איזה תגובות מתאים לך לקבל ואיזה לא?

כי יש לי הרבה מה לכתוב, השאלה אם את רוצה לשמוע❤️

או שאת רוצה תשובות שמחזקות את ההרגשה שלך (שזה ממש לגיטימי)

בריכוזים היהודיים באירופה לא חסרה אנטישמיות

ארה"ב באמת חלום

בעלי אזרח (הילדים יכולים לקבל מחוק הסבא. אני לא אזרחית). מעבר לרצון לעבור - אין משהו מעבר.

אנחנו מסודרים כאן עם מקומות עבודה, הילדים לא דוברי אנגלית. המעבר בטח ממש מסובך מבחינה בירוקרטית כך שזה נשאר בגדר חלום.

נ.ב. יוצא לי לחשוב לאחרונה על השנים טרום השואה. היהודים שברחו מראש - לא עברו את הסיוט הזה וניצלו -  האם זה לא הזמן לקום וללכת?! 

אנחנו במצב יחסית דומה לא בדיוק מבחינה טכנית, וכן, חושבים על מעבר, גם בטחונית וגם כי מכל בחינה אחרת המצב מידרדר פה (חינוך כלכלה בריאות וכו).

מסיבות מסויימות כנראה שנבחר שלא לעבור ב5-10 שנים הקרובות.

אני עדיין מקווה לעבור כשזה יהפוך לרלוונטי, אבל באמת הכי מפחיד אותי זה הקטע התעסוקתי. לא יודעת כמה קל יהיה לנו להשתלב שם מהבחינה הזאת ואז מן הסתם זה מסבך הכל ברמה הכלכלית.

לגביכם דוקא לא רואה למה זה כזה מסובך בירוקרטית.

גם אם הילדים שלכם לא היו זכאים מכח חוק הסבא, ברגע שאתם עוברים לשם הם זכאים לאזרחות על סעיף אימיגריישן, ואת זכאית לגרין קארד. לוקח איזה שנה לקבל אותו אז תתכננו הרבה מראש, אבל כשתגיעו תוכלי לעבוד והכל.

המקצועות שלכם רלוונטיים גם לחול?

אם אתם בתחומי הוראה (לפחות אחד מכם) אתם יכולים לעשות שנה שנתיים שליחות ולראות איך זה בשבילכם בכלל  ואז להבין אם מתאים לכם לעבור.

ולגבי פסקת הסיום שלך, אני מרגישה שאנחנו במצב גרוע פה אבל גם ברוב המקומות בחול כרגע נגיד קנדה שהיתה ממש בטוחה - כבר ממש לא. גם ארהב מידרדרת. בתחושה שלי החששות פה בארץ ובחול הם מאד שונים זה מזה אז תלוי ממה את  מפחדת. אבל במבחן התוצאה לפחות בנקודת הזמן הזו אני חושבת שגם אם יותר מפחיד או מלחיץ להיות יהודי בחול, נראה שיותר מסוכן להיות יהודי בארץ. אז שוב, השאלה מה קשה לך ומה החשש שלך.

בעלי אזרח אמריקאי (כי אמא שלו גדלה שם), ובעבר אמא שלו הציעה לנו לעשות לילדים אזרחות אמריקאית. מבחינתנו זה לא עמד בכלל על הפרק (כי אנחנו לא רוצים לצאת מהארץ בכלל), אבל כיום גם אמא שלו מודה שלא כדאי לעשות אזרחות אמריקאית, כי מבחינה כלכלית זה יכול להיות רק קשה יותר.

אז תחשבי על מגורים שם - ארצות הברית היא מעצמה כלכלית לא סתם, זה מכיוון שהיא יודעת לגבות את המיסים כמו שצריך, ואולי לפעמים בצורה דרקונית קצת.

חוץ מזה - תחשבי על זה שבסופו של דבר תמיד תהיו זרים שם, בגדר מהגרים.

שלישית - תחשבי על הסכנות שיש שם: כושים אלימים, סופות, סתם שודים... (אני לא מכירה את זה מתוך בירור עמוק, כמובן, כי מעולם לא חשבנו לעבור לשם)

בקיצור, יכול להיות שתחליפי סכנה מוכרת בסכנה חדשה...

אבל האמת האמיתית היא (וזה מה שמבדיל את מצבנו כיום ממצבם של אלה שנמלטו רגע לפני השואה) - שזו הארץ שלנו. המקום היחיד שבו מתאים לנו כיהודים לגור. ולא משנה מה קורה בה.

מבחינתי רק רוח שתישא אותי הרחק מכאן בכוח תוציא אותי מהארץ שלי, הארץ שה' הבטיח לאבות אבותיי, הארץ הנבחרת מכל הארצות.

ומצבנו כיום טוב לאין שיעור ממצב היהודים בשואה ולפניה... עוד לפני השואה היו שהבינו שאין מקום אחר ליהודים מלבד ארץ ישראל. לאחריה - התחושה הזו התחדדה פי כמה.

ובזכות זה קמה מדינת ישראל. ובזכות זה גם קם לנו צבא, שהוא (בכורח המציאות) אחד הצבאות החזקים בעולם. ובזכות זה - אין יותר סיכוי שתבוא אומה שלמה ותנסה להכניס אותנו לתאי גזים...

אז נכון, הגאולה עדיין לא שלמה. אפילו בכלל לא. אבל עוד לפני קום המדינה היו יהודים שהתעקשו לגור דווקא פה. אז עכשיו, כשיש לנו מוסדות מדינה יהודיים (!!) באמת אין סיבה לוותר על המגורים בארץ כל כך מהר, עם כל הקשיים הנוראיים שיש פה ועם כל החששות הכבדים שרק הולכים ומתגברים עכשיו

ואת יודעת מה? גם אם באמת אני ומשפחתי עתידים חלילה להיהרג - אני מעדיפה שזה יהיה על אדמת הארץ הזו, ולא לחיות על אדמת ארץ אחרת, ארץ טמאה.

ואני מאמינה באמונה שלמה שהגאולה השלמה עוד בוא תבוא, והיא תתחיל כאן, בארץ ישראל, ואלה שיגורו בה יהיו הראשונים לראות אותה ולקחת בה חלק...

כתבתי ארוך. ואולי קצת לא רגיש לפחד האמיתי והמוצדק שיש לך.

בכל זאת הרגשתי צורך לכתוב זאת.

ועכשיו - אפשר לנסות לדון בפחד עצמו בצורה נקייה, ולמצוא לו פתרונות קרובים יותר...❤️

לא תהיה גלות נוספת, הבית השלישי לא ייפול.

כמה שקשה עכשיו, ואולי עוד יהיה קשה יותר לפני שיהיה טוב. אבל אנחנו לקראת הגאולה השלמה בע"ה במהרה

לי הבחירות שלנו קשורות גם לצרכים שלנו, וגם לערכים שלנו.

וכאן בעצם השאלה היא מה הערכים שמובילים אותנו, מה חשוב לנו.

האם אנחנו רואים בארץ ישראל ובמדינת ישראל אידיאל. איך אנחנו רואים את התפקיד שלנו כאנשים עובדי ה'. מה המקום שלנו בתוך הסיפור של עם ישראל.

מודה שקשה לי עם ההשוואה למצב לפני השואה. כאילו להיות יהודי גולה באירופה ולהיות יהודי בארץ ישראל במדינה יהודית זה אותו הדבר.

אבל השאלה שלך בעיקר גורמת לי להעלות שאלות. על איזה יהודים אנחנו רוצים להיות, מה הסיפור שלנו וכמה אנחנו רואים עצמנו כחלק מכל זה.

דווקא לפני שואה בארץ היה נורא מסוכן, פוגרום של 1920, פרעות תרפ"ט, מרד ערבי 1936-1939, רב ערבי עויין. ובאירופה היה סביר פלוס.

אני חושבת שאם הוחלט בשמים שבן אדם ימות אז גם אם הוא לא ימות בפיגוע יש מאה דרכים אחרות .

כמובן סכנת התבוללות. וסכנת נאמנות. בתור אזרח אמריקאי תצטרכי להיות נאמנה לאמריקה. הרבה פעמים נאמנות הזו מתנגשת עם נאמנות לישראל. תמיד תהיו בסוג של קונפליקט פנימי. 

על פניו ניראה דומה.

לעומת זאת היום בארץ. קודם כל אנחנו בארץ שזאת כבר זכות עצומה. יש כאן שלטון יהודי, כמעט רוב היהודים בעולם חיים בארץ, יותר ויותר יהודים מתחברים לזהות היהודית שלהם, ועוד יותר בעקבות המלחמה. יש לנו צבא שקורא בשם ה'! כל האויבים סביבנו במצב מוחלש, חיזבאללה חטפה קשה, חמאס עכשיו מתחיל לשקם את ההריסות שלו, סוריה אחרי מהפכה ובסיעתא דשמיא עצומה הרסנו את היכולות הצבאיות שלהם בקלות, הכוח של איראן ורוסיה באיזור נחלש מאוד.

יש לנו עוד דרך ארוכה, גם מבחינת בטחונית וגם מבחינה רוחנית. ויש גם נפילות ונסיגות בדרך. וזה קשה וכואב. אבל אנחנו בפעמי גאולה, כבר לא בחבלי הגלות. אבל הגאולה באה קמעא קמעא.

וכל אחת שעושה את החלק שלה להוסיף תורה, יראת שמיים, אור, טוב וחסד ולקדש את שם ה' בעולם, אם זה לקיים מצוות ולהתפלל, אם זה לגדל ילדים לתורה ומצוות ויראת שמיים, אם זה להחזיק את הבית כשהבעל הולך למילואים להיות שותף בשמירה על עם ישראל וביעור הרוע מהעולם, או כל דרך אחרת. בייחוד בעם ישראל, בייחוד בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש וכאן ה' בירך את האבות שיהיו עם גדול שיאיר לעולם, וכל נבואות הגאולה מדברות על תקומת עם ישראל בארץ ישראל - היא שותפה בתהליך הגאולה. 

רוצה להגיד שראיתי שפרסמו *ששירות בתי הסוהר*(ולא מפגינים ימנים וכו'...שאז זה ברור) תלו שלט מחוץ לבית הסוהר שממנו השתחררו המחבלים שכתוב עליו: "עם הנצח לא שוכח, ארדוף אוייבי ואשיגם" עם תרגום לערבית. כמעט בכיתי מהתרגשות. לפני השואה הייתה כל כך הרבה התבוללות. והיום ב"ה ניצחון הרוח שלנו מדהים.

יש להם הזדמנות לעלות לארץ ולהיות עם העם שלהם

ולא להשאר בין כל האנטישמים....

ואם הוא היה פה איתנו היום הוא היה אומר לך בשום אופן לא לעזוב

זאת הארץ שלנו.

זה הבדל ענק!

שם, הם היו בארץ לא להם ולכן כשהכל התחיל היה צריך לעזוב.

פה- אנחנו בדרך לגאולה!

אותו סבא מסר את הנפש למען ארץ ישראל ונפצע אנוש במלחמת השחרור

אני גם אזרחית ארה"ב

ואני ממש לא מסוגלת לחשוב על לעזוב את הארץ המובטחת

ובדיוק מהסיבות שכתבת. ומה שהוספת גם לגבי טרום השואה. כאילו כתבת אותי.
אני חשבתי על קנדה.

גם לי היה ברור, שאני לא נישארת בארץ כזאת. שאני רוצה להימלט ולמלט את הילדים שלי מהגורל הנורא שניראה שעומד להיות על כל היהודים.
אלי לא דיבר כל העיניין הלאומי ושמירה על הארץ ומושגים גדולים. אני בסף הכל רוצה לחיות. ולתת לילדים שלי חיים רגילים. לא רוצה ליסבול למען אף מטרה. ולא רוצה, ולא מוכנה לתת לילדים שלי ליסבול עבור אף מטרה.
ולמרות זאת, חיזק אותי מאוד ליקרוא דברים שניכתבו פה בפורום בנושא הזה.
יש פה נשים מדהימות, צדיקות וחזקות שאני רק שואפת להיות כמותן!!

בעלי שאל על זה רב, והתשובה שלו היתה שארץ ישראל היא "ארץ אשר תמיד עיני ה אלוקיך בה", שזאת הארץ שיש בה את ההשגחה הכי חזקה ושבה יש שמירה מיוחדת יותר מכל מקום אחר. והוא המליץ לנו להישאר.
בחרנו להקשיב לו, למרות שזה קשה לקבל את זה.
אני לא אומרת שהמחשבה לעשות את זה לא ממשיכה לעלות בי מפעם לפעם, בפעמים הנדירות שבהם אני פותחת חדשות ומזדעזעת.
למרות שאני רואה שגם בקנדה -שחשבתי אותה כבטוחה, האנטישמיות מתגברת, ופורעים ערביים מתפרעים בלי הפרעה.
אז מרגיש שבעצם - אין אף מקום בעולם שבו נוכל להיות באמת רגועים - כל עוד שאנחנו גאים ורוצים להמשיך לישמור על היהדות שלנו ועל התורה והמיצוות - כך שממילא - איפה שנהיה ידעו שאנחנו יהודים, ולא נוכל להיות רגועים.
 

שום מקום בעולם לא באמת בטוח ליהודים ולאחרונה זה נהיה בולט יותר ויותר

גיסי עלה מארה''ב ואומר שאין מה להשוות בין מגוריפ כאן לשם הוא אומר שכאן יש משהו יהודי קדוש יותר

לגבי החששות הלגמרי מוצדקים שלך...אולי לעבור לאיזור יותר בטוח בארץ?

אבל אז נזכרתי כמה האנטישמיות גואה בעולם.

לא שזה משהו שהייתי עושה,

אני לגמרי מאמינה שהמקום של יהודים זה בארץ ישראל ואם כבר הייתי עוברת אז זה לצורך שליחות ולא לצורך בריחה.

אתם גרים באזור יותר מאותגר בטחונית?

אם כן, אולי שווה לעבור למקום יותר רגוע כדי לקבל קצת יותר ביטחון.

לא מנהלת את חיי לפי פחדים

פחד נועד להגן מפני סכנות

בפועל הוא יכול לנהל חיים שלמים של אנשים

אני מרגישה מאד נכון לחיות פה ולגדל את ילדי

זו המדינה שלי ואף אחד לא יפחיד אותי לגור בה

למדתי למסגר את הפחד בגודל המתאים לו כי הוא יכול לפגוע בחיים הרבה יותר ממלחמות ופיגועים

שבחו"ל המצב יותר טוב?

רק השבוע היה בשוויץ, שנחשבת מדינה בטוחה יחסית, היו השבוע תהלוכות של פרי פלסטין

אירופה הולכת נורא להשתנות בתקופה הקרובה

ותאמיני לי שלמשטרה ול"צבא" שם אין באמת יכולת להתמודד עם מצבי טרור....

מפחיד או לפחות אותו הדבר..

על סמך מה אתן אומרות? אני שואלת בכנות. כי בעיניי פי אלף יותר מפחיד פה.

נכון יש שם תהלוכות פרו פלסטיניות וצריך להוריד את הכיפה ובקמפוסים בארהב המצב קשה. וואלה זה לא נעים. אבל עזבו את ה7.10 בעצמו שזה לא דבר להקל בו ראש בכלל, תסתכלו על המספרים.

רק מאז ה7.10 נרצחו פה בפיגועים, לא במלחמה עצמה, מעל 50 איש ונפצעו באזור ה400 (לקחתי מספרים מויקיפדיה, מניחה שהם לוקחים מהחדשות שלוקחות גם נפגעי חרדה).

גם בשנים אחרות יש כמות עצומה של נפגעים.

