נשמע כמו פתרון טוב

ההורים יפגו את הבן והנכדים

ואת לא תיפגעי.

לא מבינה למה זה צריך להיות כולל לילה

שיסעו לביקור ערב כלשהו/ אחה"צ

וחיבוק! נשמע קשה ממש!!!

לא התכוונתי שבת

התכוונתי ביקור באמצע השבוע

לא הבנתי שזה האופציות... עכשיו מקריאה חוזרת הבנתי...

ממש ממש לא!

אתם מתחילת הנישואין נוסעים כל שבת שניה אליהם? גם אחרי 8 שנים? זה המון

ובכלל, את מתארת מציאות מאוד קשה ומורכבת ואם כל כך קשה לך אז באמת להפחית נסיעות לשבתות אצלם או להזמין אליכם במקום.

רק נראה שלפני כן כדאי ליישר קו עם בעלך, לדבר איתו. נראה שיש צורך שיבין ויראה אותך

כל כמה זמן אתם נוסעים להורים שלו?

ולהורים שלך?

אדם לא צריך להיות במקום שבו רע לו. פשוט לא.

יש חתונה אחת לכמה זמן? מילא.

צריך לעשות סדר פסח ביחד אחת לשנתיים? נו טוב.

אבל להגיע אחת לשבועיים למקום שבו רע לך? זה עונש שלא מגיע לאף אחד.

אני מאוד מאוד מאוד משתדל להימנע מאנשים או מקומות שעושים לי רע. אני משלם על זה מחירים אבל אחרי הרבה שנים הבנתי שזאת הדרך היחידה.

בעלך אוהב אותך? רוצה בטובתך? אז לדעתי הוא צריך להבין שאת פשוט לא יכולה להיות במקום שבו את מרגישה רע. לא משנה מי אשם, מי אמר מה, מי עשה למי. פשוט לא טוב לך שם וזהו.

גם צורת דיבור שלא מתאימה שידבר אליך "תדעי את מקומך"/ לצעוק עליך ובטח ובטח שזה ליד אנשים לא מקובל בשום צורה

דבר נוסף הוא יכול ליסוע לבקר בכיף את ההורים שלו בלעדייך אבל למה גם לישון?

הכל מתחיל מליישר את ההדורים מול בעלך כי משפחות הזויות יש בשפע אסל ברגע שבעלך יבין ויהיה איתך זה יהיה פשוט יותר

כל יועץ זוגי שתפנו אליו יערוך את הגישור הזה ביניכם אם לא תתקשרו את זה בעצמכם.

משהו פה לא תקין . יכול להיות שהכל בסדר מסביב.. אבל זה משהו שדורש טיפול.

יותר משיחה אחת. ששניכם מקדישים זמן בצורה רגועה.

"אנחנו מקשיבים ולא שופטים"- ואז מוצאים פתרונות.

אני מכירה לא מעט סיפורים כאלה שנגמרו בגירושים רק כי המשפחה שלו / שלה היו כאלה ובן/בת הזוג לא היו שם בשביל הצד השני.

כותבת גם בתור אחת שחוותה חוויות דומות בפרק א'.

ניסיתי להסביר לו בצורה הכי יפה איך שאני מרגישה, חוץ מלהגיד לי שהוא גם סובל אצל המשפחה שלי

לא היה לי מה להגיד (לא היינו אצל המשפחה שלי 10 חודשים) ההורים שלי מגיעים אלינו.

הוא פשוט אמר לי שהוא אמר להורים שלו שאני לא רוצה לבוא, והם ידברו איתי

זה אמיתי?

מאז ומתמיד ההורים שלו היו מעליי

אני באמת חושבת שאם נתגרש זה יהיה רק בגללם

וחבל לי על הילדים 

והם אמורים לדבר איתך?

הוא אמור להיות בצד שלך, להגן עלייך, ובטח לא לומר להם ככה מה שאמר ולתת להם "לדבר איתך" כאילו את צריכה לשמוע מהם שיחת מוסר, כי לצערי זה מה שנשמע כאן

שוב, דווקא צריך שקודם ביניכם תהיה הבנה, תקשורת, שיח והסכמה שאתם צד אחד

תמיד

שברוך השם אנחנו מנסים לבנות בית משלנו ואנו זקוקים לבנות את עצמנו.

בלי קשר להורים בזוגיות אם נפתח פנקס חשבונות מה קורה אצל כל אחד מההורים זה לא ייגמר.

השינוי הוא אצלנו כי כשמתחתנים בונים קן חדש בית חדש עם הרגלים שונים ואם כל הזמן נוסעים מתי נבנה את הקן הפרטי שלנו.

