היה צריך לפרוק למישהו כי הוא מפקד ולא הכל יכול להגיד לחברים שלו שהם גם החיילים שלו

להצליח לחזק אותו בשיחת טלפון של חמש דקות אחרי שהוא ראה את חברים שלו פצועים אנוש מול העיניים שלו

והוא היה בשבילי כשאיבדתי את זה עם הילדים וכשהוצאתי עליו את כל העצבים למרות שהוא לא באמת אשם ונתן לי את כל המרחב שבעולם כשהוא חזר הביתה... אבל זה באמת לא פייר כי הוא עם המון כוחות ואני יודעת שיש המון גברים שלא מצליחים לעשות את מה שהוא עושה כשהוא חוזר הביתה ולא טובים במעברים כמוהו

בגדול חושבת שעשה לנו טוב.. עבדנו קשה בשביל זה

למדתי להיות גאה בו ובמפקד שהוא והוא העריץ אותי ודאג תמיד להרים לי ולתת לי תחושה שאני הכי מטורפת שיש

מרגישה שהשפיע יותר בתחומים אחרים.. הבן זלי מאז המילואים נפרד בבכי בבקרים בגן

החלטנו על מניעה ארוכה יותר כי לא היה לי כוחות לעוד ילד במלחמה הזאת

רק מלחשוב על הסבב הבא אני מתה.. אין בי טיפת כח

אבל נעבור את זה לא? עברנו כל כך הרבה

כן זה משפיע ומחלחל

כל אחד בעולמו ובדאגותיו

הרבה במסכים ובחדשות

מבאס כזה

התקופה הזאת נוראית.. אנחנו משלמים מחיר בכל התחומים

בעיניי לפחות לעשות הכל שיהיה לנו עם מי לעבןר את התקופה הזאת

תדברו על זה.. תראו איך אפשר להתקדם

הרבה במסכים.

אבל עשיתי לעצמי סטופ מחדשות.

זה לא היה בריא לי ולבית שלי.

לא צריך לדעת הכל,

אני גם לא יועיל בכלום ושום דבר. 

את רוצה לשמוע מאיפה אני יודעת חדשות חשובות? בסטטוסים! יש תמיד כאלה שמעלים כל מיני, עסקת חטופים וכד' הכל כותבים ומדברים על זה בכל מקום - לא תפספסי. זה משהו שספציפית כן נכנסתי כי חייב לראות אותן חוזרות מהגהינום לאמא. 

מאז המלחמה זה כן שינה בי משהו בתפיסה שכל מה שקורה לי לא מובן מאליו. וכל כך הרבה אנשים חולמים היו להתחלף איתי.  למשל , אתמול קילחתי שני ילדים יחד וכל כך לא היה לי כח, למקלחת, צחצוח שיניים , השכבות, ותוך כדי תינוק חולה בוכה ברקע ואני מנסה לתמרן בין כולם ועוד שני גדולים רבים... ואז תוך כדי שאני חופפת לו את הראש, אני עוצמת עיניים ומדמיינת את האמא הזאת שחולמת לחפוף לבן שלה ולהרגיש אותו, ומבינה שכל מה שאני צריכה עכשיו זה להיות אסירת תודה ולנצל כל רגע שיש. וואי זה נשמע מזעזע כשאני כותבת, אבל באמת מאז המלחמה,  החוויה הזאת שאנחנו בחיים היא זמנית ביותר. או למשל כשקובעים משהו לעוד שנה, אני ישר חושבת לא יודעת מי יחיה בכלל... ה' ישמור על כולנו. 

רחוק מלהבין בכלל את כל ההשפעות שלה. אני מרגישה עדיין בתוך האירוע.

אני חזקה יותר, עם ביטחון עצמי גבוה יותר

מפחדת יותר, קשה לי להתקלח כשאני בבית לבד עם הילדים

אני יותר דואגת לעצמי, מפנה יותר זמן לתחביבים שלי

אני יותר מרשה לעצמי לשקוע לעצב

אני יודעת להתמודד טוב יותר עם רגשות לא נעימים, ולתפקד לצד הרגש

לפעמים אני כבר לא זוכרת איך בוכים

לפעמים אני בוכה על שטויות

אני כבר לא יודעת כמעט מה דעתי על כלום, וגם כשנראה לי שאני יודעת, אני שומעת את הצד השני מפמפם לי בראש חושבת שגם הוא צודק.

הזוגיות שלנו טובה יותר, פחות תלותית, יותר מתחשבת.

אבל יש רגעים של עצבנות או חוסר סבלנות, לפעמים בלי הבנה שבעצם זה חלק מהמצב.

עברנו הרבה השנה, אבל כל אחד מאיתנו עבר את זה בנפרד.

