ברגע שאת מספרת לו משהו אחר, 'הוצאת' אותו, תודעתית מהחוויה המלהיבה, שהוא עדיין היה בתוכה ואז הוא באמת שם לב שהוא מיוזע ורעב. יותר מזה, תוך כדי האימון, הגיוני להיות מיוזע ובכלל לא שמים לב למתי אכלו. נפשית, כל הזמן שהוא סיפר לך - הוא עדיין היה תוך כדי.

אני לא אומר את זה כדי להצדיק אותו, בכלל לא - אלא כדי להבין את הסיטואציה. גם אנחנו היינו צריכים ללמוד את הנקודה הזאת על בשרינו. לפעמים מישהו מגיע/קורא משהו/שומע משהו והוא כל כך בתוך החוויה, שהוא מספר על זה לשני, בלי בכלל לשים לב למקום של השני. כפי שכתבתי בהודעה השניה - אומנות השיח דורשת לימוד.

שזה באמת מעצבן ופוגע, מבינה אותך מאוד.

אבל כשמבינים מאיפה זה מגיע, ואם גם מדברים על זה בזמן רגוע שלשניכם יש כח, זה יכול מאוד לעזור ולפייס.

אם זו התנהלות קבועה - אז בזמן רגוע תפתחי איתו את שני הצדדים - גם שישים לב האם ומתי ואיך מתאים לך לשמוע את כל חויותיו לפרטי פרטים וגם שהוא צריך גם להתפנות להקשיב לך.

בגדול - יש הגיון בזה שכשהוא מיוזע ורעב, קשה לו להקשיב. אולי עדיף מראש לבנות על זה שקודם הוא מתקלח, יושב לאכול ואז תוך כדי האוכל או אחרי האוכל, את מספרת לו והוא מקשיב, באמת.

מעבר לזה וזה נכון לכולם, חלק מ'אומנות ההקשבה' שצריך ללמוד, זה לא להגיב מייד במה זה מזכיר לי, אלא קודם כל להקשיב לגמרי לחוויה של המספר, להגיב לו על המקום שלו.

אבל זה דורש לימוד, האינסטינקט שלנו (לפחות של הטיפוסים האסוטיאטיבים שביננו. אהמ,אהמ למה אתם מסתכלים עלי?) הוא מייד להגיב במה שזה מזכיר לנו.

במקום ששני בני הזוג יהיו מנומסים ויקשיבו אחד לשנייה (ולהפך) גם כשזה לא מעניין אותם,

שני בני הזוג צריכים להבין מה מעניין את הצד השני ומה לא מעניין, ולדבר כמה שפחות על מה שלא מעניין.

אשתי ואני יודעים שהעבודות שלנו לא מעניינות אפילו קצת את השני, אז עדיף לא לדבר עליהן בבית כדי שלא נצטרך להיות מנומסים ולהקשיב למשהו שלא מעניין אותנו.

כמובן מדברים על חוויות שהיו בעבודה, רק לא על העבודה עצמה.

למשל:

"היום ליאורה אמרה לי ש... וזה מאוד פגע בי כי..." - מקובל לגמרי.

"היום עבדתי על תיקון באגים במערכת, היו כמה בעיות עם זיכרון במחשבים של הלקוח שגרמו לאיטיות בתהליך. אז עשיתי אופטימיזציה לקוד ואז..." - ביג נו נו. לא מעניין את מי שלא בתחום ולכן אין צורך לפרט ככה.

אפשר להגיד בקצרה "היום הצלחתי לפתור בעיה שהטרידה אותי ואת הצוות שלי, עכשיו סוף סוף הקוד יעיל". אבל בלי לפרט את מי שזה לא מעניין אותו.

בהחלט.