כמה היום בחול? בתקופת המלחמה, שמאד החריפה את המצב, לדעתי רובנו יכולים לספור על שתי ידיים או פחות מזה את כמות הנרצחים בעולם על רקע אנטישמי בתקופה הזו, (3 בארהב, אחד באמירויות. מניחה שהיו עוד שאני לא זוכרת כרגע?), או את האירועים האנטישמיים הגדולים (לינץ באמסטרדם, תהלוכות בארהב, בטח שכחתי עוד כמה).

אני לא מנסה להחליש, ומי שמרגיש בטוחה  פה - אני מקנאת בכן, באמת. אבל עובדתית, מספרית, שם יותר מפחיד? אולי. אבל יותר מסוכן? ממש לא בטוח. בחול, שבואו נזכור מדובר במילה אחת שכוללת מאות אלפי ערים שמאכלסות מליארדי אנשים, שברחובותיהן יהודים לא מוגנים במיוחד יותר מכאן והרבה יותר "נגישים" לאנטישמיים, סטטיסטית הסכנה למות או להיפגע שם באירוע אנטישמי היא הרבה הרבה הרבההההה יותר קטנה מאשר בארץ.

נכון יש גם סכנות אחרות (גם פה), ויש פה יותר *תחושת* ביטחון, ומהגרים מרגישים זרים הרבה שנים (עושים את זה עבור הילדים בדכ..). אבל באמת אני מנסה להבין מאיפה הביטחון המוחלט הזה.. לא בקטע מתנשא או מוריד, הכי בכנות. כי אני ממש לא מרגישה פה יותר בטוחה באופן אמפירי.

ולגבי הבית השלישי לא יחרב.. זה מדרש אבל אין לזה באמת ביסוס במקורות. כל הדברים שאומרים בנושא הזה ולוקחים מהמקורות נאמרו בכלל על בית שני. אין שום הבטחה אלוקית כזאת (וגם לא ממש הגיוני שתהיה. מה אם נחטא לא יהיו עונשים? לא יכולה להיות גלות שלישית? בשביל מה אנחנו קוראים את פרשת והיה אם שמוע אם בעצם זה מבוטל כי לא יהיה עוד חורבן?)

לאנשים שגרים בארץ

תאמיני לי שיש שם המון קשיים אחרים ובעיות אחרות

נראים יהודים. אם אף אחד לא יודע, אז לא אמורה להיות אנטישמיות. אבל אם יש לכם פרצוף טיפוסי הורדת כיפה לא תועיל פה.

רמת סכנות היא אחרת. לפני שעשיתי עליה שליחי סוכנות תמיד אמרו שהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים הרבה יותר גבוה מסיכוי להיפגע בפיגוע.

אז אם את עושה רילוקיישן את צריכה שכונה טובה עם סביבה יהודית.

לגבי ילדים אם הם יהיו כבר  בגיל בית ספר לא בטוח שהם ישתלבו בקלות. אם הם לא ישתלבו וההורים כל הזמן בעבודה , נכנסים לצרה רצינית.

נקודה נוספת. אמריקה נמצאת עכשיו בנקודת משבר בין פרוגרס לשמרנות, יש להם נשיא כמעט בן שמונים עם אמירות מוזרות כמו לכבוש את קנדה. כך שיכול להיות שהמצב הרגוע ישתנה.

למה ? כי בצד דמוקרטים לא אוהבים יהודים בגלל מוסלמים. ובצד רפובליקנים יש כוחות לאומניים קיצוניים והם גם לא אוהבים יהודים .

קראתי אצל רב כהנא שמתחת לשטח יש הרבה אנטישמיות ובסוף היא תתפוצץ. לגבי אזרחים ערבים בארץ הוא צדק כך שאין סיבה שגם בנושא הזה הוא טעה.

עוד נקודה. אני יכולה להגיד שלא אהבתי עליה מרוסיה מלפני שנתיים גם את אלו היהודים. כי מבחינתם ישראל היא סוג של עיר מקלט כי נהיה רע ברוסיה. אבל אני לא אמורה לשמור להם על עיר מקלט. אם הם אוהבים רוסיה שיישארו ברוסיה גם כשפחות טוב שם.

בית שלי הוא לא מקלט זמני. וזו גם סיבה מוצדקת לאנטישמיות , כאילו יש לך אנשים לא נאמנים לשום מקום, מוכנים לרוץ ממדינה למדינה כל זמן בחיפוש אחרי חיים טובים . 

שנראה לי בסוף זה לא המוקד, איפה אני מרגישה בטוחה יותר.

יכול להיות שכאנשים פרטיים, הרבה יותר בטוח בחו"ל. יכול להיות

אבל אין לי ספק בכלל, שזה שיש מדינה יהודית, שומר גם על היהודים בחו"ל. כי אם חס וחלילה יהיה עכשיו ניסיון חוזר לשואה על יהודים באירופה, יש למדינת ישראל כוח להשפיע על זה. אם נחטף יהודי בחו"ל, אם יש פיגוע נגד יהודים בחו"ל, זה עניין של מדינת ישראל. בעצם קיומה של מדינת ישראל, היא מספקת הגנה גם ליהודים שאינם אזרחיה.

נכון, זו לא הגנה מלאה. גם עבורנו בארץ אנחנו רואים שיש פיגועים והשמירה היא לא ב100%.

אבל זה כן נותן ביטחון הרבה מעבר למי שנמצא כאן בארץ.

ובאמת באמת, השאלה בעיניי היא לא הביטחון של המשפחה האישית שלי. זה לגמרי שאלות של דרך, אמונה, ערכים.

אני מבינה את הפחד, לא מסוגלת לראות את עצמי עוברת למקום אחר. עוזבת מדינה וארץ שבמשך דורות התפללו להגיע אליה.

כן, קשה כאן. ממש. אבל זה בית, זה חלק מהסיפור שלנו, מהשליחות שלנו, מהעם שלנו.

זו שאלה ממש גדולה עבורי, מה החלק שלי בעם אם אבחר לעזוב. האם זה אומר שאני מפנה גב ומחליטה לא להיות חלק?

בעיני לבחור לעזוב זה לא בהכרח עם להפנות גב  יש דברים שנכונים לי למרות שהם לא חלק מהמאמץ החברתי, האם זו הפנית גב?

אדם שמקבל תפקיד לא קרבי למרות שעל פניו יש לו פרופיל קרבי אבל הוא יודע שהוא רגיש בצורה קיצונית וזה ישבור אותו נפשית להיות לוחם, הוא מפנה גב? זו רק דוגמא, לא השוואה למצבים אחרים. אבל אני חושבת שצריך להפריד בין הדברים.

אנשים עוזבים מקומות, וגם תומכים מרחוק באופן שמתאים להם, בסוף החיים בנויים מהחלטות אישיות, אנחנו לא יכולים לעשות את הבחירות של החברה במקום את הבחירות של עצמנו.. 

ולכן שוב זה קשור לעניין של ערכים וסדרי עדיפויות.

לגבי הדוגמה - אדם שיישבר נפשית מלהיות לוחם, לא יכול להיות לוחם. בסוף זה לא יהיה טוב למערכת מהרבה סיבות, ולכן הוא פשוט לא יהיה לוחם.

אבל בהחלט יש אנשים שהיו מעדיפים שלא להיות לוחמים כי סדר העדיפויות שלהם הוא אחר, אבל אף אחד לא שואל אותם כי זה מה שצריך אז זה מה שעושים.

לגבי החלטות אישיות והחלטות של חברה.

שוב הכל שאלה של ערכים וסדרי עדיפויות.

ההחלטות האישיות שאני מקבלת לא קשורות רק לשאלה מה יהיה *לי* טוב. אלא איזה אדם אני רוצה להיות, חלק מאיזה חברה אני רוצה להיות, חלק מאיזה סיפור. מה האידיאל הכללי שמנחה אותי.

בהשקפת העולם שלי, מדינת ישראל היום היא חלק מהסיפור של עם ישראל. היא חלק מגאולת ישראל. אני רוצה להיות חלק מזה. ומכיוון שבהשקפת העולם שלי זה שיש לעם ישראל מדינה, נותן ביטחון עצום ליהודים, ומקדם אותנו עוד שלב בדרך לגאולה, ומכיוון שבשביל שתהיה לנו מדינה צריך אנשים שיגורו בה, אז אני גרה כאן.

כן, יכול להיות שיש מי שיחליף אחרת. שיחליט שזה לא מתאים לו נפשית. זו החלטה לגיטימית. אבל כן, המשמעות של זה היא שהוא פחות שותף בבניית מדינת ישראל. האם אפשר לתמוך מרחוק? אפשר.

האם זה אותו דבר כמו לגור כאן? לא.

אין לי בעיה עם האמירה שיש אנשים שזה לא מתאים להם. שמעדיפים שקט ורוגע. אני יכולה לקבל את זה.

אבל להגיד שזה אותה תמיכה אותה שותפות כמו לגור כאן, זה לא.

יש לבחירות מחיר.

הבחירה לקחת חלק פעיל בהקמת מדינת ישראל (שמבחינתי מי שגר בארץ לוקח חלק פעיל), כוללת בתוכה מחירים גדולים, אבל גם זכויות גדולות.

הבחירה לרדת מהארץ בעקבות קושי, היא לגיטימית, אבל גם לה יש מחיר - מחיר של פחות שותפות, מחיר של להיות פחות חלק. זה בסדר. מותר. אבל אי אפשר להגיד שזה אותו הדבר.

כמו שאי אפשר להגיד שמי שעשה מילואים בשנה האחרונה ומי שגר כאן, נותנים את חלקם באותה הצורה.

אני רק רציתי להגיד שזו בחירה לגיטימית ובעיני היא לא הפנית גב.

נכון, זה לא אותם מחירים שמשלמים האנשים שגרים פה. זו המטרה... לא לשלם את המחירים האלה. ברור שזה לא אותו הדבר.

אבל לא חושבת שזה מחייב שאת מפנה גב. 

להיות בחירה לגיטימית ועדיין היא כוללת בתוכה גם קצת הפניית גב.

גם מי שיכול להתגייס ולא מתגייס מפנה את הגב.

אם מסתכלים על עם ישראל ככלל, ועל מדינת ישראל כאינטרס יהודי, אז מי שבוחר לעזוב כי קשה כאן, זה אומר שזה אחד פחות שמחזיק כאן את הקושי. זו לא הפניית גב טוטאלית של "לא אכפת לי", אבל כן יש כאן בעצם אמירה שכבר פחות חשוב לי להיות שותף, אני לא מוכן לשלם את המחיר ולכן אני עוזב.

את ו @אולי בקרוב וגם @שוקולד פרה. אומרות משהו דומה, ואני מבינה את ההגיון אבל מאד קשה לי לקבל אותו.

כי בעצם כמו שאתן אומרות - איך יכול להיות שכולנו נותנים כתף ומישהו קם והולך, אז אפשר מהצד השני להגיד - יש פה אנשים שמסכנים את עצמם ואת התלויים בהם באופן לא אחראי, האם אני צריך להיות לא אחראי רק כי זה מה שהם עושים?

בסוף מדובר פה בנקודת מבט אחרת.

אם הייתי מרגישה שיש סיכוי לחיות פה בביטחון אולי לא הייתי מרגישה שככ צריך ללכת. אבל אני מרגישה שגם בטחונית, ולאט לאט גם בכל תחום אחר המצב פה מידרדר ברמות.

למה אני צריכה להישאר על הספינה השוקעת רק כי יש בה אנשים שחושבים שהם יצליחו להינצל?

זה מאד בוטה אני יודעת ומתנצלת.. 

להבין את החלק השני של הדברים שלך.

לא כל כך מצליחה להבין את החלק הראשון. "אנשים שמסכנים באופן חסר אחריות". כאן אני חולקת פשוט כי זה לא שמישהו כאן היה בוחר בכיף שלו שיהרגו אותנו, זה האויבים שלנו מסביב שרוצים בזה. אז אולי יש כאן בכלל פער איך אנחנו תופסות את המציאות כאן ואת הגורמים לה.

לגבי "למה אני צריכה להישאר על הספינה השוקעת רק כי יש בה אנשים שחושבים שהם יצליחו להינצל?"

את לא צריכה. באמת שלא.

כל מה שאני כותבת זה לא כי חייב. זה שאלות שעולות גם לי בעקבות השרשור. אבל אין כאן עניין להגיד שזה מה שצריך. יותר עניין של שאלה מה אנחנו רוצים

כי צודקת למה באמת להשאר ולהסתכן?

אבל כאדם מאמין בעיני אין אופציה אחרת

לברוח לחו''ל זה פשוט ניכור עצמי. וקריעה לש החלק הכי מהותי בזהות שלנו ובממשעות שלנו.

זה לא מפנה גב עבור מי שנשאר

אלא עבור הנשמה שלך.

בעיני הבסיס של אמונה הז שייכות לה'  ולתורה, ולעמ''י ולארץ ישראל

תורה שמנותקת מהשייכות לעמ''י זה כמו תורה מנח ועד אברהם אבינו

מה נשאר ממנה?

כל הלב לש התנ''ך זה עם ישראל

והמסע שלו

וכל מה שעבר בכל הנסיונות

וכל הלב לש התורה זה להיות שייכים לעם שלנו, לארץ האחת והיחידה שלנו ואין לה תחליף כי הכח 'שלה זה הנשמה שיש בארץ ...ושום נוחות וכסף וקלות לא יעניקו נשמה ושכינה ואלוקות.

ואפשר לברוח

אבל באמת בעיני

ה80-90 נשה פה בעולם עוברות

מה ילך איתי הלאה אם אנתק את עצמי מכל השליחות והמשמעות של הקיום שלי?

ועכשיו כשאנחנו פה כעם

לפרוש לחו''ל זה להתנתק גם מא''י וגם מעם ישראל..

ואגב לנתק בינהן .לדרג אותן..על סמך מה?

אבל באמת מרגישה מוזר מהשרשור הזה

קצת בהלם תרבות וגדלתי אגב במשפחה לא דתית בעלל ועדיין גם א זמעולם לא עלה בדעתי לברוח מהזהות שלי

עם כל הפחד שיש

לא כהטפה

פשוט כואב לי הניתוק והחוסר שייכות

בין אדם שומר תורה ומצוות שחי בחו"ל לבין אדם יהודי שחי בארץ אבל לא רואה את עצמו חלק מעם ישראל במובנים של שמירת מצוות או חמור מכך נישואי תערובת(ניתוק מעם ישראל).

אין בזה הדרגתיות בעינייך?

אני תופסת את המציאות לגמרי אחרת, אני חושבת שהעתיד,של עם ישראל נמצא כאן, עם כל הקשיים, ואני רוצה חהיות חלק מזה, מתהליך הגאולה של עם ישראל, אני רואה ביהדות בחול ספינה שוקעת...

וגם רןאים שבכל גלות, היהודים הגיעו, היה להם טוב תקופה ואז הכל התהפך עליהם, ורואים את זה קורה בארופה שמתמלאת במוסלמים, וגם בארצות הברית ובקנדה ( מזכירה לך את מה שקורה בקמפוסים בארצות הברית מבחינת אנטישמיות).

מסוכן להיות יהודי בכל מקום, כאן לפחות יש לנו צבא שלנו, שבאמת אכפת לו מאיתנו ואנחנו לא תלוים בחסדים של שוטרים גויים שמגנים עלינו רק אם בא להם. 

מי שיעשה לטובת הכלל.

זה כמו במילואים-אם כל אחד יחשוב רק כמה זה לא מתאים לו עכשו, לא יהיה מי שיעשה את זה. אם כל אחד יחשוב כמה מפחיד לו פה ובמקום אחר לא מפחיד אז יעבור לגור במקום אחר לא יהיה מי שיגור בארץ ואז לא תהיה מדינה שתשמור גם על מי שגר במקום אחר

לחיות פה עם הפחד שמישו מוציא עלי סכין מאחורי הגב וכו'.

