בפרשה שלנו עמ"י מסיימים להקים את המשכן.

המשכן נקרא בפרשה 'משכן העדות', ורש"י מסביר שהמשכן הוא עדות לישראל, שהקב"ה ויתר וסלח להם על מעשה העגל, והשרה את שכינתו ביניהם.

השפת אמת על הפרשה (תרנ"ז) מסביר שלמעשה עמ"י הם עצמם עדים על הקב"ה - עדים לכך שהקב"ה ברא את העולם ורק הוא מושל בו - "ובאמת בנ"י הם עדים על הקב"ה כדכתיב אתם עדי" אבל לאחר חטא העגל הם נתרשלו בעדותם, כיוון שחטאו בע"ז, "ובוודאי בני ישראל שנבראו להעיד על אלקותו ית"ש שהוא אחד, איך יתכן שיהיו הם עובדי ע"ז ח"ו? ולכן נתרשלו בנ"י בעדותן".

ולכן הקב"ה לימד אותם שהחטא הוא לא חלק מהמהות שלהם, במהותם הם ראויים להשראת שכינה, והחטא היה רק 'מקרי' בגלל הערב רב שמשכו אותם אליו - "עד שהראה להם הקב"ה שלא היה זה החטא בעצם רק במקרה ע"י הערב רב. ושהם ראוין להעיד עליו ית"ש כבראשונה".

והלימוד הזה נועד לכולנו, ללמד אותנו על מעלת התשובה. כל אחד מעמ"י שחוטא, החטא הוא אף פעם לא חלק מהמהות שלו, אלא 'מקרי', וברגע שאנחנו חוזרים בתשובה אנחנו ראויים להשראת שכינה.

"וכדאיתא לא היו ראוין בנ"י לאותו חטא רק להורות תשובה. פירוש להודיע לכל בר תשובה שלא יהיה נופל ביותר בעיניו, וידע כי ע"י התשובה ניתקן כבראשונה".

ולכן גם חג סוכות, שרומז להשראת השכינה כמו במשכן, מגיע לאחר יוה"כ, "וכמו כן אחר יוה"כ שהוא יום סליחה ומחילה ניתן מצות סוכה שהיא מעין השראת השכינה במקדש, לחזק לכל בעלי תשובות כי ראוים הם שתשרה שכינה עליהם".

ב"ה הקשר עם המשפחה בסדר,
אבל אנחנו אוהבים את הפינה שלנו,
ולארוז למשפחה עם כמה נפשות ל8 ימים נשמע לי עונש גדול מידי...
מתלבטים בגלל תחילת הריון קשוח ומעבר דירה בהמשך הקיץ...
כרגע הנטיה שלנו להכשיר רק מטבח כדי שנוכל לעשות לפחות חצי חג בבית.

לפחות בבית אפשר גם להיות עם פיג'מות חופשי

מצד שני ברגע שמתארחת את פנויה מהמטבח ויכולה לארגן את הילדים בנחת 

וכשאני מתארחת אני דואגת לי ולילדים לבגדים יותר נורמליים...
עכשיו לא רואה איך זה קורה בכלל...

תמיד יגידו.

אם לא תבואו אולי מאחרי הגב יגידו "למה הם לא באו"  

אם כן תבואו, אולי מאחרי הגב יגידו "למה הם באו"

ככה שתמיד לאנשים יהיה מה לומר.

אתם כיחידה אחת

קובעים ברצונכם מה בדעתכם לעשות. 

אבל סתם אני באמת לא הכי עושה את החשבון של מה יגידו

הזמינו-נקבל את ההזמנה ושוקלת אותה 

לדעתי ממש לא כדאי

זה פתח לבעיות, ובטח לא כדאי שלא תוכלו לחזור כי הבית לא כשר. עדיף לנקות

למה לסבול??

לדעתי כדאי לנסות לעשות את המינימום ההכרחי ביותר לפסח ולהשאר בבית.

כמה כמה ימים של רגיעה מהאזעקות זה נחמד.

תנסי כמה שפחות ליצור קשר עם הגיסות וכו, הרבה לחייך ולהגיד כן כן

כי אם לא אז הייתי אומרת לך להישאר בבית אבל כל הארוחות והסעודות ללכת אליהם.

אני גם כמוך לא אוהבת לישון מחוץ לבית

ועשיתי פסח בבית בכל מצב גם בחודש תשיעי וילדתי בפסח עצמו

מבחינתי אין אפשרות אחרת גם כשהציעו לי כל מיני הצעות

אמרת שאתם רחוקים מהמשפחה ונוצרה תחושת בדידות גדולה. (מקווה שלא טעיתי וזו היית את...)

אם כן, למה להסתבך עם תהיות ומחשבות מה יכול לקרות.

מתאים לכם השנה להתארח- לא משנה הסיבה

אם החלטתם שאתם הולכים על זה אז חושבים איך לא להכנס מראש לפינות הבעייתיות.

ולנסות פחות להתחשבן למה הזמינו או למה אמרו, לקחת דברים יותר בקלילות

ואולי זה גם ישדר להם שדר של זרימה וכיף ודברים עברו יותר בטוב?

והעיקר להתפלל שה' יעזור שתקבלו את ההחלטה הכי נכונה עבורכם ושיהיה לכם רק טוב

שיהיה מקום מפלט?

אם כן- הייתי נוסעת בזרימה

נשארת כמה ימים

וחוזרת כמגיעים למיצוי

לא הייתי נוסעת לכל החג בלי שיש לאן לחזור במקאה הצורך

קורה בהמון משפחות

כל המצבים הלא נעימים

ולכן מעדיפה להישאר בביתי עם משפחתי,אין יותר טוב מזה.

מה אם תציעי לחמים או להורים שלך שכל אחד יבשל משהו וגם אתם ויבואו אליכם ?

הי יקרה!

אתם נשמעים הורים מדהימים אוהבים!

דבר ראשון, אל תלכי את עצמך! עשיתם מה שהיה נכון והסתדר לכם עד עכשיו מתוך אהבה ומסירות!

וכנראה שמעכשיו צריך לשפר או מעט לשנות.

אבל הבסיס של הכלה ואהבה הוא תמיד תמיד טוב!

מציעה כיוון הסתכלות מעט שונה,

הרבה פעמים כדי להסדיר משמעת אנחנו משתמשים במילים או הנהגות תקיפות. שלצערי משפיעות לא טוב

עלינו ועל הילדים. אנחנו לא מאלפים ילדים, אנחנו מחנכים אותם, מכוונים ומציבים גבולות כשצריך

לכן הייתי משנה את המילה משמעת למילה חינוך.

הילדים שלנו הם ילדים טובים שזקוקים לנו שנדריך ומכוון אותם

תנסו לחשוב עם עצמכם מהם הדברים שמבחינתכם הם קו אדום, דברים שהם קו כתום ודברים שהם קו ירוק.

השאיפה שהדברים שהם בקו אדום יהיו מעטים.

ועליהם תשימו את הדגש ותשומת הלב שלכם..

ותמיד תמיד לזכור, ילדים בפרט ובני אדם בכלל מסוגלים לשינויים. זה מיטיב איתם ומגדל אותם!

לאט אבל בטוח!

בהצלחה!

להיות אמא של הילדים האלה. הוא בחר בך עבורם.

עשית את המיטב שיכלת לפי מה שידעת באותו הזמן, וזה מצוין.

ותמיד תמיד תמיד אפשר לתקן.

לדעתי ה-נושא פה הוא האמון שלך בעצמך כאמא.

לדעת שאת אמא טובה עבורם, שהמסע שאת עוברת מול האמהות הוא המסע שהילדים שלך צריכים לעבור.

ובבקשה אל תשפטו את ההורות שלך לפי התגובות של הילדים. גם ליצחק אבינו גדל עשיו בבית. זה אומר שהוא אבא גרוע???

את האמא הכי טובה לילדים האלה.

ולדעתי כשזה יופנם, כל השאר כבר יהיה קל הרבה יותר.

פינוק לא שווה חוסר חינוך

וילדים לא צריכים להיות ממושמעים.

אם המטרה היא חינוך אז צריך הרבה הקשבה, הרבה ירידה לגובה העיניים של הילד והרבה הרבה הרבה סבלנות❤

אבל את רוצה ליצור שינוי באופן בו את מתנהלת, וזה הרבה פעמים קשה ליצור שינוי לבד.

ובכל זאת, אולי לחפש ספרים שלא חינוך שאת מתחברת אליהם לקרוא ולנסות ליישם?

יש לו שיעורים גם בקול הלשון

מאוד קל להבין ולהפנים, ממליצה מאוד לנסות

אחד הדברים שחוזרים בהודעות שלך שוב ושוב, זה הלקאה עצמית.

אני חושבת שטוב לעשות חשבון נפש, ואני מאמינה שתחושת הכישלון שמלווה התנהגות שהייתי רוצה לשנות היא ברוב המקרים בלתי נמנעת. השאלה היא אם נשארים בתחושת הכישלון ולא מפסיקים להזין אותה, או שמצליחים לא לקפוא מהטעם החמוץ שלה ולהבין שהיא נועדה לגרום לנו להתקדם.

זה בסדר גמור לזהות את החולשות ולהתבאס מהן, אבל זה לא בסדר אם מתמקדים רק בזה כאילו זה חזות הכל.

ה' בחר בך ובבעלך, אנשים עדינים, סבלניים ומכילים, להיות ההורים של הילדים האלה בדיוק. זו לא טעות, זה לא טרמפ מזדמן, זו בחירה בכם להיות הורים לילדים האלה, ובחירה בילדים האלה שיגדלו תחת ידיכם. ה' האמין בכם עד כדי כך שלמרות כל מיני דברים, הילדים הם תאומים על הפעם הראשונה שלכם. אני מדמיינת לעצמי איך זה להיות אמא לתאומים, שני בנים בכורים, כהורים חסרי ניסיון, ואני מאמינה שהייתי עושה פי עשרים טעויות ממה שודאי עשיתי עם הגדול שלנו. אז באמת, בבקשה, הרבה חמלה והרבה קבלה והכלה לך כאמא.

את מפרטת רשימה ארוכה של התנהלות מול הילדים שתמיד מוצגת בהתחלה כחיובית ואז מתהפכת עליכם באופן ממש גרוע. כמה ציטוטים:

פינקנו אותם- אכלנו אותה ובגדול, אוכלים חצץ.

סבלנות והכלה- לפרפר אותנו, הם מובילים ואנחנו מובלים.

התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו

אוכלים את פירות הבאושים

יקרה, התכונות שלכם כהורים כל כך חשובות וכל כך בונות את הילדים, כל כך חיוניות לגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי ולא סמרטוטים. תסתכלי בעין טובה ותבדקי מה מזה הם דוקא כן קיבלו, תחמיאי לעצמך שיש לך ילדים בעלי עמוד שידרה שיודעים לדאוג לעצמם. את כן מודה שהם גם ילדים טובים.

יחד עם זה, ללמד אותם גבולות זה לא פחות חיוני בשבילם, ובזה יש מה להשתפר, ובהחלט לא מאוחר מידי. אני אכתוב קצת רעיוני- ה' ברא גן עדן לאדם, ממש עוד ועוד טוב וטוב מאוד. אבל האדם לא הצליח להכיל את כל הטוב הזה, אז הוא נמשך לדעת טוב ורע. וכשאכל מעץ הדעת, פתאום הגבולות היו הרבה יותר נוכחים ורק ככה הוא יצליח להבין את תפקידו הרבה יותר טוב. עם הרבה יותר קשיים, אבל מה לעשות, כשהיה טוב מידי הוא לא הצליח להבין את זה.

ומאז, האנושות כולה צריכה לעבוד קשה כדי לייצר גן עדן בתוך ההגבלות...

אני מנסה לומר, שטוב מאוד לפנק, טוב מאוד להסתקרן ולעודד חוכמה והתפתחות, להעריץ ולהיות גאה, אבל אם אין גבולות ששומרים עליכם ועליהם, להם אין כלים להבחין בין טוב לרע, ולכם אין כוחות להנות מהטוב והחוכמה והיצירתיות שלהם. צריכים להתמלא באמונה שהילדים רוצים את הגבולות לא פחות מאת הפינוקים, וצריכים הדרכה עקבית של מישהו חכם ומבין בחיים האמיתיים. צריכים את חשבון הנפש כדי לבדוק מה כדאי לשנות כי עד היום לא הוביל לתוצאות רצויות, אבל לא למחוק בגלל הטעויות את כל הטוב והברכה שיש בהשפעה שלכם על הילדים. צריך למצוא את הדרך *שלכם* כהורים (ולא של אחותך הגדולה או של כל מיני הורים של חברים שאצלם הכל מושלם ומאורגן ומתוקתק- לא להתבלבל, זו אחיזת עיניים, מה שמתאים אצלם זה כי הם- הם!)   אז צריך למצוא את הדרך להתנהל עם *הילדים שלכם* (יש לאחותך הגדולה והמושלמת תאומים בכורים?), ולסמוך על ה' שזה ממש מדויק שנשלחתם לגדל אותם ולגדול ולהגדיל את הכוחות שלכם בעזרת התפקיד הזה. צריכים הרבה מיקוד כדי לא להשוות לכל מה שקופץ לנו מול העיניים כל הזמן, ולהתעסק בעיקר- להפנות את המבט פנימה כדי ללמוד מה נכון אצלנו בבית, מה נכון לכל ילד, מה נכון לכם כהורים ושתוכלו להחזיק בו לאורך זמן, ולא לעשות סיבוב רק כדי לגלות שהגעתם לנק' שכבר הייתם בה אבל הפעם זה עם פחות כח.

אל תדאגי. הנפש של הילדים גמישה ומתאימה את עצמה להורים, בהחלט לא מאוחר מידי. תתמלאי הערכה לעצמכם על כל מה שהשגתם עד היום, תגדילי את העין הטובה להצלחות שלכם איתם, ומכאן תחפשו את ההדרכה שתרגישו שמתאימה לכם ונותנת לכם עקרונות וכלים שאתם יכולים להתקדם באמצעותם.

את טובה. בעלך טוב. הילדים שלכם טובים ומתוקים 🤍

בהצלחה!

אבל חובה להבין שצריך שניים לטנגו.

הניסוח שלך מאד מאד פסיבי - הם דורשים הם רוצים אנחנו אכלנו אותה.

את גם צד פה. ואת אחראית על ההתנהגות שלהם כי את מאפשרת אותה.

הם דרשו טלויזיה ואת לא מרשה עכשיו? אז לא. שיבכו, שייללו. אז מה.. ואם היה שבת? היית מתעקשת נכון? אז תתעקשי. זה לא קורה ביום אחד, ולפני שהם ילמדו שיש גבולות חדשים תתכונני שתהיה הסלמה של ההתנהגות כדי לבדוק את הגבולות שלכם. אבל זה אפשרי.

ואם הם יעשו משהו קיצוני? לעצור אותם פיזית - "בבית שלא לא ___" ולקחת אותם פיזית משם. לא רק דיבורים.

עטיפה על הרצפה? זה לא רק להסביר איפה הפח. להגיד - שמוליק תרים את העטיפה לפח. ךא מליון פעם. פעם אחת. לא להרים במקומו. אחכ הוא בא לבקש משהו? אני בכלל לא עונה לבקשה, כל עוד זה לא מקרה חירום - תרים את העטיפה לפח. שיחזור על הבקשה/שאלה/סיפור גם 50 פעם - "קשה לי לשמוע כשהעטיפה לא בפח". זהו. אחרי שהעטיפה בפח אני פנויה לשמוע.

ובפעם הבאה שמבקשים הייתי אומרת שהם לא יכולים לקבל כרגע כי הם לא יודעים לזרוק את העטיפה לפח. אם אתם נותנים פעם ביום נגיד - אז יום אחד שלא יקבלו.

יש להם דמי כיס או משהו? אם כן הייתי מבהירה שאם הם הורסים משהו, דמי הכיס שלהם ישלמו על התיקון/קניית חדש.

ילד שגוזר, מתייחסת אליו כמו לבן שנתיים - שמה את המספריים רחוק מהישג ידו ומסבירה לו, אתה לא מסוגל להבין איך משתמשים בזה אז אתה לא יכול לגעת בהם.

נשמע שאת מפחדת לענות להם ומרגישה שהכל קורה לך ולא בשליטתך.

אל תפחדי לדבר. אל תפחדי לומר לא. את האמא בבית.

אל תפחדי להרוג להם את יצר הסקרנות או משהו כזה. בשלב הזה הם צריכים קודם כל גבולות.

גם הילדים שלי לא אוהבים לישון לבד, אבל יש גבול לכמות הזמן שאני אשב לידם. אחרי כמה פעמים של הרדמה שלקחה שעות התחלתי להגיד להם אני פה לרבע שעה ויוצאת מהחדר, ואז הולכת. אני מבינה את הפחד, אני פה בחדר ליד ואני אחזור. אם מפחדים אומרים שוב קריאת שמע. (זה רק במקרה שאני יודעת שמדובר בתירוץ. אם יש פחד אמיתי כן אשב שם. אבל נשמע שאת יותר עסוקה בפחד שזה פחד אמיתי ולא שזה באמת המצב). יוצאים מהמיטה? שיצאו. הם לא יכולים לאכול כי ארוחת הערב שלהם הסתיימה. לא יכולים לצפות בטלויזיה (כן, גם אם זה אומר שאתם תכבו את מה שאתם רואים עד שהם יבינו שאין עכשיו) ואתם לא יכולים לשמוע סיפורים או בקשות כי זה זמן שינה.

למה בעצם לא לחזור להדרכה?

נשמע שהקושי העיקרי שלכם הוא לא ההבנה מה לעשות, אלא ההבנה שבכלל יש אופציה לעשות משהו

'זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה'

את אומרת

'אתם לא יודעים איפה הפח'

גם הבן שלי זורק לעיתים על הרצפה

ואז אני מבקשת שהוא ישים בפח

לרוב הוא שם בפח

ההבדלים בין 2 הסיטואציות:

1. אני לא כועסת/ מופתעת מהסיטואציה (כי היא תואמת גיל)

את כנראה כועסת/ מופתעת

2. אני מבקשת בצורה נעימה ברורה אסרטיבית ונטולת שיפוטיות

המשפט שלך לא מספיק ברור לילד

(כן הוא יודע איפה הפח

אז מה)

לכן אצלי הסיטואציה היא שגרתית יוצרת שיח תקין של הורה ילד

ומסתיימת (כמעט) תמיד בנעימות (אם הילד עייף/ מתוסכל ולא זורק לפח

אני אעשה זאת)

תקבילי את הסיטואציה הזו לכל האינטרקציות ביניכם

את צריכה לתקן את האינטרקציה

ולא הם

הם ילדים

החלק שלהם מזערי לעומת שלך

הדגש המשמעותי הוא על האינטראקציה

ילדים הם ילדים

הם ממש לא תמיד עושים מה שמבקשים גם בגילאים גדולים יותר

אבל הקשר שלנו ישאר תמיד ללא תנאי

האם אנחנו שומרים על קשר טוב והרעפת אהבה ללא תנאי יחד עם עין טובה

בלי קשר לילדים, אנשים לא עושים דברים נגדנו הם מנסים להציל את עצמם

וגם אצלי הם רואים בפלאפון כל מיני דברים.

גם אצלנו לפעמים זורקים לרצפה, אז אני פשוט אוצרת לזרוק לפח.

אם הם מתחצפים הם הולכים לחדר.

ואם מישהו מאוד מתחצף אז אני לוקחת ממתק מקופסת הממתקים שלו, וזורקת. לרוב אין צורך כי זה מאפס אותם

אבל השאלה היא איך הם חווים אותך מהבוקר. האם את נלחמת איתם, או שאת זורמת איתם, מעלימה עיןממה שלא הכרחי (נגיד היום הבן שלי על הבוקר פתח חבילת שוקולד ולקח חתיכה גדולה. את החפיסה הפתוחה לקחתי לו פיזית, ואת מה שכבר חתך לעצמו- העלמתי עין)

על אוכל אני פחות עומדת עליהם, על התחצפויות כן. כי התחצפות זה ערעור על ההיררכיה בינינו, ועל זה אני אעמוד איתם.

מה זה אומר בפועל? כל מה שאת מכירה מעצמך כמורה.

כן, זה לפעמים אומר גם צעקות.

כשאת כועסת- תכעסי.

אל תפחדי "לפתוח מולם זירה". להילחם- בשבילם.

להגיד לו בפירוש- אתה לא מדבר אליי ככה. תבקש סליחה.

להיות רצינית ולעמוד מאחוריי הדברים.

מי שלא מדבר אלייך יפה- את עוצרת ומטפלת עד הסוף.

וזה אומר שלא יהיה שקט בבית. אבל זה לטובת הילד.

איך את מתמודדת עם במשמעת בכיתה? 

שיכול להיות שטיפול אישי בשבילך יכול אולי לעזור יותר מהדרכת הורים (אצלי זה היה ככה, שטיפול בשבילי קידם אותי בהורות בצורה מדהימה)

לקבל עזרה של מישהי בלעצור רגע מהמירוץ המטורף של החיים, להבין מה את רוצה מהם ואיך את גורמת לזה לקרות. לתעדף מה הכי חשוב לך ומה פחות ויחכה כרגע כי אי אפשר הכל ביחד. לשחרר את המחשבות שלא נכונות לך ולא מקדמות לך ןלנסות להכניס אחרות במקומם

לי עזר ממש טיפול אצל עובדת סוציאלית בגישה של cbt. ממליצה ממש לנסות גם.

אבל אצלנו העניין הוא מול ילד אחד.

השניים האחרים לא כאלה.

מה שעוזר אצלי בהתקפי עצבים וחוצפה שלו זה רגע לרדת אליו לגובה העיניים ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ושזה מה שאמא החליטה וזהו.

הוא יכול לצרוח

הוא יכול להשתגע.

אני לא אסכים שיזרוק לי חפצים.

ואני לא אסכים שידבר לא יפה.

אנחנו ממש ממש עומדים על הדברים האלה.

וגם הוא מקלל אותנו. אומר ששונא אותנו. ואומר שהוא עוזב את המשפחה.

אבל זו הדרך שלו כנראה לבקש תשומת לב.

על קללות אני לא עוברת בשתיקה.

ואני אומרת לו הרבה שגם אם הוא שונא אותנו אנחנו אוהבים אותו.

מה גם שאני יכולה קצת להבין אותו. אני גם הייתי עם זעם מאד גדול בתור ילדה.

באיזור כיתה ו התאזן לי אחרי טיפול פסיכולוגי.

ומשהו נוסף. אני לא חושבת שאני מפנקת אותו. ואני לא רוצה שיגדלו פה כמו חיילים בצבא.

זה הבית שלהם.

נכון, יש בבית חוקים. אבל יש גם פינוקים.

וזה בסדר גמור.

"נולדים" ככה, וזה לא קשור להתנהגות של ההורים שלהם.

אז אל תלקי את עצמך... לילדים שלך יש אופי מסוים, וכנראה הוא מתנגש עם האופי שלכם, ולכן קשה לכם יותר.

וזו הסיבה שאני לא בטוחה שטיפים מכאלה "שהולך להן" יצליחו לעזור לך, פשוט כי האופי של הילדים שלהן שונה, וגם האופי שלהן שונה.

אם כבר, אז בקשי טיפים מכאלה שהסתבכו, ואז למדו דרך איך להתנהל עם הילדים בצורה נכונה.

אבל שוב - הכי חשוב בלי הלקאה עצמית. כי שמלקים את עצמנו אנחנו רק נופלים יותר לייאוש, ואין יכולת לצאת ממנו ולהשתפר...

יש לי 3 בנים. כל אחד מתנהג בצורה אחרת לגמרי.

וכולם מקבלים אותו חינוך.

בהחלט שאופי וקשיים של ילדים משפיעים על התנהגות ויש ילדים שיותר ממושמעים ויש ילדים שפחות, אבל גם ילדים נוחים יותר וגם ילדים "קשים" יותר בסביבות ביתיות שונות עם דרישות שונות מתנהלים אחרת.

וילדים, בעיקר כאלה עם קושי בסיסי בויסות או הפרעות קשב דווקא זקוקים יותר לסביבה ברורה ומאורגנת עם עקביות וגבולות יציבים

פעם, בחיים השבטיים, היו לומדים באופן טבעי והזקנים היו מאוד דומיננטיים בחינוך הילדים. הורים עושים טעויות וצריכים ללמוד מישהו אין בזה משהו רע אלא טבעי..

בעיניי זה ביטחון עצמי שלכם.

אתם צריכים להיות בטוחים בגבולות שחשובים לכם

אחרי שהחלטתם על גבול, שום דבר לא משנה אותו, ואתם גם לא מתרגשים אם קשה להם לקבל את זה.

כי אתם לא באותה רמה.

אתם ההורים, אתם מובילים.

נגיד החלטת שאצלכם לא זורקים אריזות על הרצפה.

אם מישהו מתנגד, את מתייחסת לזה כאילו מישהו אומר לך שכדור הארץ שטוח.

זה ברור שזה לא נכון, ולכן זה לא צריך לערער אותך.

"אצלנו בבית לא זורקים אריזות על הרצפה. תרים בבקשה"

ושוב

ושוב

ושוב

בלי כעס, בלי להתעצבן על חוצפה. נסי לצאת מנקודת הנחה שזו לא חוצפה, אלא חוסר הבנה.

אל תניחי הנחות

הם ילדים, צאי מנקודת הנחה שצריך ללמד אותם הכל.

איך הם ידעו איך להתנהג אם לא תובילו אותם?

ואם הם עושים משהו שלא מתאים לכללי ההתנהגות בבית, פשוט תסבירי שככה לא עושים אצלכם.

אני חושבת שעיקר העבודה היא אישית, ביטחון עצמי, הגדרת גבולות שברורים קודם כל לכם, בחירה בדברים שחשובים לכם ולא לסביבה. לעבור למצב של עמוד שדרה יציב, פחות הלקאה עצמית, יותר חמלה וניסיון ללמוד.

בנוסף, אני חושבת שיעזור קצת להגמיש את המחשבה. נסי לא להכניס את הדברים לתבניות של איך ילדים אמורים להיות. אני אישית לא רוצה ילדים ממושטרים. גבולות נועדו בשביל לתת ביטחון וסדר, הם האמצעי. לא המטרה.

נגיד לפני כמה זמן השכבתי את הבן שלי לישון, והוא השתולל מאוד ונצמד לאח שלו. בהתחלה כעסתי. אחר כך הבנתי שהוא צריך עוד קצת תשומת לב. עשינו חיבוק משפחתי חזק. ואחר כך הוא היה צריך לחזור למיטה. גם כאן הייתי צריכה להציב גבול, אבל זה כבר היה לו יותר קל מאשר לפני החיבוק. זאת אומרת, יש איזושהי דינמיקה בין הגבולות שנועדו לייצר מסגרת ויציבות, לבין הגמישות של הצרכים של הילדים והרצונות שלהם.

כמו שאת אומרת, ילדים סקרנים זה מקסים, אבל אם רק נתפעל מכל סקרנות שלהם, ולא נעצור אותה כשהיא מוגזמת, הם בעצמם יהפכו את זה לבלאגן.

אז צריך לנסות לזהות, איך מצד אחד נותנים להם מקום ולא מצפים שהם יהיו חיילים, מצד שני, לשים את הגבולות ולקבוע מסגרת.

וכאן שוב אנחנו חוזרים להתחלה, הביטחון העצמי שלכם כהורים, מה מתאים ומה לא. זה בסדר ללמוד. לא תמיד אנחנו יודעים. לא להיבהל מטעות. נסו להתחיל בקטן, ולהתאמן על משהו שהוא ברור לכם. ואחר כך להמשיך לעבוד דברים

אחי, המכנס נופל לך כשאתה מתכופף, אתה צריך חגורה או משהו.

שיחשוב על משפט קליל שמתאים להם. 

לא לעשות מזה דרמה.

שאני חושבת שצריך לעשות.

ודוגרי אם אני הייתי האח

חושבת שהייתי בעדינות אומרת לאותו אדם

* אולי הוא לא מודע לזה והיה רוצה לדעת מזה על מנת להיראות טוב / פחות חשוף

אפילו בעיני עצמו? 

בלתת הערה.

בגלל שזה לא אחיך, כדאי דרך בעלך.

אבל לא שיחת נזיפה, לצחוק על זה " אחי, רואים לך את כל ה.. אתה תעשה טראומה לילדים"

זה מסוג הצחוקים שיכולים לעשות אצלנו במשפחה וזה סבבה.

אם מדובר בשיחת מדי רצינית, אולי זה קצת מוזר.

תארי לך שרואים לך את החזייה/ שמת חולצה שקופה מידי/ החלפת טיטול בסלון/ שכחת את החצאית/ החזייה שלך דקה מידי/ החצאית בהירה והתחתון כהה

ומגוון פדיחות אופייניות (אני מלכת הפדיחות מהסוג הזה, מחוסר שימת לב. לכן פרטתי:;)

היית רוצה שיעירו לך? (גיסך ישלח את אשתו-אחותך להעיר לך)

אני ממש לא הייתי רוצה. תנו לי את הזכות לעשות פדיחות כרצוני.

אגב, הגיוני שבעלך שם לב, אבל זה טבעי ולא עד כדי כך משמעותי כדי שהוא ירצה להעיר

הייתי רוצה שבעלי/אחותי/אמא שלי יגידו מיוזמתן

ולא שיפריע לגיסי וישלח אותן

לא משנה מי. אבל בטח שהייתי רוצה לדעת ולסדר.

ואם הן גם לא שמו לב ורק הגיס ראה? אז שישלח את אשתו. ברור שעדיף משינסה כל הזמן להסיט את המבט.

היית רוצה שגיסך יגיד לאשתו, ''זלדה, החולצה של עוד מעט פסח שקופה. תוכלי להגיד לה כדי שתחליף חולצה?''

זה דברים לא צנועים

שקשורים באברי מין 

שזה מביך פי מילון והרבה פחות נעים

הסיפור של הפותחת לא עד כדי כך מטריד בעיניי

יותר מביך/ מגעיל/ קצת לא נעים

לא מעבר

תזיזי את העיניים וזהו.

יש אנשים עם בעיות תחושה שלא שמים לב.

מה אני אגיד שאחותי מסתובבת בחוסר צניעות משווע? מתביישת מבעלי, אבל

כמו שאני מצפה ממנו להזיז את העיניים ולנשום עמוק אז זה גם לכיוון השני...

וזה שאסור אצלם להניק בסלון - באסה.

האמת שאני גם ככה שונאת להניק עם כיסויים והתינןק אומלל ומזיע ואני מסתרבלת... פשוט הולכת לחדר ונחה לי בכיף. 

לק"י

לצאת מהבית בלי לארגן הרבה ציוד.

לנסוע ברכב בלי לדאוג לכסאות בטיחות.

לחזור מהעבודה מאוחר בלי לחפש סידור לילדים.

מאחלת לכם ילדים בריאים ושמחים, בעיתו ובזמנו!!

מתחילה לעבוד יותר מאוחר

נוסעת יותר להורים שלי

פוגשת יותר חברות

הבית שלי כנראה היה יותר מסודר ונקי

הייתי מספיקה ללכת לסדנה שאני רוצה כבר שנה ולא מגיעה אליה

מרכיבה יותר פאזלים

חיבוק ענק אישה יקרה♥️ שהשם ייתן לכם בשפע וברוחב יד

הייתי רוצה ללמוד עכשיו משהו אבל אין לי את האפשרות הטכנית לזה, וכנראה לא יהיה בשנים הקרובות...

ועוד משהו שחלמתי עליו- טיול בחו''ל לכמה שבועות, או בארץ עם קרוואן נגרר שישנים בו כל לילה במקום אחר...

לפתח תחביבים מכל הסוגים ולהשקיע בהם זמן...

ילדים הם גורם מפריע לפעולות/ חוויות אישיות וזוגיות

אז זמן פנוי מילדים

זה זמן לחגוג את החיים בכל מובן אפשרי

(בילויים והנאות/ חופשות/ תחביבים/ לימוד והתפתחות/ עבודה שאוהבים)

הקושי היחיד הוא לעשות את הסוויץ' מחיים מוגבלים עם ילדים לכאלה שלא

ממני שישנה שעה בלילה עם אזעקות ללא הפסקה

ועכשיו הילדים ערים ודורשים ולא נותנים לישון.

אבל ברצינות,

לא יודעת כמה זמן אתם נשואים

לדעתי זה זמן מצוין לפתח את הזוגיות שלכם,

לטייל הרבה הרבה ביחד.

לעשות דברים מעניינים, ללמוד כל מיני דברים.

למרות שנולד שנה אחרי החתונה

טסנו כמה פעמים לטיולים בחו''ל- חוויות לכל החיים, ועם ילדים זה שונה, בילינו המון בבית ובחוץ, ישנו מלא...

עבדתי בעבודה קלילה וגם בעלי

מה הייתי עושה עוד?

מטיילת עם בעלי בארץ,

לומדת מקצוע שאוהבת כי יש לי תואר במקצוע שהלכתי אליו מאילוץ. יוצאת עם חברות/אחותי,

אגב- ההורים של בעלי חיכו כמה שנים לילדים והם עשו שנתיים אחרי החתונה טיול ארוך בחו''ל (ואחר כך יצאו לשליחות באירופה והייתה להם תקופה לבסס את השליחות עד שנולדו הילדים)

יוצאת איתו כמה שיותר

ובגדול משקיעה בזוגיות

יותר חדר כושר, אוכל יותר בריא, יותר זמן יצירה רגוע וטיולים לאוורור.

מדגמת את הבית, גם מבחינת סדר עומק וגם מבחינה עיצובית.

המון זמן זוגי, שיחות עומק שאי אפשר להגיע אליהן מאוחר בלילה כשגמורים מעייפות.

התפתחות מקצועית - גם ללמוד עוד קורסים, וגם להשקיע יותר בעבודה עצמה.

(כנראה גם בלי ילדים לא הייתי מספיקה הכל🫢)

אני חושבת שכל התשובות שיענו לך פה לא באמת יעזרו לך, כי הן נכתבו במבט של בדיעבד, ואת עדיין במצב של לכתחילה, ואת על "קוצים", ושום דבר לא באמת ימלא את הרצון העמוק והפנימי...

אז נראה לי שהדבר הכי טוב לעשות כרגע הוא להשקיע בתפילות. גם כי עם ילדים ובהריונות קשה יותר להתפלל, אבל גם ובעיקר כי את באמת זקוקה להן...

מתפללת גם כן עלייך שהמצב הנוכחי שמאלץ אותך למנוע יסתיים בקרוב, ומיד לאחר מכן תיפקדו בילדים מתוקים שימלאו לכם את הלב ואת הנשמה, וישמחו אתכם עד בלי די❤

טילנו מלא, לא טיולים גדולים

אבל אחרי צהריים כשבעלי חזר מהלימודים יצאנו כל פעם למקום אחר

קבר רחל

מערת המכפלה

כותל

פעם הוא לקח אותי סיור בכנסת

סיור בבית משפט העליון

מוזאונים

כל מיני תצפיות חמודות

הלכתי לישון מאוחר בלי לחץ שיעירו אותי ברגע שאני עוצמת עיניים

כיבסתי בגדים פעם בשבוע

בס"ד

בע"ה שהתקופה הזאת תעבור מהר ושתזכי להריון בקרוב בשמחת, בריאות וידיים מלאות!❤️

טיולים שלא שייך עם ילדים (שנורקלים באילת, רכיבה על סוסים, מסלולים אתגריים, החלקה על קרח, וכו')

הייתי משקיעה בעבודה או בלימודים כדי שיהיה לי ניסיון ורושם טוב לאחר כך

ממד בבית יש לכם לפחות?

אותי רק תפס ההשכבה של הגדול, תשכיבי אותו מוקדם יותר יהיה לך קל יותר

וחיבוק גדול

ב"ה מליון פעם יש לנו ממד, שזו ברכה עצומה.

אני משכיבה סביב 18:45

גם ככה הוא קם מוקדם, אם אשכיב אותו קודם הוא יקום ב 4:00 בבוקר. מניסיון

או עוד מלפני.

הריון הוא זמן קשוח שאנחנו הרבה פעמים חסרות סבלנות וקצרות, ובטח בזמן של מלחמה שהכל יותר אינטנסיבי.

אבל אם זו תחושה שמלווה את ההורות שלך באופן כללי מציעה ללכת להדרכת הורים על מנת לרכוש כלים להתנהלות הורית נכונה ויעילה

מלחמה מוציאה משגרה, חודש תשיעי זה קשוח לגמרי. השילוב יוצר באמת חוויה ממש מורכבת.

ממליצה לנסות להסתייע בדברים שהמדריכה עזרה לך וגם להיות עם הרבה חמלה עצמית, בעז"ה הדברים ישתפרו אחרי הלידה והמלחמה.

וגם, אם עדיין יהיה קושי שווה לחזור להמשך הדרכה

וגם הבהירו לנו שאי הגעה ככל הנראה יפגע בשכר

.אז כמה שהחשש מהנסיעות קשוח, אני עושה כמיטב יכולתי להגיע חלקית 

לא קופצים למסקנות בזמן משבר, זה דבר ראשון ובסיסי.

ועכשיו זו שעת חירום, אז הכי הגיוני שקשה ובלתי נסבל

אבל נסי לא לצבוע את המצב הכללי על פי מה שקורה בשבועיים האחרונים.

ועכשיו באופן כללי - אני ראיתי שהיכולת שלי להיות אמא טובה, קשורה לשני דברים:

א. חמלה ועין טובה על עצמי

ב. בחירה ומעבר ממצב "לשרוד את החיים" למצב של "ניהול החיים שלי ובחירה באתגרים"

לגבי חמלה - ראיתי שאני שופטת את עצמי מאוד מאוד לחומרה. מציבה לעצמי סטנדרט שלפיו אמא טובה = אמא שלא כועסת אף פעם, שיש לה סבלנות נצחית לילדים שלה. זה גם לא אפשרי, וגם מציב לילדים מודל מושלמות שאני לא בהכרח רוצה שהם יגדלו לאורו. אז אני משתדלת הסתכל על תמונה מלאה, ולא רק על רגעים ספציפיים. ואם טעיתי, מנצלת את זה בשביל ללמד את הילדים גם חמלה על עצמם, ושרגשות כמו כעס או חוסר סבלנות הם חלק מהחיים.

לגבי בחירה - הבנתי שאני במצב מאוד כועס על העולם, כי הרגשתי שהתגלגלתי למצבים המאתגרים ולא באמת בחרתי בהם. ילדים, לימודים, עבודה, הכל ביחד. אז עשיתי עבודה של בחירה. מצד אחד לקחת אחריות על הבחירות שכבר עשיתי, ולקבל אותן באהבה. מצד שני, להבא להסתכל על החלטות משמעותיות ולבחור בלב שלם בהתאם למה שמתאים לי, ולא בהתאם לסביבה שלי. התחלתי לבחור גם בי, ולא רק בילדים. מתוך הבנה שזה מה שייתן לי כוח להיות אמא טובה יותר. אני מוסיפה במהלך השבוע נקודות זמן שהן שלי, שאני עושה בהן דברים שעושים לי טוב. אני לא ממהרת להוסיף על עצמי עומס אם אני חושבת שזה יכניס אותי למירוץ (נגיד פעם הייתי הראשונה להתנדב לכל דבר, כי לא נעים. ביום אני מפעילה שיקול דעת ולפעמים בוחרת שלא, כדי שאוכל לנשום). אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, אבל חושבת שהדוגמא זה לא העניין. לי מה שבעיקר עזר זה שינוי התפיסה, לתפיסה של בחירה. הבנה שבחרתי בחיים האלו, שאם יש קושי זה חלק מהבחירה והוא מזמן התמודדות ולמידה, ושבכל נקודה יש לנו אפשרות לבחור ולהחליט את סדרי העדיפויות שלנו, גם אם זה לפעמים דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאוד מאוד הקל עליי

אקרא בטח שוב ושוב.

בכל אופן מסכימה שדברים שיעשו לי טוב וימלאו אותי יאפשרו לי להיות טובה יותר גם כלפיהם. אבל בתקופה זו  זה כמעט בלתי אפשרי.

