המנהלת לא מציגה אותך לצוות המורים כמורה חדשה?

** אני לא מבינה בהוראה אז אולי מה שאני אומרת לא נכון, אבל לדעתי זו באמת התנהלות לא לגיטימית, איך שדיברו אלייך. 

ומצד שני, תחשבי שאולי גם את תצטרכי החלפה מתישהו אז צריך לנהל את זה בחכמה.

קשה להיות עובד חדש במכונה משומנת❤️

כי היו לה תוכניות אחרות או משהו...

לפותחת, אם זה על חשבון שעות שהייה, זה בהחלט מבאס להחליף אבל מאוד מתבקש ומקובל. גם זה צריך להיעשות בנעימות ובכבוד.

אם זה על חשבון הזמן האישי שלך, אין לי מילים...

באמת עם חוסר משמעת, אז מאוד ביקשתי שלא אבל כשלא היתה ברירה הכריחו..

או שהרוב לפחות..

גם להשליך רק עלי את האחריות לזה שיכירו אותי מאוד מתסכל.. 

אני גם לא מחנכת אז זה בכלל פוגע. 

ובקשר להחלפות, אני מסכימה, וכשיכולתי החלפתי ואגב לא ביקשתי החלפה אפילו אחת עד לרגע זה...

מצופה להחליף בשעות שהייה

במקרה כזה, זה באמת יכול להצטייר כפינוק וזה פחות מקובל

מצופה מעובד חדש להתיישר לפי איך שהמערכת עובדת. ואם נהוג שמחליפים, לא יודעת כמה ברירות יהיו לך. נשמע שזה או לסרב ולספוג עד שיכריחו, או לעבור למקום אחר פשוטולקוות שיהיה לך שם יותר טוב

אם זה חלק מהציפיות ממך כמורה בתוך המערכת, וזה מה שכולן עושות, הגיוני שהן יתמרמרו כי להן כביכול אין אופציה לסרב. אבל זה באמת לא נעים לעמוד בסיטואציה כזו 

מושפלת וסמרטוט. 

אין לי כוח לזה. 

 זה חלק מהמקצוע, ילדים עם בעיות משמעת🤷‍♀️

תנסי לא לקחת את זה אישית.

אני מרגישה שיש בעיה יותר שורשית בכיתות האלו ואני לא רוצה לאכול את הקש הזה. 

ברור לי שזה בנות מקסימות שדרוש להן הצבת גבולות הבעיה שאין כזה דבר שם בצורה עמוקה ואם אני לא ותיקה/קשוחה ברמות אין לי סיכוי.. 

אבל אם זו הגישה, אז אל תתפלאי שאת מקבלת כתף קרה. כי שוב, יש פה תיאום ציפיות מסוים לא כתוב שאת לא עומדת בו

כי בסוף כן מצופה לההחליף גם בכיתות הפחות טובות. גם אם זה אומר להיות מאוד קשוחה שם.  

אם את מסוגלת להתמודד עם הריקושטים,מעולה. תנסי להמשיך כך

אבל אם זה קשה לך מאוד, תחשבי אם מתאים לך להישאר שם.  

אפשר לומר שאולי אני לא מחוספסת מספיק או כלמני דברים כאלו, 

שורה תחתונה אני לא באה להוראה כדי לצאת מצולקת...🫣

הגבול שלך. לגמרי. 

אבל חשוב שתדעי שייתכנו השלכות כנראה.. 

אין שום סיבה בעולם שתחליפי אותה במצב כזה! הנפש שלך חשובה לא פחות מהסיבות שלה.. על סיבה מספיק טובה היא יכולה לקבל אישור מהמנהלת וידאגו לממלאת מקום..

לא על חשבונך!

אומרת בתור מורה שפרשה בגלל סיבות כאלה ולדעתי עולם ההוראה חייב מורים טובים ובאסה שזה קורה וככה מפסידים מורים..

אני אישית הייתי בבית ספר מהמם עם צוות והנהלה מקסימים אז לא יכולה לתרום בקטע הזה חוץ מאולי להציע לבדוק אם יש משרה רלוונטית בבית ספר נורמלי יותר..

מעולם לא שמעתי והתבקשתי להחליף בכיתות שלא למדתי בהם אלא אם ביקשו ממני כממלאת מקום ואז מבחינתי נכנסתי רק כשהתאים לי והמון פעמים הודעתי להנהלה מראש שזה שעת משחק (או שאני מפעילה ובמקרים קשים דפי צביעה או משחק חופשי)

לק"י

לא הבנתי את החלוקה שעשית.

פרצופים.. ואני לא חייבת!

ויש מילוי מקום לשעה שפתאום נתקעו ואין אף מורה אחרת או שלא מצאו מחליפה ליום שלם וכל המורות מתחלקות ביניהן כי אין ברירה, שזה סיוט, כי את בונה על הזמן הזה וגם לא כל כיתה זורם לך

ואז אני מחליפה שעות עם מורה באחת הכיתות שאני מלמדת בגלל שהיא נתקעה ואז היא מחליפה אותי שיצא וזה אני השתדלתי לעשות יותר כשהתאים לי כי בסוף גם ככה זה כיתה שלי והמאמץ היה רק להתאים את עצמי לשעות..

מילוי מקום זה שעות שבעקרון ההנהלה צריכה לדאוג להם ולך אין שום מחוייבות לכך.. אם מתאים ומסתדר לך אז מעולה אבל ממש אין כאן מקום לפרצופים.. בשביל זה הבית ספר דואג לצוות של ממלאות מקום בדכ מורות צעחרות ולפעמים סטודנטיות בלי תואר..

לק"י

אלא אם התכוונת, שפעם את מחליפה אותה, ופעם היא אותך.

באותה כיתה והמחנכת צריכה לצאת מוקדם אבל בלי סיבה רצינית אז היא מבקשת מהמורה המקצועית שתגיע מוקדם יותר ותלמד עוד שעה והיא תלמד במקומה שעה שבוע הבא..

כנראה תלוי בית ספר אבל אצלינו מאשרים מידי פעם..

סביבה כזאת רעילה לא כדאי להישאר בה.

 יש צוותים איכותיים ומפרגנים..

ולגמרי את יכולה לפתוח את זה מול המנהלת. היא הרימה לך להנחתה..

שאלה אם הכל בסדר, תגידי לה שלא.

שאת לא מרגישה במקום טוב חברתית שפתוח לקבל אנשים חדשים. תספרי לה איך את מרגישהביחס של הצוו .

 אם יש לך אומץ את גם יכולה לדבר קצת בוטה וציני.