פחד ממשי.

אבל ועם כל זה.. אמאלה ואבאלה גם בחול.

באוסטרליה שזה חור.. שרפו מעון ילדים יהודי. וגם שם הם מרימים ראש.

וכו' וכו' בעוד מקומות.

אז האם לחיות בתחפושת יהיה לי יותר קל? אנלא יודעת(תחפושת הכוונה לא לדבר עברית ברחוב. להסוות את היותי יהודיה ושומרת מצוות.. המראה החיצוני של בעלי שאין סיכוי שיגע בזקן או יוריד כיפה גם לא בחוץ וכן הלאה)

אין שם מקום בטוח ..

גם לא בארצות ניטרליות.

אולי תמצאי בטחון של ללכת בגאון יהודי בחוץ באזורים ספציפים או שכונות ספציפיות.. וזה גם בארץ יש את הערים היותר בטוחות וכו'

לא יודעת מה לומר.

ולא אני לא מרגישה בטוחה בארץ. אבל גם בחו"ל לא.

זו ההרגשה שלי. אין לי שום יעד זהב שאני אומרת לשם אני רוצה להגיע שם בטוח ליהודים. לא.

ומבחינה כלכלית.. אמריקה שנראה שכולם עם כסף שם זה שקר חיצוני..

בטח למי ששומר מצוות שמוסדות הלימודים יקרים פחד. ושלא נדבר על מערכת הבריאות. אז המחיה לא פשוטה בכלל..

שאלוקים ישמור עלינו איפה שנהיה

במדרשה שלמדתי בה יש לרב שיעור קבוע על זה (מעניין אם מישהי מזהה איפה 😉) אני גרועה בלשחזר שיעורים אבל יכולה לנסות לחפש מה יש לי שהוא העביר, בגדול הוא תמיד מתבסס על התנ"ך ואז על עוד רבנים..

מעניין אותי אם יש קשר בין ההרגשה לתפיסת עולם.. אם למגזר שמגיעים ממנו יש קשר להרגשה..

אני ממש לא חושבת על מעבר לחו"ל אבל אני מאד מאמינה בבית שלישי אין לו הפסק, שהמקום שלנו הוא בארץ ישראל וגם במדינה. לא הכל מושלם, ולפעמים נראה שמנהיגי המדינה לוקחים אותנו למקום נוראי, אבל אני לגמרי מאמינה שזה תהליכי הגאולה, וכמע כמעא, ואנחנו צריכים להיות חלק מזה (וזה גם זכות בשבילנו).

אני גם חושבת שבחו"ל אפשר לומר שבטוח רק בגלל מדינת ישראל! היא נחלצת לעזרת היהודים ברגע שקורה משהו (אפשר לראות את זה אחרי פיגועים, הפוגרום באמסטרדם .) וגם לממשלות היום יש אינטרס לשמור על היהודים, כי הרבה רוצים קשרים טובים עם ישראל.. לפני קום המדינה לאף אחד לא היה אכפת אם יפגעו ביהודים אז לא היה אינטרס לשמור עליהם.. אני גם מאמינה שלפעמים בשביל הערכים שלנו צריך לשלם מחיר.. אז אולי יהיה יותר יקר לגור פה, אבל זה בשביל משהו שאני מאמינה בו! בקטע הבטחוני זה קצת יותר מורכב, ונראה לי שרק הסבר סכלי לא יעבוד על זה, זה משהו עמוק יותר.. אני משתדלת לא לתת לפחד לנהל אותי (לא בטוחה שאני תמיד מצליחה) אז אולי כדאי לעבוד על הפחד ממקום אחר, אולי אפילו טיפול ממוקד

כי פה זה הבית שלי.

וגם אם קשה, לא בןרחים מהבית...

(ואני לגמרי מבינה את הפחדים שלך.

גם אני חשבתי על זה לא מעט)

גרתי בחול תקופה, במקום שבו אין אנטישמיות ועדיין זה לא הארץ. אין את ההרגשה של הבית, של השייכות, של הביטחון שזה המקום שלי. (פה באותה תקופה הייתה אינטיפאדת הסכינים אז ברור שפחדתי מאוד מאוד מהמחשבה לחזור לארץ אבל בסוף חזרתי וגיליתי שזה לא מפחיד כמן שזה נשמע מרחוק)

באמת מענין אותי..

כאילו גם בשואה אנשים אמרו יהיה בסדר אבל במבחן הזמן נראה שהם טעו. יש משהו קונקרטי (לא "אם יהיה גרוע") שתגידי וואלה זה הזמן לקום וללכת?

האמת שאני גם גרתי בחול תקופה, לא במקום הכי יהודי ואפילו היו אזורים די עוינים, ובחלק מהזמן היתה מלחמה פה בארץ ולא אמרתי שאני ישראלית וכו כי אין מה לחפש צרות, אבל מעבר לזה הרגשתי ממש ממש בטוחה. היה לי טוב, הרגשתי שייכת וממש התבאסתי לחזור..

אז מענין.

אני רוצה להאמין ששום דבר לא יגרום לי לעזוב את הארץ מפחד.

(אני לא שוללת עזיבה לצורך שליחות)

כמו שאמרתי, יש רגעים שאני מאוד פוחדת וכן יש בי רצון כזה לקום וללכת למקום "הבטוח" שהייתי בו אבל זה לא משהו שיתקדם לידי מעשה בעז"ה.

אני גם חייבת לציין שרוב הזמן אני לא מרגישה פחד קיומי כאן.

אני מפחדת כשנוסעת לחמותי, אני מפחדת כשנוסעים למקומות יותר מועדים, אני מפחדת כל פעם שעולה לי התמונה של שירי ביבס מחזיקה את הילדים, ואני פוחדת גם בלי סיבה מוחשית פשוט כי המצב באמת מפחיד אבל זה לא משהו שמלווה אותי כל החיים אלא רגעים כאלה שאז אני יודעת שצריכה להתחזק בביטחון.

לא למדתי במדרשה שלך, @אולי בקרוב

אבל זה דבר כ"כ מהותי באמונה!

התחלתי לחפש לך מקורות ולא מצליחה לצמצם להודעה כאן..

אז לפחות מקור אחד- מדרש תנחומא פרשת נח סוף אות יא:

"בונה ירושלים ה, נדחי ישראל יכנס

אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה?! אמר להם: על ידי עוונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבוא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם"  

ועוד אחד- מדרש תנחומא שופטים ט:

"'והשלישית יוותר בה'- שאין מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק"  

ויש עוד כ"כ הרבה.... אם את רוצה הפניות איפה לחפש בשמחה

כתבתי שיש את זה במדרשים..

מקורות התכוונתי נביאים כתובים. שם מדברים על בית שני.

ואפילו המקור הראשון שהבאת לא מוכיח.. לעתיד לבוא יכול להיות גם בבית רביעי או חמישי או חמש-עשרה...

מדרשים זה דעות ואמרות, לכל מדרש יש מדרש הפוך.. זה לא משהו פסוק או חד משמעי.

עונה גם לך וגם ל @אולי בקרוב

(אגב מאמינה שיש גם מקורות מנביאים כתובים, למרות שבטח שאפשר לסמוך על מדרשים, וגמרות)

תהיה שואה? הרג המונים? שלטון של ערבים והגליית יהודים למדינות אחרות?

מיטוט המדינה?

מה הולך לקרות אני באמת מנסה להבין כדי להבין איך חו"ל קשור לתחושת ביטחון עתידית,

כמובן שאני מתכוונת במושגים של גאולה קרובה, לא נשאר עוד הרבה שנים לפי הספירה... 

ממה אני חוששת, אז לא יודעת נגיד טבח המוני שכולל אונס רצח בעינויים ולקיחת שבויים יכול להיות תרחיש שמסוגל להתקיים.

וכן זה יכול לקרות שוב, וזה יכול לקרות יותר גרוע וזה יכול לקרות בכמה חזיתות (דרום, צפון, יוש) מה שגם יהפוך את האסון לגדול יותר מלכתחילה אבל גם ימנע מכוחות להתמקד בהגעה לאזור אחד (ומן הסתם פחות אנשים בכלל יהיו זמינים להילחם) אז זה יקרה עוד יותר גדול.

ויכולים לקרות גם דברים אחרים. אני לא חוזה את העתיד. אבל אני חושבת שתרחישים נוראיים מסוגלים לקרות. וכן, אני מאמינה שמדינת ישראל יכולה להתמוטט, שעלולה להיות פה פצצת אטום. סליחה על כל תרחישי הזעם אני לא אומרת שאני חושבת שבהכרח משהו מכל זה יקרה וכמובן אני מקווה שאף אחד מהם, אני רק אומרת - לא מצליחה להבין את הביטחון שיהיה בסדר.

כאילו, זה גם מה שאמרו על הדרום לפני שנה וחצי.

כולם ידעו שעזה זה קן צרעות אבל אף אחד לא דמיין חצי ממה שקרה באמת..

איך חול קשור? הרבה יותר בטוח ליהודים עובדתית. תספרי הרוגים.... אפילו באזורים דתיים או חרדיים. קשה יותר להרוג קהילות שלמות בהפתעה, אפשר וקל יותר לברוח.

אני לא אומרת שחול זה מקום מושלם. אני מאמינה שלצערי הרב נולדנו עם מקל נדודים ביד. אני לא חושבת שיש מקום בטוח ליהודים אבל למיטב ידיעתי התקופה הכי ארוכה בהסטוריה שהיה ליהודים שקט ארכה 40 שנה. אז הייתי רוצה לגור במקום שמאפשר את הנדידה הזו בקלות יותר.

זה באמת עצוב, זה לא קל או שמח, אבל אני לא הייתי רוצה להרגיש שחיכיתי יותר מדי וגזרתי חס ושלום אסון על המשפחה שלי.

ולגבי המקור שהבאת מישעיהו - נחמד... אבל זה לא אומר כלום לגבי בית שלישי. כלומר שוב יכול להיות שזה מתייחס לאיזשהו ניצחון שהיה לעם ישראל בעבר ויכול להיות שזה מדבר על עוד 200 שנה. זה לא נותן לי תחושת ביטחון באיזשהו אופן לגבי החיים שלי כאן ועכשיו 

מה יהיה עם עמ"י בחו"ל או בארץ ישראל?

לאן פנינו הולכות מה שנקרא,

לא צריך להיות חוזה עתידות, צריך להרגיש את התקופה בתוספת קצת השראה ממקורות,

הנשמה שלך יודעת  תהיי בטוחה,

כרגע בטוח כביכול בחו"ל, כי כרגע העניין לא איתם, העניין כרגע הוא בירורים בארץ הקודש,

מה יקרה בבירור הזה, לא בטוח, אבל נכון צודקת, הכל יכול לקרות, 

אבל חכי גם בחו"ל יהיו דברים, לא נבואות ודברי זעם, פשוט מתוך הגיון והתבוננות, חו"ל כרגע יושבת על חבית נפץ מבחינה ארצית ומבחינה רוחנית לא נראה שנשאר לה עוד הרבה...

למה עדיין אפשר להיות בביטחון? כי בירור נועד להחזיר בתשובה, לתקן, ואם אנחנו בתיקון ובתשובה אין ממה לפחד,

אני לא פוחדת אם אני בתכלית וביעוד שלי... 

וככל שמסתכלים בראיה רחבה על העתיד, 

צריך להבין מה רצון ה' ומה התכלית,

אם לא נבין מה התכלית אז באמת מה המטרה של כל הסיפור שקורה כאן

ושהולך לקרות כאן

אם הכל סתמי ורנדומלי, אז אין עניין בארץ ישראל אף פעם, ואין עניין להשאר כאן, ויש אולי עניין להיות בטוחים לשנה שנתיים שלוש בחו"ל

אבל אם יש תכלית, ויש עניין, ויש מהלך גאולי, שהוא אכן במציאות יכול להראות מפחיד מצד אחד ומצד שני יכול להיות ניסי ומופלא

אז בטח להשאר כאן בעוז ותעצומות ושמחה גדולה בציפיה לגאולה השלימה בקרוב ממש בלי פחד כלל וכלל ורק להאמין בקב"ה ולחזור בתשובה

אם מקום אחד יתפוצץ אנשים יעברו למקום אחר. זה מה שיהודים עושים כבר אלפי שנים.

אנחנו באמת תלמידי הרשר מהבחינה הזאת, אני לא רואה בהכרח עדיפות לגור פה ולא במקום אחר..

אבל בכנות אני שמחה בשבילך על התחושות שלך

אבל מבחינת אומות העולם, חו"ל זה כאילו המקום שלהם, כרגע לפחות...

את באמת רוצה להמשיך את מה שהיה עד עכשיו? נדודים? 

לא חושבת שזה התקופה הנוכחית, כאילו לפי המציאות בשטח ולפי ה"תחזיות" הכיוון הוא עתיד טוב יותר

רק שאולי יגיע בצירים כואבים או לידה יותר קלה, תלוי בנו

אבל אם תרגישי יותר בטוב ובביטחון בחו"ל, אז אוקי... תמיד באמת אפשר לעבור לחו"ל יש שם מקומות מסוימים עם אחלה תנאים

ותודה  

לאורך 2000 שנה אנשים לא רצו לנדוד אבל זה מה שהיה, זו היתה האפשרות. המקומות שהם גרו בהם לא חדלו להתקיים אבל זה נהיה לא אפשרי מבחינת הביטחון שלהם, ברמות שונות. לא תמיד עברו כי גורשו או נרצחו. גם "סתם" חוסר ביטחון אישי קיצוני היה סיבה הרבה פעמים.

ואני לא רואה את ההבדל..

יהיה טוב בעתיד? מעולה אז בעתיד אני אבוא. אבל לא מרגישה שמותר לי כאמא להקריב את הביטחון של הילדים שלי עבור משהו  מעורפל שמי יודע אם יקרה.. העובדה שאני בשבועות שאחרי הטבח פחדתי לעצום עיניים כי פחדתי שאפתח אותם ואראה מולי מחבל, העובדה שאני מרגישה שאנחנו לא בטוחים פה ושאנשים צריכים לשאת נשק כדי להגן על עצמם היא בעיניי בדיוק אותו דגל אדום שהרימו יהודים שהחליטו לנדוד בעבר.

גם אז תמיד היו אלה שאמרו שיהיה טוב יותר ואין מה לעזוב. לפעמים הם צדקו ולפעמים לא.. 

אין הרבה איך לייפות את זה.

התשובה הארוכה כמובן מורכבת יותר, אבל זה טכני.

כלומר זו השפה שלי והתרבות שלי והמשפחה שלי פה וזה מה שאני מכירה, והגירה זה תהליך מאד מאד קשה.

ואם אעבור מפה כנראה לנצח ארגיש זרה. לא אעבור בשבילי, אלא בשביל הילדים, שתהיה להם הזדמנות להרגיש בבית במקום אחר.

אבל ברור לי שאם המשפחה שלי (הורים אחים וכו) קמה מחר בבוקר ומחליטה להגר אני כנראה אלך איתם בלי לחשוב פעמיים.

גם ילדים לא ישתלבו בקלות.

מה זה להיות בבית? להשתלב בקהילה ספציפית? לאהוב אמריקה? להילחם עליה? מה תהיה זהות שלהם? יהודי או אמיריקאי? ומי מבטיח שהם יישארו בקהילה שלך? אולי הם יבחרו במשהו אחר?

ואם עולם ישתנה , וגם שם יהיה גיוס חובה ? כמו בימי מלחמת וייטנאם?