להביא אותנטיות לתוך הזוגיות,

לאפשר לעצמינו להיות מי שאנחנו בטבעיות,

לאפשר לעצמינו לדבר ולשמוע על מה שיותר מעניין ולא על מה שפחות,

לעבור מעמדה של נימוס בלבד לעמדה של הקשבה פעילה מתוך שלמות במה השני מביא ומה אני מביאה גם לתוך השיח

וכן הלאה עוד הרבה דברים יקרים שניתן ללמוד מכך.

לא שלא נקשיב ונגיד לשני: "אה זה לא מעניין אותי ביי!", אלא שנדייק עוד, נעמיק עוד, נבחן גם איך לשמוע ואיך להשמיע, ויש בזה עוד הרבה עומקים והם חשובים בהחלט.

ישר כוח.

נשואים לא מעט זמן

אז תמצאו גבולות גזרה שייטיבו עם הנקודות האלו

אם אין למישהו כוח להקשיב בזמן מסוים, יותר חשוב לכבד את זה מאשר להמשיך עם השיחה.

אני לא מחכה שיגידו לי אם יש או אין כוח להקשיב, כשאני מדברת אני תמיד מסתכלת על שפת הגוף של הבנאדם מולי כדי להבין אם הוא בעניין או לא.

כשאני המקשיבה ואין לי זמן או סבלנות, אני לא מחכה לאבד סבלנות אלא מציעה לדבר בזמן אחר. 

לעשות פעם בזמן רגוע לשניכם שיחה של תיאום ציפיות למצבים שכאלה.

וכמו שכבר אמרו, לא תמיד מעניין את הצד השני כל דבר שאנחנו עושים אז תמיד כדאי להיות "קשובים" לסביבה לדבר/לספר בהתאם.

השאלה היא איך התקשורת ביניכם באופן שוטף, לא רק במצבים כאלה שהוא אחרי אימון, עייף ורעב ושעה מאוחרת

ונראה לי שאתם לא נשואים זמן קצר... ככה היה תמיד?

היא בטוח עבודה יומיומית

דורשת מאיתנו הרבה

ואגב, נהג ותיק לא מונית 😉

שלכל אחד יש זמנים שהוא רוצה שיקשיבו לו ויש זמנים שהוא רוצה להקשיב

הרבה פעמים זה לא קורה באותו זמן

ככה שבעלך חוזר ורוצה שתקשיבי ואת מקשיבה מעולה ונותנת לו תחושה טובה

ואת רוצה שיקשיב לך גם. ולא תמיד זה הזמן שלו להקשיב

לשתף חוויות הרבה יותר קל לפני מקלחת ואוכל מאשר להקשיב...

כדאי לך למצוא את הזמנים שבהם הוא כן קשוב ובזמנים האלה לפרוק מולו

וכן אם את מרגישה בעצמך שאת לא מסוגלת להקשיב כרגע אז כדאי שתגידי לו שעכשיו את צריכה כך וכך ועוד מעט תתפני אליו

ולמה יופי?

כי מרגישים בכל מילה שלך עד כמה בעלך חשוב ויקר לך, ואת לו, 

ועד כמה את רוצה להתקדם אפילו עוד יותר, ללמוד ולקבל טיפים איך להתנהג בעתיד כמו שכתבת.

את מנסה להבין בינך לבין עצמך את התגובות שלך גם, לקחת אחריות גם על הצד שלך, 

להיות גם בהתבוננות אישית פנימה וגם בהתבוננות זוגית.

את עם המון מודעות, ענווה, ובעיקר רצון להתקדם עוד ועוד.

וכל אחד מהדברים הנ"ל הוא יקר ונפלא, וכאמור יופי גדול לקרוא אותך

ולעצם הסיטואציה שתיארת:

אז גם כאן, נפלא שתיארת הכל כי אפשר בצורה הזו יותר להבין.

אז את מתארת שבעלך חוזר הביתה בשעה 10 בלילה מפעילות ספורטיבית שהוא מאוד אוהב.

כבר כאן - גם יופי שהוא עוסק בפעילות ספורטיבית, שמאוד חשובה ובריאה לגוף ולנפש, וגם שהוא אוהב את זה.

ואז, הוא מתיישב על המיטה ומספר לך, אשתו, במשך דקות ארוכות איזה תרגילים בדיוק הם עשו וכמה האימון היה קשה ומאתגר, ואת מקשיבה.

גם כאן - עצירה רגע ולהתבונן מה יש כאן -

יש כאן איש שאוהב את אשתו

שמשתף אותה

שמדבר איתה

שמעוניין להביע בפניה את עולמו הפנימי ולשתף בחוויות שלו

שמרגיש דרך השיתוף, הדיבור, התקשורת, ההזדהות להעביר את כל מה שהוא עבר - אהבה וקירבה.

ממש מרגיש שכאשר הוא מעביר את חוויותיו ונותן דרך כך צוהר והצצה להזדהות עם מה שעבר - שהוא יותר קרוב אלייך ואת אליו.

והוא ממש רואה בך את הכתובת הזו. כך ישר, אפילו בלי להתקלח עדיין - קודם כל לשתף. לשתף אותך אשתי. בלב שלי, בעולם הפנימי שלי.

וזה יקר כ"כ!

שוב - איזה יופי!

וגם את - מקשיבה. נמצאת שם עבורו. שמה את הפלאפון בצד.

נותנת לו להרגיש שאת כאן, שהוא מעניין אותך, שאכפת לך ממה שעבר.

איזו נחת, נכון?

ואז מגיעים לחלק שבו יש פחות נחת (שזה גם מצוין, כי ככה לומדים עוד, בדיוק כמו שביקשת בתחילת ההודעה!):

כאן את מספרת לו על משהו שקרה לך.

עצירה רגע - זה כמובן נפלא בפני עצמו והשיתוף ההדדי חשוב ביותר. רק בתוך הלימוד שלנו כדאי לראות מה בעצם מתאים לנו בכל סיטואציה ובכל זמן ביום.

האם יש זמנים, ואילו, בהם אנחנו שנינו יכולים לשתף אחד את השנייה, בהדדיות, יש פניות ורוגע והזמן בידינו?

האם ישנם זמנים, ואילו, בהם רק אחד מאיתנו רוצה לשתף כי אין כ"כ פניות גם להקשיב עכשיו, אלא מאוחר יותר?

וכן הלאה להמשיך ולמפות את עצמינו ואת הלו"ז שלנו ולראות מה הכי נכון ומקדם אותנו.

וממשיכה-

את מספרת שכאשר את משתפת בעלך מספר איך זה היה לו בסיטואציה דומה.

עוד עצירה רגע - כאן ניתן לראות שוב את מה שכתבתי קודם, שכנראה לבעלך כאדם יש חוזקה/תכונה מסוימת שדרך ההזדהות הוא מרגיש יותר קרוב.

ראינו זאת גם בשיתוף שלו אותך בכל מה שעבר בספורט, וכעת רואים זאת שוב שהוא שומע משהו שסיפרת וישר מקשר זאת למה הוא עבר ומשתף.

נסי רגע להתבונן על כך בלי רעשי רקע - הוא אכן אותו בן אדם וממשיך בהתמדה עם אותה תכונה

הוא אכן רוצה להרגיש קרוב אלייך ולשתף וגם להשתתף - וכך הוא מבין ורואה לנכון לעשות זאת, זה מה שהוא רגיל ומכיר ויודע מתוך עצמו.

אין כאן כוונה חלילה לא לשמוע אותך, אלא כוונה להשתתף איתך ע"י איך שהוא מחווט - כאמור ע"י ההשתתפות וההזדהות הנ"ל.

וכאן מגיעה את - איך את מרגישה אל מול זה?

איך את מרגישה שכאשר את מספרת משהו הוא אומר איך היה לו לחוות משהו דומה?

כאן כדאי להעמיק בדבר בפני עצמו ולהביא, להנכיח גם אותך ואת מה שאת מרגישה שם.

האם זה נעים לי? האם זה לא נעים לי?

איך אני מרגישה כשזה קורה?

ממש לבחון קודם כל בינך לבין עצמך איפה את שם -

ואז כאשר זה מעובד ומבורר אצלך - לתווך זאת לבעלך היקר, כמובן בצורה מקדמת ונכונה.

מתוך המקום של הבנה שלך אותו, לעומק, מדוע הוא כך משתף, להבין את המקום הטוב שממנו זה בא, כדי להיות יותר קרוב כך כי זה מה שהוא מכיר,

ומתוך הנכחת הצד שלך, איך את מרגישה בתוך זה ומדוע -

ניתן להגיע לפתרון שיתאים *לשניכם* גם יחד.

למשל: שהוא ישמע אותך עד הסוף, יגיב באמפתיה או הכרה וכד', ורק לאחר מכן ישתף מחוויותיו האישיות.

או כל פתרון אחר שניתן להגיע אליו, ובהחלט ניתן.

אז נכון שכל משפט יש עצירה והתבוננות - וזה בהחלט מקום שנותן הזדמנות לצמיחה, אתם באמת נפלאים!

אז נמשיך:

ואז את אומרת לו "מחר יש לי משהו לא משהו, לא משנה מה"

ואז הוא קוטע אותך "אני רוצה להתקלח" "עוד לא אכלתי".

עצירה - מה קורה כאן?

פתאום את מרגישה תסכול.

למה אני הקשבתי לך ולא קטעתי אותך ואתה כן קוטע אותי?

מה, אני לא חשובה לך?

מה, לא אכפת לך ממני?

מה, ההקשבה ביננו היא חד צדדית?

כל הקולות הללו שבתוכך - חשוב בהחלט להקשיב להם!

לא לבטל אותם

לא להדחיק, לא להתעלם - אלא להקשיב. באמת.

מה אתם באים לומר לי?

שיש לי צורך להרגיש אהובה? שיש לי צורך שיתעניינו גם בי? שיש לי צורך להרגיש הדדיות, שיוויוניות? מה עוד?

תקשיבי להם.

ו*אותם* תוכלי לתווך לבעלך.

שוב, אחרי שאת מבוררת ויודעת איפה זה פוגש אותך,

כאשר את בתקשורת מטיבה *בינך לבין עצמך* - ניתן לעבור לתקשורת מיטיבה *בינך לבין בעלך*.

ולספר לו -

"כאשר אתה אומר לי כך אני מרגישה ______"

ושוב, מכאן תוכלו להגיע לפתרון שמותאם לשניכם גם יחד.

גם על הצד שלו -

כאשר הוא אומר "אני צריך להתקלח", "עוד לא אכלתי" - הוא בעצם מבקש להקשיב רגע לצרכים הללו הפיזיים שפתאום רוצים את מקומם.

זה לא כי את לא מעניינת אותו חלילה, אלא הוא כנראה במוח חשב לשתף אותך כאמור בכל חוויותיו, שוב - כדי להרגיש קרוב אלייך וכו' כמפורט מעלה, ואז להתקלח ולאכול, בעצם לדאוג לצרכים הפיזיים.

כלומר אצלו ועבורו לא הייתה כאן "שיחת עומק ארוכה", אלא רגע של שיתוף ואז מעבר למקלחת ואכילה.

וכאן שוב את והצרכים שלך נכנסים!

וחשוב שגם הוא יראה ויבין אותם, ואיך את מרגישה שם.

ואת אותו - מתוך מקום באמת שמנטרל את העלבון של "אני לא חשובה לו", כי נשמע שאת מאוד חשובה לו! ולראייה הוא כך משתף אותך דבר ראשון בעולמו הפנימי ממש לעומק ובהרחבה,

אלא שאדם קרוב אצל עצמו וכאשר שיתף רצה להתקלח ולאכול. זה בסדר.

וזה בסדר גם להנכיח אותך ואת הצרכים שלך ולראות מה עושים.

האם למשל אנחנו מחליטים אחרי שהבנו לעומק את שנינו שכאשר הוא חוזר מהספורט הוא משתף ואז מתקלח, אוכל, ואז אני משתפת?

או האם נרצה להחליט שכאשר הוא חוזר מהספורט הוא קודם מתקלח ואוכל ואז שנינו משתפים בנינוחות?

או האם נרצה להחליט שנתאם מראש ציפיות וזמן מראש של *מתי כן* נוכל לדבר כאשר אני משתפת וגם הוא, בפניות ובלי לחץ של זמן או צרכים פיזיים דחופים שמבקשים להתמלא בהקדם?

האם נרצה להחליט משהו אחר שמתאים לשנינו?

לסיכום יש כאן הזדמנות נפלאה ללמוד מתוך זה איך להעמיק ולהעצים אפילו עוד יותר את האוצר שיש לשניכם,

לראות ולהדגיש את כל הטוב שכבר יש לכם, את המקום השורשי ממנו בעלך מחפש את הקירבה וגם את,

להבין את עצמינו לעומק,

להבין את השני/ה לעומק,

לתאם ציפיות לזמנים מסוימים בלו"ז שלנו שיותאמו לשנינו וגם לשיגרת היום שלנו, כאשר בכל אחד מהזמנים אופן השיח יכול להיות שונה וזה בסדר גמור,

למצוא גם את המתי כן לדבר גם אם לפעמים אי אפשר,

לראות את השורש החיובי שיש בתגובות של כל אחד מאיתנו,

להמשיך לתרגל את הנפרדות שלנו - ולזהות מה קורה אצלנו בכל תרחיש, ולהביא ולהנכיח את מה שהבנו עם עצמנו גם לשני,

לנטרל רעשים / מטענים / פרשנויות - ולדבר על הדבר עצמו

ומכך לגדול עוד ועוד ב"ה.

ב"הצלחה רבה יקרה וכל הטוב

עין טובה

למדתי הרבה

תודה!

ב"ה 🙏

תיארת את אותי עם בעלי.

לפעמים זה סתם מתיש. הוא ממש מספר כל פרט. הוא גם לא יחזור לשאול אותי כי מצפה שאשתף (כמוהו?) בלי שישראל, ואם זרקתי תוך כדי שהיה לי משהו דומה או משהו כזה לא ישים לב לחזור לזה. באופן כללי מנסה לומר לעצמי שיש לו צורך לשתף ולנסות להפריד מהצורך שלי. אבל גם עוד מנסה למצוא את התקשורת.

ובעופן טבעי בערבים שונים זה מפריע לי אחרת מימים אחרים וכו'. 

מזדהה ממש

והתקשורת היא העניין החשוב כאן

כולל עבודת המידות 

בא לי לדבר איתך ..שאני מדברת איתך טוב לי ,

מתי נוח לך?

כי אולי הוא הזיע בפעילות הגופנית.

ומעדיף להתקלח.

ואז הוא ירצה להקשיב.

בכלל לכל בן אדם שבא מחוץ לבית

צריך לתת כמה דקות להתאושש.

כי הוא במקום להכניס את הראש לחדר להגיד

שלום חזרתי

ואני זז להתקלח

התחיל לדבר.

ואז מצופה ממנו שיקשיב.

והוא לא פנוי להקשבה.

דווקא בזמנים שכאלה אנחנו צריכים להביא לידי ביטוי את אותה עבודה 

גם בזוגיות,

גם מול הילדים,

ובכלל בכל התחומים.

זו באמת עבודת חיים שמסגרת הנישואין מאפשרת לנו להתפתח ולפתח את האישיות שלנו, לעבוד על המידות, לצמוח ולגדול עוד ועוד גם באדם האינדיבידואלי שאנחנו ולא רק בזוג שאנחנו.

