מקפיאים גם את העלאה בתוכנית לחיסכון לכל ילד. זה קרה אתמול בלילה...

ומקבלת 1318 ש"ח קצבת ילדים

נשמע לך הגיוני???

מה יפה בסכום הזה?

לא מכסה אפילו לחם וחלב לחודש.

עזבי

לא מהם תבוא הגאולה

זה סכום די יפה בהתחשב בזה שהוא מתנה

לא שמסתמכים על זה אבל אם חוסכים לכל ילד 200 שקל בחודש זה מגיע לסכומים יפים אחרי שנים

לגמור את החודש....

כמובן שלא נוגעת בחיסכון לכל ילד

העניין הוא שזה לא מעט כסף שמקבלים במתנה

כתבת שלא מסתמכים על זה, אז אני חושבת שזה בהחלט יכול לעזור, בין אם לגמור את החודש ובין אם לחסוך 

זה סכום ממש יפה.

אולי הוא לא מספיק

אבל אף אחד לא אמור לשלם לנו את ההוצאות שלנו.

סתם, לא כביקורת כלפייך

אבל כן חושבת שאפשר גם להעריך את מה שמקבלים ולא לזלזל בזה.

ומקבלת 876

כי יש את החסכון שמפריש מהקבצה גם לשם...

גרושים סבבה- אבל לי אישית זה כן עוזר

את שניהם מקפיאים?

אמא שלי בזמנו על 7 ילדים קבלה פי 3 ממה שכתבת

כדי לעודד ילודה

יחד עם כל הפרוגרס וערכי המשפחה שיורדים ביטלו את זה לפני כמה שנים.

יש הרבה ילודה ומעט כסף.

להביא ילדים זה בחירה, לחלות בסרטן לא.

הגיוני שיעדיפו להקצות כסף לחולים או לכל מטרה אחרת שהיא לא בהכרח פרי בחירה ושהמדינה צריכה או מעוניינת לעזור לה, ולא לשלם עוד ועוד כספים למי שבוחר ללדת. 

שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו. לפני 20 שנה לערך.

אני יכולה להגיד לך מבלי להיכנס למספר הילדים המדוייק שההורים שלי קיבלו כ10 אלף ש"ח עבור כולנו.

זה סכום שלגמרי מאפשר לא לעבוד ומעודד לא לעבוד.

ולכן הקטינו זאת משמעותית.

ביבי אמר אז בפה מלא שזו מטרת הקטנת הקיצבה.

מעניין אם באקלים הפוליטי של היום גם היה פועל ומתבטא כך. 

אם הקצבאות היום היו בסכומים האלו.

זה מיליארדים של כסף

לצורך העניין, ידעתן שעובדי המגזר הציבורי מקבלים הפחתה בשכר בשנה הקרובה כדי לחסוך למדינה?

זה מצטבר לסכום של כ5 מיליארד שקלים. מדינה שגובה מהעובדים שלה כסף בצורה כזו, לא באמת יכולה להרשות לעצמה לשלם סכומים כאלו לכל משפחה

העובדות גם אומרות שכשהקיצבאות הופחתו, גם כמות הילדים פחתה.

וזה לגיטימי.

בשורה התחתונה, לא פגעו להם בשכר. כלומר - לא ירד כסף. 

ירד לי כסף מהתלוש. אולי בסוף זה מתקזז

אבל עם המשכורת המינימלית שאני מקבלת, שמים לב לשורה הזו בתלוש😅

שנע המגזרים האלה קיבלו העלאה ואז הפחתה קטנה יותר מההעלאה.

מי שהופחת לו זה דרגי ביניים שקיבלו הפחתה בלי העלאה.

ככה אני הבנתי

המדינה הפסיקה לסבסד זה אומר שזה ירד בסדרי העדיפויות שלה. לא נכנסת לשיקולים כלכליים, מה שאת כותבת נכון. אבל צריך לשים לב גם לנקודה הזאת. המדינה מוצאת דרך לתקצב את מה שחשוב לה

גם לא חושבת שהמדינה *צריכה* לסבסד.. אבל ברור שאם היא מסבסדת זה מראה שהערך הזה חשוב לה

לא ירד, הערך של משפחות עם הרבה ילדים ירד.

וזה לא אומר שהוא לא קיים, עובדה שהמדינה עדיין נותנת קצבה עבור כל ילד.

ואני קצת חולקת על זה שהמדינה מוצאת דרך לתקצב את מה שחשוב לה.

בסוף המשאבים מוגבלים, וזה עניין של סדרי עדיפויות.

ויש דברים חשובים שלא מתוקצבים, כי אין מספיק כסף עבורם 

אלו מחקרים שהמדינה הוציאה ופירסמה בזמנו.

אני גם לא בטוחה שזה המניע ואם כן זה לא עבד אצל הערבים.

לפחות אצל הבדואים.

כל אחד נשוי ל3 נשים.

1 חוקית.

2 רשומות כחד הוריות ולכן מקבלות קצבאות ותמיכה מהמדינה.

וממשיכות להביא. 

בציבור החרדי קשורה לשינויים אצל האישה החרדית

בתפיסת עולם

בתעסוקה

בחשיפה למגזרים אחרים דרך הרשת

הגזרות (כמו שהחרדים קוראים לזה) התחילו לפני 22 שנה.

לפני 20 שנה בקושי לי היה אינטרנט בבית.

אז בטח לא לחרדיות.

החבילות הטלפוניות היו יקרות מאוד מאוד.

הפייסבוק היה בחיתוליו והחרדיות לא היו שם.

(היום הן שם, אני יודעת. אם כי הרוב בסטטוסים של הווטסאפ.)

ב20 שנה קורים תהליכים,

חרדים מתגייסים לצבא,

אנשים יושבים במסעדות (דבר שלא היה בחיים בבני ברק), אנשים לוקחים כוס קפה ומטיילים איתה ברחוב.

אני זוכרת את התדהמה שאחזה אז באנשים מסויימים כשראו אנשים שקונים קפה בחוץ במקום להכין בבית.

אבל אלו תהליכים של 20 שנה.

אני מדברת על נתונים שפורסמו אז, שנשים בתוך חמש שנים הפסיקו להביא 18 ילדים.

ברור שעכשיו, בלי קשר לגזרות- ועם קשר לכך שצריכים סכומי כסף פנויים לחיי פנאי-נשים מביאות פחות ילדים.

ואלו תהליכים שמתרחשים בכל העולם.

בכל הדתות. 

׳אחד הממצאים המפתיעים הוא הירידה החדה בפריון הילודה של נשים חרדיות, שהגיע לשפל של 43 שנה - 6.1 ילדים בממוצע למשפחה.׳

כלומר ב43 שנה האחרונות החרדיות ילדו בממוצע יותר מ6.1

כלומר לא היה שינוי משמעותי עם או בלי קצבת ילדים גדולה

השינוי המשמעותי קורה בשנים האחרונות

החרדים בישראל 2024: צניחה בילודה, זינוק בשימוש באינטרנט | ישראל היום

לכסף יש השפעה אבל קטנה ביחס להשפעות אחרות

חברה שמונעת מאידיאולוגיות שרחוקות מכסף פחות מושפעת ממנו

ואז הגיעה תקופה שהדרישה הזו כבר לא עברה והחרדים נאלצו להתפשר על סכום קטן וחיסכון לכל ילד

המדינה לא ממש צריכה לעודד ילודה שגם ככה נמצאת באחוז גבוה 

אני רוצה גם לענות לך @תקומה

הצדק עמכם, אף אחד לא חייב לי כלום.

אבל בכל מדינה מתוקנת, בה התושבים משלמים מיסים ותורמים כל אחד בדרכו למדינתו, 

הם גם זכאים להטבות מסוימות.

ופה בארצנו היפה, רק מעלים את המיסים, מעלים את המחירים בכל תחומי החיים, אך שוכחים להעלות גם את ההטבות.

ניסיתי להסביר שהסכום הוא כ"כ מזערי ביחס להוצאות שיש.

אך באמת שאין צורך להתלהם ולהגיב כך.

אני פשוט מרגישה שהמדינה נותנת המון, יש כאן דברים שאין במדינות אחרות

באמת יש כשל במדיניות של מדינת ישראל, כי מדינת רווחה אמורה להתבסס על כל שכולם נותנים כפי יכולתם, ואז רק לאוכלוסייה מעטה מגיעה הסיוע המשמעותי.

ברגע שזה לא ככה (ולא משנה מה הסיבה), ואנשים לא ממצים את יכולת ההשתכרות שלהם ולכן גם את יכולת תשלום המיסים שלהם - אז כן, יש קבוצה שמשלמת הרבה ומקבלת מעט ביחס למה שהיא נותנת.

וגם העובדה שמדינה נורמלית לא מותקפת בכ"כ הרבה טילים ומלחמות.

התרגלנו לכל כמה ימים אזעקה מאיזה טיל שמשוגר מתימן, אבל כל יירוט כזה צורך כמה טילי חץ וכיפת ברזל. והופ מיליונים נשרפים באוויר.

זה רק אנקדוטה להוצאות הביטחוניות האסטרונומיות שמדינת ישראל חייבת להוציא כדי להתקיים.

ובמציאות של היום אני לא חושבת שמדינת ישראל צריכה לעודד הבאת 7,8 ילדים למשפחה ויותר.

צריך לדאוג גם לאיכות חיים שזה תשתיות- דיור, תשתיות כבישים, יצירת מקומות עבודה ועוד. בנוסף על הביטחון.

האתגרים של העם היהודי לעומת הגולה שונים, וכך גם התיעדוף והקצאת המשאבים.

כל משפחה בוחרת את אורחות חייה, אבל ברמת מדינה, זה לגיטימי שהתפיסה לא כזאת.

לגבי אוכלוסיות שנותנות למדינה, צריך לצ'פר על התרומה עצמה ולא סתם לפזר כסף לפי קריטריון אחר, לכן במקרה הזה, מוצדק בעיני לבטל הטבה שאינה מושתתת על נשיאה בנטל הביטחוני והמשקי.