בגדול ציפיה הטבעית והפשוטה מהמהגר היא להשתלב. להיכנס לאתוס מקומי, להיות חלק. אחרת נוצר אנטגוניזם. 

זה לא אומר שארגיש שזו המולדת שלי.

גם הרבה עולים חדשים סביבי מתקשים עם המנטליות והשפה והתרבות פה, זה לא אומר שלא משתלבים. והילדים שלהם ישראלים לכל דבר, עם זהות מורכבת, של עוד לאום נוסף בהתאם לארץ המוצא

גם אם חלק מהם מתקשים עם השפה והמנטליות

ברור שהם מרגישים שזו המולדת שלהם.

מי שלא מרגיש שזו המולדת שלו הוא זה שבאמת מתקשה להשתלב

יש כאלה שמרגישים שזו המולדת שלהם ויש כאלה שלא...

הם עלו מציונות, מרגישים שייכות, אבל בסוף לא סתם נכתבו שירים כמו אני חולם בספרדית. 

של סופרת סינית אמריקאית. יש שם קטע שבו היא לקחה את הבנות שלה לביקור שורשים לסין . ובנות שלה אמרו לה שהן כבר לא קשורות לסין. אפילו שהן מדברות את השפה.

בסופו של דבר יש רק מולדת אחת .

אתה לא יכול לשבת על שתי כסאות. לא יכול לעבור כל הזמן. ולא יכול לדעת מה יקרה מחר. כמו שיהודים התחילו לפחד משואה לא לפניה אלא אחריה. האם היה בזה תועלת? לא.

בשלב שכן יהיה רלוונטי עוד פעם לא יפחדו כי יעבור יותר מדי זמן

אני חושבת שזה מאד תלוי איך מגדלים את הילדים.

תמיד יש קיצון לכאן או לכאן, ילדים שמרגישים קשר למקום שמעולם לא היו בו וילדים שמרגישים זרות למקום שחונכו לקשר איתו.

אבל סהכ יש קורלציה בין החינוך לתחושה של הילד. ברור שאם היא גידלה ילדה אמריקאית לכל דבר אז זו תהיה התוצאה.

אני חיה בסביבה עם הרבה עולים, יש לי משפחה בחול, חלקם ירדו, חלקם חיים שם מאז ומתמיד.

וכן, מי שמחנך יותר על בסיס קשר עם הארץ רואים את זה גם ביחס של הילדים גם אלה שבחיים לא גרו כאן.

עדיין יש לי משפחה פה, גם אם נעבור מחר ולא נבוא לבקר בחיים, שזה ממש לא המצב, עדיין נהיה בקשר והילדים יכירו וזה יהיה חלק מהחיים שלהם.

מעבר לגורמים של חינוך ותחושת השתייכות למולדת בגלל סיבות רגילות

יש כמובן את הקשר הרוחני שיש לכל יהודי לארץ ישראל, הקשר הזה קיים אצל כולם

זה שהוא קשר רוחני לא אומר שצריך לזלזל בו, או לחשוב שאם הוא לא מורגש אז הוא לא קיים.

יש יהודים שעשו עליה לארץ וחווים קשיים בהתאקלמות וזה נורמלי לגמרי,

והם גם יכולים להרגיש שהם לא כל כך קשורים למנטליות, לסוג האנשים וכו', גם טבעי ונורמלי

אבל תחושת שייכות לארץ ישראל חייב להמצא בהם, ואם לא נמצא אפשר לעורר את ההימצאות שלו בדרכים רוחניות (אם רוצים, כמובן לא חייב)

ורק העניין הזה שונה מתחושת שייכות למולדת/ארץ/מדינה זרה, לא תהיה שום שייכות רוחנית לארץ זרה,

אפשר יהיה להתחבר באופן חיצוני או חומרי לסגנון, לאנשים, לתרבות, לשפה, חד משמעית 

אבל רוחנית, לא יהיה, לא קיים. 

מבחינתי לעבור לחו"ל זה כמו להתחתן עם זקן עשיר כדי להנות מהכסף שלו, בלי שום אהבה ורגש

זה חו"ל מבחינתי. יכולה להיות נפלאה, אפילו יפה מבחינת נופים, טבע וכו'

אבל מבחינת חיבור ורגש, נאדה, אולי רק חיבור חיצוני... יש אנשים שזה לא מפריע להם אז אוקי .

ואגב, אני לא מבקרת אותך כן? אני באמת חושבת שאם את מרגישה צורך לנפש שלך ולילדים שלך לעבור לחו"ל

כדי להרגיש בטוחה, אז אוקי לגמרי שיקול, זה בסדר גמור... 

הם ילכו ללמוד באוניברסיטה מקומית, אולי יגורו במעונות סטודנטים . בשלב הזה בן אדם יכול לבחון כל הדברים מחדש.

מדבר על לעתיד לבוא 

(בספריא יש מקורות לפי נושאים, את יכולה לראות שם מאוד מעניין)

קִרְב֤וּ גוֹיִם֙ לִשְׁמֹ֔עַ וּלְאֻמִּ֖ים הַקְשִׁ֑יבוּ תִּשְׁמַ֤ע הָאָ֙רֶץ֙ וּמְלֹאָ֔הּ תֵּבֵ֖ל וְכׇל־צֶאֱצָאֶֽיהָ׃ כִּ֣י קֶ֤צֶף לַֽיהֹוָה֙ עַל־כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם וְחֵמָ֖ה עַל־כׇּל־צְבָאָ֑ם הֶחֱרִימָ֖ם נְתָנָ֥ם לַטָּֽבַח׃ וְחַלְלֵיהֶ֣ם יֻשְׁלָ֔כוּ וּפִגְרֵיהֶ֖ם יַעֲלֶ֣ה בׇאְשָׁ֑ם וְנָמַ֥סּוּ הָרִ֖ים מִדָּמָֽם׃ וְנָמַ֙קּוּ֙ כׇּל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנָגֹ֥לּוּ כַסֵּ֖פֶר הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־צְבָאָ֣ם יִבּ֔וֹל כִּנְבֹ֤ל עָלֶה֙ מִגֶּ֔פֶן וּכְנֹבֶ֖לֶת מִתְּאֵנָֽה׃ כִּֽי־רִוְּתָ֥ה בַשָּׁמַ֖יִם חַרְבִּ֑י הִנֵּה֙ עַל־אֱד֣וֹם תֵּרֵ֔ד וְעַל־עַ֥ם חֶרְמִ֖י לְמִשְׁפָּֽט׃…

ישעיהו ל"ד

יהיה מה שיהיה, זו הארץ שלנו וה' באמת שומר עלינו...

הגלות הסתיימה, אין לנו מה לחפש בחו"ל.

דווקא אנחנו חשבנו לנסוע לחו"ל לבקר ויותר מפחיד אותי להיתקל בסיטואציות אנטישמיות עם הילדים... ומה פתאום להגיד להם שצריך להסתיר את הכיפה, אחרי שאני מעודדת אותם לשים כל הזמן. ואיך אמורים לתרץ את זה בכלל.

מהרעיון הזה

שאני מזכירה לעצמי שבארץ הרבה יותר בטוח מלהיות בחו'ל

תשמור אותי מאוהבי משונאי אשמר בעצמי.. בחו'ל יש חלום ששם יהיה יותר טוב בגלל ששקט, ודווקא שם לא תדעי מתי הדברים יתחילו להתנפץ

פה את כבר יודעת מפחיד אבל יש גם הגנה ויש מודעות לא הרמטית אבל באותה מידה אני יכולה להגיד לך תעשי מעבר דירה בתוך הארץ למקום יחסית שקט

מי שחי לפי הגיון נורמאלי - באמת הגיוני לרצות לקחת את הרגליים וללכת.

אבל אני חיה חיים של אמונה,

לא חיים של מקריות.

מאמינה באמונה שלמה שמה שצריך לקרות קורה,

מי שצריך להילקח - נלקח.

מי שצריך לחיות - יחיה גם אם הסיכוי הסטטיסטי לא ריאלי.

וגם אני מאמינה שעם כל הקושי והצער ותהומות הכאב, אנחנו נמצאים במהלכים אלוקיים שמובילים אותנו לגאולה שלמה. בע''ה בקרוב. 

כי אם אנחנו פה כשבטוח וטוב, ויוקר המחייה לא מאמיר,

אז זה אומר שאנחנו פה כי נוח..

אבל אם אנחנו פה גם כשקשה, זה אומר שיש פה משהו שהוא מעבר לנוחות שלנו/ לחיים הפרטיים שלנו.

אני מאוד מאמינה שזו ארץ אבותנו, ושכל מה שקורה לנו זה בהשגחה עליונה.

האם זה לא מפחיד אותי כל מה שהולך כאן בארץ, ובפרט פיגועי הירי בכבישים, והדריסות המכוונות בכבישים? מאווודדד מפחיד אותי.

איך חיים עם זה?

חיים.

נזכרים בראשוני המתיישבים, שיחד עם הפחד מהפלסטינים, גם לא היה פה שום תשתיות, שום שירותים קרובים לאזרח, שןם דבר מעבר לקיום בסיסי.

והם עמדו בזה בגבורה.

גם אנחנו צריכים לגלות מידה מסוימת של גבורה.

כל אחת מהמקום שלה.

אם זה בגבורה של לשלוח את הבעל למלחמה,

ואם זה בגבורה של להמשיך לחיות, ולהתעקש לחיות דווקא במקומות מסוכנים

ואם זה בגבורה של להחליט שלמרות הכל אני כאן. גם אם נורא מפתה אותי לנסוע לחול.

תוך כדי סיכון חייהם ופרנסתם. כנ״ל מהצד של בעלי שם בכלל יש סיפור עליה ניסי ומפרך. איך אני יכולה לעשות את ההפך ולרדת מהארץ אחרי שהם הקריבו כ״כ הרבה כדי להיות פה??

וכמו שאמרו מעליי - אני לא מנותקת ומבינה לגמרי על מה את מדברת, ובכל זאת עדיין מאמינה שזה המקום הכי טוב ליהודים.

מבחינת התורה לא באנו כדי לחיות חיי נוחות קלות ו'הכל היה קל נח ורגוע

באנו לפה לעולם בשליחות

מבחינה פרטית- בשליחות עבור הנשמה שלי

מבחינה כללית-אנחנו חלק מעם ישראל וככאלה יש לנו תפקיד- להנכיח בעולם נוכחות אלוקי ,להוות סמל ומקור השפעה לש טוב ואלוקות ותיקון לכל העולם. המקום היחיד שהוא כלי לשליחות הזאת זה ארץ ישראל..

כל כך הרבה כתוב על זה..

ארץ אשר עיני אלוקיך בה מראישת השנה ועד אחרית הנשה .

כל הדר בישראל דומה כמי שיש לו אלוה ומי ש..

וכו וכו

כל הציפיה לגאולה היא עבור המימוש הזה של השליחות שלנו לחיות בארץ שלנו עם בית מקדש ומקום להשראת שכינה

אין לזה תחליף

נכון הז מפחיד לפעמים לגור פה

ואני גרתי  פעם גם ביו''ש במקום מאוד פעיל א ז מכירה מקרוב..

ועדיין

אם הז ברור לי

אז להיות בחו''ל הז ממ ש להתכחש למי שאני

זה לחיות אולי בנחת

אבל סתם ללא תכלית

מבחינתי זה יותר גרוע מלמות

לחיות סתם

וזה גם כניעה

ובעיני הז בודאי הפך מרצון ה'.

זה גם מה שהטרור מנסה- להפחיד

ואני לא מעוניינת לתת להם לנצח

כשבא לי פחד

אני מזכירה לעצמי

שטוב הוא דבר נצחי.

הטוב ישאר לנצח.

הרע הוא תמיד זמני. הרע יחלוף.

ואני שומרת על עצמי קשורה לטוב.

אין לי דרך לשלוט בנסיונות שה' מביא לי

ומתפללת שלא יאתגר אותי חו''ש

אני מבינה ממממש את הפחד

אני מכירה אותו מקרוב גם לי הנשה היתה תחושה שהקרקע נמשטת מתחת לרגליים ושבא לי רק לברוח ולחזור כשהכל יגמר

אני ממממש מבינה

אבל

המשחה והמילוי בחיים מגיעות מנאמנות לשליחות שלנו ותנועה לקראתו ולא מבריחה וכניעה

בחוויה שלי מפחד אי אפשר לברוח

אז אולי יעלם הפחד

אבל תחליף אותו הריקנות.והזרות.

"רבי מלובביץ' הבטיח לכולם בארץ ישראל הכי בטוח בעולם, כל מה שעשיתי, עשיתי בשבילכם, זה הזמן לרקוד, הגיע זמן גאולתכם". חיזקו אותי.

מבינה את הפחד, אבל *לי" מרגיש הכי בטוח ליהודים לחיות כאן. מרגישה שיש כאן השגחה.

בחול את לא יודעת מי האויבים שלך, בארץ כן. בארץ זה מאוד ברור.

שם, כל גוי יכול להיות שונא ישראל  גדול וגם אוהב ישראל גדול, ואת לא יכולה לדעת לפי המראה. הם גם עלולים לחייך אלייך חיוך מתוק אבל לשנוא אותך.

את דיברת על ארצות הברית, אז אמנם לא היה אירוע אנטישמי משמעותי לאחרונה, אבל יש ויש. ויש אירועים אנטישמיים שאת לא שומעת עליהם כי זה לא מגיע לחדשות כי לא היו נפגעים, אבל אני כן שומעת עליהם מאנשים שמכירה מקרוב וגרים שם.

אני יודעת על יהודים שקנו נשק ומוציאים רשיון לשאת אותו, גם במרכזים יהודיים רגועים. בעיני, משהו שם מבעבע מתחת לפני השטח והם מידי רגועים..

המצב באמת הרבה יותר רגוע פה.

ממש שלווה שקשה להכיל לפעמים את הניגוד אל מול המצב בארץ.

הילדים לא יודעים מה זה אזעקות, החדשות משעממות, הכל נשמע להם רחוק כמו עוד סיפור על המן הרשע או פרעה.

וגם עם כל האנטישמיות שצצה פה ושם, עדיין, מספר היהודים שנהרגו בארץ בעשרות השנים האחרונות הוא הרבה יותר גבוה משאר העולם.

הבעיה שהמצב הולך ומחמיר ואני לא בטוחה שבשנים הקרובות ימשיך להיות בטוח יותר.

עם ההגירה והילודה עד סוף המאה הזאת הולך להיות רוב מוסלמי בהמון חלקים באירופה.

היום שהם יגיעו לשלטון לא רחוק, לא רק באירופה גם מדינות מסוימות בארה״ב קנדה ועוד..

אז אולי את הגל הזה ׳בטוח׳ יותר לעבור בחו״ל אבל לטווח הארוך אני לא בטוחה בכלל.

לפני כמה חודשים

אין לי כוח לפרט, וגם חוששת מאאוטינג אבל אם את מנקה את כל הרעש ומסתכלת על העובדות כמות שהן, בלי דמגוגיות אז זה מה שיש לי לומר:

אם השיקול הוא אנטישמיות- ברור שיש גם בחו"ל, אבל מאז הקמת המדינה מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה נרצחים יהודים על בסיס יומיומי לכן זה מגוחך להשוות אנטישמיות בחו"ל למה שקורה בארץ. להגיד שהיום בישראל יותר בטוח ממקומות אחרים זו סתם תעמולה.

לגבי שיקולים כלכליים- ישראל היא המדינה עם יוקר המחיה הגבוה בעולם (ביחס למשכורת ממוצעת) ולכן ברור שכלכלית זה צעד חכם.

כל השיקולים הרוחניים/ הרגשיים- זו כבר החלטה שלכם שקשורה לאמונה שלכם ולתפיסת העולם, מה שאנשים אחרים חושבים פשוט לא רלוונטי.

להגר זה מאוד מאוד קשה! כל מי שאומר לך אחרת פשוט לא עשה את זה... אבל אין מה להשוות את איכות החיים.

לנו אישית הפריע מאוד מעבר לאיום הבטחוני האיום החברתי, השסע הנורא בין חלקי החברה והמגזרים השונים + יוקר המחיה המטורף והעובדה שכדי לגדל ילדים בצורה סבירה חייבים 2 משכורות + לשלוח ילדים למעונות וצהרונים. לי זה לא מתאים.  

אני באופן אישי מאמינה שהתפקיד שלי הוא לתת לילדים שלי את העתיד הכי טוב מבחינה גשמית ורוחנית וכרגע לצערי הרב מאוד מאוד בארץ זה לא מתאפשר. אבל זו הדעה שלי, עם תפיסת העולם שלי. יש אנשים רבים שיתעדפו דברים אחרים וזה בסדר גמור, בסוף הכל בחיים זה שאלה של סדר עדיפויות ואיזה מחירים את מוכנה לשלם ובשביל מה...

גם כשאת מחשבת בפנים את המחיר של מוסדות חינוך יהודיים + ביטוחי בריאות וכו?

(לא חייבת לפרט איפה את גרה, נניח באירופה הבריאות להבנתי לא יקרה למי שאזרח, אבל בארה״ב מאוד יקר… אבל חינוך יהודי להבנתי יקר מאוד בכל העולם)

אגב אם בחרתם לשלוח לחינוך לא יהודי גם לגיטימי, אבל בעיניי גם לזה יש מחיר… (לא כלכלי, אבל רוחני-חברתי-אידיאולוגי)

לגבי מוסדות חינוך- אנחנו משפחה צעירה, אבל בעיקרון הרילוקיישן יאפשר לנו חינוך ביתי שזה היה חלק מהשיקול (מה שבארץ יכולנו רק לחלום עליו)

מוסדות חינוך- אם את מספיק "ענייה" יש לך סבסוד, (גם באירופה וגם בארה"ב)

ואם את מרוויחה טוב זאת הוצאה רצינית אבל בפורפורציה למה שמוציאים פה בארץ זה עדיין הרבה יותר הגיוני

שאר ההוצאות המשמעותיות- כולל אוכל כשר, בפער הרבה הרבה יותר זול 

את כותבת על האיום החברתי, על השסע בחברה. זה כואב לך כי אכפת לך.

כי זה העם שלך.

במקום אליו עברת? האם אי פעם תהיי שייכת?

אם יהיה שם שסע חברתי? האם זה יפריע לך בכלל?

יש לי לפעמים מחשבות על לעבור, בעיקר מסיבות כלכליות. אבל אני שואלת את עצמי איך ארגיש שם חברתית. אשמח לשמוע תגובתך. 

בתור עצמי - לא באמת חשבתי על רילוקיישן. כאקדמאית ייתכן שאגור בחול (כנראה ארה״ב) מספר מצומצם של שנים לצורך התפתחות מקצועית, אבל זו מחשבה שהייתה קיימת באותה מידה גם לפני המלחמה וללא קשר למצב הביטחוני. ועם כוונה מאוד ברורה לחזור. ולהגביל מראש את פרק הזמן.

האם אני מרגישה בטוחה פה בארץ? לא מאוד. אבל וואלה גם בחול לא מרגישה בטוחה (נוסעת מדי פעם לטיולים וכו, במדינות מערביות בלבד, כאלו שישראלים מהגרים אליהן). אולי זה כי פה אני יותר מכירה ורגילה לזה. אבל שמעי.. בגדול פשוט לא רואה את עצמי עוזבת את הארץ בגלל שהיא הבית שלי. ובגלל שכל המשפחה שלי פה. וכל החברים. ומקצועית במצבי הנוכחי ברור שעדיף לי להיות פה… קיצר יש הרבה שיקולים.

מה שכן - אם אתם גרים ביוש/לצד הגבולות - חד משמעית הייתי עוברת למקום יותר בטוח (ערים מרכזיות וכו). 

זה נראה לי אף פעם לא נכון. אני אישית לא מאמינה שנכון לתת לפחד לנהל אותנו באף הקשר, בטח לא בהקשר של החלטות כל כך חשובות כמו ארץ מגורים.

אני חושבת שהחלטות משמעותיות מהסוג הזה צריכות להתקבל מתוך מכלול שיקולים- מה את מרוויחה לעומת מה את מפסידה בכל אחת מהאופציות. לקח לנו יותר משנה לקבל את ההחלטה שהיא הכי נכונה בשבילנו כרגע. וכן, הבריאות הנפשית שמרוויחים כתוצאה מהמרחק מהמלחמה והפיגועים היא בהחלט שיקול אבל ממש לא שיקול יחיד.

לנו אישית אין כמעט תמיכה מהמשפחה. ככה שהסעיף משפחה לא היה באמת שיקול (כולם כל כך טרודים במרוץ החיים שלהם שאין פניות לאף דבר אחר) , וכנ"ל חברה.

את הצבת כמה שיקולים משמעותיים נוספים כמו קריירה ותחושת הבית. מה שחשוב זה שתשבי עם עצמך ותקבלי החלטה מה הדברים שהכי חשובים לך. בסוף זה משהו מאוד אינדיבידואלי, לא חושבת שיש פה בכלל מה להשוות בין נשים בסיטואציות שונות 

כן בחרתי להעלות את השיקולים שלי, כי לפעמים הפחד מטשטש דברים אחרים… מי שזה נוגע בה - שתעשה את השיקולים שלה בהתאם, מי שזה לא בשבילה - שתמשיך בחייה בנחת… כמובן שזו התחושה הסובייקטיבית שלי, ולא איזה חוקים ברורים שאמורים להשפיע על כל אחת…

אחרי כל המילים הטובות, עדיין קשה לי עם הרעיון של לגדול במקום בו בכל רגע אחד מאיתנו יכול למות. אני לא גרה ביו''ש, גם לא בקרבה לגבולות ועדיין היה בעיר שלנו פיגוע לא מזמן.

לא מעוניינת לגור בארץ כזאת.

תודה לכן על המענה. הלוואי ויום אחד ארגיש בתוך הלב פנימה את התחושות הטובות שיש לכן עם המגורים כאן.

כרגע אני פשוט לא מרגישה את זה. 

להפנות גב למהלך של ההיסטוריה

לצאת מבחירה מהזרם של החיים

את לא מרגישה שפה בארץ הזאת עם העם הזה יש חיים אמיתיים, כאלה שכל העולם צמא אליהם?

איזה פחד להיות מאלה שרצו מבחירה להישאר במצרים, ולא להיגאל, ולא להיות חלק פעיל ולא חלק סביל...

זה לא מפחיד אותך יותר?

אני לא סתם כותבת אני לא מנסה לצאת עלייך, אני ממש כל היום חושבת על השאלה הזאת והיא מטלטלת אותי.

אולי זה קשור לבית שגדלתי בו, אבל הדברים כתובים וידועים לכולנו...

הוא עשירית מלמות בתאונה

(מהנתונים של 2024)

הסיבה שהוא יותר מטריד אותך

כי זהו מהותו של טרור

הפחדה

כדאי להכיר את הנתונים

ולא לאפשר לקמצוץ ההצלחות שלהם לשבש לך את החיים

שהפחד לחיות פה, הוא לא רק מהפיגועים. 
אלא בעיקר מהבילתי נודע.
מהידיעה שאנחנו מדינה קטנה, שמוקפת מכל הכיוונים באויבים שרק מחכים ליראות אותנו מתים.
ולא רק מבחוץ אלא גם מבפנים, ביוש ברשות הפלסטינית במיזרח ירושלים.
ויש תמיד את הפחד המרחף הזה - של מה יקרה אם הם כולם יתאחדו מולינו.
זה תחושה כאילו אנחנו חיים פה על זמן שאול, שהולך וניגמר, ואף אחד לא יודע מתי ואיך יקרה משהו והכל יתפוצץ.
אני לא קוראת הרבה חדשות אבל פתחתי לפני כמה ימים וראיתי כתבה על זה שאנחנו בנקודת רתיחה ביוש, ושיש חשש מ-7 באוקטובר נוסף מהכיוון הזה, ואז אני קוראת גם על החותים שעורכים אימונים שמדמים השתלטות על ערים בישראל, ואנשים שמדווחים על אימונים של ירדן קרוב לגבול וזה פשוט מכה בי כמה כל יום נוסף שאנחנו חיים פה, בלי שכולם מרימים עלינו ראש ופוגעים בנו - זה נס.

בכל מדינה בחול - אולי יש חשש מאנטישמיות, אבל אני לא חושבת שיש עוד מדינה, שיש כל כך הרבה מדינות ואירגוני טירור שרוצים ו*מתאמנים* בפועל רק להכחיד אותה.

למה את חושבת שאם תגורי בהולנד לא יכלו פתאום בהפתעה לקום עליך כל ההולנדים? כל האמריקאיים/קנדים/שווצרים/אנארף מי?!? הם לא צריכים להתאמן על לכבוש ערים כי הם צריכים 'רק'כמה בתים/בבית כנסת/מוסד חינוכי יהודי או אפילו סתם לפצוע אותכם ברחוב.. הם כבר לידכם, הם לא צריכים להיכנס לעיר יהודית..

סליחה, אני ממש לא רואה איך בהיבט הזה יותר רגוע בחו"ל.. נראלי עוד יותר לא וודאי שם ואת לא יודעת מאיפה זה יבוא אליך..

סליחה אם כתבתי בוטא מידי או תקיף מידי..

בכל מקום יכול להיות מיקרים נקודתיים של אנטישמיות שבהם גם ימותו יהודים, ועל פי הדוגמא - יכול להיות שיום יבוא וכל תושבי הולנד יקומו נגד היהודים  ועדיין אני לא רואה את כל ההולנדים מתאמנים ומתחמשים על מנת להרוג יהודים. אני גם לא רואה שהמדינות שמסובבות את הולנד, רואות להם למטרה להרוג את כל יהודי הולנד.
אז בשאר המדינות יש חשש ש*אולי* כולם יקומו נגד היהודים. ובשישראל, זה לא חשש, אלא מה שקורה בפועל.
ואני חושבת שיש לנו אשליה שהחיים פה בסדר, רק בגלל הניסים שיש פה.

הוא רחב

לפני שפרצה פה המלחמה תהייתי איזה כאוס יכול לבוא פה אחרי הקורונה , חשבתי על רעידת אדמה או צונאמי.

החיים מלאים בדברים שאינם נותנים וודאות, בכל מקום בעולם יכולה להתרחש קטסטרופה בכל רגע אפשרי.

הסיכוי לחוות אסון גדול הוא מזערי לעומת לסיכוי להרוס את החיים בפחד אינסופי

אחרי שחוויתי חרדה הבנתי עד כמה הרסני הפחד וכמה חבל לבזבז את החיים עליו

הסיבה לפחד לא משנה אלא המקום שנותנים לו

יש פחת מהבלתי נודע,

אף.אחד לא יודע עתחדות מה יקרה בכל מדינה!!

מהבלתי נודע בארץ

מסכימה איתך שבראיה ארצית, נקודתית, חו"ל נראה רגוע יותר ולכאורה פחות תחושת איום 

כאן כולם מסביבנו רוצים בהשמדה שלנו

שם, אתה פשוט נבלע בין ההמון עד הגל האנטישמי הבא, או מקרים נקודתיים של אנטישמיות או משהו אחר רחוק בלתי ידוע שקשור בגאולה הקרובה

ועל זה בהחלט כדאי לחשוש

אבל עזבי אותך לחשוש לא לחשוש, לא תרצי להיגאל בארץ?

ששם את לא יכולה למות כל רגע?

שם אני מאמינה שהיהודים בולטים גם בחיצוניות, לא מסובך לשכן/תייר למצוא יהודי ברחוב לדקור אותו ולברוח.

דווקא פה שהרוב הוא יהודי ואני מסתובבת ברחוב מוקפת ביהודים נותן לי יותר ביטחון

בארץ כל מפגש עם שפה ערבית, חזות ערבית, תיק גדול מידי במקום ציבורי, מעורר חשד ופחד.

הם בינינו כל הזמן.

זאת המציאות.

כאן פשוט חיים.

(אני לא עזבתי מהסיבה הזאת, וגם לא הייתי עוזבת מהסיבה הזאת, להפך אולי בגלל זה הייתי חוזרת, אבל לגמרי מבינה את הרצון לחיים פשוט נורמלים, כי בארץ הם לא).

הכי מדוייק בעיניי זה המשפט של @תהילנה

"להגיד שהיום בישראל יותר בטוח ממקומות אחרים זו סתם תעמולה.".

ואני אומרת את זה למרות שהיה לי קשה לקרוא אותו, ולמרות שאני לגמרי חולקת על המסקנה.

אבל כן, בעיניי לא גרים כאן כי זה המקום הבטוח עלי אדמות. יכול להיות שבנקודת הזמן הספציפית הזו יש בעולם מקומות בטוחים יותר ליהודים. זה לא היה נכון לפני 80 שנה, ואנחנו לא יודעים האם זה יהיה נכון בעוד 80 שנה. אבל בנקודת הזמן הזו, יותר יהודים נרצחים בארץ ישראל מאשר בעולם.

ולכן בעיניי הכל שוב חוזר לשאלה של ערכים, של סדרי עדיפויות.

אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי בלי להיות כאן.

מרגישה שזה שאני גרה כאן זה לגמרי חלק ממי שאני, מהשייכות שלי לעם ישראל. אני מאמינה בדרך הזו

גם אם לא תמיד בטוח לגור כאן, אני מאמינה בכל הלב שזו הדרך הנכונה עבורנו בתור עם ישראל. לגור בארץ ישראל. לשאוף שתהיה כאן מדינה בשליטה יהודית.

ואם זה חלק מהדרך שלנו כעם, אז אני לא מתכוונת לעזוב כי אני גם רואה את עצמי חלק מהדבר הזה.

אבל לייפות ולהגיד שזה לא מפחיד? זה אני לא אגיד. כי זה מפחיד. ואני מבינה את הפחד.

אבל בעיניי לפני שעושים החלטה כזו, כן צריך להתמודד עם השאלות האלו. של מי אנחנו, מה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו.

זה באמת קשה לחיות עם פחד גדול בלב כל הזמן. אחד הדברים הבסיסיים בחיים שלנו זה הצורך בתחושת ביטחון.

אני חושבת שבסוף זה דבר שמגיע רק ממקום של אמונה וביטחון בה'.

מבחינתי לגור בארץ ישראל זו זכות עצומה שאלפי שנים חלמנו עליה, ואני ממש זוכה להיות חלק מתהליך הגאולה, לראות עין בעין בשוב ה' ציון. אין שום סיכוי שהייתי מוותרת על כזו זכות!!

אני רואה את סבא וסבתא שלי, שחלמו להגיע לכאן, וב"ה זכו. אני רואה את סבתא רבא שלי שזכתה להיוולד בארץ, ומבינה שאני זוכה לזה בטבעיות, להיות חלק בגאולת עמ"י. לנשום את האוויר של א"י, לחיות כאן ולגדל את הילדים שלי בארץ הקודש!!

אנחנו זוכות לקיים את מצוות יישוב הארץ!!

מצרפת לך מקור אחד של הרב הנזיר זצ"ל (ספר אור הגנוז לחנוכה) -

ארץ ישראל כולה ארץ הקודש- לא רק השמים קדושים, לא רק ארון הקודש שנופלים לתוכו ומנשקים את הפרוכת- כי אם כל הארץ קודש: הריה ועמקיה, אדמתה ואווירה

אז הפחד הוא לגיטימי לגמרי, אבל כשהוא חלק מהתמונה השלימה הוא לא מנהל אותי.  

אבל בגלל שברור לי שזה הבית שלי, לטוב ולרע

בלי אידאולוגיות רגע

פה המשפחה שלי חיה (והמשפחה שלי מבחינתי זה לא רק בעלי והילדים) וזה עוגן משמעותי עבורי

לא רואה את עצמי קמה והולכת ומשאירה אותם מאחור

זה בעצם להתנתק מהשורשים שלי בעיניי

ואחרי המשפחה שלי, פה זה העם שלי

לא רוצה להחליף אותו בשום עם אחר, על אף המורכבות.

וגם, בחול יש את הפחדים של חול. לא בטוח שיש שם ערבות הדדית כמו פה

וגם לא מפחדת בכלל מהמצב, לא מההווה ולא מהעתיד, 

דווקא זה מעודד הרבה יותר מתקופות קודמות בהיסטוריה

תקופות קודמות היתה פורענות, והיתה גלות, והיה חורבן, ובאמת היו דברים מפחידים מאוד

היום, זה משהו אחר לגמרי, זה ייסורים עם מהות אחרת לגמרי

זה תהליכים שאמורים לקרב גאולה, ולעשות בירורים בעמ"י

הדור האחרון העניין יהיה האמונה

בשאיפה שהדברים יהיו ברחמים...

אני כן מכינה את עצמי לדברים גדולים שהולכים לקרות

שהולכים להראות מאוד מפחידים

אבל לא דואגת מזה

יודעת שזה חלק מהתוכנית...

ואם כבר ביטחון וכזה, 

בכלל העניין הוא שבגאולה האחרונה בחו"ל יהיה הכי מפחיד ומסוכן

והכי בטוח יהיה בארץ

זה בלי קשר לכל הסגולות שיש בישיבה בארץ ישראל

מרגישה שיש לי עוד הרבה מה להגיד אבל בכתב יוצא לי צולע

מקווה שהרגשת את הכוונה שלי

בהצלחה בכל החלטה שלא תהיה!

על הגאולה האחרונה שבארץ יהיה יותר בטוח..

מענין ממש

יש לך מקור לזה?

דווקא התפתח פה דיון מרתק, מוסרי וערכי.

אישית, וסליחה מאלו שעשו רילוקיישן,

הייתי מרגישה סוג של בגידה בעם ובארץ שלי. כאילו שאני עוזבת בשעת צרה. כשכל אחד ואחת שנשאר כאן תורם את תרומתו.

לא מסכימה עם זה בחול מפחיד כמו פה.

ברור שזה פחות מפחיד!

פה, יש לך בנוסף לאיום הרגיל של קטל בכבישים, גם פלסטינים וערבים ישראלים שרוצים את הדם שלנו חם על הידיים.

זה עוד משתנה שחור ונורא שצריך לקחת בחשבון.

עם כל האנטישמיות שיש בחו"ל, זה בכלל לא נמדד מול כמות ההרג שהייתה פה בידי היימח שמם האלו. זה אפילו לא מגרד. אין ספק שיהודי חו"ל נהנים מנוחות.

אבל, וזה אבל גדול,

באמת תוכלי לחיות עם עצמך בידיעה ש"אני את נפשי הצלתי?" 

תישארו אתם להתמודד, ואני אבחר בנוחות שלי?

סליחה שאני כותבת את זה ככה בפנים. אבל אולי תהיה בזה תועלת.

ולא לעניין לדעתי להפיל עליה משקולת כזו על הכתפיים כשהיא מדברת מתוך פחד וחשש עד כדי שהיא חושבת לעזוב

זה לא אתם תישארו להתמודד ואני אבחר בנוחות שלי, זה - אני בוחרת בבריאות הנפשית שלי, ומי שמסוגל להתמודד בכל זאת - שיישאר.

מה הקשר ל׳תתמודדו׳? זה לא איזה הפקרה מטורפת, סהכ מחשבות ורצונות מאוד בסיסיים, לחיות חיים שיש בהם נחת בלי לפחד להיקלע לפיגוע או למלחמה או לירי רקטי

הרי זה לא שיש נהירה מטורפת לחו״ל והמדינה תכף קורסת. רוב הישראלים למרות הכל לא רוצים לעזוב

אז אלה שכן - הייתי מניחה להם. כנראה שיש להם סיבה ממש טובה בעיניהם לעזוב את כל העץ המשפחתי ולעקור

כי אנחנו בתוך מלחמה.

הארץ בבלגן.

ויש המון הגירה שלילית. את רוצה נתונים?

ולא מצריך בעיניי לעשות רגשות אשמה למי שבוחר לעזוב

כי זה לא באמת ישנה את ההחלטה בסוף, וזהכנראה גם לא שיקול עבורו 

אפילו שבחדשות מדווח שכן?

תראי בסוף כל אחד חושב על משפחתו ועושה את החישובים שלו בראש.

ועדיין.

זה זמן מלחמה.

חלק מהאעמהות פה קברו בן חייל. חלקן קברו בנות מהנובה. אחרות 2 ילדים קברו.

ואתה מסתכל על הכאב המתבוסס פה,

עולה על המטוס

אומר ביי ביי ושלום

ועכשיו אני מחוסן מפיגועים או מקריאה לכגיוס.

לא יודעת. לא נשמע לי חברי.

זה אחד הגורמים הכי מפלגים שקיימים פה

מותר לאנשים לבחור לגור במקום אחר בלי לתת דין וחשבון

יש פה מספיק אוכלוסיה

וקצב גידול האוכלוסייה גבוה

צריך הרבה יותר הגירה החוצה כדי שזה ידאיג באמת

זכותו של כל אדם להחליט על חייו, גם איפה לגור. זה ממש בסיסי בעיניי ולא החלטה שאמורה להיות תחת ביקורת רק בגלל שאנחנו במלחמה. וקל וחומר בגלל שאנחנו במלחמה. מי ייקבע אם מוסרי או לא להרגיש שרוצים לחיות במקום אחר שאין בו איום של טרור ומלחמה עקובה מדם שגובה מחיר..?

תמיד היו ויהיו פה עוד מלחמות

לצערנו, גם ימשיך להיות פה טרור

השיקול של - אני עזבתי ואתם נשארתם לסבול פשוט לא רלוונטי. כי זה לא הקו מחשבה של מי שהולך והאחרים הם פחות שיקול, הוא חושב על עצמו ולא בא להתריס.  וכי מי שנשאר בוחר לעשות כן ופחות מתעסק במי שהלך כי זה לא השיקול למה להישאר

ואני חושבת שמי שזה שם לו אצבע בעין, צריך לבדוק למה לדעתי. ולא הפוך. 

גם כשזה לא מובן מאליו לגביהם.

יש לי דוד, שמאלני קפלניסט, שאיבד גיס בשבעה באוקטובר. באנו לנחם את אשתו ודיברנו איתו ארוכות. הוא היה מלא בכאב. אמר בפירוש שהוא לא בטוח שהוא יישאר פה.

והוא עדיין פה. חי בארץ  ישראל, ואפילו מנסה לחיות בשמחה. ויש לו בת שהשתחררה הרגע מהצבא ועוד בת שמשרתת עכשיו.

כמובן, יכול להיות שהוא נשאר פה בשביל הילדים (יש לו עוד שני ילדים שלומדים בתיכון ובחטיבה), או אולי בשביל חמיו וחמותו שאיבדו בן ולא מסוגלים לעבור עוד טלטלות.

אבל עדיין - זה משמח אותי לראות שאפילו הוא לא ברח מכאן...

חיבוק על כל התחושות והמחשבות ושה' ינחה אתכם בדרך הנכונה ושתקבלו את ההחלטות הכי טובות למשפחה שלכם!

ההורים שלי נולדו בתוך גן עדן עלי אדמות במערב אירופה של כמה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. היהודים קיבלו אז הכל מהכל מבחינת היחס של אומות העולם שהרגישו מאד לא נעים עם עצמם אחרי השואה. והנה, כעבור כמה עשרות שנים, הרוח שוב נשבה ואני כבר גדלתי בארץ מאד אנטישמית. שזה אומר שבאינטיפדה השנייה, כשכל יום התפוצץ אוטובוס פה, אצלנו תקפו יהודים ושרפו בתי כנסת (זה היה ברמה היומית ממש). שזה אומר לגדול ולהסתיר סממנים דתיים בחוץ (מגן דוד, כיפה, ציצית..). שזה אומר, היום, בשנת 2025, לגלות מגן דוד על תיבת הדואר. הפגנות מפחידות ברחוב. פיגועים נגד יהודים, גם אם פחות מפה. ובעיקר תחושה שאין לאף אחד יותר מדי איכפת מבחינת המשטרה או הממשלה. יש לי חברה שעדיין גרה שם ושסיפרה לי שבבית הספר של הילדים שלה מתרגלים להתכופף מתחת לשלוחנות ולהישאר בשקט מוחלט 'למקרה שגנבים יגיעו'. אנחנו מתרגלים כניסה למרחב המוגן והם מתרגלים מסתור למקרה שהערבים שם יחליטו לעשות פוגרום במוסדות החינוך... וכל זה בלי לדבר על סכנות ההתבוללות המוחשיות. עכשיו לא הייתה לי ילדות רעה וסה''כ זה לא שפחדנו בכל רגע נתון. אבל כן הייתה תחושה חזקה שהכל יכול להתהפך תוך רגע ובהחלט היו מקומות ותקופות שהיה פחד אמיתי להסתובב ברחוב. היום נכון שיש כאן מלחמה אני עדיין מרגישה הרבה הרבה הרבה בטוחה מאשר שם. נכון שחווינו את ה-7.10 לדוגמה, אבל באותה הנשימה גם חווינו את מאות אלפי החיילים שיצאו מיד להגנתנו ואת העוצמה של הצבא היהודי. אין ולא יהיה את זה בחו''ל. ובעיקר אני מרגישה שהחיים שלי הרבה יותר משמעותיים. אני בדרך כלל לא בתחושת פחד אלא בתחושת הודיה והכרת טוב להיות פה. איך מכל הדורות הדור שלי נבחר ואיך מכל מיליוני היהודים לאורך ההיסטוריה, אני זכיתי להיות חלק.

כשמסתכלים על ההיסטוריה במקרו, הרבה ארצות שהיו בטוחות לתקופה התהפכו מתישהו והפכו למקומות קשים מאד ליהודים. פולין, ארצות ערב, ספרד וכו'. לגבי מקומות כמו ארה''ב, אוסטרליה וקנדה, אנחנו רואים שגם שם האנטישמיות מתחילה להרים ראש. מה שקרה באוניברסיטאות בארה''ב לדוגמה, זה פחד אימים בעיניי. ככה שאני לא מרגישה שלטווח הארוך חו''ל יכול להוות מקלט. אבל אולי זה יעבוד מספיק טוב לחצי דור, דור או קצת יותר. ואולי זה בדיוק מה שאתם מחפשים ואת החלטה לגיטימית... 

בכל מקרה התחברתי מאד למי שכתבה שבסופו של דבר זאת סוגייה שנוגעת לזהות ולערכים ולמשמעות שלנו בחיים. 

בהצלחה ממש לכם ושתזכו לבהירות הדרך.

דוקא בארץ אני מרגישה בטוחה, כי גם בחול יש אנטישמיות, רק,ששם אני לא יכולה לסמוך על זה שלמישהו אכפת ממני( ממשלה, משטרה(. ראינו כשבהולנד תקפו יהודים , המשטרה עמדה ולא עשתה כלום. כאן אני מרגישה שגם אם קורה משהו, תוך שניה קמים אנשים ברחוב ועוזרים.

מרגישה, שמדינת ישראל היא המקום היחיד שבו אני יכולה להיות שייכת .

יש לי קרובי משפחה בקנדה שמאז ה 7/10 כבר לא מרגישים בטוחים.

ובסופו של דבר בשום מקום אין בטחון שלא יקרה כלום( גם מסיבות אחרות , תאונות וכו...(.

אני מרגישה שהחיים כאן הם חלק מרכזי בזהות האישית שלי, כך שזו לא אופציה לחשב בכלל על ללכת.

יש לי עוד הרבה מה לכתב, בגדול בתחושה שלי לעזוב זה למחוק חלקים גדולים מעצמי, זה הבית שלי ואני חלק ממה קורה כאן.

וגם גאולה שלישית אין לה הפסק וכו.. כבר כתבו לך על זה, אני רוצה להיות חלק מזה, מוצאת את עצמי הרבה פעמים מרחמת על בני הדודים שלי שחיים בחול.

שעה נסיעה ואני בכותל, קבר רחל , אצלם, המקום הכי קדוש הוא בית הכנסת.  

כבר חווה את ההריון והלידה של הבת הבכורה שלי ב"ה.

מידי פעם מציצה כאן, אולי הבת שלי כבר פה ומזהה אותי....

קודם כל, אני רוצה להגיד שהשרשור הזה ממש מרגש אותי.

אני עוקבת קוראת אותו כבר כמה ימים, ועם הרבה מחשבות בעקבותיו.

ובאמת מרגש לקרוא פה את כל הנשים שכותבות על המשמעות של לחיות פה בארץ, לא מסיבות של היגיון או ביטחון, אלא באמת מתוך חיבור לכלל, מתוך חיבור לשרשרת הדורות של עמ"י, מתוך אחריות על הכלל.

אז תודה לפותחת, על עצם פתיחת השאלה, שנתנה לנו את ההזדמנות לעצור ולהבין שזה שאנחנו פה זה באמת לא מובן מאליו, וכמה זכות יש לכל היהודים שבוחרים להמשיך ולחיות פה למרות הכל.

אני רוצה להוסיף גם קצת מנקודת המבט שלי וכמובן מתחברת ומצטרפת להרבה דברים שכבר נכתבו פה.

קודם כל, אני חושבת שצריך להבין מה בכלל המשמעות של לגור בארץ ישראל.

ארץ ישראל זה לא רק הארץ שבה העם היהודי גר היום, ואפילו לא רק המקום שבו אבותינו גרו. זה ארץ שיש לה באמת משמעות אחרת מכל מקום אחר בעולם. זו הארץ שהקב"ה ייעד עבורנו, ושדווקא בה אנחנו צריכים לקיים את התורה.

וזה לא 'גישה ביהדות' שכנגדה יש גישות אחרות. בתורה עצמה זה מופיע כל הזמן. יש המון המון פסוקים שרואים מהם בבירור שהייעוד של עמ"י הוא לקיים את התורה דווקא בארץ ישראל.

עד כדי כך, שחז"ל אפילו מלמדים אותנו שקיום המצוות בחו"ל הוא מצד 'הציבי לך ציונים' - שלא תשכח מאיתנו התורה. אבל זה לא באמת התכלית.

אז נכון שבמשך כאלפיים שנה נדדנו בין גלויות שונות, רוב עם ישראל לא יכל לגור בארץ.

אבל כל הנביאים מתנבאים שוב ושוב על החזרה לארץ ישראל, כי פה זה המקום שלנו.

ובאמת שזה פלא שזה באמת קורה. קצב הגידול של היהודים בארץ הוא מופלא, לפני 200 שנה לא היה אפשר לדמיין את המציאות הנוכחית פה בארץ. הרפורמים כבר ויתרו בתפילה שלהם על השיבה לציון כי הם חשבו שזה לא ריאלי. ובאמת זה מופלא בעיני שאחרי תקופה כל כך ארוכה בגלות, כשהחזרה לארץ היתה נשמעת כל כך מופרכת, רוב עמ"י המשיך להחזיק באמונה שבאמת נחזור לפה,והמשיך להתפלל על זה.

ואנחנו עכשיו חיים את הפלא הזה, בזכות הדורות הקודמים שבאו לפה למרות הסכנות, ולמרות המחלות, ולמרות המלחמות מול האויבים שלנו, ולמרות העוני הגדול ששרר פה, ולמרות שזה היה כרוך בפרידה מהמשפחה הרבה פעמים.

והרבה פעמים במהלך ההיסטוריה של עמ"י, בשביל לעלות לקומה הבאה, צריך איזו טלטלה במדרגה הנוכחית.

כי קצת התרגלנו בדור האחרון שהכל פה די נוח, שיש פה איכות חיים, והסביבה יהודית, וצבא חזק, והכל סה"כ טוב. וכשמידי נוח, אז לא רוצים להתקדם לשלב הבא, לא מתפללים אליו, ולא מנסים לפעול כדי לשנות את מה שעוד לא מתוקן במציאות.

ולעולם הזה יש תכלית. אנחנו לא פה סתם כדי לחיות לפי מה שהמציאות מזמנת. הקב"ה רוצה שעמ"י יהיה מחובר לתורה ויקיים את המצוות במלואן בארץ, הוא רוצה שארץ ישראל תהיה המרכז הרוחני של העולם, שנהיה אור לגויים. ואנחנו עוד לא שם.

אז הקב"ה דוחף את המציאות. אם דרך הטוב והשפע אנחנו נתקעים במקום, אז לפעמים צריך טלטלה גדולה, שתציף את כל הלכלוך ותעורר אותנו לנקות אותו.

וכשלומדים תנ"ך, אז רואים שככה זה היה לאורך כל הדורות של עמ"י. ההיסטוריה לא מנותקת מהקב"ה, היא הדרך שלו להנהיג את העולם. וכשעמ"י עובר טלטלה, השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו זה לא 'איפה יהיה לי יותר בטוח?', אלא 'מה הקב"ה רוצה להגיד לנו? מה הוא רוצה שנעשה פה?'. וברור לי שלברוח זו לא התשובה, אלא הפוך - להתחזק באחיזה שלנו פה, להתחזק בחיבור לקב"ה ובקיום המצוות שלו, ולהתפלל על התיקון של כל הקלקולים שצפים לנו פה במציאות. במערכת המשפט, במערכת הפוליטית, בתלות שלנו באומות העולם, בהנהגת הצבא ובתפיסה שלו, באחריות של כל אחד מאיתנו כלפי כלל עמ"י, ועוד…

משם יש רכבת לאן שרוצים

לבעלי יש

מותר לו להעביר עלי?

שנים לא נסעתי באוטובוסים חחחח יש לנו רכב אחד והוא אצלי🤣

אני משתמשת באפליקציה של פנגו, אבל יש גם באחרות, בכולן אפשר לשלם באפליקציה על נסיעה בתחב''צ

ואם כבר נוסעים בתחבצ אפשר לחנות בלי להכנס לתוך העיר נגיד בגבעת התחמושת או בהר הרצל

פעם ברכבת הקלה לא היה אפשר לשלם על עוד מישהו, אבל נראה לי כיום כבר אפשר.

ואת יכולה לשלם גם דרך אפליקציה.

שימי לב שבמכשיר התיקוף צריך לבחור את האפשרות של שני תיקופים מראש, לפני הנחת הכרטיס.

אנונימי בתחנות רכבת הקלה ב10 ש"ח

אם אין חוזה מיוחד ברב קו אז כן

מעבירים במכשיר ומוסיפים )יש סימון של +( על עוד נוסע

באפליקציה של מוביט יותר נוח לשלם על 2 גם לא צריך להעביר במכשיר בכלל

אפשר לחנות לאורך הרכבת בכיכר דניה ןעד הר הרצל ששם יש חניון ייעודי לנוסעי הרכבת

וגם אפשר לחנות בתוך שכונות שקרובות לרכבת כמו קרית יובל

תחנת רכבת קלה הכי קרובה יש בכיכר ספרא - כ 20 דקות הליכה מחניון ממילא.

איך משלמים בפנגו?

נרשמתי לאפשרות.

חסר. אבל הם לא זולים (חניוני הרכבת הקלה יותר זולים)

באגריפס יש את חניון חלון לירושלים

לפעמים אפשר למצוא באזור הדוידקה בפנגו

תודה רבה

יש חניון ענק בחינם

חניון נחל צופים קוראים לזה

ורכבת הקלה עד לעירייה

נראה לי הכי קל ככה

רציתי להמליץ על זה גם

ואם מגיעים מדרום אז בהר הרצל גם יש חניון חנה וסע גדול

ראיתי שכתבת שאין לך רב קו

אפשר לשלם עם מלא אפליקציות(רק תורידי מראש ותראי שעובד לך כי ברכבת אין זמן להתחיל להוריד וכו לפני שמגיע פקח)

מוביט/פנגו/סלופארק/אג/יש עוד אבל נראה לי שזה מספיק

בגבעת המבצר

משתיהם לוקחים רכבת למרכז העיר , בערך 20 דק נסיעה ..

רק לזכור לתקף, אפשר באפליקציה של מוביט או פנגו, אחרת הקנס של 180 שח עולה יותר מכל חניון🤪🤪

היום הפנגו חכם כבר חחח

בחניון המחסום לא נפתח אם לא משלמים אז זה קל יותר...

ובחניה כחול לבן גם שוכחים לפעמים....

מי שמשתמש ברכבת יכול לחנות בחניון בהר הרצל

משם הגעה ברכבת.

שלפעמים אנחנו בטוחים שאנשים יודעים ומכירים ובסוף לא.

למשל בהריון הראשון שלי (שהיה באמת לפני הרבה שנים) הייתי בטוחה שאמא שלי סיפרה לאחים שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא מתקשר לאחל לי.

כשבדיעבד הסתבר שאמא שלי לא סיפרה לאף אחד כי לא הבינה ממני במפורש שניתן כבר לשתף.

יכול להיות שחמך וחמותך יודעים, אבל לא שיתפו את האחים של בעלך.

אולי שווה להתעניין בנושא.

ומשהו שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנו

אין לי תובנות

שולחת חיבוק

(אני בטעות עלולה הייתי לחשוב שצחוקים כרגיל זה אולי מה שאתם צריכים ושאין הרבה מה לעשות...)

נוח להם להתעלם. אופי כזה

בע"ה שיהיה לכם מלא בריאות מהר מהר!!!!!

דבר שני, זה ככ קשה בלי תמיכה,

וברור שלפגוש את המשפחה מציף את זה....

זה באמתצורך ככ בסיסי, אבל כנראה שצריך להשלים שלא יגיע מהמשפחה, ואולי כדאי להשקיע, ובטוח שזה קשה, בלמצןא עמותות שיכולות לעזור בליווי ותמיכה רגשית... להבין שישלך כאן צורך אמיתי ולדאוג למלא אותו...

וכמה שזה קשה לעשות את זה אבל זה חשוב!!!!

ואם לא עמותה, אז ליווי מקצועי של איש מקצוע שנותן כלים ועוזר למצוא דרך ...

ודבר שלישי, יכול להיות שלנתק את הקשר עם המשפחה,

או לבוא למפגשים המשפחתיים יכביד עליכם יותר...

בסוף להיות חלק מהמשפחה נותן הרבה לכם ולילדים

ונתק מכביד ילדכם ועליהם

ולכן עדיף אולי ממש לנסןת לחשוב חכם ולא לחשוב צודק ולהתעלם מההתעלמות...

אפשר לנסות, וזה ממש קשה.. להגיד לעצמךשבעצם אי אפשר לדעת אם עובר עליהם משהו, סוג של "אל תקיןאדם עד שתגיע למקומו" וברור שזה ממש ממש קשה אבל יכול אולי דווקא לעזור לך להתמודד עם ההתעלמות....

מקווה שהועלתי

וחיבוק ענק!!

וואו כמה שזה קשה!!!!

אני מהצד השני,

גיסתי עוברת תקופה מאוד מורכבת עם הרבה בדיקות ואשפוזים חוזרים ונשנים.

אני בעצמי מתקשרת 'יחסית' הרבה להתעניין ולשמוע מה שלומה.

אני יודעת ששאר המשפחה פחות. אבל אני מבינה אותם.

גיסתי הזאת לא מתקשרת כמעט בחיים לאף אחת מהגיסות.

היא לא מתעניינת באחרים והיא גם לא משתפת על ההתמודדות שלה.

היא ובעלה בחיים לא משתתפים באירועים משפחתיים, תמיד מבריזים, לפעמים עם תירוצים, לפעמים אפילו לא טורחים לתרץ את עצמם.

פשוט לא מגיעים ולא עונים אח"כ לטלפונים.

פעם דיברתי איתה ואמרה לי מה כולם יודעים...

אמרתי לה שממש לא. אף אחד לא יודע.

כי אם היא לא מתקשרת לספר ולשתף אז לא יודעים.

חמותי לא משתפת וגם בעצמה הידע שלה די מוגבל, כי הם לא משתפים אותה.

אז הם מתמסכנים ומרגישים שכולם מתעלמים מהם

אבל סליחה הם די הביאו את זה על עצמם.

סליחה שנפלתי על השרשור שלך,

אם זה לא המצב אצלכם אז אני אמחק...

רק רציתי להאיר נקודת מבט קצת שונה מהצד השני.

בעיניי אם את רוצה שיתעניינו אז בכל פעם שאתם מאושפזים תכתבו בקבוצה המשפחתית,

אנחנו בבית חולים X עם Y.

Y מאוד ישמח לטלפונים וביקורים.

את תראי שפתאום יתקשרו אלייך וישלחו הודעות התעניינות.

פשוט תזמינו את זה ואל תהיו פסיביים.

אבל יש אנשים פאסיבים שמחכים לקבל אור ירוק לפעולה

את יכןלה למראש לבקש עזרה או בקבוצה משפחתית או שאם למשל אתם עוברים בסביבתם ורותים לצאת ולהשאיר את הילדים אז לשאול בפרטי אם אפשר לבייביסיטר

בבית חולים, והמשפחה מצד אחד בקושי עזרה, והמשפחה מהצד השני התגייסה באקסטרים, ממשמרות בבית חולים, משפחה מורחבת שהגיעה עזרה והתעניינה. הניגוד היה כל כך בולט ולא היה אפשר לפספס את זה.

אצלנו זה בהחלט השאיר משקעים בקשר עם הצד הזה, וזה כבר היה לפני תשע שנים...

עיסת נייר,

בצק משחק,

אוהל משמיכות בסלון,

להנביט קטניות ולעקוב אחרי זה,

לבנות מגדל הכי גבוה שאפשר מקפלות/לגו/מגנטים וכדו,

פקניק,

ללכת לגן משחקים שונה מהרגיל,

אמבטיה עם קצף/משחקים/צבעי ידיים, אם לובשים בגד ים ומשקפת אפשר למתג כבריכה.

בריכה קטנה אם יש.

צבעי גואש.

לשטוף רצפה ולהרטב תוך כדי,

להכין עוגיות/עוגה/חלות לשבת,

להכין לחם פרצוף לארוחת בוקר/ ערב (את שוטפת וחותכת ירקות, הילדים מסדרים בצורת פרצוף על פרוסה עם גבינה/טחינה וכדו)

להזמין חברים.

אני בגיל הזה לא הייתי בונה לוח חופש אלא אוספת רעיונות לעצמי ושולפת לפי מה שמתאים לי כל יום.

ולא חייב כל יום משהו, עדיף ללמוד להנות גם מסדר יום רגיל בלי משהו מיוחד.

את הלוחחופש הוא הביא מהגן שעשו להם כל יום ציור ביום שלו ולפי זה הם חיכו למחר..

יום מים, יום עוגיות, כאלה..

תודה!

פיקניק בפארק קרוב או גן משחקים או אפיחו במרפסת

להכין כדורי שוקולד

בר בצק/פלסטלינה

פארק מזרקות אם יש באזורכם

אוהל בבית- אם יש אוהל של טיולים שקל לפתוח זה הכי פשוט

ספר ילדים עם המחשה או יצירה בהקשר

שיפודי פירות

אם צריך קונים חלקים משלך ורק את המנוע לוקחים מבית החולים

חבל ממש לקנות מראש

לק"י

נראה לי שרוב אנשים לא זקוקות לזה מיד אחרי הלידה.

בד"כ לא צריך מיד אחרי הלידה לשאוב, ואם כן- יש את של בית החולים.

אני חושבת ששווה לחכות שההנקה קצת מתבססת ואז יותר בהיר מה הצרכים ואיזו משאבה הכי מתאימה

לפעמים (אצלי נגיד ככה היה) הייתי צריכה לשאוב כדי להתחיל הנקה, להגביר ייצור חלב וזה. תכלס קניתי משאבה יום אחרי שהשתחררתי, הייתי רגועה יותר אם היתה לי לפני.

אז לא יודעת אם כדאי לקנות מראש כי אולי באמת לא תצטרכי אבל כן הייתי ממליצה לבדוק מאיפה נוח לך לקנות ואיזה סוג מומלץ לאישה צורך כדי לייעל אח''כ את הקניה. זה לפעמים יכול להיות לא פשוט להתעסק בזה אחרי לידה, תלוי במצב שלך, של התינוקי ושל מי שסביבך.

יש לי ידנית פשוטה פשוטה מאליאקספרס

ונוחה מאוד

גם השאיבה היא לא כמויות מטורפות זהמיותר לעיסוי פטמות אומגירןי להנקה בימים הראשונים

לבית כדאי חשמלית שנוחה לך לשאיבות לכמויות

לא בכל לידה צריך אבל קרה לי ב2 הלידות האחרונות שהייתי צריכה

היחסים שלך איתו תמיד היו מורכבים? יש מצב לדבר איתו על זה?

ואין מצב לדבר איתו

כשניסיתי הוא פשוט הפך הכל עליי

הוא מאוד ביקורתי ורוצה שהכל יהיה בדיוק כמו שהוא אוהב ובעלי שונה ממנו בהכל וזה מטריף א

ותו

למדתי שזה מה יש,

לסנן ביקורים למינימום ולהפחית קירבה שלהם.

היתי מגיעה יותר לבד בימי חול משבצות נגיד.

באמת היה בלתי נסבל, וכן ניסיתי לדבר איתה, וראיתי שאין סיכוי ואין תועלת.

תזכרי שאותו בחרת אותו את אוהבת. כמה שהרבה להפחית קשר עם ההורים בגלל זה, לי זה היה עדיף...

כי אמא שלי היא כן עוגן מבחינתי

וזה בא ביחד

לשמיע רק דברים טובים וחיוביים על הצד השני

יש הפרדה מסויימת בין ההורים

עם אמא שלי קשר מעולה ועם אבא שלי פחות.

עם אמא שלי אני כל יום מדברת בטלפון, מדי פעם קופצת באמצע שבוע, וכשמתאחים שבתות אני פוגשת את אבא שלי בעיקר בסעודות

זה באמת קשה. אבל אפשר נראלי להפריד ברמה כלשהי בין אבא לאמא.

מצד שני גם לא כזה משנה שזה קשה. אם זה מה יש, מה אפשר לעשות?

אין לנו איך לשנות את ההורים שלנו. יש לנו לבחור איך להתנהל מולם.

היא לא רוצה להתערב בינינו

ניסית להראות לאבא שאת נפגעת?

מתעצלת להוציא ולהכניס ולשטוף כלים.. .

ממליצה על מה שקטן

בסוף מה כבר צריך כזה איגותי לקציצת ירקות

כמה כבר את צריכה אותו ..לא על בסיס יומי..

אז בעיני הכי חשוב נח לישמוש

אני בכלל משתמשת מכמו מגרדת מגניבה מעלי אקספרס שכל לגרד איתה לא חשמלית קטנה וקומפקטית ולא צריכה מעבר

תודה על הזווית ראיה

נמכר באמת אז אל תסתכלי על זה

לדעתי סמוראי זו חברה פחות טובה מסאוטר

הכי חשוב אם הצורך שלך זה בעיקר גירוד ירקות לראות את הגודל של הפומפיה והאופציות שיש

תסתכלי גם על העוצמה

הוצאתי מהאינטרנט לא מהאתר של המתנות, שם לא היה כתוב.

הסמוראי 1000 וואט והסאוטר 750 וואט. אבל את צודקת באמת סאוטר זה חברה איכותית.

מבחינת פונדציות נראה שיש להם אותם פונקציות.

לי את המעבד מזון שלהם

תסתכלי על סרטוני סקירה

לא יודעת לגבי הדגם

אבל לא יודעת אם הדגם הזה, מאד מרוצה.

שימי לב לשני דברים חשובים 1. הגודל של המיכל- אם הוא פיצי וצריך כל רגע לעצור לרוקן שיהיה מקום לעוד ירקות- זה מעצבן. 2. החלקים המצורפים- אני קניתי לפסח מעבד מזון ולא שמתי לב שאין בו דיסקית לגירוד דק- שזה החלק היחיד שאני משתמשת, זה היה ממש מבאס וכמה שניסיתי להשיג חלק מהספק וממקורות נוספים לא הצלחתי. אז שימי לב שיש את החלקים הנדרשים לך.

איך אני יודעת שיש חלק שמגרד דק? זה מה שאני צריכה גם.. רשום שיש להב לגירוד או איך שלא קוראים לזה, השאלה איזה גודל זה יוצא..

ניסיתי לחפש סרטונים לא ממש הצלחתי

כתוב שיש 3 דסקיות- פריסה גירוד וצ'יפס. בתמונה זה נראה פריסה גסה ולא עדינה...

מעבד מזון דגם FPS585 - Sauter

יש שם אפשרות לפנות לשירות לקוחות אני הייתי פונה ושואלת אם זה כולל גירוד דק.

עזרת לי מאוד

יש לי של בוש התלהבתי בהתחלה ממש אבל בקושי השתמשתי כי זה ככ לא יעיל השטיפה השימוש...

ואז קניתי מנדולינה וזה כ"כ פרקטי הרבה יותר!

גם בשימוש, באחסון, בניקוי במחיר

לא בדיוק אותם גילאים, אבל הייתי לבד בבית כל יום מאז שהתינוק היה בן שבוע עד שבעלי חזר מהעבודה... היה קשוח ממש אבל ב''ה אחרי 3 חודשים הרגשתי שנכנסו למסלול טוב ב''ה ותכלס היה לי ממש טוב איתם בבית אחרי הקשיים של ההתחלה.

הטיפ הכי טוב זה לזכור שהזמן עובר, עכשיו זה קשה אבל בעז''ה הם יגדלו קצת ויהיו החברות הכי טובות😍

מנשא טוב מציל חיים, תנסי

ולנסות להקל על עצמך כמה שיותר- לישון כל רגע שאפשר וכמה שפחות לעבוד בבית שמקביל

משתמשת במנשא פה ושם אולי באמת אתחיל להשתמש גם בבית

יודעת שזה זמני זה נראה נצחחח 🥺

מתנחמת שעוד קצת חגים ובעלי יהיה בחופש איתי

מאד הגיוני להרגיש ככה עם 2 תינוקות

זה יכול להיות קשוח הרבה זמן

כי ילדים קטנים ותינוקות לוקחים לרוב הרבה אנרגיות וסבלנות

להבין שזה הגיוני ולתכנן את היום/ תקופה לפי זה זה יכול לעזור

תקופה קשוחה ממש,

אבל זמנית ועוברת..

אני תמיד מרגישה שקלה בכמה שלבים. בעיני מאוד תלוי גם בתינוק ובאופי שלו.

אני הרגשתי הקלה חלקית איפשהו באזור גיל שלושה חודשים, ובהמשך שוב סביב חצי שנה ושנה.

תקחי כמה שיותר עזרה, תזכרי שזו תקופה והיא תעבור ולכן אין מה לחסוך בעזרה כרגע. תשמעי לא להגיע לקצה, לתפוס את עצמך לפני ההתפרקות. טוב מאוד שקראת לבעלך מהתפילה, זאת התקופה עכשיו, לכל זמן ועת ובע''ה יבוא יום שהוא ילך בנחת לביה''כ.

חיבוק, ושתראי המון נחת בע"ה🤗

ואין פה משהו חריג או בעיה בך/בילדים

זה פשוט קשה מאוד מאוד

אני בשלב כזה הייתי נעזרת בילדה מהבניין

היא היתה משחקת עם ה"גדול" בשעת אחהצ שזה השעות הכי קשוחות

לאט לאט נכנסנו לשגרה יותר יציבה התינוק טיפה גדל ואז הפסקתי עם העזרה

אבל כן זה היה קשה מאוד!!

את נמצאת בשלב מאתגר.

מנסיוני, לוקח כ3 חודשים עד שהבית נכנס לאיזון ושגרה חדשה. לא אומר שמאז הכל קל, אבל כבר יודעים מה עובד טוב ומה פחות, ואיך נכון לעשות כל דבר כמו סדר יום, מקלחות, הרדמות, ארוחות, נסיעות, יציאות מהבית וכו.

לא פירטת איזה חלק ביום הכי קשה או מאתגר לך, אז אשתף שאני עם תינוקת בת חודש וחצי עכשיו, והערבים קשוחים. בד"כ מתחילת אחה"צ עד 23 בלילה וצפונה היא לא כ"כ רגועה... וגם במשך היום מרגישה שעמוס ולא מספיקה לפעמים לנוח או להכין אוכל. ואצלי היא השביעית אז יש כאן עוד ידיים שיכולים להחזיק אותה ומעליה בן 3 וחצי. ועדיין זה שלב מאתגר. כך שאני ממש מבינה אותך.

מחזקת אותך להתמקד בצרכים הבסיסיים, להעזר בכל מי ומה שאפשר. ולדעת שעוד מעט בעז"ה תכנסו למסלול שיותר יהיה קל. (אצלי שלושת הגדולים צפופים. השלישית נולדה כשהגדול היה בן שנתיים ו8 חודשים)

והכי חשוב בשביל הכוחות שלך לישון טוב עד כמה שאפשר, ולאכול טוב (לא צריך ארוחות גורמה, אבל כן אוכל מזין ולא גאנק, וכמובן מים בימים חמים אלו).

את עוד במשכב לידה, נסי לשמור על הכוחות שלך, וכמה שהבעל יכול להיות יותר בתמונה זה רווח נקי של שניכם.

מנסיוני, מה שהכי עוזר-

לתת לה להרגיש שהאחות החדשה היתה מתנה בשבילה. גם בגיל כזה היא לגמרי יכולה להבין אם התינוקת זה שבר שאסור להתקרב, לגעת, לוקח לה את אמא, וכו.. או שאיזה כיף שיש לי בובה שמותר ללטף (תציעי לה, ותראי לה איך. תסבירי לה איפה לא ולמה). אפשר להביא לה טיטול או לעזור לאמא להחליף לה, אפשר לשים לה מוצץ, אפשר להחזיק אותה (כמובן יחד איתכם, אבל שהיא תרגיש שהיא מחזיקה). וכו. כל זה נון תחושה שזאת מתנה שווה, שהרווחתי חברה, ואחריות ולא הפסדתי.

אצלי השנה הראשונה היתה קשה כמו שאת מתארת.

נעזרתי הרבה בביבייסיטר שהיתה ביחד איתי והילדים.

עכשיו הם בני 3 ו2 וזה הכי מתוק בעולםםםם

משחקים שעות ביחד. אוהבים וחברים. במקרה שאחד מהם איתי לבד הוא שואל איפה השני.

מרגיש לי שאני חייבת מישהו איתי כל יום גם לחברה וגם לעזרה

אוף וחמותי עוזרת מלא במהלך השנה שהבת שלי אצלה ביום יום. באלי לעשות אצלה שבת אבל בטח בעלי פחות ירצה

ואמא שלי פחות תצליח להשתלט להרדים וכאלה

וזה מבאס אותי שאני רק רוצה שהזמן יעבור ויחזור לעבודה לשגרה

באלי להנות מהן להיות בטוב

בעלי עוזר לי מלא ואהבה שלנו התעצמה עוד יותר עם הקושי הזה

הקושי הוא ההרדמות הלילות ההתעוררות של הבכורה

והתינוקת לפעמים איך ששמה אותה מתעוררת ואז זה לופ של הנקה 24/7 ככה מרגיש

אני רוצה בהמשך לשלב תמ"ל. יש תמל שלא עושה בעיות עיכול וכו? מניסיון שלכן…

כל טיפ יתקבל בברכה

הקטנה שלי תכף בת שנה ומאז שנולדה היא די מאתגרת אותנו. המון פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת שאני מחכה שהיא תגדל... ומציבה לעצמי יעדים חחח🤭

אמרתי לבעלי שלא כיף לי להיות בראש הזה בגידול שלה, ולא בהנאה מהמתיקות. כי היא באמת בובה, מתוקה ממש. הוא שיקף לי שאני לא מחכה שהיא תגדל אלא שהקושי יחלוף.

איזה יופי שאפשר לחשוב על זה שהקושי יחלוף.

שאת ממש קצת אחרי לידה, עדיין במשכב לידה, ממש הגיוני שזה ככה, לקוח זמן להתאושש מהלידה ולפני שישה שבועות אין מה לדבר בכלל. כשאת תתחזקי ותרגישי יותר טוב זה יראה אחרת... בנתיים כמו שתיארת כדאי עזרה כשצריך בעיקר כדי לישון ביום, אם אפשר לפחות שעתיים ברצף, זה מאוד משמעותי.

לנו גם יש רווח כזה בין ילדים וגם אחותי ואני ברווח כזה ובאמת זה כל כך שווה כשגדלים!!

שלא תמיד זה ככה עם צפופים. אומרת את זה בעיקר כדי שלא תחששי מילדים הבאים... (למרות שאי אפשר לדעת מראש)

שני הראשונים שלי צפופים יחסית (שנה וחמישה חודשים הפרש), והם היו תינוקות נוחים מאוד והגידול שלהם היה יחסית קל (יחסית, כמובן, כי תמיד גידול ילדים נושא אתגר), והיה לי גם כיף איתם.

יש לי עוד שני צפופים (הפרש של שנה ותשע), וזה כבר היה מאתגר יותר, כי הגדול מביניהם היה תינוק מאתגר (בגיל שנתיים הוא יחסית נרגע).

והכי מאתגר היה לי דווקא (ועדיין, בעצם) עם שתי האחרונות, שהן לא צפופות (הפרש של שנתיים ותשעה חודשים), פשוט כי שתיהן היו תינוקות מאתגרות וגם בתור ילדונות הן מאתגרות...

בכל אופן, כרגע עוד לגמרי הגיוני שקשה לך, כי את שנייה אחרי לידה. כשקצת תצליחי להתאפס, אולי תנסי לברר אם יש משהו ספציפי שמציק להן - משהו שמקשה על הגדולה לישון ברצף (קשה לי להאמין שזה נטו רגשי), משהו שמקשה על הקטנה לינוק (אולי אלה לא רק גזים, וגם אם אלה גזים אולי יש דרך להקל עליה).

ובינתיים - כן, תנסי להיעזר כמה שאפשר בכל מי שמציע עזרה... אולי אפילו בייביסיטר שתוציא את הגדולה לטיולים ותעייף אותה מספיק כדי שתישן טוב בלילה וגם תיתן לך מנוחה לטפל בתינוקת לבד...

הרבה כוחות ומזל טוב!

אצלי גם כולם צמודים ..

ובשנים הראשונות גם חוויתי הרבה קושי של אינטנסיביות שוחקת

וגם אצלי הם בכיינים ורוצים ידיים ולא ישנים וכו

חושבת שזה תהליך של למידה אמהית.

בהתחלה הבנתי שלא נכון לבא עם ציפיה להצליח ושיהיה קל ויתקתק הכל

אני לומדת את המקצוע

אני לומדת את עצמי שם

לומדת מה עובד לי ומה מאתגר לי

לומדת איפה אני יכולה לעזור לעצמי ומה יכל להקל עלי

לומדת לחשוב יצירתי

לומדת לכבד את עצמי ושאני חשובה והשמחה והכוחות שלי חשובים

לומדת לעשות איזונים

לומדת לקחת בפרופורציות

לומדת להזכיר לעצמי מראש שזה תקופה קשה יותר אבל היא עוברת ולכן לומדת לקחת אוויר ולנשום עמוק

ובעיקר

לומדת להקליל!! לא לשקוע בהווה מדי

אז לא ישנתי.

.לומדת לומר את זה לעצמי בטון זורם ועובר הלאה

לתת חיבוק לעצמי ולהמשיך

באחרונים למדתי לזהות שאני רוצה להנות ולא רק לשרוד

ואז גם ניסיתי ללמוד איזה גישה תעזור לי להצליח להנות גם בקטנטנות

וזה עובד

ב3 האחרונים ממש נהנית מכל רגע לצד העיפות והבקשות וכו

קצת כמו שפיתחנו חוסן מול טילים

אז אני מרגישה שעם הזמן פתחתי חוסן מול אתגרי התינוקות והאמהות אחרי לידה

אני משתדלת לא לקחת קשה ..לכתוב הרבה להקשיב לעצמי אבל לעבור מהר הלאה ולא לשקוע בקושי

הסיפור הוא לידה ותינוק וילדים מתוקים

ויש גם קישוטים של קושי..לפעמים הם על כל הדף..לפעמים רק בחלקו

וכל זה נכון לא רק לצמודים.אבל בצמודים י ש יותר סכנה לחוות רק את ההישרדות ולא את המתיקות

ולכן חושבת שהעבודה היא תודעתית בעיקר

וגם פרקטית למצוא דרכים להקל על עצמך

ולזכור שזה זמני ההתחלה זה עובר

שזה באמת זמני ושווה את זה

מישהי רשמה שבעלה אמר לה שזה לא שיגדלו אלא שהקושי יחלוף… אהבתי ממש את המחשבה

אנסה כמה שיותר לזרום ולא לשקוע

כמה שאפשר..🩷

תודה לכן

עדיין כל הגוף מפורקת

ההורמונים ברכבת הרים

קחי את הזמן

תקלי על עצמך

תנוחי כמה שאפשר

הגדולה בסך הכל רוצה פיצוי על הבלעדיות שאבדה

הקטן או קטנה לא רגילים להיות מחוץ לרחם ורוצים מגע כמה שאפשר

לי אבל זה אישי

היה הכי טוב פשוט לישון עם שניהם..

בלי לקום בלילה

בלי התעוררויות ביחד הם ישנים מעולההההה

גם שהשלישית נולדה הבכורה המשיכה לישון איתי

כשהרביעי נולד השלישית המשיכה...

יש ילדים שזקוקים לזה

.

אצלנו עבד הכי טוב להתחיל את השינה במיטה שלהם ובהתעוררות הראשונה לעבור לידי

אבל היו גם תקופות שמראש הרדמתיבמיטה שלי

הריח של הסדינים המגע נוסך שלווה

בכל מקרה לא בטוח שיתאים לך

אבל העיקר להקלילללללל

לנסות להנות מכל רגע שאפשר

להודותתתתתת על הניסים

ופה ושם לצאת לרבע

שעה הליכה לבדדדדד

לקנות משו

להתפנק בקפה

להרגיש שיש לך רגע של שקט לעצמך