אנחנו עוד מידי פעם מגלים מה השני עבר, ואני לא יודעת האם אי פעם זו תהפוך להיות איזושהי חוויה אחת, או שנשאר נפרדים בהתמודדות הזו בגלל שהעברנו השנה כל כך הרבה רגעים משמעותיים בנפרד.

אני מפחדת יותר לאבד את חיי

אבל משתדלת גם לחיות ולאהוב יותר

אצלינו המקום היה הסיבה המרכזית למה לא. תחשבו כמה אנשים בערך יבואו, וכמה מ"ר פנוי מרהיטים יש לכם בסלון, המקסימום שאפשר להכניס אני חושבת זה אדם בכל מטר נניח יש לכם סלון של 30 מ"ר אז המקסימום זה 30 אנשים (וזה יהיה צפוף, אבל אפשרי)

חוץ מזה צריך לחשוב איך את מושיבה את כולם לאכול, אם זה אפשרי מצד המקום והמבנה.

ואם את הולכת על זה אז ממש חשוב שתהיה לכם עזרה גם בארגון ובניקיון של הבית לפני הברית שיהיה נעים לארח בו (ושאת היולדת לא תנקפי אצבע בשביל זה) וגם בארגון ובניקיון של הבית אחרי האירוע. שלא הכל יפול על בעלך כי זה מאוד מתיש.

כל הסלון, כל אחד ייקח לעצמו ויישב

מה דעתך?

אנחנו לא עשינו ברית אבל ימי הולדת אנחנו עושים עם משפחה די גדולה אצלנו בבית באופן די דומה. מעמידה שולחן כמו בופה צמוד לקיר וכיסאות סביב כל הסלון וילדים משחקים באמצע. כל אחד לוקח משהו וחוזר לשבת במקום שלו או אחר. זה לא כזה רשמי.

מה שכן, אני מרגישה צורך להבריק את הבית לפני מפני האורחים ואחרי בגללנו, אז השאלה אם יש מישהו שיכול לעזור לך בזה סמוך ללידה. 

ממש אהבתי את הקונספט

הברית עצמה הייתה במבואה של הכניסה לבית

היה שם קצת כיבוד קנוי - עוגיות ושתיה

התחילו בדוק בזמן

ואז כל האורחים הרחוקים יותר הלכו ונשארו רק המשפחה המצומצמת

פתחו בר מגשי אירוח חלביים

וכמובן שכולם עזרו בפירוק האירוע 

תדחפי את השולחן של פינת האוכל לקיר, תשימי עליו את האוכל (בופה), וכיסאות בסלון כזה, באמת בופה ומי שרוצה שישב

אם אין הרבה אנשים זה מושלם

אם יש המון יכול להיות קצת צפוף

ואני חושבת שיש בזה הרבה נוחות לאמא… יש לך במרחק פסיעה חדר פרטי להניק, לנוח, לטפל בתינוקי…

אולי תביאי מישהי שתעזור בארגון הפרקטי של האוכל וזה? אפשר סתם נערות או אחייניות, לא צריך להשתגע

אצל ההורים

היה סופר מצומצם

השכנים נורא רצו לברך וריגשו אותנו

אבל...

בקושי היה כיבוד, המשפחה הקרובה כולם מיהרו ללכת

מה שהיה מאוד נחמד כי הייתי מותשת ורציתי להניק בשקט

לק"י

א. צריך לדאוג שיהיה מסודר. (נניח הבית שלנו הפוך, ולא הייתי רוצה להצטרך לסדר אותו לכבוד אורחים אחרי לידה).

אז אם אתם עושים בבית, מציעה לדאוג למי שיסדר לפני ואחרי.

ב. לדאוג למספיק מקומות ישיבה. (בבריתות שהיינו לא היה מספיק מקום. אז לצעירים זה אולי מתאים לעמוד חלק מהזמן. למבוגרים/ נשים בהריון- פחות).

אבל בקיץ, ויש לנו חצר, אז זה שונה ממש.

אבל כן היה כיף נורא שיכלתי להניק בשקט בחדר שלי, ובכלל שלא צריך לטרטר את עצמי ואת הילדים הגדולים שהרגישו מאוד בנוח.

הזמנתי נערות שינקו את הבית לפני ואחרי, ולי זו היתה חוויה נהדרת.

לדוגמא - כלל שמקבלים שוקולד רק כשמסיימים להתארגן בבוקר או רק כשאוספים את כל הצעצועים בסוף היום. או משהו שקורה בתדירות יותר נמוכה - נגיד שוקולד מקבלים בכניסת שבת.

אפשר משהו שתלוי בו )הצליח לבד לעשות × כמו לאסוף צעצועים, לבחור בגדים( או תלוי בזמן מסוים כמו כניסת שבת, בוקר או צהרים. מאוד עוזר בגילאים האלו להבין מתי כן אפשר.

כמובן שהוא יבדוק את הגבול ברגע שיהיה כזה, אבל אחרי כמה פעמים שהוא יראה שזה מתקיים זה יכול להרגיע את הדחף... 

שבת יותר הגיוני אולי אבל לא חושבת שיספק אותו🫣

עכשיו שלא יובן מזה שאני חושבת שהוא צריך לקבל את כל מה שהוא רוצה ממש לא וברור שאני מחליטה ושאם מבחינתנו לא מקבל שוקולד אז הוא לא יקבל לפחות כל זה בשליטתנו ...

פשוט מרגישה שזה כל הזמן מאבק כל הזמן מחפש את זה ורוצה את זה...

ורוצה למצוא דרך להרגיע את הדחף ולא רק להתעקש איתו ולהיות איתו במאבק כל הזמן

וגם למצוא את הזמנים שכן מקבל. בלי שיחפש.

נניח ממתק שבת. ראש חודש. קינוח בשבת וכו. 

למרות שגם זה לא יכול להיות קבוע מבחינתי אבל כשכן את צודקת שזה עדיף...

אין לי בעיה שיקבל פעם ב אבל זה לא מספיק לו הוא כל יום מחפש ורוצה ומבקש 🤦

טעמתי פעם קובית שוקולד של 100% שוקולד, זה טעם נוראי ממש עד בלתי אכיל,

יכול להיות שאם יטעם כמה פעמים שוקולד מר ממש כבר יאבד את החשק לחפש את זה

מניסיון

וגם באמת שוקולד ולא סוכר

הבת שלי אכלה עיסת קקאו ככה בגיל שנה

אפשר להכין שוקולד מקקאו ושמן קוקוס (אם אוהב חמאת בוטנים אפשר להוסיף גם)

בשמים את זה בתבניות סיליקון וקיבלת ממתק סופר בריא וטעים!

אפשר להכין כמות גדולה ולשמור בקופסא במקפיא 

שהוא נמשך למתוק כי יש צורך לגוף באנרגיה

אז לנסות אולי להציע יותר פירות מתוקים במקום כאלו פתרונות

שוקולד אפשר להכין בבית כזה שאני נותנת לילדים בלי חשש משוקולד רגיל והחומרים שבו

שמן קוקוס, אבקת חרובים/קקאו, סילאן, מחית אגוזים/שקדיה

ממיסים הכל בבן מארי ויוצקים לתבניות, מעבירים להקפאה מוכן לאכילה תוך 20 דק'

ואת יכולה לעשות שלא יהיה מידי מתוק

קודם כל זה לא שוקולד באמת אלא סוכר וקקאו ואפשר לשים קצת פחות סוכר או להפחית לאט לאט

ואפשר גם לעשות תחליפים של כדורים מתמרים וכדו'

ואז זה גם טעים וגם לא ממכר כל כך

ואני מאוד מזדהה עם הילדון שלך

גם לי בא לחסל חפיסת שוקולד כל יום 😂

בת שנה ורבע שלגמרי למדה לזהות מה מתוק, ודוחה מעלחה את כל מה שלא... (היא עוד לא מטפסת לגובה, אבל אם איכשהו אריזת שוקולד תתגלגל לידיה היא בהחלט תצליח לפתוח אותה ולאכול...)

אני בנקיפות מצפון נוראיות, אבל אני גם לא מסוגלת להוציא את השוקולד מהבית...

כרגע משתדלת להחביא ממנה כמה שאפשר, ולתת לה לפעמים בקבוק מטרנה במקום (לצערי הנקה בקושי מושכת אותה). לעתים רחוקות מצליחה להסיח את דעתה בשירים וכדומה, אבל לרוב היא פורצת בבכי קורע לב ומחריש אוזניים כשמרחיקים ממנה את השוקולד...

בהצלחה לשתינו😏🥴

אני גם כזו, וגם הקטן שלי.
גורר כיסא למקרר פותח ומחפש עוגה (בן 3 אוטוטו) מאוד קשה לי להתמודד עם התופעה הזו.
וגם עם עצמי.
אהבתי מה שהציעו לקנות שוקולד 80 אחוז.
או להכין לבד בבית

לוקח לילדים זמן להבין ולהפנים, בדיוק כמו שאנחנו יכולות להחליט לעשות איזשהו שינוי ויקח לנו זמן להטמיע את זה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שהוא לא עושה לי בכוונה אלא הוא פשוט צריך ללמוד שוב ושוב.