שנזכה 🙂

שזה קשה לך ואת מתאמצת ומשקיעה

ומקיימת ואהבת לרעך ועומדת בנסיון.

אצלי לדוגמה, אין נסיון ואין שכר.

אני חי לבד בדירה שכורה.

אין לי עם מי לריב וכל זה.

בול

כל כך מוכר

(עבודת המידות הזאת מול ההורים, כאילו כתבת אותי)

חוזר עייף (לומד תורה ב’’ה) ישר מחפש משהו לאכול, לנוח, להיכנס לפורום.. והיא כזה ’’שמת לב שסידרתי את הבית?’’ ו ’’לפני שאתה מדבר איתי אתה פותח את הטאבלט המסונן הארור שלך’’.. תהיה איתי, לא בחדשות..

הבנתי מזה שאישה היא ביתית יותר, צריכה שיחמיאו לה על הסדר בבית, שלפני הכל יקשיבו לה איך היה בעבודה, מה התוכניות שלה למחר, ואז לך תאכל ותקרא חדשות, אחרי שהקשבת לה.

ובינינו, הגברים, יודעים כמה האופי שלנו שונה מנשים וצריכים לתקן את המידות בשביל להתקרב לצד שלה.

אבל זה המקום של האשה להבין, אם הוא לא מתעניין בך, זה לא שאינו אוהב אותך, אלא הוא מחכה לגמור את ענתיניו הפיזיים ואז יתפנה אלייך רגועל יותר, כפי שכתבה גב’ זקש

הבדלי אופי קלאסיים, ולא שאינו אוהב/ מעריך. הוא אוהב בדרך משלו וכל אחד/ת צריך לעשות כברת דרך לכיוון בן /בת הזוג.

הבעל ילמד קודם להקשיב, ואשה מצידה תתן לו יותר זמן להתארגן.

ניסיון של 7 שנים על כביש הנישואין ב’’ה (:

שיש פה מנגנון שלו שלא קשור אלייך שצריך פידבק. אולי זה שהוא משקיע הרבה מאוד מאמץ באימונים האלה ושזה לא טבעי לו בהתחלה. או שזה מעסיק אותו מסיבה אחרת.

אז הוא "בהצפה". וממילא לוקח אותך להצפה שלו כמו שאת מתארת נהדר.

ההצפה משתקת לו את כל המערכת. הוא רואה רק את מה שהוא עושה ולא רואה שום דבר אחר. קוראים לזה היפר פוקוס ואני יכול להאריך בזה אם תרצי. אפילו כתבתי על זה פוסט פעם.

ברגע  שאת מפסיקה את ההצפה שלו (בזה שאת רוצה לספר לו על עצמך), אז הגוף שלו מתחיל לצעוק. ואז הוא נהיה מסריח ורעב וכו' והולך להתקלח ולאכול. הוא באמת לא רואה אותך, לא כי הוא אדם רע. כי הוא עכשיו בהיפר פוקוס וכל העולם יכול "להישרף".

בצד של מי שמתמודד עם התופעה הזו (שיש לה גם צדדים חיוביים), אני יכול להגיד שאני למדתי לשים לב לזה וכמעט תמיד זה  דבר מסתיר עבודה רגשית מתחתיה. כלומר - משהו שאני לא רוצה לגעת בו ולכן אני בורח לעסוק במה שאני מאוד אוהב או שמעסיק אותי מסיבה אחרת (חדשות).

צריך להבין קודם מי האיש עצמו.

האם הוא עונה לדעתך להגדרה של רגיש מאוד? כלומר שדברים מציפים אותו או שהוא "מתנתק" בסיטואציות מסויימות?

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

מזדהה עם התוכן שכתבת שמכווץ את הלב. עברתי את כל הדברים שאת מתארת. 

כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא ניתן להמשיך לחיות בזוגיות הזו, כי זה רק מעמיק את הקושי, הלחץ, העצבים וכאב הלב. 

אני אגלה לך פה סוד: 

רוב הזוגות שלא רוצים להתגרש נשארים רק בגלל החשש של הפן הכלכלי, החוסר ידיעה של מה יהיה ואיך אסתדר לבד גוברים על הצער בתוך זוגיות כזאת. אבל כשמגיעים לנקודת האל חזור, לא מעניין כלום - כי אינדבדואל בתוך זוגיות בלתי אפשרית יעדיף לחיות ברחוב - מאשר לחיות בכלוב = כלא.

אם תרצי אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חזק - אני פה.

עכשיו הכל נראה מפחיד, שחור, ללא תקווה וללא מוצא רק יאוש. אבל (וזה אבל גדול) את תעברי את התקופה המגעילה הזו, כמו גדולה ורק תצמחי מזה. עכשיו קשה לך לראות את זה, אבל תסמכי על מי שהיה שם. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

מחזק את הדברים של @הסטורי 

הזכור לי ביותר הוא שההורים שלי תחילה היו מאוד מבולבלים סביב הנושא וכל פעם החליפו דעה (שהייתה מאוד נחרצת כשהייתה) ובסופו־של־דבר הפכו לאפוקליפטיים לחלוטין ביחס לנושא

מה שפגע מאוד בסמכות הורית (לא במובן של להכריח אותי א' או ב'... אלא במובן שאם אומרים מציבים ענייין פעם אחת וברצינות אז גם מתייחסים לזה ברצינות כי מבינים שזה רציני... אם אפשר לנסח זאת כך)

ושחק לחלוטין את הרצון שלי להתייעץ איתם / לשמוע את דעתם אולי בכל סוגיה שהיא

איני יודע מה רמת השיתוף ביניכם ועד כמה הוא מעוניין לשמוע הטפות מוסר, לרוב זה גיל שאנשים רוצים להגיע אל כל דבר בכוחות עצמם

אבל כמו ש @הסטורי אמר גם אם אי־אפשר לצורך העניין "להתמקח" על עצם הקשר (זה באמת יפתיע אותי אם פתאום אחרי שיחה איתכם הוא יגיד לחברה שלו "טוב דיברתי עם ההורים שלי הם לא מתים על הרעיון אז ביי נתראה בגלגול הבא")

כן אפשר לפחות לנסות להציל את מה שאפשר לפי הרמה הרלוונטית (אם נניח זה שמירת נגיעה, או אם לא אז לפחות שישמרו על עצמם ויקחו את הדברים לאט ולא יעשו שטויות בקנה מידה משמעותי)

בתור מתבגר, קשר ידידותי עם בנות לא היה מה שהרג אותי, גם לא פלירטוטים, אבל ככל שמתקדמים יותר בתוך "שטח האויב" ככה גובר הסיכון... אז אני מאוד מחזק את הנקודה שאוקיי גם אם הוא מחליט שהוא בקשר הזה אז להבין שהדברים האלה הרבה יותר רציניים ממה שהם נראים במבט שטחי וצריך להתייחש אליהם בהתאם

ואני חושב שבזמנו זאת באמת העצה שהייתה יכולה לחשוך לי המון עוגמת נפש ובלגן, לא להתיר את הרצועה אלא לשמור על אותם גבולות מסוימים שייתכן שכן הייתי מוכן לשמור אם הייתי מודע אליהם יותר.

או לחילופין (או בנוסף) עצות שתשמורנה עליו היכן שהוא נמצא כמו איך לא להינזק ממערכת היחסים הזאת ברמה רגשית

אבל אם להסתכל על זה במטא, בסוף זה החיים שלו והאחריות שלו, "לא ידח ממנו נידח" אנשים לרוב לא מתים ממערכת יחסים בתיכון זה לא סמים או עבריינות קשה (אלא אם באמת הולכים הרבה יותר מדי רחוק...), נופלים קמים הכל יהיה בסדר.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית