אבל המטרה היא כנראה להמנע מלתת לו בטעות בקבוק של מישהו אחר.

אז אני מחפשת דרך לסמן עליו..

לק"י

בנוסף לסימון של הילד.

באמת יש מדף לבקבוקים, אציע לה...

לק"י

ומדבקה זה להדביק כל יום. 

לתפור לפיסת בד סקוטצ' בשני הצדדים, ולשים לו את זה עליו כל בוקר כמו סימון של סדרניות...

על הזרוע למעלה.

אני אקח מלבן של בד זוהר ואשים לו סקוטצ' בשני הצדדים.

מה אתן אומרות?

נראה לכן ישאר עליו?

לק"י

או שכבר שכחתי את הגיל הזה🤷‍♀️

אבל נראה לי שהקישורים ששלחו לך יהיו נוחים יותר.

אז שלט בכתב גדול ובולט על המקרר/ארון/מדף. 

אולי סינר עם הדפס? 

וסינר עם הדפס זה רעיון גאוני!

אחפש איפה אפשר להשיג כזה...

בכל חנות צילום. 

או אולי באלי אקספרס וכו יהיה משהו מוכן או שאפשר להדפיס עליו

שיהיה אפשרות לכבס, הוא פלטן לא קטן

מקווה שלא יצא יקר מדי.

ותודה על הרעיון!

ולכתוב עליו בארטליין. 

לא הכי יפה ואולי ידהה אחרי כמה כביסות, אבל בהחלט זול יותר...

בהצלחה בהתמודדות!

כי כן היה באלי משו שיראה יותר מטופח

אבל אולי כספייר...

ותודה רבה לך!!

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך י"ח בשבט תשפ"ה 8:22

לעזור לנו ולסביבה להבדיל בינהם. בנוסף לאלרגיה לחלב שיש להם.....

אני פשוט חפרתי באתרים והשתמשתי בכל מה שיש להם להציע. ואני פשוט על כל דבר מזמינה שם רקום/חרוט. וכמובן לאלרגיה שלטים בכל המטבח....

בשיין יש קטגוריה של מוצרים בהתאמה אישית. אפשר לרקום שם על הכל!!!

לבקבוק:

בגדי נשים וגברים, קנה אופנה אונליין | SHEIN

סינר עם שם/סימן אלרגיה: שימי לב שזה כותב לך בעברית, גם שם כדאי לחפור כי יש הרבה סוגים, צבעים ומחירים.2 דוגמאות:

בגדי נשים וגברים, קנה אופנה אונליין | SHEIN

בגדי נשים וגברים, קנה אופנה אונליין | SHEIN

צמיד לכתיבת שם/סימון אלרגיה: בצמידים הלכתי על הקישור הראשון שקפץ לי. יש יותר זולים ויש ללא הסימון הרפואי ואת פשוט מוסיפה מה שמתחשק לך

Vnox מותאם אישית ילדים רפואי התראת מזהה צמידי עבור בני בנות אנטי אלרגיה נירוסטה סיליקון אישית חירום מידע. - AliExpress 36

כיוונים יפים!
באמת חשוב לי שיראה טוב וחתיך...

אז שם ממש יש דברים יפים!

אהבתי!!

ואף פעם לא חשבתי על ההתמודדות של הורים לתאומים זהים בהקשר הזה! וואי!!!

שאין לי שום דרך הגיונית להבדיל בינהם.....

יש הבדלים כ"כ מזעריים, שצריך להכיר אותן מאד טוב, ולראות אותן פנים מול פנים, כלומר מהגב בודאי שאין לי דרך לדעת מי זו....

וכמובן בלילות, אין לי מושג עד היום מי באה אלי....

למשל הבוקר אחת הגיעה אלי עוד לפני 6 כמה פעמים ושאלה אם אפשר לקום....

עד שכבר נגמרה לי הסבלנות והתעצבנתי עליה....

אממה

זו הייתה התאומה שלה, שהגיעה אלי פעם ראשונה לבוקר זה....

לא נותר לי אלא לבחוק ולהתנצל

זה פשוט מטורף!!

וזה בטח מצריך אתכם להיות ככ חכמים, כדי לייחד אותן...

אנשים זרים לא מבדילים בכלל? זה מעצבן אותן?

קודם שאבא שלהם יבדיל בינהם....

אנשים זרים ודאי לא מצליחים. כיום זה כבר מעצבן אותן...

גם לא המשפחה מסביב- סבים, סבתות, בני דודים, גננת.

לכן אנחנו ממש צריכים לכתוב את השם על כל דבר בשביל שיבלוט.

לא עוזר תסרוקות שונות ובגדים שונים, כי אז לא יודעים מי לבשה מה

בקיצור

שמח ב"ה

מאתגר מאד! אבל המתנה הכי טובה שקבלתי בחיי

ומאוד עזר שהיה סימן כמו עגילים או שעון שונה.