לגבי בלתי אפשרי - יש לי אמירה מעצבנת, אבל אני חושבת שברוב המקרים היא נכונה - לרוב בלתי אפשרי קשור להגבלות שאנחנו שמים לעצמנו בראש, ולא כי באמת באמת אין שום מוצא (זה קצת קשור לעמדת הבחירה, אצלי זה ההבדל בין להרגיש קורבן ואז להרגיש מסכנה ואומללה וכועסת, לבין לנסות לבחור גם בתוך מציאות מאתגרת). ואני יודעת שאם מישהו היה אומר לי את זה, באוטומט זה היה מעצבן אותי והייתי מגלגלת עיניים. אבל אם בא לך, מוזמנת להמשיך לקרוא.

זה לא אומר שאפשר לעשות הכל, כן? באמת המציאות עכשיו לא מאפשרת לצאת לנופש על חוף הים ולהשאיר הכל מאחור. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מרחב כלשהו של בחירה שאולי יאפשר להכניס קצת אוויר (גם אם לא המון).

אני רק אתן דוגמה, ברור שזה מצריך התאמות למצב שלך.

אני מאוד אוהבת לצבוע, בתחילת המלחמה בעלי היה המון במילואים, והרגשתי שנגמר לי האוויר. קניתי לי חוברת צביעה וצבעי עיפרון, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון, למרות כל הבית מסביב, הייתי שמה סטופר לחצי שעה וצובעת. סתם כדי לנשום.

עכשיו נגיד אני עושה את זה עם הילדים, הם עם החוברות שלהם, ואני עם החוברת שלי.

היום שמתי לילדים סרט, למרות שבדרך כלל לא רואים במהלך השבוע, והלכתי קצת לישון.

עכשיו נגיד הבית כאן די מבולגן, אבל אני בוחרת לשבת על הספה ולבהות כדי להחזיר לעצמי נשימה.

דווקא במלחמה (אני מתכוונת בשנתיים וחצי האחרונות), עם כל העומס, חזרתי לקרוא כי זה משמח אותי. אפילו אם זה רבע שעה לפני השינה. אפילו אם זה אומר שאלך לישון קצת יותר מאוחר. רבע שעה טכנית זה לא הרבה, אבל זה יכול לעשות הרבה הבדל בתחושה.

מבחינת ניקיון - שטיפת כלים רק פעם ביום, אני או בעלי. בשאר הזמן הכיור מלא, אין מה לעשות. לפעמים נשארים כלים מהיום למחר. והרבה פעמים חד פעמי.

הספות כאן באופן קבוע עם אוסף חפצים מצטבר, אני לא מתעקשת על הסדר הזה.

קיפול כביסה - פעם ביומיים, שלשה, מנצלת את זה יחד עם סרט שכיף לי לראות. בשאר הזמן יש כאן ערימות ואני שולפת משם.

כשכן מסדרים ומנקים את הבית, אפשר לנצל את זה לזמן זוגי. לסדר יחד ואז גם לדבר תוך כדי. 

נכון שלא הכי רומנטי, אבל על הצורך של שיתוף זה יכול לענות
 

בן 4.5 הוא קצת בייבי בפני עצמו

והתיאור עליו הוא די קלאסי

ועוד תינוק בן שנתיים

והריון

ומלחמה

אין מה לצפות למשהו אחר

זה אובר ממש

אין איך לשרוד את זה בסבלנות/ בשפיות

אם רוצים הורות אחרת

צריך תנאים אחרים

וגם אז צריך לעשות עבודה משמעותית

אישית

הבנת מבט ותחושות של ילד

וגם תקשורת הורה ילד 

עם ילדה בת 4 שדורשת תשומת לב... אצלי ראיתי שכמה שאני מצליחה יותר להביא לה את היחס והתשומת לב והזמן האישי מעצמי ככה היא פחות דורשת מעצמה, ואז זה גם פחות בכמות לפעמים וגם בצורות ובזמנים שמתאימים לי.

וההרדמות עובד לי הכי טוב סיפור או פודקאסט שהיא מקבלת כשהיא שוכבת במיטה...

אני מציעה ויוזמת, אבל זה לא עוזר עכשיו.

הוא פשוט משועמם נורא ולא יודע להעסיק את עצמו כמעט בכלל.

אם ישמע סיפור לפני השינה הוא כנראה לא יירדם מרוב שזה יעניין אותו כך היה בעבר לפחות אז הפסקנו

למה את מתכוונת לא יודע להעסיק את עצמו? הוא לא משחק לבד פשוט?

כדאי לדעתי להכין לך מלאי של פתרונות מהירים שכמה שיותר יפחיתו ממך עומס

זמן מסך, המון תעסוקות ןקשקושים שאפשר להוציא כל פעם משתעממים, להפחית סטנדרטים בבית כמה שיותר

ובאמת להיות בחמלה כלפי עצמך, את האמא הכי טובה שיש ועושה יותר מהמקסימום שלך בימים האמת לא קלים האלו🩷

'מדף שעמום'.

פיניתי מדף אחד ב זה פריה בסלון, ויש בו כל מיני דברים לקחת כשרוצים (חוברות עבודה, דפי גירוד, דברים כאלה) ועוד קופסא מלאה במשחקים אפשריים (פופיטים, סקוושים, סביבוני אורות- כאלה).

כשהם משתעממים אני שולחת אותם לשם, וזה ממש עוזר.

אפשר גם להכין 'קופסת שעמום' עם פתקי רעיונות מה אפשר לעשות (אצלנו מותר להם לשלוף 2 פתקים, אבל חייבים לעשות אחד מהם. יש שם גם דברים כמו לסדר את הספה, וגם לאכול ביסקוויט. אז הם תמיד מוציאים בתקווה לזכות בפרס... הם אוהבים את זה מאוד).

אל תצפי ליותר מדי גם מעצמך

זה עצבים מטורפים בגוף בלי קשר לאף אחד בעולם