שלטובתנו, רובו מילודה גבוהה של משפחות עם 7-8 ילדים ויותר. אם על אותה כמות של אוכלוסייה היו משפחות של 2-3-4 בלבד, הם היו מדביקים את הקצב כבר מזמן יימ"ש

בעיניי זה לגמרי חלק מהאינטרס של המדינה, לשמור על רוב יהודי

זה בלי קשר לקצבה על הילדים, כן? רק כחלק מתת הדיון שנוצר

לפי שמות נופלים, המון באו ממשפחות ברוכות.

לא מזמן מישהו מאשדוד שהם שבעה ילדים, הרבה מתנחלים ממשפחות של תשע -עשר.

ולא הבנתי למה ילד שביעי מפריע לך , הוא יקבל את אותה קצבה כמו ילד ראשון. וזהו.

אלא אם כן זו משפחת רווחה. אבל משפחה כזאת נתמכת כבר מילד ראשון

או למישהי כאן.

אני באופן אישי הייתי שמחה אם היו לי יותר ילדים, לצערי לא מסתייע.

אבל הטענה: 'ילד שביעי ממומן בדיוק כמו ילד ראשון' לא מתאימה כאן, הדיון בגדול היה על כמה המדינה מרוויחה ממסים לעומת כמה היא יכולה לתת. מכיוון שהמסים שההורים משלמים לא גדלים עם כל ילד שנולד להם, אין הגיון בטענה הזו, ואכן משפחה עם שבעה ילדים מקבלת מהמדינה יותר משאבים ממשפחה עם שני ילדים...

אפשר להסתפק בשתי משכורות לא גבוהות וגם לקבל מס הכנסה שלילי.

עם שבעה חייבים הכנסה גבוהה יחסית.

וילדים האלו יגדלו, יילכו לצבא, לעבודה.

משפחה עם שבעה הרבה פעמים גם תבחר ללכת לפריפריה או ליו"ש שזה גם אינטרס לאומי.

לפי מקום מגורים ולא לפי מספר נפשות.

יש המון משפחות ברוכות ילדים שלא גרות בפריפריה וביוש.

עם שבעה ילדים חייבים הכנסה גבוהה, בפועל הרבה פעמים אין אותה והמדינה מסבסדת משפחות כאלו במגוון דרכים.

ילודה שלילית (של פחות מ2.1 ילדים בממוצע למשפחה) זה עול על דורות העתיד אבל גם ילודה שהיא הרבה יותר מהממוצע היא עול מהבחינה שגידול באחוזים כאלו לא מאפשר גידול דומה בתשתיות אז זה לא עוזר שילד כזה ילך לצבא (והרבה ממשפחות ברוכות ילדים לא הולכים לצבא)

היחס בגידול האוכלוסיה בהשוואה לדור הקודם צריך להישמר על קצב מתון ולא חד מדי על מנת שתשתיות כמו בריאות ורווחה לא יקרסו.

כשיש תרומה מיוחדת לאוכלוסיה מסויימת, הקריטריון צריך להיות בהתאם לתרומה ולא לפי מספר ילדים.

במגזרים מסויימים יכולים להגיע גם ל20-30 ילדים שהתרומה שלהם למשק בבגרותם היא אפסית אם לא שלילית.

אז למנוע מהורים להביא ילדים זה לא הגיוני, אבל לפחות לא לסבסד את זה על בסיס קריטריון הילודה.

לא מזמן ציינו תשע חברות עשרים שנה בארץ. כולל כולם היה לנו 37 ילדים. אבל ממש לא ארבע לכל אחת. לחילוניות היה אחד, שתיים ואפס. לדתיה לייט ומסורתית שלוש וארבע, לדתיות שש, שמונה, אחד עשרה ואפס.

יש אנשים שלא מתאים להם יותר משני ילדים, ויש כאלו שיכולים לגדל עשר.

את לא יכולה להגיד שכל אחת תביא ארבע , לא הולך ככה.

אבל המדינה יכולה לווסת את זה (במספרים גדולים) לפי תמריצים.

לדוגמה אפשר לא לתת מענקים בכלל בילד הראשון והשני ולתת מענק משולש בילד השלישי,

זה ידחוף יותר משפחות להביא שלושה ילדים במקום שניים.

אם אני לא רוצה עוד ילד אז אני לא רוצה. וכמה מאות שקלים בחודש לא ישנו את זה.

אם באה ממקום שכל ילד מקבל חדר , בשביל ילד שלישי אני אצטרך לקנות דירה בקטגוריה אחרת של מחיר. או לעבור דירה.

עובדה , באירופה וברוסיה יש כל מיני קצבאות וילודה עדיין ברצפה. רק מהגרים וילדים.

אני מסכימה שזה כן מלמד שלא תמיד עזרה כספית תגרום להחליט ללדת עוד ילד.

אבל שם התרבות מאוד שונה והרבה הרבה פחות תומכת ילודה.

בארץ שיקול כלכלי לדעתי כן יכול לשנות את התמונה. כי מראש כן הכיוון הוא יותר משפחתי.

כמובן שזה תלוי חברה, ולא לכל משפחה זה ישנה את ההחלטות. אבל לדעתי במבט רוחב זה כן יכול להביא לשינוי.

זה לא מילה גסה

הגידול באוכלוסייה במקרה שלנו זה יתרון ביטחוני פוליטי מובהק, וזה חשוב מאוד

מה גם שזה מייצר עוד מקומות עבודה, וכבר שנים התחומים האלה סובלים מתת תקינה, והציבור מיחס ושירות מחפיר

בתגובתי הקודמת

מה שהיה כנראה לא יחזור ואת זה כבר כולנו יודעים. אני כותבת על זה שאומרים שהגידול בקצב האוכלוסייה לא מתאים לתשתיות. וול, שישנו את זה. 🤷

האוכלוסייה כבר גדלה, צריך להדביק את הפער

אנחנו מדינה מתפתחת כביכול, אבל ממש מאחור בדברים האלה

קשור לקצב גידול האוכלוסיה. בכל דור יש את המבוגרים שעובדים והילדים שצורכים.

כשיש מעט מבוגרים שעובדים יחסית להרבה ילדים שצורכים תשתיות ולא עובדים, אז נוצרת קריסה של המערכת ופיתוח התשתיות לא מספק.

כמובן שזאת לא הסיבה היחידה ואפשר תמיד להתייעל, אבל זה בהחלט משפיע מאוד.

במקומות בהם גדל גידול האוכלוסייה הוא לא מתון כמו למשל במודיעין עילית,

השירותים לתושב הם ברמה מחפירה.

אני לא חושבת שזה חיובי.

למשל בתי כנסת ומוסדות חינוך הם במבנים לא תקניים שיש בהם בעיות בטיחות קשות.

כשמסתכלים על כל האוכלוסיה, אז אם בדור מסויים יש x אנשים ובדור הבא יש פי 10,

זה אומר שאם אחד לאלף איש הולך להיות רופא, אז בדור שיש בו גידול אותה כמות רופאים (כי מספר המבוגרים לא משתנה) צריכה לטפל בפי 10 אנשים.

זה שאותם ילדים יגדלו להיות רופאים לא עוזר לאיכות החיים של בני דורם.

אנחנו לא דור אחרי השואה וגם לא שני דורות, ועמ"י צריך לגדול, אבל לא רואה אידיאל גדול בלגדול פי כמה וכמה, אלא גידול סביר ביחס לדור הקודם שיאפשר להשקיע מספיק משאבים בדור הבא.

זה אומר שהייתי רוצה שהילדים שלנו יקבלו כל אחד חינוך יותר טוב מאשר שעוד ילדים יקבלו מאותו החינוך.

רק מחוסר ברירה. עם שגידול מתון לא היו משקיעים בכלל. או משקיעים בשלב שהכל מתפרק . כל הבניינים של שנות חמישים -שישים צריכים בינוי -בינוי.

לגבי רפואה, לא פתחו פקולטות ולא נתנו ללמוד עד גיל 21 . וגם היום אין מספיק פקולטות. בתנאי עבודה של מתמחים היו גרועים מאז ומעולם. אבל עם גידול אוכלוסייה לפחות יש שיח על זה.

בנוסף אוכלוסייה חיה יותר שנים כלומר חולה יותר, צריכה יותר רופאים גם בלי קשר לגידול אוכלוסייה.

בלי צורך ממשי אף אחד פה לא משנה כלום.

ירושלים לפני עשרים שנה לא נראתה כמו עיר של מאות אלפי אנשים . אם לא היה צורך רציני היא הייתה נשארת ככה.

קשה להתקבל ללימודים, עבודה קשה, סכנת תביעות, משכורת לא גבוהה שנים ראשונות , משמרות לא מאפשרות חיים נורמליים.

כל המכלול גורם לחוסר רופאים.

אבל לא ישנו את זה עד שיהיה רופא אחד למאה אלף איש כי אסור לשנות דברים בארץ

באותה מידה שיכול להיות( וגם קורה באמת) שהורים עם שבעה ילדים ירוויחו מעט.

עדיין, שבעה ילדים שצורכים שירותי חינוך, בריאות ותשתיות שונות, עולים יותר משניים.

בממוצע, למרות יוצאי הדופן שבוודאי קיימים, משפחה עם שבעה ילדים תקבל מהמדינה יותר ממשפחה עם שני ילדים

תשמעי, אחרי שנה כזאת קשה של מלחמה, המאמץ וההצלחה של המדינה לתת לי ולמשפחתי חיים, עם הוצאות עתק לביטחון שנוכל לחיות פה בהשקט ובטח, זה בעיני ההטבה הכי גדולה שהיה אפשר לתת לאזרחים.