אמרו לי פעם  שצריך להציב להם גבול בממוצע בערך 100 פעמים כדי שזה יקלט חח לא בדקתי אבל נשמע הגיוני.

אז רוגע כמה שאת יכולה זה טוב וגם חמלה לעצמינו כי בתכלס אנחנו רוצות לשמור על הרהיטים/בית/יחסים עם החמות וכמובן גם שלום הילד, וכשמשהו מסכן את זה שוב ושוב זה מעצבן . אז אותו תהליך גם עם עצמינו להזכיר ושוב שוב שזה לא נגדי והוא לא עושה לי דווקא , הוא פשוט לומד.

בבית אפשר לנסות למנוע את גורמי הסיכון למשל לא להשאיר טושים בלי השגחה, להתקין מנעולי דלתות על בארון וכו. אצל הסבים ובמקומות אחרים פשוט להשגיח  ולהפסיק פעולה לא רצויה כמו שעשית.

בהצלחה!

כי זו בעצם עבודת חיינו.

עקביות, התמדה ורגיעה- המשולש המנצח

תחשבי איך הילדון הרגיש היום שגילה מקום מושלם ליצירה? 

זה שטח ענק ויש לו מלא מקום לקשקש, איזה כיף לי.

אבל אז אמא באה ואומרת, אסור, אם אתה רוצה קח דף

והבאתי מהר מגבון כי הבנתי שעשיתי טעות ואמא צחקה, איזה צחוקים

ואני מנסה עוד פעם.

ואמא עוד פעם אומרת,

מתוק, בבית שלנו מציירים רק בדף, אפשר שנחפש דף גדול אם אתה רוצה.

ואז אני מבין שאמא מתכוונת ברצינות שכאן זה לא מקום שמציירים.....

ואמא יודעת איך מסקרן הארון עם כל הזכוכיות? זה עושה רעש ממש נעים באוזן

ולהוציא את כל המפיות זה בכלל חוויה, כי הם כ"כ נעימות ויש מלא צבעים

אבל אמא אמרה- בארון הזה לא נוגעים, אבל בארון של המשחקים מותר

ואמא בקשה ממני לעזור לה לסדר אז אספתי ביחד איתה הכל

ואח"כ כשניסיתי עוד פעם, אמא עוד פעם אמרה לי, בארון הזה יש כלים שבירים, בא נשאל את סבתא אם אפשר לשחק במגירה של הכלי פלסטיק במטבח

איזה אמא טובה יש לי

ואיזה כיף לי שאני מכיר את העולם ורואה שיש דברים שאמא מרשה ויש דברים שלא.

אני שומרת לי את זה

תודה! 

והגיוני לגמרי שהוא מתנסה בכל דבר בלי לחשוב על הנזקים שנוצרים (הוא לא מבין מה זה נזק). זה לגמרי הגיל, וכך הוא מכיר את העולם...

@אמהלה תיארה לך את זה ממש חמוד!

בפועל בזמן אמת באמת קשה לא להתרגז, אבל לפעמים כשזוכרים שהןא לא עושה את זה בכוונה, קל יותר לשמור על רוגע.

בכל אופן, הדרך הנכונה היא לומר בטון תקיף, רגוע ועקבי: "לא עושים כך"/"אסור".

אבל זה באמת קשה בזמן אמת...

אני אנסה יותר

תודה

כשהוא עושה משהו שאת לא מרשה לו? למה זה נורא מבחינתך?

אני גיליתי שכשעובר לי בראש דברים בסגנון של: הוא עושה בכוונה, איזה סיוט עכשיו אני יצטרך לסדר הכל, למה הוא עושה לי את זה וכו' אני מתפוצצת ממש

וכשאני אומרת לעצמי- זה מבאס, אבל הוא תינוק, הוא משחק, זה בסדר... אני מסוגלת לנהל את זה הרבה יותר ברוגע

ועוד משהו- לנהל את הבית (אצל חמותך זה לא אפשרי😅 אבל אצלך כן) ככה שמראש רוב הדברים שיש לו גישה אליהם זה דברים שאין לך בעיה איתם. לדוגמה טושים- לשים בארון למעלה מחוץ לטווח שלו אלא אם כן את יושבת לידו ורואה בדיוק איפה הוא מצייר. אפשר לקנות נעילה הארונות וכל מיני כאלה כדי שיהיה לו כמה שיותר מרחב לחקור בצורה שתתאים לך

לוקחת לי

תודה 

ואם מתאים לכם, אז עם הטבעת תמונה. 

רק צריך לשים לב לחלוקת התאים שתתאים למה שצריך. 

קניתי שם פעם מעור אבל אולי יש גם בלי, לא זוכרת

הם אבל לא זולים