אין בצוות אף אחת נורמלית שיצרת איתה קשר?

על שלך.

אני בשביל הראשונות הייתי ממש כולבוייניק והרבה פעמים זה היחס למורות חדשות. (וזה לזכות המנהלת שלך שכנראה משאירה לך מרחב לסירוב) 

שאני לא רעשנית, ושטוב לי סך הכל שם, רק שההרגשה מהצוות שכולם עלי, ואז היא עשתה לי פרצוף כאילו אני מוזרה ופשוט לא היה חשק להרחיב.. והיא גם לא ניסתה באמת להבין.

גם כשמדברים איתה היא חצי בפלאפון והיא ממש לא זמינה נפשית ואנשים כמוני נרמסים בצורה כזאת. 

בלי להבין לעומק את הדילמה, לא מכירה משום צד ולכן שופטת רק ממה שאמרת-

להחליט שיש כיתות שאת אוהבת לעבוד בהן וכיתות שלא, ולכן את לא מחליפה שם, זה נשמע כמו פינוק.

יכול להיות שמבחינתך זה עוד לא שלב בשל מספיק מבחינת ניסיון, ואז זה צריך גם להשתקף בטייל ובשכר.

גם במקצועות אחרים יש מצבים שצריך לקפוץ למים ולמלא את התפקיד גם כשלא מתאים ויש איזה חרדת ביצוע..

נשמע שעדיף לך לעבוד במקום שבו האווירה היא אחרת ויש יותר קבלה לעובדה שאת פחות עם ניסיון.

או שתקחי את זה כהזדמנות להיות זנב לאריות וכן תנסי ליישר קו עם מה שהאחרות עושות- רק תבקשי יותר הנחייה ועזרה איך לעשות את זה.

בכל מקרה גם אם את מחליטה להתקדם בקצב שלך ולא ללמד בכל הכיתות, תביני שברמת העיקרון הטענה צודקת ולכן לא יבינו אותך וזה מה שיש.

כלומר אל תנסי להסביר, תני לדברים לעבור על ידך.

המנהלת לא מספיק על זה, וגם היא בעצמה לא מי יודע מה מצליחה "להשתלט על זה" ולכן זה מתסכל. אני בטוחה שכשיש יותר משמעת שעוברת דרך החוד חנית- המנהלת, ברור שהכיתות יותר ממושמעות, 

לא יודעת אם הבנת, אבל זה תלמידות שיכולות ממש להשפיל, ולטרוק תדלת של הכיתה ולצאת ולהיכנס, למה שאעבור דבר כזה? הן יכולות לרוץ עם מטאטא מסביב לכיתה ופשוט לא לשים עלי. ואני כן יודעת לשים גבולות זה משהו אחר שם. 

לק"י

בסוף זה שעות שהיא אמורה לנצל לעשיה (ויש כאלה שבהחלט מנצלות את הזמן).

גם אני לא תמיד מתנדבת להחליף בכל זמן אפשרי. אם אני רואה שתקועים, אז אני אשתדל יותר.

שיש כזה דבר "להתנדב" במקום העבודה.

גם בעבודות אחרות יש מצבים של מילוי מקום וצורכי מערכת.

עושים כמו כולם. לא שכל אחד מחליט איפה בא לו להתנדב.

זה נשמע שהמורות האחרות כן נכנסות תית האלונקה והיא לא,

ומכאן התסכול שלהן.

בכל עבודה

יש דברים שיותר מצופה להסכים ויש שפחות.

צורך של המערכת לא יכול לבוא על חשבון הפרט כך שהוא יבוא בימים שהוא לא ימי עבודה שלו, אלא אם זה בבחירתו ובהסכמתו (זה חלק ממה שהיא תיארה שקורה שם)

בית הספר צריך שיהיה לו גם מאגר חיצוני של מחליפות.

כי אני מדברת על התחושה שלהן מול התחושה שלה, ולא בהשוואה לבתי ספר אחרים.

אם יש הדדיות בלתי כתובה בין המורות ואחת לא משתפת פעולה, זה יוצר תסכול אצל השאר.

או מורה חדשה זה שמיים וארץ.

אגב קורה גם מורות ותיקות מצפות ממורות צעירות להיות כולבוייניק והן דווקא לא נותנות כמו שהן מצפות שהצעירות יתנו.

במיוחד אם אחוזי המשרה של הפותחת קטנים יחסית, אז מבחינתן היא עובדת רק 3 ימים מה אכפת לה לבוא לעוד יום. וזה ממש לא ככה, זה דבר שלא יבקשו מחברות שלהן.

נשמע שהיחס שם הוא יחס לא בריא כלפי החדשה שגורר בקשות (אפשר לומר גם דרישות)לא הגיוניות

תקין, עבור שעות מילוי מקום יש מורה שזה התפקיד שלה.

וכל מורה קבועה אחרת, עושה את השעות שלה, מכינה שיעורים, משתתפת בישיבות, אבל לא מעבר.

רק כי המצב במערכת החינוך דפוק (וסליחה על הבוטות, אבל מבפנים המצב מייאש מאוד), אז יוצא שמורים מצופים למלא מעבר לשעות התפקיד שלהם.

תחשבי שהמשרה שלך מוגדרת x שעות, ואז מחייבים אותך לעבוד עוד z. את אמנם אמורה לקבל על זה שעות נוספות, אבל השעות האלו הם לא חלק מהגדרת התפקיד שלך, ואת מגיעה למשרה מלאה גם בלעדיהם. ולא רק שאת צריכה לעשות עוד שעות, זה גם שעות עם המטלות הכי קשות והעבודה הכי שחורה (להלן, מילוי מקום בכיתות מאתגרות).

מי שלא מכיר מבפנים, לא יודע מה זה כיתה מאתגרת. זה פשוט משפיל, תלמידים שמתייחסים אלייך האוויר במקרה הטוב, צוחקים ביניהם, משתוללים, מלכלכים, מבלגנים את הכיתה.

פעם חשבתי שהיכולת לנהל כיתה כזו קשור למורה, אבל זה גם מאוד קשור למערכת. איך ההנלה מנחה להתנהל, עד כמה יש יישור קו אחיד בין כולם. כמה ההנהלה נותנת גב.

ויש מקומות שאין גב, ואין הנחיות ברורות, וזה יוצר בלאגן אחד שלם.

ואז אין פלא שמורים עוזבים.

כי המערכת באופן בסיסי מתנהלת באופן לא הגיוני, ומי שמנסה לשמור על ההיגיון ועל השפיות שלו והכבוד שלו (לא במובן של אגו, אלא במובן של בן אדם), מתנהגים אליו לא יפה כמו במקרה הזה.

במקום שבו כולם עושים x+z

ואני מחליטה לעשות רק x,

זו זכותי החוקית אבל ממש סביר ששאר הצוות יסתכל על זה בעין עקומה.

מכאן ההחלטה שלי:

1. להישאר ולעשות x ולספוג עין עקומה

2. לעשות x+z

3. לעזוב

אבל לגיטימי להחליט לא להישאר במקום עבודה שבו ההתנהלות לא בריאה, וגם להסתכל על מישהו בעין עקומה בגלל שהוא בסך הכל עומד בחוזה שלו, זה לא כל כך נחמד.

זה הרבה מעבר לחוזה

בכל מקום עבודה יש אתגרים בהתנהלות

אפשר בהחלט להחליט שזה לא מתאים לעזוב 

זה לא ימנע את האתגרים בעבודה הבאה  

כדאי ללמוד להתמודד איתם

שאני אומרת, אבל זה מרגיש קצת מתנשא האופן שבו את אומרת את הדברים.

את לא מורה, נכון?

ואת יודעת מה, גם אם כן.

אני בעד לעבוד קשה

אני בעד להתמודד עם אתגרים שהחיים מזמנים לנו, בין אם במקום העבודה ובין אם באופן כללי.

אבל לדעת להתמודד עם אתגר לא תמיד פירושו תמיד להישאר איפה שלא טוב לי.

לפעמים לא פחות חשוב לדעת לזהות שמהמקום הזה לא ייצמחו לי דברים טובים, ולכן עדיף לעזוב.

הבחירה לעשות שינוי ולא להישאר היא לפעמים אמיצה לא פחות מלהישאר ולהתמודד.

האם התחושה של הצוות במקום מובנת? כן.

האם זה הופך את אותה מורה לכזו שעשתה משהו רע? לא.

דווקא מערכת החינוך בעיניי לא דומה למקומות עבודה אחרים.

הגדרות התפקיד במערכת החינוך באופן מובנה לא מתאימות לאדם אחד. אבל זו הגדרת התפקיד. מורה שבאמת רוצה להיות מורה טוב, נדרש להשקיע הרבה מעבר לשעות העבודה שלו ולעשות המשולמות שלו.

 ודווקא לכן כל ציפייה שהיא מעבר מבחינת מילוי מקום למשל, רק מקשה על ביצוע התפקיד שלו. וזה לגמרי לגיטימי לא להסכים לזה.

בתי ספר שונים מתנהלים בצורה שונה, זה קשור גם לכמות כוח האדם שיש להן, וגם להנהלה. ולגיטימי להחליט שלא מתאים להיות חלק ממערכת שמתנהלת בצורה מסויימת, אבל עד השלב שבו עושים את הבחירה הזו, לגיטימי להחליט איך להתנהל בתוך אותה מערכת.

יותר מלגיטימי 

אני בעד לבחור מקום עבודה/ התנהלות

זה לא סותר שכדאי ללמוד להתנהל

אם מגיעים למצבים כאלה, יש מה ללמוד מהם להתנהלות יותר טובה, כי להיות מבואסת במקום עבודה זה פחות טוב.

הייתי במערכת החינוך בעבר 

כן זה קשוח ולא מתגמל

אבל מעולם לא הייתי ממורמרת ואף פעם לא חשבתי שאחרים צריכים לעשות משהו אחר כדי שלי יהיה יותר טוב

מכל דבר למדתי לעשות טוב יותר לעצמי 

זה אכן יכול להשמע מתנשא 

אבל

אפשר לקרוא את זה אחרת אם רוצים, ללמוד דרכים והסתכלות נוספת. 

ויש מקומות עבודה שנכון יותר לעזוב מאשר להישאר ולהתמודד עם אתגרים שלא אמורים להיות במקום תקין.

מי שעוזבת מקום עבודה לא מוצלח, זה לא אומר שאין לה יכולת להתמודד עם אתגרים.

ברור שיש גם אתגרים שנכון יותר להישאר ולהתמודד איתם. אבל לא בכל מצב זה נכון.

ודווקא פה אני חושבת שלדעת לשים גבולות כדי לא להיכנס לגמרי מתחת דרישות שלא מוגדרות כחלק מתפקיד, זו התמודדות די טובה, ויותר נכונה מאשר להסכים לכל בקשה באופן שכבר ישחוק אותה לגמרי.

הבעיה היא המחיר של יחס לא נעים מהצוות, שמצפה לתגובה אחרת.

אם נשים פה כותבות שיש הרבה מקומות שזה לא ככה, אז כנראה שזו בעיה של המקום, ולא של הפותחת...

אינטרקציה בעייתית כזו, בין אם מחליטים להישאר ובין אם מחליטים לעזוב, כדאי ללמוד מהמקרה איך להתנהג אחרת ולהביא לתוצאות אחרות.

גם במקומות בעייתיים יש לעובד את החלק שלו באינטראקציה 

בכל מקום שעבדתי נתקלתי בסיטואציות דומות בין עובדים, הפרטים המדויקים לא ממש משנים, צריך ללמוד להתמודד עם זה.

 לשים גבולות זה לגמרי חלק מההתמודדות, השאלה אלה גבולות ומה המחירים והתוצאות שלהם. 

חלק נוסף בהתמודדות היא התקשורת עם העובדים האחרים, לדעת לגשר על פערים ולפתור קונפליקטים כי בכל מקום הם יהיו.

יש דברים שקשורים להתנהלות ולאווירה שמאוד משתנים

וגם תלויים ממש במנהל מנסיון שהתחלף אצלינו מנהלת בשנתיים האחרונות והיה שינוי מטורף באווירה והשפיע מאוד על היחס למורות הצעירות/חדשות אני רואה שהן מרגישות פתאום הרבה יותר בנח. והדיבורים בחדר מורות יותר חיוביים ומכבדים

לא שונה מכל מקום עבודה אחר 

בכל מקום שעבדתי, הבוס/ית היו אחראים ישירים לטיב העבודה והתקשורת איתם ועם העובדים האחרים

היתה בוסית שגרמה לי להישאר (שכנעה אותי לא להתפטר וסדרה את הבעיות שהיו) והיה בוס שגרם לי ולעוד הרבה עובדים לעזוב  עבודה שאהבתי  

כאילו זה עוד משהו? 

כתבת שאת לא מתחום ההוראה, אז מבינה שאת לא מכירה מבפנים וזה נשמע לך כמו עוד משהו, 

להחליף בכיתה שלא התחייבתי אליה והמצב שם קשוח זה ממש לא עוד משהו, וכחדשה שרוצה לתרום ורוצה לתת אבל באמת לא עם הניסיון ומרגישה שאצא מצולקת יותר, למה זה נשמע לך?! בעיניי זאת לא חלוקה נכונה שכולן שוות וכולן יכולות, יש הבדל עצום בין מורה מתחילה למורה ותיקה במלא דברים.

ובסוף את מקבלת את ההחלטות שלך, וזה בסדר גמור.

לפעמים לראות דברים איך דברים נראים מהצד, מסייע לקבלת החלטות.

את לא חייבת לקבל את נקודת המבט הזו.

אבל אני חושבת שאם תצליחי להתבונן בזווית הזאת ולא מתוך הרגש, 

הזווית הזו תוכל לסייע לך בהמשך.

מהניסיון שלי, להיכנס לתוך קונכייה ולהבין למה רק אני צודקת, ולהצדיק את עצמי, תורם להרגשה הטובה אבל לא באמת מקדם לפתרון אמיתי של הבעיה.

קשה לי עם זה, אם יצא פוגע מבקשת סלעחה מראש ואשמח שתגידי אתקן אבל לדעתי אין כאן שום פינוק! יש לה את השעות שלה ואת ההתחייבות שלה וזהו! אין שום סיבה שהיא תחליף אלא אם ממש מתאים ונוח לה ונשמע שזה לא המצב..

זה כמו ששכנה מבקשת ממך מלא פעמים לשמור על הילדים שלה בצהרים ואם לא היא עושה פרצוף- חסד לא עושים בכח ולא על חשבונך..

אם אני עובדת בארגון מסויים ויש צורכי מערכת, ההנהלה מבקשת מילוי מקום ועושים את זה,

אין דבר כזה לסרב, זה חלק מהעבודה.

 כלומר יש את התפקיד הרשמי שבשביל זה גוייסתי ויש תפקידים נוספים לפי הצורך וזה חלק מהחבילה.

אני לא מכירה את מערכת החינוך ולכן דווקא ממבט מבחוץ זה נראה כמו פינוק שכל האחרים עושים מילוי מקום גם כשזה לא נעים, ורק מורה אחת מסרבת.

זה נשמע כמו פריווילגיה.

גם חושבת שעובדת צריכה לעשות מעבר לתפקידה, לא כל מה שמבקשים אבל לפחות את הרוב כי זה המכלול של העבודה.

אני חושבת שהגישה הזו עוזרת להתקדם בעבודה ולהתפתח

יש הרבה אנשים שלא חושבים ככה ועושים רק מה שהוגדר להם מראש, שזה בסדר, אבל יש לזה לפעמים מחירים של חוסר שביעות רצון (של ההנהלה/ קולגות) ולרוב נשארים באותו תפקיד ולא מתקדמים 

היא כן כתבה שהיא מרשה לעצמה לומר לא.

וזה הבדל גדול..

לק"י

אז אני כן ממלאת מקום, אבל ביום החופשי שלי צריך סיבה ממש טובה לגרום לי להגיע (אגב, גם המנהלת שלי לא מצפה שזה יקרה).

אז אם הייתי עובדת רק 3 ימים, יש סיכוי שמידי פעם הייתי מגיעה ביום נוסף למלא מקום.

אבל אם בחרתי לעבוד חצי משרה, כי קשה לי לעבוד יותר. אז לצפות ממני למלא מקום באופן קבוע יום נוסף, זה קצת מוזר.

ומסכימה עם מי שכתבה, שהפותחת לא תמיד מסרבת. רק לפעמים, וזה לגמרי לגיטימי.

מותר שלפעמים לא יתאים למלא מקום.

לק"י

1. שאם השעות הנוספות בסוף מגיעות על חשבון המשרה הבסיסית, כלומר שאם אני מותשת מהמ"מ ויוצא לי החשק לעבוד, זה בסוף נופל על חשבון הכיתות הקבועות שלי, וזה בעייתי.

(וגם אם זה בסוף על חשבון הילדים הפרטיים, זה לא תמיד שווה. מידי פעם בסדר, אבל לא קבוע)

2. בתור מורה חדשה באמת לא תמיד מבינים את המורכבות של הצורך במ"מ. כי לא לכל בית ספר יש מאגר של מ"מ.

אבל לזלזל בה ולרדת עליה בגלל זה- זו בטח לא הדרך.

אז צריך לתת יד ולעזור, אבל לשים לב גם לכוחות שלנו.

הם נקודות להסתכלות מערכתית שזה תפקיד של מנהלת בד"כ,

לא יודעת מאיפה מגיע המנהג שהמורות מחליפות ביניהם ישירות, 

כנראה יש לזה הרבה יתרונות אבל יש גם חסרונות, כמו זו לדוגמה.

בגלל שאני לא מתוך המערכת, אני לא יודעת לייעץ לאף צד מה בדיוק לעשות כדי לפתור את הבעיה,

רק הראיתי בניתוח פשוט של המציאות (פשוט ההפך מלעומק) איך זה נראה מהצד מהבחינה של איך כל צד רואה את הדברים (כמו בגישור)

כשמבינים מאיפה נובע הציפייה של הצד השני הרבה פעמים יותר קל להתמודד.

בעיני זה חשוב בעיקר בשביל להבין שאותה סיטואציה תחזור על עצמה במקומות אחרים של צוות ותיק עם תרבות ארגונית מבוססת (תרבות החלפות מסויימת שבה כוחם מחליפים בכל הכיתות)

ושזה לא מקרי, אלא יש פה דפוס מסויים שגרם לכל זה.

לפי מה שאת מתארת נשמע שיש מקום למנהלת לעשות סדר בדברים, אני לא יודעת אם זה נכון או לא.

אם כן, והמנהלת הזאת לא חזקה מספיק, אז אם הולכים לבדוק מקום עבודה חדש, צריל לוודא שהמנהלת חזקה מספיק ונותנת גיבוי ותמיכה נדרשת,

ואם זה לא נכון, אז שוב המקרה הזה יחזור על עצמו וצריך לא להיכנס לסיטואציה כזאת שוב.

(או לעבוד בבתי ספר בלי בעיות משמעת כאלו חמורות)

שוב, אני לא באה לומר מה המסקנות האופרטיביות, כי אני לא מבפנים.

אני רק נותנת דוגמאות למסקנות על סמך ההבחנה של הציפייה של הצוות שנשמע לגיטימי מהצד שלהן.

הייתה פה עוד נקודה שדווקא לכן מבפנים נשמעת כמו טריוויאלית אבל לדעתי היא לא.

עובד חדש עם פחות ניסיון מקבל פחות משכורת, הטייטל שלו נמוך יותר בהגדרה וככה גם הציפיות ממנו.

(אם כי את דיברת על להגיע ביום חופשי שזה לא קשור לוותק וניסיון, אני מדברת על לא להיכנס לכיתות מסויימות)

לא יודעת למה במערכת החינוך ההבחנה הזאת לא מדוברת (אולי כדי שהתלמידים לא ינצלו את זה)

אבל לדעתי זה תפקיד המנהלת לומר שלא לצפות מג'וניור לעשות מטלות של סניור.

ובמקרה הזה הציפייה של הצוות שגויה.

לק"י

אם זה חופשת מחלה, אז המנהלת דואגת למ"מ.

אם חופש אחר- אנחנו מחפשים, ואם לא מצאנו, המנהלת מחפשת.

אני חושבת שבמקרים ממש חריגים, היא לא תאשר חופש אם אין מ"מ.

ואני מסכימה, שזה בהחלט אמור להיות תפקיד ההנהלה או מורה שזה התפקיד שלו.

ולא לתת לזה לגרור מריבות בצוות.

לא נכנס לכיתות קשות.. 

בפועל בהרבה מאוד בתי הספר המצב הפוך..

מורים וותיקים הם "פריבלגים" באיזושהי מידה ומכבדים אותם.. יש להם את המקום ווהערכה בצוות, אז הם מרשים לעצמם לעשות מה שנוח להם.

ומורים צעירים הם כלבויניקים כאלה. גם אם לא במודע, זה קורה.

@לא רוצה להשמיץ פה ח"ו מורות ותיקון וגם יש הרבה בתי ספר שזה לא ככה בהם. זה גם מאוד תלוי בהנהלה.. אבל בפועל המנהלים רוים לשמור מורי  טובים וותיקים בבית הספר...

היא לא חייבת להחליף, זאת החלטה אישית וטובה שעושים, והיא לא צריכה לצאת מזה מתוסכלת

לק"י

במקום לחבק את המורות החדשות ולהכיל אותן, מבריחים אותן.

ממש נפלא🤦‍♀️

שאת אלופה שאת עומדת על שלך.

ממש לא מובן מאליו למישהי חדשה בצוות.

אני בגישה שחשוב להציב את הקו האדום שלך ולהתעקש עליו, במיוחד בכזה מקצוע. אפשר להסביר בנעימות, אפילו במקום של כבוד והערכה למורות וותיקות, שאת "עדיין לא" במקום שלהן ולא מרגישה מספיק בטוחה להיכנס לכיתות כאלו. לגיטימי לגמרי, במיוחד כשמילוי מקום זה תוספת שכר ואת פשוט בוחרת שלא לקבל אותה.

לדעתי צוות לא טוב זאת סיבה טובה לעזוב מקום עבודה. חסרים מלא מורים בשוק... אני בטוחה שיש גם מקומות יותר נעימים לעבוד בהם.

זה שאת עומדת על שלך זה יפה מאוד.

קראתי פה אישה שלא מתבלבלת ולא מפחדת םהגיד מתי השני לא בסדר, ולא מנסה להתאים את עצמה בכל מחיר.

האהבה העצמית הזאת היא מתנה לחיים.

ולעזוב

אני גם מורה, עושה המון מילויי מקום.

כבר עם ותק ומקום בצוות, אבל גם בהתחלה מעולם לא עשו לי פרצופים על כיתות שלא רציתי להיכנס למילוי מקום (ויש גם כיתות שאני לא מוכנה ללמד בכלל, וגם זה לגיטימי בסוף אם אני מבינה שהמשמעות של זה היא שיורדת לי המשרה כי אף אחד לא חייב לתת לי את הכיתות שאני רוצה)

נשמע צוות שממש לא נעים לעבוד איתו, וחבל.

יש כל כך הרבה מקומות שמחפשים מורות, שתומכים במורות צעירות ונותנים להם גיבוי, שזה לא שווה את התיסכול והכאב שלך.

איזה כיף שבחרת בהוראה, ואת נשמעת מורה מהממת ומסורה! כל הכבוד לך על ההשקעה בתלמידות גם כשהצוות לא משהו...

זה דורש אומץ, אבל אם את יכולה- הייתי כן מציעה לחפש מקום לשנה הבאה. עכשיו (או קצת יותר מאוחר) זה זמן מצויין לשלוח קורות חיים. מקסימום תמצאי מקום יותר טוב שתאהבי...

ראיתי ממש הבדלים בין בתי ספר ויש מקומות שמאוד מחבקים מורות חדשות. הלוואי שתגיעי לאחד מהם!

אם יש אפשרות הייתי עוברת לביס אחר

ואולי יעזור לך למילויי מקום בכיתות שאין סיכוי למשמעת מראש לבוא בגישה של להעביר את הזמן, לתת דף עבודה או משימה בספר, לעבור בין הבנות לעזור להן ומי שלא עובדת בעיה שלה, אפשר להעביר למורה רשימה של מי שעבדה יפה זה מדרבן חח

כמובן לא מתאים לכל גיל, עשיתי את זה בזמנו בכיתה ט היה סבבה

חזרתי עם דמעות בעיניים כמעט כל יום 

ב"ה שעברתי

יש בתי ספר עם צוות מדהים!!

לא נכנסת לדיון לגבי הלגיטימיות לסרב למלא מקום, אבל גם בזה יש דרך איך להגיד.

נשמע שההתנהלות של הצוות ממש ילדותית ופוגעת. אתן רוצות להעיר משהו? תגידו בנעימות, אל תעשו פרצופים.

יקרה ואהובה, תתחילי לחפש בית ספר שיעריכו בו את העבודה שלך ויתנו לך הרגשה שאת רצויה ושייכת.

מקום אחד המנהלת והסגנית היו קשוחות ממש

הייתי צריכה למצוא בעצמי מחליפה מתוך רשימה של מורות מחליפות, זוכרת את זה כמה סיוט ולא הגיוני זה היה, שאני עם חום 39 בערך ועושה טלפונים... הזיה.

מצד שני לא דרשו ממני כל כך מעבר למה שצריך

מקום שני מנהלת וסגנית שפשוט מבינים ומכילים וזה פשוט עולם אחר. אפילו עם איזה הרגשה של הכלה טיפולית כזאת משהו באמת נדיר.... 

נתן לי מוטיבציה לתת מעצמי יותר אפילו בכיתות קשות... והם ממש העריכו ונתנו לי הרגשה של לא מובן מאליו מה שעשיתי וזה גם ואו בעיניי... 

בכל אופן המצב בהוראה נראה כרגע שצריך יותר מילוי מקום ממשרה רגילה 🥴

לא סתם מלא בורחים מהמקצוע הזה כל עוד נפשם בם. מבינה לגמרי. גם אני ברחתי אבל מסיבות אחרות...

אנשים שוכחים שבמקומות רגילים העבודה יחסית מאוד מוגדרת ובהוראה השמיים הם הגבול בערך, ורק דורשים ודורשים ודורשים בהרגשה כאילו אני עובדת באיזה עמותה נזקקת חסרת כח אדם בהתנדבות...

ויש לי עוד מלא מלא מלא מה להגיד על המערכת הבעייתית הזאת...

זה שהצוות לא מפרגן זה בכלל... עזבי

אם תוכלי לחפש מקום אחר עדיף 

אבל מצטרפת בכל לב למה ש @אמאשוני כתבה

נשמע קצת פריוולגי

אני אדבר מהחוויה שלי..... בצוות שלנו יש הרבה חדשים ונראה לי זה קטע של צעירים (וואי איך אני נשמעת זקנה...) שמאוד מאוד קשובים לעצמם ולמה שמתאים להם או לא מתאים להם...

מצד אחד זה מהמם!

מצד שני כחבר לצוות, וואלה, זה לא נעים. כי בסוף יש עבודה קשה, ומישהו צריך לעשות אותה... אז אם רק נחשוב על מה נעים לי או כיף לי, או מה רק הגבולות שעליהם חתמתי בעבודה... העבוד  המלוכלכת תיפול תמיד על שאר האנשים. ונכון שהוותיקים יש להם כבר יותר נסיון, ובאיזשהו מובן העבודה הקשה הזאת קצת יותר קלה להם, כי הם עם נסיון.

אבל האמת?

זה ממש לא כיף לעשות עבודה קשה לבד. בטח כשזה משהו שחוזר על עצמו, ובטח ובטח כשלא נראה  שיש אופק לשינוי.... כי הרי...אף פעם לא באמת תרצי להתמודד עם הכיתות הקשות.. אז נסיון לא יצבר לך, ולעולם את תשארי בלופ הזה,הנוח, עם הכיתות החמודות.....

לדעתי

בשביל הטווח הרחוק, יחסי עבודה הם חשובים ביותר, במיוחד לחדשים וצעירים. תראי את זה כהזדמנות לצבור נסיון ולתרגל יציאה מאיזורי הנוחות למקום קצת יותר בוגר... בטוחה שזה גם מאוד יקדם אותך מקצועית וגם יתרום לך ביחסים עם שאר הצוות- וזה קריטי חא פחות.

בהצלחה

יש עובדים בכל הגילאים שבוחרים מה מתאים להם ומה לא 

וזה בסדר 

אבל רובם נשארים באותו תפקיד ולא מתקדמים לשום מקום

וזה בדר״כ מביא בעיות עם העובדים האחרים 

אני שמה דגש חשוב על בחירה ועל גבולות, אבל בעבודה כשמבקשים ממני משהו, כמעט אוטומטית אני אומרת כן, זה מה שהופך עובד רגיל לעובד מצוין וזה מה שגרם לי להתקדם שוב ושוב, וגם  להתפתח ברמה האישית.

זה לא אומר שאין לי גבולות, יש דברים בודדים שאמרתי עליהם לא ויש דברים שאמרתי שאני לא אצליח לעשות ביחד. בגלל שאני עושה את רוב הדברים שמבקשים, אז מקשיבים ומתחשבים בגבולות שלי, מבינים שזה נחוץ.

להתחיל בקצב שלי כדי לא להישחק ולא להיצלק, 

תהיי בטוחה שאני מאוד רוצה להיות הכי טובה שיש שם ולהיות מצטיינת, זה לא העניין, 

העניין שהצוות נותן את התחושה שזה שאת חדשה זה לא אומר כלום וגרוע מכך- יש לך מלא זמן ותחליפי כי למה לא, ועוד מגדילים לעשות ופוגעים, זה לא לגיטימי!

וכתבתי שאני מחליפה כשאני יכולה וכשזורם לי, אבל היי, אני מנסה להתמקד רגע במה שכן התחייבתי אליו לפני כל השאר. 

אני מסכימה שאחרי שיש ניסיון צריך להיכנס לכל הכיתות גם קשות, כשיהיה לי ביטחון וניסיון, ולא, להיכנס ולסבול כדי "לצבור ניסיון" זה לא אופציה כרגע, אני רוצה חוויות טובות ומצמיחות כדי לא לברוח תוך שניה..

אבל שימי לב שיש את הצד השני

של העובדות וההנהלה 

שמשווים אותך לאחרים שלא חושבים שחדשות צריכות לקבל פריבילגיה מיוחדת 

וכדאי לעשות באלאנס בין הגבולות והרצונות שלך לבין שלהם

אם את רוצה להמשיך שם בטוב.

כי עם תקשורת כזו עם הצוות, החוויות שלך לא יהיו מצמיחות.

בגדול מילויי מקום אמורים להיות אנשים מבחוץ.

רוצים לבקש טובה ממישהו? סבבה תבקשו, אבל לגיטימי לגמרי לענות גם לא.

בטח ביום חופשי.

שעות שהייה זה באמת תחום אפור, אצלנו מבקשים להיכנס.

אבל זה מובן והגיוני שמורה לא תרצה להגיע ביום החופשי שלה...

תחשבי על עצמך שיבקשו ממך פתאום להגיע ביום שישי. זה מעצבן...

זה באמת לא הגיוני

אבל אם זה פעם ב זה הגיוני

לתרום מעבר ולהיות חלק מהצוות

אני צריכה להיות זמינה בבית לדברים דחופים ולעיתים זה יוצא בערב חג או במוצאי חג, האם זה נוח לי? ממש לא, אבל יש אנשים (ומערכות) שצריכים אותי ואני אעשה למרות שזה מאד לא נוח.

תראי את הדרך שבה הן גורמות לי להחליף, בצורה כוחנית ולא נעימה. אני מורה חדשה! אני בלי ניסיון וביטחון כמו שיש להן. 

גם כמו שכתבתי, זה סוג של אלימות מילולית של להיות כולן מול אחת בשביל שארגיש לא נעים ואחליף, זה ממש לא הדרך בעיניי. 

אני באמת מרגישה שהכיתות הקשות יכולות לגרום לי לטראומה כמתחילה, ואני הייתי לא פחות שמחה בעצמי להיכנס ולהיות תותחית. אין לי עניין להשתמט.. אבל כשאת רואה שאין משמעת והמנהלת לא מספיק חזקה אז למה שאעשה את זה..

דבר ראשון חיבוק גדול, גם אני מורה חדשה וצעירה בבית ספר מגובש והזדהתי עם הרבה ממה שכתבת...

אני חושבת שבית ספר זה מקום עבודה שונה בתכלית מכל מקום עבודה אחר ובכלל לא ניתן להשוואה ובזה מתחילות הרבה מהבעיות במערכת החינוך.

זר לא יבין את התחושה של לעמוד בכיתה קשה שפשוט מצפצפת עליך ושאת מרגישה שאת נותנת שם 200% מעצמך ומקבלת יריקה בפרצוף מהילדים וההורים.

כן, לגיטימי לגמרי לא להסכים למלא מקום בשעת שהיה כי לפעמים זה אומר לעמוד על הרגליים 6 שעות רצוף ולחזור גמורה הביתה.

כן, זה לגיטימי שמורה חדשה וצעירה לא תרצה להכנס לכיתות קשות כדי לא לחזור סמרטוט הביתה.

יש מספיק דרכים לצבור ניסיון בכיתות יותר פשוטות ולהכנס לאט לאט למים בלי להרגיש טובעת.

האם זה נכון להציב כאלה גבולות בכל עבודה?!

כנראה שלא...

אבל לדעתי זאת הדרך היחידה להשאר במערכת

ומי שמעקם את האף שיבוסם לו

בית ספר זה לא כל מקום עבודה אחר. פשוט לא.

אפשר לכתוב כאן עד מחר על יחסי עבודה תקינים, ויכול להיות שזה נכון באופן כללי.

זה לא נכון בבית ספר.

למלא מקום זה לא "עוד עבודה קשה שצריך לעשות", זה פשוט "עוד עבודה שחורה, שמכיוון שאין מספיק מורים, העמיס עוד על המורים הנחנקים ממילא".

להיות מורה זה *מקצוע*, להיות *איש מקצוע*. זה דורש השקעה, כלים, ניסיון, למידה, עד שבונים את המקצועיות. אנשי מקצוע שונים, מתאימים לעבודה בדברים שונים. זה שמחלקים לכל מורה מילוי מקום, הופך במובן מסויים את ההוראה ממקצוע, לבייביסיטר. זה בסדר גמור להחליט שבאתי בשביל ללמד, ולא לסתום חורים. זה בסדר גמור להחליט שבאתי לעשות את התפקיד שלי, ולא לתקן את כל הבעיות במערכת.

האם כדאי לדעת איך לעשות את זה? כן

האם יש מצב שבו עדיף לעבור בית ספר במקום להתעקש? כן

האם כדאי לפעמים להיות ראש גדול? כן

כל זה לא סותר, את זה שלשים גבולות זה לגמרי לגיטימי, וזה שעושים פרצופים למי שמנסה לעבוד בצורה שלא תשחק אותה לחלוטין, זו בעיה של המערכת ולא של העובדת.

אני עובגת במערכת החינוך מעל 20 שנה, עבדתי בבתי ספר שהיחסי צוות בהם היו לא נעימים. ב"ה , בשנים האחרונות עובדת במקום מהמם, וגם בעלת.תפקיד , אז רואה את הדברים גם מצד המערכת.

נשמע שהצוות באמת לא נעים. אבל חשוב לי לומר לך משהו:

גם במקום בו הצוות והמנהל מעולים יד ציפיה שמורה תתן יד כם לצרכי המערכת, ותכנס קצת מתחת לאלונקה. 

אפשר לומר שמשהו לא מתאים לך,  וזו שאלה איך אומרים. כשאת אומרת לא, לכיצות האלה אנימלא מוכנה להכנס, זה מתפרש כ- אני לא מוכנה להכנס מתחת לאלונקה, שכולכן סוחבות, כי לא תמיג קל בעבודה הזו. 

כשאני אומרת לא לבקשות בבית הבפר, אני בדרך כלל אומרת אותו מרוכך, אן מסבירה שזה באמת לא מסתדר, או משהו בסגנון של, אני ממש מעדיפה שלא, רק אם את ממש נתקעת... או הי י ממש שמחה לעזור, אבל ממש קשה לי בכיתה הזו, אז רק אם ממש לא תמצאי פתרון.

כדאת מרוכזת בצורך של עצמך לצבור חוויות טובות, זה לגמרי לגיטימי אבל לא מתפרש טוב בבית הספר, אוהבים מורות שנותנות האגשת שותפות בעול, ואומרת שוב, אפשר גם לומר לא, אבל באופן אמפטי שרואה גם אותן.

בבית הספר שלי, כשיש מורה שמרוכזת מאוד בעצמה ומרגישים שהיא לא מנסה לתת מעבר ולעזור כשצריך, לא יציחסו אליה לא יפה, כולם נחמדים ויש אוירה טובה בסך העל, אבל אני שומעת מה חושבים גם מאחורי הקלעים, ולא אוהבים את זה.

ושוב, לא מחפשים יסמנים, ואנשים בלי גבולןת, אלא את ההרגשה של השותפות והנכונות לעזור ולתת מעבר, כי כולם נותנים מעבר , גם מי ש20 שנה במערכת, וכי אנחנו עוזרות אחת לשניה. 

לענות לזה, דווקא בתור מישהי שיחסית מעט שנים במערכת. ובתור מישהי שאמא שלה מורה משקיענית מאוד מאוד.

קודם כל כתבת יפה, ואני מבינה את הצורך בשותפות.

אבל אני גם חושבת, שזו אחת מהבעיות הקשות של מערכת החינוך.

עבודה לא אמורה להיות בהתנדבות, ותפקיד שמתבצע אמור להיות משולם בהתאם.

בהוראה זה לא ככה.

גם אם משרה של מורה היא מספר שעות מסויים, בשביל להיות מורה טובה, צריך להשקיע הרבה מעבר. בטח בתור מורה מתחילה, שאין שיעורים מוכנים, אבל גם אחר כך.

הכנת שיעור זה שעות של עבודה, שיחות עם הורים, טיולים, ישיבות צוות, בדיקת מבחנים ועוד. אז חלק באמת נכנס בתוך שעות המשרה, אבל הרבה מתבצע אחרי זה.

אמא שלי תמיד עבדה. ללא הפסקה. והיא מורה מעולה, והייתה יושבת שעות על הכנת שיעורים ועוד מלא.

אבא שלי היה אומר לה "אז תגידי להם שאת זה את לא יכולה. שזה מעבר לשעות שלך, ואם הם רוצים שתעשי מעבר אז שישלמו". כמובן שהיא לא אמרה, וכמובן שלא שילמו.

ובעיניי זה שמערכת החינוך בנויה בצורה כזו, שברור לכולם שמספר השעות שמוגדר למשרה, הוא נמוך ממספר שעות העבודה בפועל, זה לא תקין.

או שיש כל כך הרבה חוסרים שמורה יכול למצוא עצמו כבייביסיטר, או נאלץ להתמודד עם כיתות שהוא לא מכיר. ואני יכולה לכתוב כאן עוד דברים, שאולי למי שנמצא במערכת שנים זה נראה הגיוני. אבל באמת באמת, זה לא מערכת בריאה. זה לא אמור לעבוד ככה.

ואולי חלק מהתיקון של מערכת החינוך, זה קודם כל להבין שהציפייה הזו מוצרים לעשות מעבר היא לא הוגנת. אז נכון, עד שיתקנו זה מה שיקרה, ויש עניין של חברות והגדלת ראש. אבל אם משהו לא תקין, עדיף לא לנרמל אותו, אלא לנסות למצוא לו פתרונות.

בסוף, מחפשים מורים שאכפת להם מבית הספר ומשאר הצוות, ומוכנים לעזור ולתת יד, ברור שיש,כבולות, ובבחת הספר שלי מבינים אותם, ומנסים לא להגזים, וגם כשמישהי יודעת לומר לא בצורה יפה , ומכבדת , מקבלים את זה. אבל כשמישהי תמיד אומרת לא, ותמיד עושה רק את החשבון של עצמה , לא אוהבים את זה, זה ככה בכל מערכת, גם במשפחה.

נכון שיש,בתי  ספר שדורשים באופן מןגזם, ולא רואים את המורים, עבדתי בכאלה, ואם זו המציאות, אני באמת בעד לחפש מקום יותר אנושי, גם בבית הספר הכי אנושי , הגיוני לא לראות רק את עצמך, דוקא שם יצפו שגם תהיי אכפתית, כי בסןף הם צריכים להחזיק בית ספר, גם אם למשרד החינוך יש בעיות בהתנהלןת.

אני מבינה ומסכימה.

אני רק אומרת, שלפעמים בית ספר יכול להיות מאוד מכבד, אבל נוצר סטנדרט מסויים. שזה לא שאומרים למורה שזה מה שהיא חייבת לעשות, אלא שפשוט ככה עושים כדי להצליח.

לי בתור מורה, כדאי מאוד להשקיע בהכנת השיעור לפני כן. כי אחרת השיעור יראה בהתאם. אבל מה לעשות שלהכין שיעור לוקח זמן? אז זה לא שיש מנהל שעומד מעליי ואומר לי שזה מה שאני חייבת לעשות, אבל בעצם כדי לעשות את התפקיד טוב (ומי לא רוצה להיות עובד טוב), צריך לעבוד מעבר למה שמשלמים.

אם אני אכפתית אז אני צריכה להיות סמרטוט או חולה בגלל עומס?? כן אנשים נהיים חולים מהמקצוע הזה אם לא ישימו לו גבולות... 

מורה חדשה צריכה לקבל תמיכה מהמערכת

וצריכה את הקצב שלה להתברג, להשתפשף וללמוד את המקצוע, מה שלא מלמדים בתואר בכלל וגם לא בקושי בסטאז'.

אין עניין להשחק בכח ולברוח אחרי שנה שנתיים...

גם המערכת היום זה לא מה שהיה פעם זה ממש החמיר ונהיה גרוע... והמחסור נהיה חמור יותר...

ממליצה לשים אותם בנעם, ולפעמים גם לתת מעצמך, וכשאי אפשר , להסביר שלא מסתדר, ובית ספר אנושי גם יבין , אבל כשבאים בגישה של : לא מוכנה לתת מעבר, זה לא טוב למורה עצמה, בשום עבודה, לא רק במערכת החינוך.

ממש לא להיות סמרטוט וחולה, ואם זו הציפיה בבית הספר, אז באמת לא כדאי לעבד שם( ועבדתי במקום כזה בתחילת הדרך). 

תהיה התנגדות כי היא צריכה לשמור על המקום שלה.

במקום שרואה אותה ומתייחס בכבוד לגבולות שלה, מטבע הדברים ההתנגדות תפחת, והשיתוף פעולה יעלה.

אם הכיתה קשה מאוד , מנהלת , יועצת ומחנכת צריכות לעשות איתה תהליך ולא להכניס לשם מורה חסרת ניסיון שלא תצליח ללמד. עם כל הכבוד לעניין חברתי של מורות יש גם תלמידות בתמונה. אם מורה לא יכולה להשתלט על כיתה מסויימת , חייבים להביא מישהי שכן יכולה. בכל מקרה מורה חדשה לא תצליח ללמד, ילדות מתפרעות יקבלו חיזוק להתנהגות לא טובה שלהן, ילדות חלשות יותר יפסידו חומר או אפילו יקבלו מטאטא מבנות מתפרעות.

זה לא הגיוני שכיתה מסויימת לא תקבל מורה מתאימה בגלל שיקולים לא קשורים. 

‏היא נותנת הסתכלות רחבה על מצב מורכב

‏פתרונות למערכת החינוך לא יבואו מהמורות 

הם צריכים להגיע מלמעלה ולא בטוח שהם יגיעו

‏ההתנהלות שהיא ממליצה לעובדת היא למען עצמה בלבד ולא למען המערכת כדי שהיא תוכל להשתלב כעובדת מן המניין בצורה טובה

‏יש עוד מקצועות שיש בהם בעיות של כוח אדם כמו רוקחים נהגים מטפלות במעונות 

בינתיים הפתרון שנמצא הוא להעסיק ערבים מה שפחות אפשרי לבתי ספר פחות יתקבל

‏מערכת החינוך עומדת על כרעי תרנגולת ועל זה שחלק מהאמהות מעדיפות לעבוד בחינוך בגלל השעות

אני מורה, לא בייביסיטר.

עובדת מלא ומקבלת מעט ביחס להשקעה שלי ובעיקר מקבלת מעט מאוד הערכה גם ממורים ותיקים יותר בצוות שבמקום לתמוך מורידים לי ומעירים הערות מאוד פוגעות. וגם מההורים אבל זאת כבר בעיה ידועה...

קולגה שלי בצוות היא לא הבוסית שלי ולא אמורה לעשות לי פרצופים אם אני לא מסכימה לבקשה שלה

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...