מבחינתי רק אומרת תודה למדינה שלא מבקשת ממני לשלם לכוחות הבטחון, שיש חינוך חינם, שיש שירותי בריאות ציבורית טובים. גם זה וגם זה לא מובנים מאליהם.

כל השאר- בונוס.

וגם, לא רוצה לפתוח את זה פה, אבל זה מתבקש, זה שיש ציבורים שלמים שחיים בשחור ומהצד השני נהנים מהיות המדינה מדינת רווחה- זה בהחלט מעמיס על המצב הכלכלי של המדינה.

אז כן, הכל נכלל בחישוב הכולל.

וגם כמובן ההתייקרות העולמית שמשפיעה על עליית המחירים בשוק.

אגב, זה סימן מעודד כיוון שאחד מסימני הגאולה הוא שהיוקר יאמיר..... אז אוטוטו...🙏🏽

תוסיפי לזה חינוך חינם

שירותי בריאות ברמה גבוהה עפבעלות מינימלית

ביטחון

ועטד הרבה כספים שאנחנו מקבלים בלי לשים לב

ה1300 שקל הזה לא אמורים לכסות לך לחם וחלב לחודש

האחריות לכלכלה עבור הילדים היא של ההורים לא של המדינה

למה את חושבת 'שמגיע' לנו בכלל קצבת ילדים????

שמנו את הכסף נגיד במחקה מדד אס-אנד-פי

העלייה תוקפא? לא נשמע הגיוני כי אין קשר לביטול 

בלבול בין הדברים.

בכל חודש את מקבלת לחשבון הבנק קצבה עבור הילדים שלכם.

חוץ מזה, כאשר הילד נולד את יכולה לבחור עבורו מסלול חיסכון, לשם מופקד סכום נוסף בכל חודש.

אם בחרת במסלול מחקה מדד, אז הסכום שהכנסת עד עכשיו ימשיך להיות בהתאם למדד. העלייה או הירידה שם קשורים למה שכבר נכנס, ולא על סכומים שייכנסו בעתיד.

אם באמת מקפיאים את הקצבאות ואת החסכון לכל ילד, אז לא ייכנסו לשם סכומים חדשים, אבל זה לא ייפגע במה שכבר יש שם.

(בצד ובלי קשר, לא ברור לי אם זו הקפאה עבור העלייה שהייתה מתוכננת בסכום לכל חודש, או ביטול לחלוטין

ממה שידוע לי רק העלייה הוקפאה)

פשוט יש סכום מסויים של קצבת ילדים שנכנס לך לחשבון כל חודש /לחיסכון לכל ילד. הסכום הזה לא קבוע כל השנים אלא מתעדכן כל שנה לפי מדד המחירים לצרכן. בגלל שיש עליית מחירים הסכום שקיבלת שנה שעברה איפשר לך לקנות X השנה אותו סכום לא יספיק לך בשביל לקנות X.

הקפאה הכוונה שבשנה הזאת הסכום ישאר כמו שנה שעברה ולא יעלה בהתאם למדד. בפועל בגלל שלא היית מודעת שהסכום צמוד למדד את לא תראי שום הבדל מבחינתך.

לגמרי מבאס

תודה לך ולאחרות על ההסבר 

ממה שהבנתי מהחדשות מקפיאים לגמרי, אבל אולי לא הבנתי נכון

הכונה שהסכומים לא יעלו אלא הסכום יוקפא

מקווה שהגעתי

מה שאומר, שנקבל קצבת ילדים כמו שקיבלנו עד היום ולא תהיה העלאה בסכום

זה מה שאני הבנתי, השתנה עוד משהו מאז?

פשוט אותו סכום ימשיך להיות מועבר וכמובן שהכסף ימשיך לצבור רווחים במסלולים השונים

מקבלים חצי ממה שקיבלנו עד עכשיו..

מה יכולה להיות הסיבה?

מקווה שבסדר לנצל"ש..

או שאחד הילדים עבר את גיל 18?

המדקמות לביטוח לאומי קבועות כל חודש בדרכ, גם אם לא מרוויחים סכום שמצדיק אותם, וגם אח מרוויחים יותר

ובסוף כל שנה מתקזזים

לפי הרו"ח

אבל כל תקופה הם מחזירים את המקדמות... חייבת לבטל את העוסק פטור וזהו

אם את מפרישה כל שנה לקרן השתלמות את המקסימום (איזור ה20 אלף בשנה), זה יכול להיות שווה את הכאב ראש כי להבנתי (הלא מרובה) יש על זה פטור ממס רווחי הון

(מותר להפריש יותר מההכנסות)

מקווה שלא מטעה😅

מהחשבון

החודש בעלי שם לב שהביטוח לאומי הוריד פתאום 5 אלף ש"ח!!

הרים טלפון וכמובן התברר שזה טעות והחזירו..

לא יודעת אם זה באמת טעות או שיטת מצליח..

חובה גם לבדוק דמי לידה

למרות שהמעסיק הוא זה שדיווח, הוא דיווח לפי חישוב שלו ולא לפי התלושים

אחרי ערעור קיבלתי הפרשים של 3 א''ש.. 

רואה עכשיו את השרשור.

מי יכולה לכתוב תקציר, מה באמת קורה וממתי בנושא קצבאות בי"ל

מחושבות אחת לשנה בהתאם למדד שמשתנה.

השנה המדד עלה אז הקצבאות היו אמורות לעלות בהתאם,

בפועל כחלק מהתוכנית הכלכלית, ההעלאה הוקפאה.

זה אומר שאם עד היום קיבלת נגיד 405 שקל בחודש עבור משהו מסויים,

תמשיכי לקבל גם השנה 405 שקל.

לכאורה לא קרה כלום ואין שום שינוי.

בפועל כלכלית קרה כאן משהו, כי אם לפני שנה 405 ש"ח הספיקו לך לקנות חלב שמן וביצים וקמח,

השנה באותם 405 תוכלי לקנות חלב שמן וביצים בלי קמח, כי המחירים של כל המוצרים עלו.

בפועל הקצבה שווה פחות למרות שהמספר בשקלים לא משתנה.

זה נכון לגבי כל סוגי הקצבאות של ביטוח לאומי.

השאר לא

עודכנו קצבאות הביטוח הלאומי: תוספת קטנה לקשישים - ומה יקבלו שאר הזכאים?

בדיונים המקוריים של חוק ההסדרים דובר על כל הקצבאות, בפועל נראה מה יעבור בסוף.

והשאר אושרה העלאה

הכנסת אישרה סופית את העלאת דמי הביטוח הלאומי ואת הקפאת קצבאות הילדים ב-2025

הביטוח הלאומי מפרסם את גובה הקצבאות לשנת 2025 - הודעות לעיתונות | ביטוח לאומי

בדיוק ראיתי עכשיו סרטון של חכ אופיר כץ שמקריא איזה מענקים מביטוח לאומי מקבלים מחבלים *שרצחו* ובני משפחותיהם-

קצבת נכות

גמלת סיעוד

קצבת שארים

דמי שארים

מענק לימודים לילד

הטבות להורה עצמאי

מענק לידה

דמי לידה

קצבת ילדים

גמלה לשמירת הריון

חסכון ארוך טווח לילד

הבטחת הכנסה

אז אולי כדאי להתחיל בלטפל בזה ולהוריד להם לפני שמורידים לשאר.

זה סתם פופוליזם אני יודעת, אבל הייתי חייבת להוציא את זה איפשהו😂

אני מרגישה שלפעמים סתם נטפלים למשפחות ברוכות

אבל וואלה, יש בעיות הרבה יותר גדולות

קודם כל אני מכירה הרבה משפחות גדולות ששני ההורים עובדים/אחד מגויס

מנגד יש המון בפריפריה שחיים על קצבאות נכות ושאר עניינים וזה משהו תרבותי.

חוץ מזה, מה עם חוק השבות המטורלל שקראתי ש60% מעולי ברה"מ כלל לא יהודים, וכמה ניצלו את ה לקבל מענק הגירה וחזרו לארצות המוצא?!

ויש אתיופים עם צלבים שלא יודעת למה הביאו אותם וכמו שכתבת על הערבים גם גונבים בט"ל

אה והסודנים שלא גירשו אותם.

אז בבקשה לא להיתפס על משפחות ברוכות וטובות. 

בפריפריה היינו בבנין חצי משפחות דתיות ברוכות הורים עובדים מכניסים יפה משלמים מס  וכו

חצי משפחות חילוניות- 2 חיים בדירות של עמידר עם קצבאות נכות/חד הוריים(למרות שיש בעל אסל רשמית לא גר שם כביכול פרודים) ועוד משפחה שהאמא לא עובדת יושבת מעשנת בחוץ האבא עובד רק אין לי מושג כמה מרוויח יתכן שלא הרבה- 

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

כי עצות בזוגיות זה לגמרי גדול עלי

קודם כל חיבוק על התחושות הלא קלות

לגבי מה שכתבת בסוף, אם הכוונה היא שהוא גמר בחוץ בכוונה זה מותר לפי הרבב דיעות כל עוד זה תוך כדי עחסים, ובמיוחד כשכואב לך. כך שאל תדאגי מהפן הזה

לצערי סובלת מכאבים בגלל כיווץ יתר ( אולי  הלידה שיפרה בע"ה) וקיבלנו הנחיה כזאת אבל ליד המקום ...

כאן זה לא היה ליד בכלל וגם בעלי בפרוש אמר שגם בגלל שלא הייתי מוגנת ולפי מה שאני מכירה אסור בשביל מניעת הריון ...

ולא קלטתי בכלל רק אחרי וזה קשה לי 

שלא חייב בכלל ליד המקום

תנוח דעתך מבחינה הלכתית

מבינה שאכפת לך שזה לא סוכם ביניכם קודם. גם לי זה היה אכפת

ולגבי כיווץ יתר אצלי אחרי לידה שלישית הייתה את ההקלה המשמעותית ביותר

בהצלחה

ולפי הרבה פוסקים זה מותר לכתחילה במצבי כאב..

וחיבוק גדול🫂❤️

מנסה טיפה לעשות סדר.

1. הנושא של המסכים

2. החיפוש הדתי

3. המצב הזוגי בכללי

4. יחסי אישות (כאב, חשק)

5. מניעה

לדעתי תתחילי מלהסתכל על זה ככה ולא כמישמש עצבני ומתוסכל...

לחשוב מה הנקודה שמפריעה לך בכל אחד והאם יש לך כיוונים לפתרון.

ורק רוצה לכתוב לגבי העניין של המניעה והיחסים שבסוף אתם בלופ שאין איך להיות בו בטוב... כי בסוף להתנזר לחלוטין- לרוב לא מוצלח. לגמור בחוץ- אכן לא מומלץ הלכתית ואני מבינה את תחושת אי הנוחות ( בלי לסתור שיש דעות שאיכשהו מתירות...) ממש מחילה על השאלה, אבל מה בעצם ציפית שיהיה? במלוא הכנות, בלי ציניות... אם את לא מעוניינת כרגע לקחת אמצעי מניעה את בעצם בונה על התנזרות? אם כן, נראה לי ראוי שזה יהיה בשקיפות מולו בלי להגיע למצבים כמו שקרה לכם... לחשוב מסודר מה בעצם את רוצה ומצפה שיהיה בתחום הזה. כי בלי זה נראה לי באמת שזה רק יכול להרחיק ולא לקרב...

בהצלחה רבה!

ובאמת תנסי להתמודד בצעדים קטנים עם כל האתגרים ולא להשאב הןמערבולת לא ברורה

מתקנת כדי שנשים במצב כזה ידעו

במצבים של כאב ההיתר הוא לגמרי לא איכשהו אלא אפילו לכתחילה

אולי הדיוק הוא ההבדל בין כאבים למניעה.

כי אם מישהי כאובה כמובן שיש היתרים לקיים יחסים ללא כאב, אבל זה לא מותר הלכתית למניעת הריון.

(כותבת בכללי בלי להכנס למקרה של הפותחת)

אנחנו שנים עם ככה.... אבל לא למניעה.

אין לי בעיה ככה ( את האמת לקח לנו זמן להבין שזה הדבר הנכון במקרה שלנו )

אבל זה שגם לא הרגשתי שהסכמתי, במקום וגם בגלל המניעה קשה לי 

לגבי תפילות ומסך יש הרבה דברים חלקם ציינת וגם הסברתי לו הרבההה פעמים.

לא מתכוונת להתנזר אבל כרגע המקום עדיין כואב מהלידה ( כל האזור לא קשור לחדירה ) בלי חשק אז לא הרגשתי צורך כרגע.

אני הייתי יותר בכיוון של התקן אבל עדיין מחכה לתור ובעלי ממש היה בלחץ מדימום הסתגלות ארוך אז "התפשרתי" לסרזט

אם הרגשת שאת לא רוצה ובכל זאת נענית, התחושות שלך מובנות

מציעה לך להקשיב לרצון שלך רגע בלי קשר ללחץ שלו

בנוסף, לגבי תפילות, מחשב וכו - זה נשמע שיש מעין פצצה בחדר ונשמע שאת בעמדה אמהית מולו - מצפה שיעשה מה שנכון מבחינתך/ מה שאת אומרת לו לעשות

זה לא מקום נכון להיות בו בדינמיקה זוגית בעיניי

הגיוני שמפריע לך הקטע של המסך והתפילות, אבל השאלה היא - במה זה מפריע לך ומה השורש. מה חסר לך מולו? יחס? תשומת לב? שותפות רגשית/כזו שתהוא לידי מעשה? קשה לך לראות אותו רובץ בטלפון בשעה שאת עובדת קשה מצידך?

אם זה הכיוון,אז על זה בדיוק צריך לדבר, ישירות. לא בעקיפין של - בוא לחדר

לא בציפייה בלתי מדוברת שיעשה דברים בבית

ממש לפתוח ברחל ביתך הקטנה את מה שאת מרגישה (לא מה שהוא עושה) ומה עולה אצלך ברגש  כשציפית שישים לב לבלאגן למשל והוא ישב לו בחוסר מעש (הרגשתי שהכל עליי/ שמה שחשוב לי לא חשוב לך/ שאתה לא רואה אותי)

כשלא מדייקים את התחושות, זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות שתלטניות כשלמעשה את רוצה לראות ולהרגיש שאת תוםסת מקום אצלו. גבוה הרבה יותר מהמסך

חיבוק❤️

אני באמת הייתי במצב של ריצוי כי הרגשתי רע....

לגבי המסך אני מסבירה לו ולרב מתישהו מסכים איתי ומנסה להשתנות וזה לא מחזיק מעמד,  אבל לגבי התפילות הוא לא מוכן להקשיב כי זה משהו "שלו" ואני באמת לא רוצה ליהיות במקום של ההורה אבל ככל שאני מרפה ומשחררת זה מדרדר ליותר ויותר דברים ( לדוג רק ערבית ואז עוד תפילות ואז גם לפעמים לא בבית, פתאום אוכל הכשרים שעד עכשיו לא וכו' )

אני מתפללת כך זה אבל לא יודעת מה עוד לעשות בצורה נכונה 

להבין שאת לא מחליטה בעניין הזה

סליחה על הישירות, אבל זו השורה התחתונה

את יכולה להגיד שזה חשוב לך. את יכולה ללכת לתפילה בעצמך. את יכולה ללכת איתו לטיפול זוגי על זה שהתחתנת עם בחור x וקיבלת בעל y וקשה לך עם השינוי, שהחלום לבית שנראה בצורה מסוימת מתנפץ. שאת חוששת בגלל חינוך הילדים .אפשר. בהחלט. אפשר גם ללכת לטיפול לבד בעניין. ואם נלך לקיצון, אפשר להחליט שאת לא מוכנה לחיות איתו יותר חלילה

כל מה שאת יכולה להחליט בנושא זה רק בנוגע אלייך.

אגב, אבא מתפלל איננו ערובה לילדים מתפללים או יראי שמים  וגם להפך. חמי למשל לא הולך לביהכ אף פעם בערך, ובעלי ב"ה חזר בתשובה בכלל.

מה שחשוב באמת לחינוך הילדים, ואת זה כל המטפלים אומרים, זה הורים אוהבים שיש ביניהם שלום בית גם אם הם שונים. 

הורים אוהבים זה הבסיס והדוגמא הכי הכי חשובה לילדים!!

יכולה להעיד על עצמי, ההורים שלי עם פער דתי כלשהו ביניהם. אבל הלוואי על כולם קשר כמו שלהם😊❤️

ובאמת כולנו תפסנו כיוונים כאלה ואחרים בדת אבל מתוך מקום אוהב ובוחר וכזה שיודע להכיל מורכבות..

בעיניי זה דווקא בנה אותנו לאנשים פתוחים ומכילים יותר, אני רואה את זה בתור 🎁

ולפותחת מאחלת לכם רק טוב ושתצליחו לעלות על הגל מתוך מקום אוהב ומחובר בעז"ה🫂

לשאול את עצמך - למה הרגשת רע?

את מרגישה שזה משהו שאת "צריכה" לתת?

כי אם כן, אז השורש מתחיל כאן.

בדינמיקה הזוגית ביחס לאינטימיות.

נכון בעיניי שזה יגיע ממקום של רצון, ולא של הסכמה.

תראי שזה בעצם יצר לופ שקשה לצאת ממנו.

הוא שאל, ורצה לראות אותך

אבל תודעת ה"לא נעים", גרמה לך לא לראות את עצמך, ובעצם גם ללכת נגד הרצון שלך ושלו יחד.

יכול להיות שזו נקודה לבירור משמעותי של התחום הזה אצלכם. כי נשמע שגם אצלו זה טעון ואולי שניכם מגיעים עם משקעים.

השאלה היא האם זה בדיבור או במודעות, או שכל אחד מנסה לחשוב מה השני רוצה, בלי באמת לשאול.

לגבי שאר הדברים.

קודם כל ממש מבינה את הכאב שלך. ממש.

אני מצטרפת לאמירה שנשמע שיש כאן מקום קצת אימהי.

השאלה היא האם זה מופיע בעוד הקשרים.

עד כמה יש לו מקום לאחריות על עצמו ולאחריות זוגית, כי את מתארת את לקיחת האחריות גם ביחס לסדר בבית, שהוא שיחרר ברגע שאת קצת חזרת לעצמך.

אם הוא היה פותח את השרשור, הייתי כותבת כמובן ביחס אליו. אבל מכיוון שאת פתחת, אני כותבת ביחס להתנהגות שלך.

א. לנסות לחשוב האם מפריע לך עקרונית מה שהוא עושה, או שאת מרגישה שזה פוגע בך אישית.

אם הוא לא מתפלל למשל - זה שלו לגמרי

אם הוא מול המסך כל הערב ומבזבז זמן - זה שלו

אבל אם בגלל זה כל העומס של תפעול הבית נופל עלייך - זה שלך. וזו נקודה לדבר עליה. בלי קשר בכלל למסכים, אלא ביחס למשימות של הבית.

אם חסר לך זמן איתו - זו נקודה לדבר עליה. ובלי קשר למסכים.

וכדאי שזה יגיע ממקום של החוסר שלך, ולא ממקום של ביקורת עליו ועל המעשים שלו.

ב. ביחס לעניין הדתי - באופן כללי אני חושבת שזה באמת עניינו של האדם עצמו, הקשר בין אדם למקום.

אבל, את מתארת שאת מרגישה שזה מעבר ל"רק" לא ללכת לתפילות.

וכאן, בגדול, היה מקום לשיח פתוח ביניכם, על מה קורה לו. לא בצורה ביקורתית, אלא מתעניינת.

אולי הוא כבר מרגיש פחות מחובר?

אולי משהו בעולם הדתי שלו משתנה?

אנשים לא נשארים אותו הדבר כל החיים.

אני מבינה שזה מאוד מטלטל אותך

אבל דרך עיניים ביקורתיות אני לא חושבת שתצליחי להגיע ללב שלו. ואם הוא יעשה תהליך שקשור לדת, הוא יעשה אותו בלי לשתף אותך, כי הוא ירגיש שאת תעביר עליו ביקורת ולא תדעי לקבל את זה.

זה ממש עצוב, אבל את לא יכולה להחזיק את העולם הדתי שלו. ואת מרגישה שאם תשחררי אז הוא ילך ויאבד לו. אבל אני לא חושבת שזה שתעקבי אחרי התפילות שלו, זה מה שיגרום לו להחזיק את העולם הדתי.

אני מאמינה שתורה זו בחירה. בחירה פרטית של כל אחד. ועם כמה שזה קשה, זה לא משהו שבת זוג יכולה להחזיק בשביל בעלה.

אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות, זה לתת מקום. לספקות, לשאלות, לשיח בנושא. את לא יודעת לאן זה ייקח. אבל לפי דעתי זה בוודאי יאפשר יותר מאשר אם תמשיכי לנסות להחזיק עבורו את העולם הרוחני שלו.

ג. נקודה אחרונה. כתבת שהוא אבא טוב ובעל טוב. במה הוא כזה בעינייך? אל תעני לי. תנסי לענות לעצמך. ותפרגני על הטוב. יש מקום להגיד גם מה מפריע, אבל עוד יותר טוב, זה להגיד מה היה טוב ומה שימח אותך. "וואי איך היה לי כיף היום שישבנו ושתינו קפה ביחד, אני ממש אוהבת לדבר איתך". "תודה רבה שהכנת לי קפה, זה ממש שימח אותי". ועוד כאלו. לפעמים הטוב הוא מובן מאליו, והצד השני בכלל לא יודע מה משמח. כשאומרים את זה, זה מדרבן לעשות את זה שוב

אז קודם כל אני מהסוג ה"מרצה"

בעקרון עברנו תהליך ) בטיפול ) בגלל שכן נכנסנו ללופ כזה בעקבות כאבים ביחסים בתחילת הנישואין עד שהרגשתי שזה היה לקיצון השני הוא פשוט פחד לבקש בכלל כי לא ידע אם אני אמיתית או לא אבל ב"ה אני הצלחתי ליהיות כנה.

עכשיו, טבלתי לפני כמה שבועות אחרי הלידה ופשוט אין בי חשק או כלום וראיתי שהוא על קוצים ממש ניסה לא לדחוף אבל אחרי הרבה זמן פשוט כבר הרגשתי ש"מסכן" אתמול גם יצאנו לדייט אז הרגיש שאני אולי גם "שם".

לעניין הדתי את צודקת, אבל זה מפחיד. מפחיד אותי

לעניין התפילה אומר שלא מרגיש מחובר לשאר הדברים כל פעם משהו אחר.

לעניין המסך, זה כן פוגע בי

כשהוא משחק אין לי אם מי לדבר, פחות עוזר, הולך לישון מאוחר ואז גמור וזה לופ כזה

האינטימיות, אני לא רוצה להיכנס לזה לעומק בפורום הזה.

אני ממליצה על הספר של מיכל פרינס "פשוט לרצות", מרענן ומשנה את התפיסה על הנושא.

וכן אגיד לגבי האמירה שהוא "מסכן"-

האם זה לא יותר עוול עבורו, כאשר הוא רוצה שזה יהיה ברצון ואת מסתירה ממנו את זה שזה לא ברצונך?

זה קצת חריף. וזה לא נאמר כביקורת, אלא יותר כדי לנסות לתת זווית אחרת לתפיסה.

לעניין הדתי, אולי כדאי להתגלגל עוד קצת במחשבות האלו. מפחיד שמה? מה יקרה אם תגלי שהוא לא מחובר? מה יקרה אם תגלי מה יושב לו בפנים? זה אומר שהוא איש אחר? בעל אחר?

(את לא חייבת לענות כמובן)

אני חושבת שעדיף אמת וכנות, גם אם מאתגרת, מאשר הסתרה.

אולי לנסות להפריד בין האדם שהוא, לבין העולם הדתי שלו ומה זה אומר עליו.

כן, זו התנפצות של חלום.

אבל ההחזקה בחלום, בעיניי גובה מחיר גבוה יותר מאשר להבין שאולי החלום השתנה (וזה נכון בכל תחום בזוגיות)

לגבי המסך, קטונתי מלהגיד. יש הבדל אם זו התמכרות שהוא ממש לא מסוגל להפסיק, לבין אם זה פשוט תחביב שמושך אותו הרבה זמן.

יכול להיות שזה גם יושב על עניין הדינמיקה - את בתפקיד המבוגר האחראי, והוא מקטין ראש והמסך מאפשר את זה בקלות. אני לא יודעת.

לעניין העזרה - אולי לנסות לסכם תפקידים מוגדרים ביניכם, ואת תנסי לשחרר לגמרי את מה שהוא לא תפקידך. אולי הסרת האחריות יכולה לעזור.

לגבי שיח - לנסות להגדיר זמן זוגי יכול לעזור? ובמקביל, שאת תצאי עם חברות, תעשי דברים בשבילך, ושהוא לא יהיה מקור החברה הבלעדי.

תמצאי לעצמך דברים טובים ומשמחים גם בלי קשר אליו. אולי זה גם יכול לעזור

לפעמים אין לי בוסטרים לכולם (כשלוקחת עוד ילדים מלבד שלי)

ואז הגדול ביותר יושב בלי בוסטר אבל תמיד עם חגורה.

אגב יש לי נסיעה של דקה וחצי מהגן של הילד עד לבית ותמיד שניהם חגורים בזמן הזה.

זה לא רק עניין של בטיחות אלא גם הקניית הרגל

שידעו שאין דבר כזה לנסוע בלי חגורה.

אבל ממה שנראה לי,

ברור חגורים, תאונות לא עלינו יכולות לקרות גם בכביש עירוני דקה מהבית.

לא תמיד

תלוי באיזה רכב אני, יש לנו את הרכב המשפחתי עם הבוסטרים ועוד רכב שני, שבו לפעמים אני לוקחת את הילדים בלי…

לא גאה בזה ומודעת לסכנה 

ועם ילדים של אחרים בוודאי שמקפידה, אלא אם ההורים שלהם אומרים לי במפורש שזה בסדר.

לגבי ישיבה מקדימה לא ידוע לי על בעיה עקרונית בזה,

אבל רק עם כסא מתאים.

(אם חסר לי כסא אעדיף שהחוסר יהיה במאחורה ולא קדימה)

אך מכיוון שאת שואלת על התארגנות לנסיעה קבועה,

לא הכי נכון להצטייד בכסאות מתאימים מראש?

המקרים שיצא לי "לחפף" היו באיסוף ספונטני כשמראש אמרתי להורים שאני אמנם יכולה להחזיר, אבל אין לי בוסטר ספייר.

שימי לב אם אין בוסטר הגבהה, לא לשים את החגורה האלכסונית, אלא רק את המותן, שהאלכסון לא יהיה על הצוואר.

עוד נתון לשים לב אליו, גובה הילד. לא דומה ילד בן 5 גבוה, לילד בן 5 נמוך.. לכן אם את תקועה וצריכה לבחור איזה ילד מבין החבורה ישב בלי בוסטר, עדיף את הגבוה מבינהם.

נסיעה בלי חגורה בכלל זה קו אדום מבחינתי. גם עם ילדים שלי וקל וחומר על ילדים של אחרים. גם מבחינה חינוכית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ידעו שיש אופציה כזאת. הגבול צריך לעבור איפשהו..

כן זה על הפנים.

אבל עם ילדים של אחרים תמיד תמיד חוגרת 

ועם בוסטרים.

מקדימה לצערי יושבים אצלי, מאילוצי מקום,  אבל רק עם בוסטר.

סיוט של חיי לחגור אותם (ב"ה שהגדולות נחגרות לבד) אבל אין מה לעשות

תמיד חגורים ותמיד בכסא או בוסטר

לא נותנת לשבת מקדימה בגילאים האלה

כשיצא לי לקחת ילדים נוספים וידעתי על זה מראש דאגתי שיהיה עוד בוסטר

אגב, גם לא מוכנה שאחרים יקחו את הילדים שלי בלי כסא או בוסטר מתאים

תמיד חוגרים מושיבים בכסאות מתאימים.

כשאני לא נוסעת, הבת הגדולה יושבת מקדימה. ישבה שם בלי בוסטר גם לפני גיל 8.

אני לא אוהבת את זה, אבל בעלי מאפשר לה, ואני לא נמצאת שם.

כשנוסעים בטרמפ, בדרך כלל זה בלי כסאות מתאימים, ולפעמים גם בלי לחגור.

נסיעות קצרות בתוך הישוב.

מקפידה שכולם חגורים

קטנים שעוד בכיסא רכב ממש-בכיסא שלהם חגורים והכל

הגדול שעם בוסטר הגבהה אני לא מקפידה על זה שישב בבוסטר בישוב. כן חגורה.

משתדלת לא להושיב ילדים מתחת לגיל 10 בערך מקדימה, אם יש לי את האופציה.

נוסעת בתוך הישוב על 20-30.

בכסאות רכב שלהם.
גם נסיעה של רחוב וחצי.

לא מקפידה לחגור....

אבל קטנים לא יושבים מקדימה

בעיר חוגרת תמיד, גם אם נסיעה של דקה

המתאימים להם.

לפעמים נותנים לבן 5 ובן 4 לשבת מקדימה עם הבוסטר שלהם, נדיר שזה קורה כי אין הרבה נסיעות בלי התינוק (והוא יושב מקדימה תמיד)

גם בנסיעה של שתי דקות.

אין כללים אחרי כמה זמן של נסיעה עלולה לקרות תאונה 🤷🏻‍♀️

השנה לראשונה אני מתחלקת בהקפצה לחוג (היו חוגים לפני אבל תמיד הסענו בעצמנו, גם כי קשה לי לסמוך על אחרים בנושא הזה).

אני תמיד מקפידה לחגור את הילדים שלי, בכל נסיעה, ובוודאי גם את החברות, כולם בבוסטרים (חלק בוסטר גב).

רק מה- אנחנו עכשיו ברכב שבעה מקומות, עם המון כסאות ובוסטרים ב"ה. הכניסה לרכב לא קלה למי שלא מורגל, ולחברה צפוף מאחורה וקשה להיכנס ולצאת (צריך לטפס דרך הבגאז' כי הכניסה הרגילה חסומה בכיסאות תינוק). זה מוסיף לי המון לחץ סביב ההסעה של הבנות.

שבוע שעבר אחד ההורים האחרים הסיעו, וכשהכנסתי את הבת שלי אליהם לרכב ראיתי שהחברה יושבת מקדימה (לא קלטתי אם היה בוסטר וחגורה), וחברה אחרת מאחורה בלי בוסטר (ונראה לי גם בלי חגורה).

אז התלבטתי אם אני מגזימה, ואולי שווה לחסוך את הקושי בכניסה לרכב ובחגירה ולתת לחברה לשבת מקדימה. זה אומר שאחת החברות תשב בלי בוסטר (אני לא יכולה לפרק את מערך הבוסטרים שלנו בשביל זה, נראה לי גם שפרקטית זה בלתי אפשרי).

וגם מה אורך הדרך ואיזה מסלול עוברים (כביש סואן או ריק וכו).

אבל בעיקר זה משהו שצריך להיות מדובר ביניכם ההורים. כשאני נותנת לילד לשבת מחוץ לבוסטר זה כי אספתי חבר נוסף ואותו אני אושיב בבוסטר והילד שלי שהוא גדול פיזית יכול לשבת לדקת נסיעה בכביש ריק בלי הבוסטר. אבל לא הייתי שמה חבר בלי הגבהה וכו.

לגבי חגורה לא הייתי מוותרת, גם אם צריך להשתחל, ילדות שהולכות לחוג הן גדולות מספיק כדי להתמודד עם זה..

מבאס אבל זה החיים שלהן 

לא חשבתי להסיע בלי חגורה.

פשוט שאלתי את עצמי כמה זה מצופה שיחגרו את הבת שלי. אני די בוקית בדברים האלה, חברים מתפלאים מכמות הבוסטרים אצלנו (נגיד ילד בן 6 אבל רזה וקטן עדיין בבוסטר גב, וגם בת 4) אז שאלתי את עצמי מה מקובל אצל אחרים.

אני יכולה להסיע חברה אחת מאחורה בלי בוסטר (להבנתי ככה היא נוסעת תמיד) ואחת מקדימה עם הבוסטר ולבטל כרית אוויר (גם אצלם היא נוסעת מקדימה, אולי גם בלי בוסטר). זה יקל עלי משמעותית... מתלבטת.

אבל אם את מתארת שההורים האחרים לא מקפידים אז חשוב לוודא איתם ועם הבת שלך את הנושא הזה.

בדיעבד אני רואה גם שכתבת שמדובר בנסיעה בתוך העיר, במצב כזה לא הייתי מוותרת על כסאות בטיחות גם בשביל נסיעה של רחוב אחד.. אצלנו זה ישוב והכבישים ריקים 90% מהזמן אז זה שונה אם אני נוסעת מרחק של רחוב (וגם אז עדיף לא לחפף, אבל מודה שבשעת הצורך זה קורה). בעיר זה הרבה יותר מסוכן

מאל מהחברים שלנו לא חוגרים ילדים

בוסטר אחרי גיל 3-4 רובם נוסעים קבוע בלי...

אז לא הייתי מרגישה נקיפות מצפון מזה.

את הילדים שלי אני כן אוהבת שיושבים חגורים ובכסא בנסיעות קצרות

אבל בעיקר בגלל ההרגל.

כי אחר כך הם מבקשים לשבת מקדימה גם בזמנים שלא מתאים לי..

אנחנו גרים בשכונה די מבודדת, רגועה מאד. בתוךה שכונה תמיד הנסיעה איטית כי יש מלא הולכי רגל בכל מקרה...

 ומבחינתי נסיעה בתוך השכונה מבחינה בטיחותית אין לי בעיה שילד בן 6 לא יהיה חגור.

הבעיהש אז גם הקטנים מחקים אותו ולכן זה נטו הקפדה מטעמי חינוך.

אני כן חושבת שאין להשוות למשל את הנסיעה של פיזור הילדים בבוקר (מחילה אבל במקרה הטוב אני מגיעה ל20 קמש מגן אחד למישנהו)

לנסיעה רציפה של 20 דקות.

בסוף זה ענין של עלות תועלת.

וכן להתחיל לפרק בוסטרים בכזה סבב זה לא ישים- אני הכי מסכימה איתך בעלם.

בגלל שזה לא ילדים שלך את צריכה לדבר ברורות עם ההורים האחרים (אוכל בשמחה לאסוף את הבת שלך אבל לא יהיה לי בוסטר מתאים)

בס"ד

לא מעלה ילדים קטנים מקדימה. מניחה שאם היה הכרח גדול הייתי מתגמדת לגבי ההושבה מקדימה. עד עכשיו לא יצא לנו.
 

שמעתי בעבר שרוב התאונות קורות סמוך לבית דווקא, כשהשומרים הפנימיים של האנשים כבר פחות ערניים...

בוסטרים - המקרה היחיד זה אם יבקשו מאיתנו להחזיר ילד שלא שלנו כך שאין כסא בשבילו ברכב. אני לא אוהבת את זה ומחפשים להשיג בוסטר ספייר למקרים כאלה.

להוציא את ההתקן.

אם את כל-כך רוצה הריון, תהייה שעולה לי

למה הכנסת התקן?

מכל מיני סיבות...

אבל הלב לא שלם עם סגירת הבאסטה וממש בא לי לנסות שוב. 

ילדה בגיל 45 וגם בגיל 42

הריונות טבעיים ילדים בריאים

נולדתי בגיל 42

מעלי יש אח גדול בחמש שנים

בודאי שיש סיכויים.אבל לדעתי חשוב לדייק ולוודא זמן ביוץ.בגילאים מבוגרים יותר יש לפעמים שינויים.

כי לרוב הוא נופל לי על יום הטבילה או במקרה הפחות סבבה יום לפני...

נראה איך יהיה עכשיו כשאוציא את ההתקן.. 

על הריון מעל גיל 40, אבל סטטיסטית הסיכויים מאד נמוכים מגיל 40, וכל שנה יורדים עוד.

לא רוצה לבאס, אבל שתהיי מוכנה לכך שלרוב הנשים זה לא קורה

ההורמונים משתוללים ולא מספיק מאוזנים ולכן יש אפשרות להיקלט גם אם לא רוצים…

ולכן צריך להיזהר יותר..

באופן אישי מכירה מישהי שנכנסה להריון בגיל 46.5 (לא מתוכנן) ב"ה לאמא ולבובה שלום😀

כי הביציות קטנות גם בכמות ובעיקר באיכות.

אם כי מי שילדה בעבר הסיכוי שלה גבוה יותר ממי שלא ילדה מעולם בגיל הזה

תלוי גם בדינמיקה המשפחתית, כמה הילדים שלך צפופים ו"חבורה"

רואה מסביבי שזה יכול להיות קשה לבן הזקונים.

פחות חלק מהאחים, השיח בוגר יותר כשהוא ילד ורוצה שיח שמתאים לו, אבל גם רוצה להיות חלק אז זורם עם מה שיש…

להישאר בבית לבד עם ההורים (אחרי שהגדולים בע"ה יצאו מהבית).

מכירה אישה שילדה קצת אחרי גיל 40, בפער גדול מהלידה הקודמת. היא החליטה מראש להביא עוד ילד כדי שלא יגדל לבד. ודווקא נחמד להם לקטנים… (כבר לא ככ קטנים, יותר קרובים לגיל 20)

היא מוכנה גם לקחת אחריות על כך שצמחי המרפא לא יועילו (והם לא יועילו כמובן)

על כל ההשלכות של זה???

איזה חוצפה של התערבות

אמהלה.

האחים שלי יכולים להגיד לי כל מיני דברים שלעולם לא הייתי מאפשרת לאף אחד להגיד ומהם זה מתקבל טוב.

זו קירבה ופתיחות אחרת.

בתחילת הנישואים בעלי היה המום כמה מרחב התנועה שלהם הוא רחב יותר לאותם הדברים שאיתו היו מביאים אותי לבכי.

אם היא עצמה שלחה את אמא שלה להעביר לאחותה מסר, לגיטימי שלאחותה תהיה גם את דעתה היא.

הבעיה היא אצל האם, שעצם לוקחת צד.

הנכון מצידה זה לדעת כל אחת בוחרת ופועלת לפי צו ליבה ומצפונה.

כמובן,

כיבוד הורים קודם כל.

ברור שזה נעשה שלא מכוונה רעה מצד האם!!!!

אם כי זה לבד הזוי בעיני, אבל נגיד שזה עוד מתקבל במשפחות שהקשר ממש פתוח וטוב.

החוצפה היא להביע דעה כל כך מסוכנת שתוצאותיה יכולות להיות אסון.

יש לפותחת ולכל אדם נורמטיבי מספיק שיקול דעת לחשוב אם הצעה כלשהיא מתאימה או לא

ברוב המקרים מותר לבן אדם להביע דיעה

גם אם היא פגעה בסוף חלילה, אנחנו לא יכולים להעביר 1,000 תרחישים אפשריים בראש לפני שאנחנו מוציאים מילה מהפה

במקום טיפול רפואי אמין לנושא כל כך קריטי ורגיש?

ממש ממש לא במקום

ובעיניה זה לא.

בדיוק כמו נושא החיסונים לדוגמא

שאמא שמחסנת בטוחה בעצמה

ואמא שלא מחסנת ייתכן ובטוחה בעצמה יותר.

אנחנו אנשים בוגרים שיכולים להפעיל שיקול דעת

ולכן אני אומרת שזה שבעינייך זה חוצפה בעיניה זו הצעה רלוונטית 🤷🏻‍♀️

הציעו פה באחד השרשורים גם לטפל בילד לפי השם...

אני בטוחה שהפותחת החליטה את ההחלטה לאחר שהתייעצה עם אנשים שזה תחום העיסוק שלהם ולא קיבלה את ההחלטה באופן שטחי. 

אז לאחר שקיבלת החלטה, בעיקר שהיא קשה ומורכבת את לא רוצה הצעות סותרות את רוצה חיבוק

או שאני צריכה עזרה מסוימת, זה לא אומר שביקשתי גם לשמוע מה דעתו.

אני חושבת שאנשים נותנים עצות בקלות רבה מדי, בלי שהתבקשו.

לשתף בדבר מה מבלי שהוא מעוניין שאתן לו עצה.

כלומר, אני מניחה שיש רצון כזה לפעמים, אבל הרצון צריך להיות מובע בפירוש.

אם אני משתפת מישהו במשהו, לי זה ברור ונדמה לי שגם לבן שיחי, שהמאזין ישתף מעולמו שלו או ישיא עצה או ישתוק.

הדבר נתון לבחירתו. 

אבל הרשות נתונה לו. 

אני יכולה לבחור את בן שיחי אבל לא את התגובה שלו. 

כך מנהלים שיחה שמכבדת גם את המאזין.

מתקיימת הדדיות בשיחה.

נראה לי שזה טבעי ולכן ההתנהלות של האחות (אחות!) נראית לי טבעית ואף מתבקשת.

ונתינת עצות מנסיון אישי

לבין להדחף למקומות שזה לא המקום שלך

ולהעברת ביקורת.

ולכן גם המאזין צריך להיות רגיש ולא להדחף יתר על המידה ולכבד את ההחלטות והמרחב האישי של מי ששיתף.

לא כיף לשתף כשאתה חוטף ביקורת וביטול של כל ההחלטות שלך.

מתיכון עד מעון.

היא כתבה שאם היא משתפת מישהו היא לא ביקשה גם לשמוע את דעתו.

--את דעתו---

ועל זה עניתי.

לא דובר כאן מעבר,

לא על ביקורת ולא על ביטול החלטות.

(שאת זה בפירוש הייתי שמחה לא לשמוע.)

בעיניי דעה זה לגיטימי, טבעי ומכבדת.

לפחות בתחושה ובחוויה שלי.

כשאני משוחחת עם מישהו,

אני אשמח גם לשמוע את דעתו.

וגם אם לא הייתי רוצה,

אני לא חושבת שיש לי הזכות להשמיע את עצמי מבלי שהצד השני יגיד את דעתו הוא.

כשאני מרצה או נואמת - אז באמת אני מעדיפה שהמאזינים יהנהנו בנימוס.

בכל מקרה, זה חורג לדעתי מכוונת ורצון הפותחת.

אז אם כן- סליחה.

שאדם מבקש רק לשתף, פשוט לפרוק, בלי לשמוע עצות בלי לשמוע פתרונות פשוט לשתף? להוריד מהלב מעמסה ורק לקבל חיבוק, תמיכה מהסביבה?

שלפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור איזו פרוצדורה מסויימת, אחרי שעשיתי מלא בירורים והתייעצויות קיבלנו החלטה וטאז שיתפתי חברה, רציתי שהיא תקשיב ותחבק והיא התחילה לתת מלא עצות מה לעשות ולמי עוד לפנות ולהתייעץ וזו הייתה חוויה קשה עבורי, באמת כל מה שרציתי זה חיבוק והזדהות

אז אולי פחות רלוונטי שתביע את דעתה

אבל עדיין אני חושבת שכל עוד לא הוטל פה צו איסור פרסום או דיבור אז נשמע לה הגיוני להביע דיעה

נראלי ככה

לא רואה את זה בתור חוצפה מטורפת, יותר כמו אמירה שלא הייתי צריכה לשמוע ולא עזרה לי בכלל

ואני בטוחה שהיא אמרה את זה מרצון טוב

ומי שאמרה לה על זה זה באמת עבד לה לא יודעת איך

אי אפשר לבודד את עניין הצמחים ולתלות את ההצלחה רק בכך.

באופן אישי אני רוצה לחזק אותך שאת פועלת בעניין.

באופן אישי אין לי שום אמונה בכל ענייני הצמחים וגם אם יש סיכוי קלוש, כיוון שחלון הפוריות של האישה הוא לא ארוך אני מעודדת אותך להמשיך בכיוןן שהתחלת ומאחלת לך הצלחה. 

ממש מתסכל שאין תמיכה

ברמה הפרקטית אבל, אם כבר שיתפת את אמא שלך אז אולי תספרי לה שהלכתם גם על הטבעי אבל זה לא עוזר והמטפלים עצמם ממליצים על התהליך?

מניחה שזה יותר ממה שהתכוונת לשתף, אבל אולי בסיטואציה הנוכחית בכל זאת שווה.. 

היא עדיין קצת מפחדת וחושבת שאולי אפשר בלי

הנכון והאחראי!! בהצלחה רבה.

מבינה ממש את הצורך בתמיכה.

וזה באמת מבאס לקבל תגובה כזו.

ברור שזה מרצון טוב. אבל זה ממש לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו.

השאלה אם הקשר שלכם יכול לאפשר לך להגיד לאמא שלך בכנות - 'זה מה שהחלטנו לעשות. ואני ממש צריכה את התמיכה שלך בתהליך הזה, בלי שתנסי לשכנע אותי להחליט אחרת'?

אם זה לא הכיוון - אז אולי שווה לחשוב על מישהי אחרת שתספק לך את התמיכה שאת צריכה.

כי זה באמת חשוב שיהיה את המקום לפרוק ולשתף למישהי שמקשיבה לך ונמצאת שם איתך. אבל את לא יכולה לשנות את אמא שלך ואת התגובות שלה. ואם היא לא יכולה לספק לך את התמיכה שאת צריכה, אז אולי אפשר למצוא את זה אצל מישהי אחרת? (שכנה, חברה)

ואין מישהי אחרת...

ולהגיד לה, אמא, זה מה שהחלטנו אני מבינה שאת חושבת אחרת אבל אני זקוקה לתמיכה שלך בי גם אם את לא מסכימה.

זה קשוח ממש, קרה לנו מקרה דומה

להגיד לה אני יודעת שאת רוצה את הכי טוב בשבילי בכמה שפחות סיכונים, ואני ממש מעריכה את זה.

ואני גם רוצה ככה האמת.

וזה באמת מבלבל כשמציעים אפשרויות שלכאורה יש בהם פחות סיכון זה נשמע מפתה,

אבל לצערי בסיטואציה כרגע מה שהכי נכון לעשות לדעתי זה xyz

אף אחד לא מבטיח שזה הדבר הנכון לעשות, אנו מקבלים החלטות לפי מה שידוע לנו, וכרגע במכלול השיקולים אני חושבת שזה הכיוון שנלך אליו עם כל הקושי.

אני אשמח מאוד לקבל ממך תמיכה בתהליך הזה, לא יהיה לי קל לעבור אותו ללא התמיכה שלך.

הדגשים החשובים:

1. להביע אמפטיה כלפי החששות/ דאגה שלה.

2. לסגור דברים לא רלוונטיים עם החלטות.

3. לבקש במפורש מה שאת זקוקה לו.

רוב האמהות, ובכלל זה נשמע שגם אמא שלך, פועלות לפי מה שהן חושבות שיהיה טובת הילד, גם אם זה לא הכי נעים לשמוע את זה.

במקרה כזה מספיק להגיד מה נתון לדיון ומה לא, ומה העזרה שזקוקים לה, כדי לכוון את ההורים איך לעשות את המקסימום עבור ילדיהם.

או להעביר דרך מישהו שיעביר את המסר?

שאת כבר אחרי ניסיון לשפר את המצב בעזרת אמצעים טבעיים וזה לא עזר?

אם לא, זה הזמן להגיד לאמא - ניסיתי, לא עבד, אני רוצה עוד ילדים, בבקשה תחזקי אותי ותלווי אותי.

לק"י

@בארץ אהבתי

(מקווה שיש לה סיפורים אופטימיים בשבילך).
 

בעז"ה שתהיה לידה קלה ומהירה! ובידיים מלאות ובריאות!

אבל אין לי זמן עכשיו לכתוב

מגיבה כדי לזכור

לידה ראשונה ארוכה נורא נורא, התחילה טבעי, בלי זירוז אבל נתקעה ובסוף קיבלתי פיטוצין כדי שהלידה תתקדם. קצת יותר מיממה מאז שהתחילו הצירים ועד שהילד נולד בסוף. כל הלילה והבוקר העברתי את הצירים בבית, נסעתי לבית חולים לפני הצהריים והילד נולד בלילה, ככה שהייתי בחדר לידה נראה לי תשע שעות.

לידה שניה, קסומה, בבוקר התחילו צירים, בצהריים נסענו, תוך שעתיים מההגעה לבית חולים נולד הילד. 12 שעות מתחילת הצירים.

לידה שלישית, לידה קלה ממש, צירים באחת בלילה, תוך כמה דקות כבר מבינה שאני אוטוטו יולדת, אמבולנס, הגענו לבית חולים בפתיחה מלאה, תוך חצי שעה הילד בחוץ. שעתיים וחצי מהציר הראשון ועד שנולד.

ועכשיו סיפורי לידות יותר מפורטים

בלידה הראשונה הגעתי לבית חולים בפתיחה 7, הייתי בטוחה שעוד מעט אני יולדת, אז ננסה בלי אפידורל, שכבתי במיטה בשביל מוניטור, היו איזה בעיות או משהו, אני לא זוכרת או לא יודעת למה אבל בפועל לא יכולתי לקום ולהיות תנועתית ולהתמודד עם הצירים ורק שכבתי על הגב, אז באיזה שהוא שלב אחרי הרבה מאוד זמן שהלידה לא התקדמה ביקשתי אפידורל. הפתיחה 9.5, כמה שעות, תקועה על 9.5, תוך כדי עלה לי החום, מתחילה להרגיש גרוע, נתנו לי אקמול לוריד, והלידה לא מתקדמת, המיילדת פקעה את המים, לא עזר, בסוף נתנו לי פיטוצין, הגענו לפתיחה מלאה, עוד הרבה זמן יחסית צירי לחץ, אני עם אפידורל ולידה ראשונה, אז לא לחצתי יעיל, ירידות בדופק, חייבים להוציא אותו עכשיו, בסוף נולד עם ואקום. חתך יזום ותפרים...

לקראת הלידה השניה, אני מחליטה לא לקחת אפידורל, להיות תנועתית ולקדם את הלידה, מרגישה שהעובדה ששכבתי על הגב כל הזמן הזה בלי לזוז קצת הייתה חלק מהתקיעה בלידה הראשונה, הרי בבית דברים התפתחו יפה, הגעתי לפתיחה 7! אז כשמתחילים הצירים אני בבית עד שמצטופפים ויוצאים. מגיעים לבית חולים במיון יולדות, פתיחה 7-8. אני בנחת שלי, הרי גם בלידה הקודמת הגעתי בפתיחה כזאת ואז עברו עוד הרבה שעות עד שילדתי. מבקשת לידת מים, מקבלת, מעבירה את הצירים על כדור פיזיו עד שממלאים בריכה, אחר כך מעבירה צירים במים, מגיעים צירי לחץ, אני בעמידת שש בערך, הלידה כואבת נורא נורא אבל ילדתי, תוך שעתיים, בלי חתכים ובלי תפרים. ברוך ה'. כתבתי את הסיפור שלה כבר בניק אחר פה בפורום.

לידה שלישית, הלכנו לישון, ערב רגיל, באמצע הלילה התחילו צירים, תוך כדי הצירים עוד קמתי לילד שבכה וחזרתי לישון תוך כדי אני מהרהרת שאלו צירי לידה, הערתי את בעלי, התחלתי לתזמן, הצירים מצטופפים במהירות, אני מבינה שאין זמן, מתלבשים מתארגנים, אין זמן לחשוב בכלל, מזמינים אמבולנס. ברוך ה' אחרי דקות ארוכות מורטות עצבים (והרבה צירים צפופים מאוד וכואבים) האמבולנס מגיע, איך שעליתי והתחלנו לנסוע מתחיל גשם, אני מסתכלת על הגשם בחלון וכבר הלב שלי מתרחב, איך אני אוהבת גשם, איזה כיף לנסוע ללדת בלילה כזה של גשמי ברכה! מעבירה את הצירים באמבולנס בעמידת שש תוך השמעת קולות נמוכים, מרגישה גיבורה, וגם מרגישה שליטה במצב, כואב נורא אבל אני מתמודדת, אני יודעת מה לעשות, אני בשליטה וזה עובד טוב. וגם, אני מתרכזת בלהחזיק ולא ליפול בנסיעה וזה עוזר להפחית מהכאב של הציר שאני ממוקדת במשימה אחרת. אבל מצד שני אני מרגישה שהלידה מתקרבת ואנחנו עוד בדרך ואני כבר בלחץ שנספיק להגיע. ברוך ה' מגיעים לבית חולים, ציר אחד בקבלה, ציר חזק נוסף במיון יולדות, אני פשוט ניגשת למיטה שהייתה נראית לי פנויה ונקיה מעבירה את הציר, אחריו ניגשת אלי כוננית (מסתבר שהגעתי בלילה עמוס בלידות) רוצה לחבר למוניטור, אמרתי לה שאין סיכוי, אז ביקשה לבדוק אותי, אני עולה על המיטה והיא בודקת "פתיחה מלאה". מתלבטים אם אני מסוגלת לעבור לחדר לידה, ברוך ה' כן. בחדר לידה אפילו יש בריכה ללידת מים, לא רלוונטי בשלב שלי. שתי מילדות מקסימות ופראמדיקית מהממת שמלווה אותי כמו דולה. עוד כמה צירים, אני מתמודדת איתם כמו בהתחלה, עמידה על הברכיים ונשענת על המיטה, קולות נמוכים, מצטרף אליהם עיסוי בגב, הכל טוב, כואב כואב אבל תחושת שליטה. ואז מגיעים צירי לחץ, כאן השליטה הלכה, אני צורחת, ומרגישה שאני לא יכולה, כואב ואני לא רוצה לעבור את זה, אבל אין ברירה, כמה לחיצות והמים פקעו, עוד לחיצה או שתיים, בכל הכח והתינוק יוצא. שעתיים וחצי מתחילת הצירים, חצי שעה מהכניסה לבית החולים, נולד. השיליה גם יוצאת שלמה, הוא עלי, יונק, וזהו, הלידה מאחורינו, הילד כאן. המיילדות דאגו לי לקבל מיטה במחלקה, ודאגו לי למקלחת בחדר לידה כי מי יודע מה יהיה במחלקה העמוסה כשאגיע. ואני מרגישה נהדר, מלאה באנרגיות ומשתאה לנוכח הפלא הזה, ילדתי וכבר הכל טוב איתי, התאוששתי, עומדת, הולכת.

הקב"ה פינק אותי בלידה קלה, אמנם היה כואב, אבל הייתי בשליטה והתמודדתי. והיה כל כך מהר שהיו לי אנרגיות לעבור הכל, נשארו לי כוחות ללחוץ חזק חזק בסוף, לא הגעתי ללידה מותשת.

וקיבלתי אוצר, תינוק יפהפה, מתוק, עירני ורגוע.

וכשאני חושבת על הלידות הבאות שיהיו, בתודעה שלי הלידה הראשונה הייתה כי עוד לא ילדתי אף פעם, הגוף שלי היה צריך ללמוד ללדת, היו שם גם דברים לא בשליטתי, אבל היו גם דברים שאפשר לשנות והרבה יותר סביר לי שהלידות הבאות יראו כמו השתיים האחרונות. כמובן שאנחנו לא יכולות לתכנן שום דבר, כמו שהפתיע אותי מאוד בלידה האחרונה שאיך שהתחילו צירים ישר הייתי צריכה לצאת, בניגוד לשתי הלידות לפניה שבהן העברתי שעות של צירים בבית.

שימי לב, שהיא שאלה על לידה של זירוז מאפס, האם יש סיכוי שבלידה שניה תהיה מהירה יותר...

בלידה שניה הגעתי ב11 בבוקר למעקב הריון עודף בלי שום ציר,

 ב17 התחילו צירים קלים

ב22 בלילה חיבקתי את האוצר

כי הגוף כבר חווה פעם לידה.

ויכולה להיות לידה בזירוז שתהיה יותר מהירה.

בלידה הראשונה שלי ילדתי בזירוז מאפס.

בסביבות 22:00 שמו לי בלון.

בסביבות 2:00 התחילו צירים.

במשך היום הייתי עם צירים, עד שבצהריים יצא הבלון והגעתי לפתיחה 4.

בערב עשו לי סטריפינג ונכנסתי לחדר לידה.

הסוף אצלי תמיד מאוד מהיר, ואחרי בערך שעה וחצי בחדר לידה ילדתי.

סך הכל מתחילת בזירוז עברו פחות מ 24 שעות.

שאר הלידות לא ילדתי בזירוז.

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

במיוחד עם ההכנה שתעשי לו

כולה לילה וזה דודה שהוא מכיר

מקסימום את יכולה להשאיר לה כל מיני דברים שימריצו אותו איזה ממתק לבוקר

או לישון לידה בסלון דברים כאלה

מקסימום לא יישנו

הוא עם דמות שמכיר

בשעות הערב (לא הרבה פעמים בערב אחד, אלא הרבה ערבים יוצא שמעוררת)

ואיכשהו בכל הפעמים שהבאנו בייביסיטר לשעות האלה, היא ישנה שנת ישרים. נראה לי הבייביסיטר לא מבינה למה אני משאירה לה כל פעם הנחיות מה לעשות אם היא מתעוררת..

אז אולי זה בכלל סגולה להביא מישהו אחר

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

יש לי גם בגיל הזה, עושה לנו סיוטים בלילות, קם מלא בצרחות איימים , מביאים לו מטרנה, נדנודים, ששששש...

כל מיני, נרדם וקם שוב. מה הבאה? שהוא קם כולו רטוב בגלל המטרנה. קר. וצריך לקלח אותו ולהדליק דוד כל בוקר ואני ממהרת לצאת.

אין איך לעודד חוץ מזה שבסוף זה עובר מתישהו. 

הוא לא אוכל כמו שצריך ביום וזה לגמרי בעיה שלנו, אנחנו מאד מנשנשים לאורך היום והוא גם

פחות ארוחות מסודרות.

צריך..

לדעתי אפשר לעשות תהליך

בהתחלה לשכב ממש לידו

כל לילה להרחיק את המזרן עד שתעברו לכיסא ליד הדלת

ואז לקצר את הזמן

לגבי האמבטיה לדעתי להמשיך לקלח ולא להתרגש

זה פשוט יעבור מתישהו

אני ממש רוצה להיות על זה. הבעיה שמנסים יפה עד שיש את הלילה הזה שאת ככ גמורה ואת נשברת

ככה היה עד עכשיו. באמת ניסינו והצלחנו יפה, עד שבא הלילה הזה שאני פשוט גמורה ונשברת