פשוט בהתחלה הסבירו לנו את ההבדל ואח"כ זה היה ברור מי זו מי..

אני חושבת שלסביבה יש מודעות לצורך לקרוא לכל ילדה בשמה,

ככה שמחפשים את הסימן היכר, ואז באותו יום/ מפגש קל לקשר לפי הבגדים.

נניח צילי עם עגילים בצורת לב. גילי עם עגילים בצורת כוכב.

היום צילי לבשה חולצה ורודה וגילי כחולה.

פוגשים ילדה עם עגילים לב וחולצה ורודה- זאת צילי. פוגשים ילדה עם עגילים כוכב וחולצה כחולה- זאת גילי.

בהמשך היום לא מחפשים עגילים,

לאותו יום חולצה ורודה זאת צילי וחולצה כחולה זאת גילי. 

ביום הראשון באים לגן ומראים לגננות תראי איזה נעליים יפות יש לצילי, וגם לגילי יש נעליים חדשות,

הגננת בראש כבר מחפשת את השוני,

כשהוא בולט מיד יש הקשר.

למחרת עוד מהכניסה לגן לפי הנעליים אפשר להקדים בוקר טוב לכל ילדה בשמה.

יש להן אמצעי זיהוי מאד ברורים ובולטים, ועדיין, צריך להתאמץ מאד בשביל לדעת מי....

עשיתי לי פה אאוטינג רציני, אז לא רוצה לפרט עוד מה עושה, אבל באמץ השתדלנו בכל מה שרק אפשר שיהיה הבדל.

@חילזון 123 ויש להן תסרוקת קבועה לגן. ועדיין אם מגיעה גננת משלימה/רתמקאית וכד' אין להן מושג

אם כי גם כשיש משלימה הסייעות בד"כ כבר מכירות את סימן ההיכר.

אולי הן עדיין קטנטנות ולא ברור לצוות החשיבות לפנות לכל ילדה בשמה.

לנו כקרובי משפחה זה היה פשוט ברור, גם בשבילנו נגיד כשמשחקים מחבואים צריך לדעת את מי ספרנו 😄

אם כי כשאני חושבת על זה שוב, היו גם קרובים שלא היה חשוב להם להבדיל ופשוט קראו להם בשם מחובר,

בגיל ההתבגרות האמת כבר יותר שמו לב להבדלים.

ברור לי שאת עושה את כל מאמצייך לטובת הבנות, סתם שיתפתי מנקודת מבט של "הקרובים" מה עזר לנו..

לא התכוונתי שאת עושה משהו לא נכון חלילה..

בעז"ה כשיעלו לכיתה א' הן יהיו בכיתות שונות ואז יהיה קל יותר.

אבל זה מאתגר גם לגננת הקבועה. על אף ההבדלים הברורים שאנחנו עושים.

וגם לסבים והסבתות שיודעים את ההבדלים אבל כל הזמן מתבלבלים מה שייך למי....

רק שרשרת עם שם עוזרת להם...

אני שואלת בתור אמא לתאומות זהות שגם קשה להבחין ביניהן. פשוט לטובתן וכדי שכל אחת תקבל את היחס הראוי לה החלטתי להפריד אותן מגיל 3, למרות שטכנית זה מקשה עלי. ממש שמחה שעשיתי את זה. כל אחת פורחת בגן שלה, ללא תלות, ללא בלבול וללא השוואות.

לתאומה אחת 2 קוקיות ולאחת קוקו אחד

לק"י

ורוצות גיוון😅

אבל לנו יש תלמידים תאומים, נראים כמעט אותו הדבר, אבל באמת מספרים אותם שונה.

אני מבדילה ביניהם, לפעמים לוקח לי כמה שניות לזהות מי זה, אם אני רואה את אחד מהם לבד.

ויצא לי להכיר כמה זוגות תאומים, והבדלתי ביניהם. למרות שהם היו ממש דומים.

אבל בתחילת יסודי עוד לא חייבים כזה גיוון.

גם כשמשנים תסרוקת לחצי קוקו וכד' אפשר לשמור על הרעיון של קוקיה אחת ושתים

אחת עם קוקו אחת פזור או חצי קוקותוכדומה

ככה תמיד הגננות והסביבה ידעו לזהות

התאומים שלנו זהים, אבל מי שמכיר אותם יכול להבדיל ביניהם. המטפלות שלהם למדו להבדיל ביניהן די מהר. אבל מורים כן מתבלבלים, כי הם לא ביחד בכיתה...

אני לפעמים מתבלבלת ביניהם כשהם עם הגב אליי, אבל ב"ה לא מעבר...

הן לא מנצלות את זה כדי לשגע אתכם?🤭

כאלו בובות ועדינות שהן עדיין לא מנצלות את מספיק

@רוני_רון  אני שונאת לנצל"ש שרשורים, וזה קורה לי מדי הרבה לאחרונה, סליחה

וואי חלום שלי תאומים.

 היו לי פעם תאומות זהות עם אמא שמצאה פטנט גאוני-

תספורת שונה. ילדה אחת עם פוני, ואחת בלי.

אף אחד לא התבלבל לעולם!

ובשנה אחרת היו לי תאומים זהים, שהאמא סרגה להם שמות על הכיפות, אז גם היה קל לזהות (אבל האמת שאצלם גם היה שוני משמעותי מאוד בהתנהגות. לפי המעשים ידעת מי זה מי. וזה היה גם עצוב, כי לפעמים החברים לא רצו לשחק עם התאום, בגלל שאח שלו הרביץ להם :/ ).

בכל מקרה, מחזקת אותך ממש שחשוב לעזור לעולם להפריד ביניהם. אני זוכרת את עצמי כגננת תוהה עם מי מהתאומים כבר עשיתי את היצירה, ואצל מי מהם ראיתי את הקושי בגזירה וכו'. 

(וסתם אנקדוטה מצחיקה- פעם היו לי תאומות ממש זהות שהאמא חשבה שזה חמוד והלבישה אותן קבוע בבגדים תואמים. יום אחד צילמנו תמונה לכל ילד, וכדי להיות בטוחה שאני לא עושה טעות הראיתי את התמונות לתאומות ושאלתי כל אחת מהן בנפרד באיזו תמונה היא מופיעה. שתיהן הצביעו לי על אותה התמונה. כלומר- גם הן לא מבדילות לפי המראה...).

אמרתי לגננת להבליט את הצמיד/שרשרת בתמונות כדי שלא תתבלבל

וגם ככה קרה לנו כבר כמה פעמים שקבלנו 2 כרטיסי שנה טובה עם אותה תמונה וכד'....

הפסיכולוגית המליצה לי לספר אותן שונה... אבל עדיין לא אזרתי לזה מספיק אומץ

והייתה בטוחה שזו אחותה חחח

בערך בגיל 4 נראה לי.

לדעתי הכי חשוב שכל הסימונים יהיו עם צבע אחיד,

העין צריכה לקלוט צבע בולט של אזהרה,

כתום זוהר נניח.

מילים ושמות מצריך ריכוז, וכשיש ריכוז אין סכנה.

הסכנה היא בחוסר ריכוז.

אני רגישה לאופטלגין, וכל פרוצדורה רפואית אומרת את זה בכל שלב,

ואחרי כל לידה הייתה את המיילדת/ אחות שהציעה לי אופטלגין וכשאני מרימה את היד עם הצמיד (יש סימון בולט גם על המיטה וגם על התיק ניירת רפואית עצמו!)

הן ממש מתנצלות, אבל התנצלות זה לא כלום, צריך למנוע את הבלבול הזה!

פעם אחת ביקשתי מבעלי שיביא לי מהתיק נורופן, ולא כ"כ שמתי לב אח"כ מה קרה, הוא הביא לי כדור ביד, חשדתי במשהו אבל די סמכתי עליו שהוא מנוסה.

ברגע האחרון בכל זאת שאלתי אותו זה נורופן? הוא ענה כן.

שאלתי אותו אתה בטוח?? הוצאת מהתיק נורופן? תראה לי את הקופסה שהוצאת משם?

ואז הוא התרכז וענה שזה מה שהאחות הביאה לו..

וכמובן שזה היה אופטלגין ורציתי להרביץ לשניהם כמה חוסר ריכוז ואני היולדת זאת שצריכה לשים לב מה מביאים לי..

בקיצור המסקנה היא, לא לבנות על עירנות הצוות, שישים לב לקרוא מילים, צריך קודם לצעוק "סכנה" ואח"כ להסביר במילים

לכן דווקא התחברתי לסימון כמו סינר, שלט ליד הבקבוקים טפט על הבקבוק שלו- הכל באותו צבע זוהר. וגם על דלת המעון שלט באותו סימון זוהר עם הכיתוב הסבר. ככה כל מטפלת מחליפה גם אם שכחו לעדכן אותה מיד תראה על השלט.

מדי פעם להחליף את מיקום השלט כדי שהמוח לא יתרגל מדי למה שהוא רואה.

גם אחרי כביסה. בסגנון הזה: https://ahavaktana.co.il/collections/%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%92%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A5?srsltid=AfmBOopwdP7dWVZXeHDrPNhUl8azlm5-VnwsXFFPEbN3dhCWnoIk78ZY

(לא מניסיון, אבל מוצרים אחרים של אותה חברה ממש מוצלחים)

אולי אפשר לגהץ לו על כל הבגדים?

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

ואם נוסעים ויהי מה, אז לצאת כולם ביחד לתפילה עם הילדים, אחרי קבלת שבת (בחוהמ נראה לי מקוצרת) בעלך לוקח ממך את הילדים לטיול ואת הולכת למקווה. הוא משלים את התפילה בחדר ביחידות...