אנחנו נשואים כבר כמעט 8 שנים עם 2 ילדים
ההורים של בעלי גרים שעתיים לכל כיוון, הם לא הכי נחמדים למרות שלפעמים חמותי ממש מנסה אבל יוצא לה עקום,
לרוב כשאני אצלם אני לא נחה, זה להכין סלטים לפנות לשטוף כלים, ובנוסף להיות עם הילדים.
ואם איכשהו אני מרשה לעצמי לישון צהריים, והילדים שלי בסלון אז תהיה עקיצה מאחד האחים.
אני באמת מנסה.. הייתי מגיעה כל שבת שניה, ופשוט הרגשתי תמיד סוג ב.
כמה שניסיתי לעזור ולתת מעצמי ולהיות שותפה בהכנות, היו פוגעים בי בדרך זו או אחרת.
לועגים למשפחה שלי, בוחנים את החיצוניות שלי
גם בעלי היה פשוט איתם, שוכח שיש לו אישה וילדים…
והייתי מבלה שבתות שלמות לבד, ובאמת שניסיתי!
אבל לשם לא מגיעים לנוח, ישר שמגיעים מחלקים לכל אחד תפקידים.
אוכלים בשעה מסוימת ולא מחכים לאף אחד, ועל הדרך ההורים רבים והאחים צועקים
וגם מבעלי יוצא מפלצת כשהוא שם, התפרצויות זעם עליהם ועליי
והרגשה של אני רוצה לברוח מהמקום הזה, אבל אין לי לאן.
תדמיינו שאני יושבת בשולחן לבד עם 2 ילדים קטנים , ובעלי בנתיים עושה מטלות שביקשו ממנו בזמן שכולם יושבים בשולחן ואוכלים.
ואני קוראת לו, זה הזמן של המשפחה תשב איתנו בשולחן
והוא צורח עליי כי הוא בלחץ מהם, והילדים רואים
ואני עם דמעות בעיניים..
וככה זה, ופשוט החלטתי פחות לבוא.
על גבול הלא להגיע בכלל…
בכל מקרה יש מפגשים בכל מועד, וכמעט אחת לשבועיים יום הולדת למישהו.
למה אני לא יכולה להיות בבית שלי? להרגיש פעם אחת בחיים שלי שיש לי בית? שאני מוגנת ואהובה.
ולא פוגעים בי, מעליבים אותי
אבל בעלי לא באותו ראש כמו שלי, ההורים שלו מתקשרים אליו בלי הפסקה שהם מתגעגעים לילדים (אז למה הם הגיעו לבקר בחיים? אנחנו גרים באותו מקום 8 שנים והם הגיעו פעם אחת)
וגם זה כי הם היו במלון באיזור.
בעלי רוצה לנסוע עם הילדים לבד..
או לנסוע לשם חמישי ולחזור בשישי ביקש ממני לבחור אחת מהאופציות.
כמובן השתמש במילים ״תדעי את מקומך״
רק לומר שאנחנו גם להורים שלי לא מגיעים, הם מגיעים אלינו אחת לשבוע לבקר, אין להם רכב ואבא שלי עם בעיה בריאותית.
אני לא יודעת מה לעשות..
בשבתות שם אני פשוט נמחקת, וזה יושב לי בלב למשך כל השבוע מה שאני עוברת שם.
לפעמים זה גם התעלמות מאחיות שלו, כאילו אני אוויר.
וזה לא רק פרשנות שלי, בעלי יודע מה קורה שם
אבל לא מוכן לוותר.
כל מילה
)