מעבר לזה לשקף לו את ההרגשה שהם מעליך וגם להסביר לו מה זה גורם לך להרגיש ,לשאול אותו מפורש טוב לך ונעים לך שכך אני מרגישה? איפה האחריות שלך לדאוג לי?לא בהאשמה אלא בהתעניינות תאיר את עיניי תסביר לי איפה אתה מתחשב כי אני לא רואה...

אם הוא מבין שיש בעיה ויהיה מוכן לפתור אותה נחמד ,אם לא ללכת כמה שיותר מהר לייעוץ .

אבל כמו שציינתי, זה משהו שמצריך יותר משיחה אחת. 

יש גבול לכמה "הוא" יכול לספוג אינפורמציה שהוא מרגיש בה "לא בסדר".

אולי בפעם הבאה שהוא יציג את זה מהצד שלו לפני שאת מציגה את הדברים ותנסו למצוא פיתרון עבור שניכם.

כי אתם החשובים פה בתוך הסיפור.

(אני לא יועצת זוגית. רק רוצה בטובתכם. כי ככה שניכם לא יכולים להמשיך)

ממש קשה להיות במקום שבו לא רואים אותך, לא מתייחסים אלייך, ואפילו בעלך משתנה שם ומתנהג אלייך כאדם זר. 

זה באמת כואב ומגיע לך על זה חיבוק ענק!

אני חושבת שיכול לעזור אם תצליחי רגע לשים בצד את כל האמירות השכליות והשיפוטיות על המשפחה שלו (למרות שהן צודקות לגמרי!), ולנסות לבוא ולספר לבעלך בכנות איך את מרגישה- שכשאתם שם את מרגישה בודדה, שקופה, חסרת ערך, מרגישה לא מספיק טובה בעיניו וכו'. בלי האשמות, הסברים או השוואות לצד שלך. פשוט לבוא נקייה וכנה.

מאוד מאוד קשה לבוא ולדבר ככה בפתיחות, ואולי יהיה לך קל יותר לכתוב את זה בכתב, אבל אני מאמינה ששיח כזה יגייס אותו לבוא להגן עלייך ולהיות לצידך.

ופחות משנה מה תבחרו לעשות בפועל (הוא יסע לבד, תורידו תדירויות, תקבעו דרך מסוימת שבה הוא מתנהל כשאתם שם)- מאוד חשוב התחושה שאת לא לבד בסיפור הזה. שהוא איתך יחד. זה הוא ואת יחד בהתמודדות מול המורכבות שבקשר בינך לבין המשפחה. וממש לא משנה מי אמר, מי עשה ומי אשם. 

כאשר עומדים מול קונפליקט כלשהו -

הוא קודם כל ההבנה העמוקה.

לתת רגע ניראות למה מתחולל אצל כל אחד מאיתנו בעצם

קודם כל ניראות לעצמי

אח"כ לשקף זאת לשני,

שבתורו נותן ניראות לעצמו -

ואז משקף אותה לי.

כאשר יש בינינו הבנה עמוקה

מה כל אחד מרגיש שם?

מה כל אחד צריך שם?

מה לכל אחד קשה?

מה כל אחד היה רוצה שיקרה?

וכאשר כל אחד נותן לשני (וכמובן גם לעצמו קודם) ניראות -

או אז אפשר לעבור לשלב הבא - שהוא שלב הפתרונות.

ובשלב הזה,

אם עשינו כבר את השלבים הקודמים נכון ולעומק -

הפתרונות מגיעים הרבה יותר בקלות.

כאשר המטרה שלנו היא למצוא את הגם וגם.

ולא את ה"או או"

למצוא איך אפשר שגם אתה בעלי תרגיש שיש לך ניראות למה שחשוב לך וזה מתקיים

וגם אני ארגיש שיש ניראות למה שחשוב לי ושזה מתקיים.

ההצעה הזו שהוצעה שבעלך יסע עם הילדים בחמישי ויחזור בשישי יכולה למשל להיות פתרון מסוים שיכול לעבוד,

אבל לא כך כאשר אין עדיין ניראות הדדית, הבנה הדדית, חיבור עמוק.

ככה זה רק לשים את השלב האחרון בפירמידה (הפתרון) שהוא הכי קטן בגודלו ואז כל הבניין קורס...

צריך קודם לבנות את הבסיס הרחב שיחזיק אותו, את הפתרון.

הבסיס הרחב הזה של ההבנה, של הניראות אחריה, ואז הפתרון.

אני מצליח קודם לראות אותך, אשתי,

להבין אותך לעומק

מה קשה לך שם

למה קשה לך שם

מה את צריכה שם

מה עוד

אני מצליחה לראות אותך, בעלי,

להבין אותך לעומק

מה חשוב לך שם

מה הצורך שלך שם

מה עוד

אחרי שנעשה את זה נוכל לחשוב על חמישי עד שישי

או על כל פתרון אחר

העיקר שהוא יבטא את הגם וגם

והעיקר שהוא יבטא זאת רק על גבי ההבנה השלמה.

כשאני, האישה, ארגיש שהלב שלי והצרכים שלי וכל מי שאני חשוב, ולא שקוף

נראה, ולא נמחק

שמבינים אותי, שמקשיבים לי, שרואים אותי, שאכפת ממני,

וכאשר אני, האיש, ארגיש שהצרכים שלי והלב שלי נראים ונשמעים, שאפכת ממני, שאני חשוב, שאני לא נמחק -

אז נחשוב *יחד*

האם מענה שאבא והילדים נוסעים לחמישי בערב עד שישי בבוקר יכול לענות על הצרכים של האיש של לראות את משפחתו, בביקור של הילדים את סבא וסבתא, וזאת בלי שאני האישה אסבול שם, ובלי שניפרד לשבת?

או אולי מענה אחר שכן נלך יחד אבל בלי לינה?

או שכן עם לינה אבל נראה, שוב -*יחד* איך שנינו נרתמים לזה שיהיה לי נעים שם? או לפחות לא רע? מה שנינו עושים בשביל שזה יקרה?

כי אני חשובה.

ואתה חשוב.

והצרכים שלי חשובים.

והכאבים שלי חשובים.

והצרכים שלך חשובים.

והקשיים שלך חשובים.

ואחנו יחד

אחד *עם* השניה

ולא אחד נגד השני

וכמו שאמר הרב אריה לוין זצ"ל "הרגל של אשתי כואבת *לנו*" -

זו הבעיה של *שנינו*

וזה אנחנו מול הבעיה

יחד.

חושבים מה הפתרון הכי מוצלח למקרה שלנו

חושבים יחד

מנסים יחד

מדייקים יחד

בודקים יחד

מבינים יחד

נותנים ניראות יחד

וגדלים יחד 

ב"הצלחה רבה יקרה 🙏🌹

שיסע חמישי, יחזור שישי, כך גם יתן לך זמן להכין שבת בשקט.

תשובה אמיתית:

אם לא תתחילו ייעוץ זוגי, זה לא יגמר טוב, כי נשמע שגם הוא סובל, אבל לא יודע איך לצאת מזה, ובסוף ייצא עליך ועל הילדים אם לא יהיה משהו נטרלי שיאזן קצת את התמונה.

כשהוא חוזר מההורים שלו, הוא לא הופך לאדם אחר.

הסדר התקין הוא שבעלך צריך להיות איתך לגמרי בכל מקרה ובכל מצב. מה שאת מתארת זה בעצם שאת לא צריכה להגיע לשם בכלל. פשרה הוגנת, להגיע לביקורים רחוקים רק בימי חול. לא בשבתות. אם בעלך לא מסכים. יש לך בעיה רצינית. זה לא עובד. חייבת להיות הבנה שלו ושל הוריו. שהם ירדו למקום השני. ואת תופסת את המקום הראשון לכל דבר ועניין. זה אלף בית של חיי נישואים ואם הוא עדיין לא קלט את זה. מישהו צריך להסביר לו. הוא חייב להבין שהמשך המצב כפי שהוא עלול להביא לפירוק המשפחה. שיחליט. לא התחתנת בכדי לסבול דברים מהסוג הזה. בכל מקרה תגידי לו שאת מבקשת להפסיק להגיע לשבתות. נקודה.

סיטואציה קשה ותיקשורת מורכבת.

ממליצה מאוד על "אהובה צוקרמן" היא עובדת על מענה שכלי ורגשי, נותנת מענה לזוגות בתהליך קצר ומשמעותי. אפשר למצוא את המספר באתר שלה.

את נמצאת במערכת יחסים חולה. סוג של אלימות גלויה וסמויה. לא באמת סופרים אותך. לכי לייעוץ אפילו לבדך. בכדי לדעת את איך לנהל את המצב הזה. אני בעדך. לא מקבל את המושג דעי את מקומך. ככה לא מדברים לאישה.

להגיד שהיא בזוגיות אלימה אחרי ששמעת צד אחד וכמה מילים מתוך פורום.

בכל זוגיות יש קשיים וצריך לצלוח אותם...מפה עד להגיד שבעלה אלים..בהחלט הם צריכים הדרכה אבל לא צריך להוסיף שמן למדורה

אבל אנשים נסחפו להגיד שבעלה אלים והזוגיות חולה...לא! בנקודה הזו הם חייבים ליישר תהדורים ואם יש צורך ללכת לייעוץ טוב 

ככה נראית אלימות סמויה בדיוק ככה. כמובן שצריך לשמוע שני צדדים. אם מה שהיא כותבת נכון. אלימות סמויה קלאסית. וזה כבר מעבר לסמויה. זו אלימות מאורגנת.

לפעמים עדיף פשוט להישאר בבית מאשר להגיע להורים שמתערבים בשביל מה צריך את כל המסיבות האלה!!!!

אולי עדיף לא להסתכל...

נשימה עמוקה

בתפילה לרוגע❤️

למרות שבעלי מעורב בנושא.
לא מעניין אותי.
מרגיש כאילו כל אחד מוכשר עכשיו לכתוב איזו זווית ראייה שלו, וכותבים לו "תודה שכתבת", ולפעמים זה לשה"ר ממש.
 

לא בגלל איך שיתנפלו עליי כאן כעדת כלבים מזי קצף - לזה אני לא רק רגיל אלא כבר מחוסן בפני הכלבת - אלא כמובן מפני שאתוייג מייד כבנטיסט מרעיל בארות, אוכל מוות [והפעם כמובן מהצד שמותר לכנותו כך...] והדיון יתמקד במה שלא שייך. אבל נו, שיהיה, הרי מאז ומתמיד תפקידי כאן זה להיות ההוא שמעז לדבר גם כשאף אחד לא במקום של לשמוע.
בקיצור נמרץ, הנקודה היא: היו הרבה שה"חג שמח" של האמא עשה להם טריגר שלא ברא השטן, אבל בפורום הזה נוח מאוד להתעלם, ולהציף רק כשפתאום יש איזה עניין שמסיבות מאוד מסויימות, ובכן, מציף.
סיימתי להפעם.

עריכה: בעצם לא, יש עוד דבר שחייבים לפרוק, אם כבר התחלנו. ההתקרנפות האיומה של וולדיגר. היא, מכל חברי וחברות כנסת הכתם הנורא, התיימרה להבין ולהיטיב עם התמודדות הנפש. לעסוק בזה, להיות לימין הציבור בזה. ועכשיו מה? ברגע האמת, רגע שבו הכרחי שתדפוק לבצלאל על השולחן ותכריח אותו להביט למציאות בעיניים, ולומר לאורית שעם כל הכבוד, היא לא יכולה לנהוג כאילו כלום ולהישאר בתפקיד שרה, חברת קבינט, חברת כנסת, בכירת מפלגה, בקרב הציבור. בטח כשמתיימרים לדבר בשם חברה שלמה, שאיפה גדולה. שתוכיח שהיא מבינה את חומרת המצב, את האש הבוערת, שתפרוש ותטפל בכאב מבית. שתתייצב באומץ ושתשמש דוגמא לציבור שנוהג אחרת מכולם, שיודע להתאבל ולשבת בקרן זווית ועימו אנוכי בצרה. זה ברור לגמרי שאורית לא איתנו, לא מסוגלת לקבל את ההכרח ותיאחז בקרן המזבח שאין לה בה כל שייכות עוד. אבל מה עושה מיכל? מתראיינת, צועקת בלחץ, מגוננת בציפוף שורות סובייטי על החונטה בצלאל והשותפים. זו חרפה מזעזעת, שבצלאל כנראה לא באמת קולט מה תעלה לו אלקטורלית באיזור שאיננו בכיסו, מהקו הירוק מערבה. אולי באמת הקו הירוק עדיין קיים - רק עבור הציונים הדתיים. עניין שבנפש.

אסור לה לפרוש. אם היא תפרוש זה ייפתח פה לשמועות שהיא באמת פגעה בביתה (שזה שטויות גמורות כמובן)

מבחינתי רק הוכחת פוליטיזציה בסגנון סטאליניסטי.
אבל זכותך.

או בהכפשת אורית סטרוק.

ייפרשו. רשעים ארורים.

כל מי שתמך בשקמה ברלסר ימ"ש

האמת היא שאני מצטער עכשיו שכל זה בפורום נשו"ט. כאילו, מה שייך. מבין לגמרי אם יימחק, יועבר, יינעל וכדומה.

את וולדיגר?

את הוועדה העליונה המייעצת (שכוללת כמובן אנשים נהדרים כמו הרב שמעון כהן)?

והאמת, גם הבוחרות.

העברת האשמה לסמוטריץ זו תסמונת האשה המוכה שתמיד אשמה

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית