אלא ממציאות/יכולת.

מתאים לך להתחלף איתו?

אפשר להסביר להורים במאור פנים שאתם לא יכולים להתארח בשבת במקום שבו אין עבורכם מיטה. זה כל כך אלמנטרי שאני לא חושב שמישהו צריך להיעלב מכך.

יש היום מיטות נפתחות (ספפה בלעז) בגרושים, אין סיבה שהוא יסבול פיזית ונפשית מכך שהוא צריך לישון כמו הכלבה שלי.

לפעמים אנשים צריכים שיאירו להם על דברים כדי שישימו לב.

בטוחה ששום דבר לא נובע מזלזול.

תקשורת זו הדרך היחידה.

תעלו את זה, בעדינות ותבררו מה הקושי.

אם יש בעיה כלכלית ולכם יש אופציה להציע לעזור ברכישה, אפילו יותר טוב.

אבל להעיף את רגשי הנחיתות ותחושת זלזול, זה מתכון לצרות. 

אני מסכימה איתו ומאוד מבינה אותו..
אני מרגישה קצת אובדת עצות כי אם להיות כנה לאבא שלי קצת קשה לשחרר

כבר דיברתי איתם על זה ודיברתי עם אמא שלי בפרטיות כי ידעתי שיש לה יכולת להשפיע על אבא שלי 

וזה עדיין לא עזר.

אני גם קצת מבינה את הכעס שלו כלפי

כי הוא אומר במקום שזה יבוא ממך ותגידי להורים שלך שזה לא מכבד את בעלי לישון בצורה כזו (ואנחנו מגיעים אליהם לא מעט)

אני צריך להגיד לך מה להגיד להם.

לרכוש בעצמנו מיטה זה לא באפשרות שלנו כרגע ואפילו הגדלנו ראש והבאנו בעצמנו מזרון עבה של מיטה ישנה שהיתה לו בבית כדי שיהיה קצת יותר נורמלי מהמזרון הרגיל שהיה

עכשיו קצת יותר מבינה את בעלך,

לא יודעת מה לומר האמת..

מדבריך משתמע שנוגע בבעיה עמוקה יותר שלא קשורה לבעלך.

חושבת שצריך בבגרות להכיר בזה שלא הכל סובב סביבנו.

לפעמים צריך לנשום עמוק ולשחרר את מה שלא בידיים שלנו.

אנשים מתמודדים עם מספיק בינם לבין עצמם.

אתם בטח מתמודדים עם זה מה, פעם בחודש- חודש וחצי?

אם צריך, תורידו תדירות. והעיקר לא לקחת ללב. זה לא מועיל לבריאות. 

לק"י

בעיני זה לא נורא לישון על מזרון, אם זה נוח.

ועדיף מזרון נוח ממיטה לא נוחה.

בעיניי אם אפשר לפתור בעיה מהותית בכסף (בעלות יחסית נמוכה) כדאי לעשות זאת

אני לא הייתי מוכנה להתארח בלי מיטה נורמלית (ועוד הרבה תנאים שבעיניי מינימליים) או שהייתי רוכשת מכספי או נשארת בבית.

מוסרים מלא מיטות, בחינם.

בגלל זה לא להגיע להורים??

לי זה נשמע לא פחות מכבד, במיוחד אם דיברתם ומהסיבות שלהם לא מתאים להם כרגע לרכוש מיטה.
 

אני אישית (וגם בעלי) לא רואה שום בעיה לישון על מזרן בשביל כיבוד הורים.

אצל חמותי היה לול בלי מזרן

אז לא הודענו שאנחנו לא באים כי לתינוק בן השלושה חודשים לא מתאים לישון על קרש עם פוך אלא קנינו מזרן והשארנו שם.

ותלוי לפי המצב הספציפי, האנשים הסגנון וכו

העיקר להקליל כמה שניתן

במילואים יש לו יותר טוב? שיחשב את כיבוד הורים כמו מילואים

אם אינך אחרי לידה וכד', תוכלו לעשות תורות

וישן על המיטה🤔

בכל אופן לפותחת...באמת מבאס מבינה אותו סהכ הייתי מציעה לו להצטופף איתי או להוריד תדירות ומסבירה גם להורים למה...שה לא נוח לנו לישון על מזרון אחכ יש לנו כאבי גב וכו...מקווה שעם הזמן הם יקלטו

לי אישית זה בסדר.

אז זה לא יועיל.

כמובן שהפתרון הוא חרם על בית חמיו, שזה ממש הגיוני, נכון?

אי אפשר להחרים את הבית של ההורים של אשתו, אשה לא מסוגלת לעמוד בזה

לפי מה שהיא כותבת הם אצלם הרבה אז אני מניח שהם באותה העיר היא יכולה ללכת ללא בעלה ולחור לישון בבית. ואם ההורים רוצים שהם יבואו לשבתות אז שימצאו פתרון אירוח נורמלי.

ב. לא מדובר על להחרים אלא להבהיר שאי אפשר להמשיך ככה ולהמעיט הגעה ואז ההורים גם יבינו

וגם אם כן, לא תמיד זה במרחק הליכה.

זה לא חרם.

זה הא"ב של ה-ג"ד.

המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה--בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.  ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה

ב. אם אין להם מיטה עבורו, אז הם אלה שמדירים אותו ולא להפך 

שתלך כמה שהיא רוצה ויחזרו לישון בבית.

חכמים לא דיברו דווקא על לישון בבית הוריה.

אלא על מצב מוגזם שהוא לא מוכן שהיא תפגוש אותם

ועשיתי את זה כמה פעמים

אנחנו לא גרים באותה עיר ולכן יש צורך להישאר לישון שם בשבתות וחגים. הוא לא מוכן שנישן להפך. אני מבינה שזה פחות העניין של המיטה ויותר ההרגשה האישית שאכפת להם מאיתנו אנחנו באמת מגיעים פחות לשבתות (לא יודעת מה נחשב נורמלי אבל אנחנו מגיעים פעם בחודש, חודש וחצי)  הוא צודק בזה שהוא אומר שהם לא יכולים להפציר בנו להגיע לשבתות וחגים בלי שקיימת תחושה נעימה להגיע.

שלהכריז שהוא לא מגיע לשבתות וחגים עד ש.. זה איום עלייך, לא על ההורים שלך..

ובמקביל להבטיח לו שתעשי כל שביכולתך כדי לשנות את המצב הזה, עם הסכמה שלו שהוא סומך עלייך שתעשי את כל המאמצים, וככל שעשית אותם הוא לא מכריז את ההכרזה הזאת..

לענ"ד כשהוא יהיה בטוח שאת בצד שלו, יהיה לו פחות אכפת מה ההורים שלך עושים

אבל...

חוצפה להגיד שאתם רוצים מיטה?

זאת מיטה (!!!), זה לא שביקשתם בשר ואגיו או פטריות כמהין לבנות. 

המינימום של המינימום, באמת התנאי הכי הכי בסיסי כשרוצים לארח אדם מבוגר, זה לדאוג שתהיה לו מיטה.

הייתי מסכים להתארח ולאכול לחם עם גבינה בכל סעודות השבת, הייתי מסכים להתארח ולסבול מחום/קור כי אין מזגן, הייתי מסכים להיות בקומה 25 בבניין בלי מעלית.

אבל לבוא להתארח במקום שבו אין לי מיטה? חפשו אותי במסע סוכות של בני עקיבא...

בקיצור, זאת בכלל לא חוצפה להגיד שכואב לו בגב כשהוא ישן בלי מיטה, ולכן אתם ממש תשמחו אם תהיה מיטה לפני הפעם הבאה שהם מזמינים אתכם.

ואם תהיה הזמנה כשעוד אין מיטה, אני הייתי עונה "נשמח לשמור את ההזמנה למתי שתהיה מיטה, הוא פשוט לא יכול עם הכאבים האלה...".

לק"י

לי הרבה יותר קשה לסבול מחום רציני, מאשר לישון על מזרון.

או לעלות לקומה 25 ברגל.

אם הם באמת סובלים מהשינה על המזרון, אז הייתי עושה מאמץ למצוא פתרון.

אבל אם זה רק עניין של עיקרון, ואז האשה סובלת מזה שבעלה לא מוכן לנסוע, זה לא יפה בכלל בעיני.

אני כן חושבת שכדאי ורצוי למצוא פתרון שיעזור לכולם.

אם לא היה מפריע לו לישון על מזרן, הוא לא היה מתלונן...

אני בטוח ש

א. זה לא נובע מחוצפה, אלא משהו אחר(חוץ מזה שהמונח בעייתי כלפי ההורים)

ב. אצל הורים מזדקנים עם הזמן הענינים האלה מן הסתם יחמירו. הדברים המעצבנים הקטנים יתגברו.

רוצה לשחק איתם ברוגז? אתה חושב שאתה יותר עקשן מסבא בן 80? חכה.

ואם התשובה היא כן, ואתה אכן יותר עקשן, אתה תעציב את אשתך כל כך שזה לא יהיה שווה לך.

ברוך השם שמדובר על ענין כל כך פעוט. באמת באמת פעוט. אז הייתי עושה מה שאפשר, אבל בסוף, לא משתמש בנשק גרעיני, לא.

על החתום - מי שמתקלח במים קרים ביום שישי אצל השווער

שכשי התנגשות בין הבעל להורים

הבעל קודם

נכון שתמיד צריך להיות בטוב מול שניהם

אבל אם הייתי בכזה מצב הייתי אומרת להורים 

כשהם מתקשרים להזמין לשבת

"אנחנו נשמח לבוא ואנחנו גם מתגעגעים וכיף לנו אצלכם אבל לבעלי לא נוח מזרון"

הייתי גם מחפשת מיטה ביד2 או למסירה

אני יודעת שאצל ההורים שלי למשל אלה התנאים (כי הבית קטן)

ואם היתה אפשרות בכיף היו משחררים את המיטה שלהם ושהם ישנו במזרון אבל זה הוא כבר לא הסכים וגם לא אני

פשוט לקחנו זאת בתור חוויה

חושבת שאולי פשר להראות צדדים אחרים שכן מכבדים אותו בדברים אחרים שיכולים

ברור שיש דברים נוספים שהשפיעו, זה מרגיש לי קצת כמו הקש ששבר 

ואני לא יודע מה באפשרותם של ההורים שלך לתת או לא לתת

אם יש מקום פיזית בחדר למיטה נפתחת. אני חושב שמין הראוי שיהיה שם מיטה נפתחת.

אם אין באפשרותכם לקנות ולא בראש של ההורים לקנות.

עכשיו זמן מצויין למצוא מיטה במצב טוב למסירה.

כל השנה הראשונה, ועד היום, אני מרגישה חובה שלבעלי יהיה נח אצל ההורים כדי שנוכל להמשיך לבוא בכיף. בדברים הכי קטנים כמו טחינה בתחילת הסעודה כשאצל אמא שלי ישר אוכלים מרק. אם ההורים לא יכולים כרגע, בעדינות לדאוג מאחורי הקלעים להישג מיטה לשם. בלי לערב מידי את בכלל או בלי לשדר שזה לא מההורים. שירגיש שהוא חשוב לך והקשר שלו עם הצד שלך חשוב. ולכן את משקיעה.

אני גם הודעתי לבעלי שכל עוד אין כיסא לתינוקות אני לא באה, לא התאים לי שהילדה ישבה עלי כל היום לאכול וסיימנו שבת שכולי מלוכלכת או עם משימה חדשה לשטוף עגלה שהפכה לכיסא אוכל. אז בפעם הבאה קנינו כיסא אוכל בדרך אליהם. זו קניה קטנה יותר ממיטה .  אבל מבינה אותו שזו תחושה מאוד לא טובה שרוצים שיבוא אבל לא דואגים שהסביבה תספק מה שצריך.

בעיני דרישה מאוד בסיסית והגיונית, שווה לפטור טכנית ולא לחפש בעיות עמוקות יותר בנושא אם הן לא קיימות

יכולה להגיד לך שאנחנו ישנים איפה שיש מקום. לפעמים על מזרנים לפעמים במיטות. מה  שיש. דווקא אצל אמא שלי, אחרי שכולם עזבו את הבית, היא הביאה מיד שנייה כל מיני מיטות נפתחות ומזרונים עבים כאלה ואני יוצאת משם עם כאבי גב. מעדיפה מזרון פשוט על הרצפה. מה זה משנה באיזה גובה ישנים (אולי חוץ מהריון מתקדם)? ומה זה קשור לכבוד?

לדרוש מהורים להחליף מיטות על כל ילד שמתחתן, נשמע לי בקשה מוגזמת. בעז"ה כשהילדים שלי יתחתנו, בעז"ה בקרוב, הם רגילים כבר לישון איפה שיש מקום. מקווה שבני/ות  הזוג יהיו כמותם.

יום אחד אם תהיה לנו אפשרות, נחליף מיטות לנפתחות.

עד אז, שיסתדרו עם מה שיש.

פעם באה אלינו אורחת צעירה, והיו עוד המון אורחים לשבת, אז פזרנו את כולם לפי זוגות, רווקים , רווקות, מבוגרים מאוד... בכמה דירות של שכנים שנסעו לשבת. ואפילו לא בדקתי איך הם הסתדרו בדירות. סמכתי עליהם שיסתדרו. (כולם ממשפחתי, חוץ מהצעירה הנ"ל) אחרי השבת שמעתי שהיא אמרה שאיזה מן דבר זה שנתנו לה לישון על הרצפה. בחיים היא לא חוותה דבר כזה.

אני הייתי בשוק שבן אדם מגיע לגיל 20+ ולא יצא לו לישון על הרצפה. לא הבנתי, כל החיים יש מלון 5 כוכבים? אף פעם לא ישנתם במסיבת פיג'מות/ בצבא/ במחנה קיץ/בבר מצווה של הבן דוד/ סתם אצל סבא וסבתא על הרצפה? לא אוהבים או לא מכבדים אותכם בגלל גובה המזרון? למה לחשוב ככה?

מצטערת אבל קשה לי להבין את התפיסה הזאת.

אז אל תיהי אופטימית ככ לגבי הכלות..

לא הייתי ישנה אצלה ההורים של בעלי אם האופציה היה להסתדר על מזרון..

א. היית קצת שיפוטית וזה לא היה נעים

ב. לא כולם כמוך וברף שלך, אני נגיד שבא לאדם או למישהו לא משנה למי אני עושה סוייצ' בראש ומסתדר בדיוק עם מה שיש אם זה בסלון מואר על רצפה ומה שיגישו לאכול אני אומר תודה והכל אבל זה אני וככה אמא שלי חינכה אותי וככה גדלתי בבית גם ברגע שבאים אלינו אנשים אתה ישר מפנה את החדר שלך (ואני עם מיטה רחבה ומזרן של פולירון ממש טוב) ומצעים תמיד של מינימום כותננה סרוקה אבל אתה לא מאמינה באיזה מהירות אני עושה סוויצ'ים בראש אבל לא כולם כמוני או כמוך ויש כאלה שיש להם רף לנוחות ויש כאלה שיש להם רך לכבוד שאם לא מביאים להם מה שהם ריגילים זה זלזול אני לא חושב ככה אני חושב שבאים לאדם באים להתארח לאווירה לאנשים לשבת לצחוקים לא למסביב לא לכולם יש את האפשרות גם אם הם היו מאודדד רוצים לתת לך מלון 5 כובים אבל תמיד אפשר לפנק בדברים האחרים  לדאוג לחטיפים בחדר מצעים בריח נקי של כביסה מיטות מסודרות ומוצעות מגבות נקיות על המיטה זה ממש הפרטים הקטנים שעושים הכל גם שנים אחרי שאחים שלי נשואים הם מקבלים תמיד חדרים מסודרים נקיים מצעים חדשים והכל מאמין שזה מוסיף המון אירוח זה מכלול של המון דברים ובעיקר לדעתי הקטנטנה צריך להתאים למי שאתה מארח אותו כמו שיותר

הועלו פה המון נקודות,

אני כן מסכימה עם אלו שכתבו שניתן להסתדר על מזרון ולא צריך לעשות סיפור.

מנגד, אני בכל זאת חושבת שברגע שמארחים אנשים באופן קבוע ויש מקום ואמצעים זה מאוד נחמד לגרום לאירוח טוב ולארגן מקום נח לשינה.

מה גם שמשקל או גודל של ילדים בני 20 לא דומה לגודל של אדם בוגר יותר ואני בהחלט מבינה את הקושי שלו לישון על מזרון. 

בנוסף, כמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים העליתי את הנושא הזה כמה פעמים בעבר מול הורי ותמיד נאמר לי ש"הנה אנחנו כבר מטפילם בזה ונקנה לו מיטה כמו שצריך, החתן שלנו לא אמור לישון ככה" אבל זה תמיד נעלם ברקע ולא קרה (ולא מסיבות כלכליות) ולכן אני מאוד יכולה להבין את תחושת הזלזול שהוא חווה (בנוסף לעוד כמה מקרי עבר)

אז אגיד שעשיתי עם הורי שיחה על העניין, לא בצורה של אולטימטום אבל כן בצורה יותר ברורה  ועניינית ולא כדרך אגב.

אני אהיה אופטימית ואקווה שהפעם זה באמת יזיז משהו.

את זאת שישנה עליו

ולא הפוך כי לבעלך זה כן מפריע וכואב והאמירה הזאת רק תהרוס לכם את חיי הזוגיות בשביל 300 שקלים של למצוא הובלה של מיטה טובה למסירה(ולא חסר)

רק הטיפול הזוגי יעלה לכם יותר למפגש

חראם

ואם זה גם באמת קשה לכם אני מוכן לנסות לעזור גם בזה

שניסיתי שנחליף  בכל פעם אבל הוא מעולם לא הסכים.

וסליחה אבל לא הבנתי איזו אמירה אמורה להרוס לנו את הזוגיות? מקווה שזה לא באמת יקרה

גם אני מעולם לא ישנתי על הרצפה

ואני לא רגילה לסטנדרטים גבוהים כל כך אבל זה נראה לי בייסיק שאם אני מגיעה להתארח יהיה לי מיטה.

ואני כשיטה, אם אין לי איפה לארח אני לא מזמינה…

ואם חברים של בעלי רוצים להגיע ואני יודעת שאין מיטה אני מבקשת מבעלי לשאול תחברים שלו אין מיטה פנויה ותצטרך לישון על מזרון או על ספה זה בסדר?

אבל זה ממש משהו מוצג מראש ולא כהפתעה

גם אני לא אארח אם אין לי מיטות, בלי ליידע את האורחים.

אבל אצל ההורים זה סיפור אחר לגמרי, אני לא הולכת רק בשביל הכייף אלא גם בשביל כיבוד הורים.

אז הסטנדרטים והציפיות שלי הן שונות כשאני עושה את זה כדי לקיים מצווה או בשביל הכייף.

למה הם מזמינים את הילדים מתוך ידיעה שזה יגרום להם סבל?

הורים לא אמורים לגרום לילדים שלהם לסבול, אפילו אם זה יוסיף להם נחת ושמחה.

יש מקרים שבהם אין ברירה. אבא שמאושפז בבית חולים - הילדים אמורים להיות איתו למרות שאין להם מיטה, למרות שזה שעות לא נוחות, למרות שהם היו מעדיפים להיות בבית ולישון בנחת וכו'. או אם ההורים צריכים עזרה כלכלית או כל סוג אחר של עזרה מהילדים.

אבל במצב רגיל, איזו סיבה יש להורה לרצות שהבן שלו יסבול בשביל לכבד אותו? אני לא מעלה בדעתי שהכיבוד הורים של הילדים שלי כלפיי יותר חשוב מהרצון שלי שהם לא יסבלו.

(וכן, הבנתי שיש אנשים שלא סובלים משינה בלי מיטה. אני לא מדבר עליכם אלא על האנשים שכן סובלים)

כשהילדים שלי יתחתנו בעז"ה, אני אעשה הכל בשביל שהם יבואו לבקר בחול ובשבתות מתוך שמחה, ולא יבואו רק מתוך רצון לכבד אותי בזמן שהם סובלים.

לעומת זאת, דברים שאתה ציינת שהיית מוכן לסבול, לאחרים יהיו הרבה יותר קשים. לא יודע אם בגלל זה הייתי לא מגיע, אבל למשל - כשמידי חם לי, איני מצליח לישון. אז אם אין מזגן/מאוורר בקיץ, ממש קשה לי להתארח. אחרים לא רואים בזה עניין רציני.

והם עדיין ממשיכחם אז....

הם בידעיה שזה לא נעים לזוג

הילדים, הגדולים כבר (כלומר אחרי למעלה מחמש עשרה שנה) מתארים שמגיעים לסבא וסבתא בפסח ויש אורז עם עוף ואורז עם תפוחי אדמה ואורז עם בשר ואורז עם וכו' ולהם אין מה לאכול.

יש אנשים, במיוחד מבוגרים, שלא מסוגלים לשנות הרגלים ותפיסות, לא בגלל שהם רעים או רוצים לגרום סבל, אלא בגלל שככה הם תופסים את המציאות.

אתה כתבת שהיית מסכים לאכול לחם עם גבינה כל סעודות השבת, או לסבול מקור וחום - אז מובן שמבחינתך מיטה זה דבר בסיסי יותר מאוכל מגוון או ממזגן. רבים, גם בשרשור הזה וגם בעבר כאן מרגישים אחרת.

היו כאן לאורך השנים, לא מעט תלונות על אוכל לא מגוון ולא מספיק וכן, גם כשאומרים להורים זה לא עוזר, לא כי הם רעים, אלא כי אלו ההרגלים. היו כאן גם תלונות על שעון שמכבה את המזגן וכן, אמרו להורים וזה לא עוזר. שוב, לא כי הם רעים, אלא כי אלו הרגלי החיים שלהם.

א. מי שזה לא מפריע לו, מעולה. אבל כאן עוסקים באדם שזה כן מפריע לו, אז לדעתי לא רלוונטי עבורו ולא מנחם אותו לדעת שיש כאלה שלא יפריע להם לישון על מזרן.

ב. אוכל מגוון זה לא כמו מיטה. מיטה זה בסיסי, גם אם אנשים מסוגלים יום פה יום שם לישון בלי מיטה, מן הסתם לכולם ביום יום יש מיטה לישון עליה.

ג. לשנות מגוון של אוכל נשמע לי יותר מאתגר מאשר קנייה חד פעמית של מיטה, שפשוט נמצאת בחדר ולא דורשת תחזוקה או כל דבר אחר. ברגע שיש מיטה, זהו. שנים רבות קדימה.

א. לא אמרתי שלא מפריע לו. אמרתי שאצל כל אחד סדרי עדיפויות שונים. מבחינתך זה נשמע בסיסי, מבחינת אחרים זה לא. בהנחה פשוטה, שמבחינת ההורים נשמע סביר והגיונימשאורח ישן על מזרון, אתה דורש מהם שינוי מנטלי שלא מתאים לכולם.

ב. לדעתך אוכל מגוון זה לא כמו מיטה, מכיר רבים וטובים שאצלהם זה הפוך. אנשים גם יכולים לאכול ארוחה פה ארוחה שם לחם עם גבינה, זה לא האוכל שהם רגילים לאכול בשבת ואצל רבים גם לא ביום חול.

הבאת קודם גם את הדוגמא של המזגן שלא אכפת לך. אז אני מודיע חגיגית, שכשאני בתנוחת שכיבה, לא רלוונטי לי מה המרחק בין המזרון הזהה לרצפה, אבל אם חם ומחניק, אני פשוט לא מצליח לישון.

ג. שוב, בעינך לשנות הרגלי תפריט זה צעד גדול ומה זה בסך הכל חד פעמית לקנות מיטה. יש אנשים כאלו ויש הפוכים.

יש כאן את אנשי 'פורום בישול ומתכונים', שכל הזמן מחפשים לגוון, לחדש, לשנות ויש כאלו שמיום החתונה ועד 120 התפריט שלהם קבוע. גם לגבי החלפת ריהוט - מכיר אישית גם בסביבתי הקרובה, כאלו שמשנים, מחדשים קונים או משיגים ומכיר כאלו שכל עוד שזה לא שבור לחלוטין, לא יחליפו. שכל קניית רהיט מבחינתם זה אירוע, במיוחד עם הוא ישליך על שאר סידור החדר והבית.

בשורה התחתונה, אני מבין לחלוטין את מי שזה קשה לו ואת מי שזה קשה לו, זו לא הנקודה. הנקודה היא מתי מחליטים שבאו מים עד נפש, כשיש פער עם ההורים.

אישית, בהחלט אני חושב שכל עוד שההורים לא פוגעים בפועל, כדאי להתאמץ להחזיק קשר טוב וכדאי לא לחשוב שכשיש להם הרגלים מסויימים (שאולי שונים מההרגלים שלנו) זה כי הם מודעים לסבל ומתעלמים. אפשר לקבל את זה שיש אנשים שונים, עם תפיסות שונות, עם הרגלי חיים שונים, הרגלי קניות שונים, שמה שבעיננו בסיסי/פשוט, בעיניהם לא נכנס בכלל לשיקולים.

אז לא בטוח שאדע לנחש שלחתן שלי זה כל כך מפריע.

ואז אני לא מארחת ורוצה שהילדים יסבלו אלא מארחת בשמחה את המשפחה שלי ומשתדלת שיהיה להם הכי טוב בכלים הנתונים.

מדברת באופן כללי כי לא לגמרי ברור לי הסיפור כאן.

אם חשוב להם להתארח אצל ההורים ואם זה כל כך בנפשם עניין המזרן והם רואים שלהורים יש קושי לדאוג למיטה (לא יודעת מאיזו סיבה) אבל אין להם בעיה עקרונית אז הייתי פשוט למיטה בעצמי.

לא צריך תקציב ענק להעברת מיטה מבית אחד לבית אחר באותה עיר, אפשר לקחת מיטה ממסירה ולשים בבית של ההורים.

וכשמישהו מזמין אותי אליו זה בידיעה שיש לי מיטה

מבחינתי זה כמו שאני לא אארח 2 זוגות באותו חדר גם אם יש 4 מיטות

ככה אני לא אארח אנשים אם אין לי מספיק מיטות

בסיסי בעיניי

כן יצא לי להזמין אבל ליידע את האורחים שאם הם רוצים יש רק מזרונים

שיקול שלהם אם לבוא 

לא קרה עדיין שלא ישנו באותו הגובה.

אם אין מיטה נפתחת, אז מורידים שני מזרנים לרצפה..

קצת מוזר בעיניי להזמין זוג בלי לתת לו אפשרות לישון כמו זוג,

בייחוד שמדובר על הזמנה שחוזרת על עצמה הרבה..

@נחשון מהרחברון 

פחות זמין כאן

נותן לך מספר בפרטי

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

מחזק את הדברים של @הסטורי 

הזכור לי ביותר הוא שההורים שלי תחילה היו מאוד מבולבלים סביב הנושא וכל פעם החליפו דעה (שהייתה מאוד נחרצת כשהייתה) ובסופו־של־דבר הפכו לאפוקליפטיים לחלוטין ביחס לנושא

מה שפגע מאוד בסמכות הורית (לא במובן של להכריח אותי א' או ב'... אלא במובן שאם אומרים מציבים ענייין פעם אחת וברצינות אז גם מתייחסים לזה ברצינות כי מבינים שזה רציני... אם אפשר לנסח זאת כך)

ושחק לחלוטין את הרצון שלי להתייעץ איתם / לשמוע את דעתם אולי בכל סוגיה שהיא

איני יודע מה רמת השיתוף ביניכם ועד כמה הוא מעוניין לשמוע הטפות מוסר, לרוב זה גיל שאנשים רוצים להגיע אל כל דבר בכוחות עצמם

אבל כמו ש @הסטורי אמר גם אם אי־אפשר לצורך העניין "להתמקח" על עצם הקשר (זה באמת יפתיע אותי אם פתאום אחרי שיחה איתכם הוא יגיד לחברה שלו "טוב דיברתי עם ההורים שלי הם לא מתים על הרעיון אז ביי נתראה בגלגול הבא")

כן אפשר לפחות לנסות להציל את מה שאפשר לפי הרמה הרלוונטית (אם נניח זה שמירת נגיעה, או אם לא אז לפחות שישמרו על עצמם ויקחו את הדברים לאט ולא יעשו שטויות בקנה מידה משמעותי)

בתור מתבגר, קשר ידידותי עם בנות לא היה מה שהרג אותי, גם לא פלירטוטים, אבל ככל שמתקדמים יותר בתוך "שטח האויב" ככה גובר הסיכון... אז אני מאוד מחזק את הנקודה שאוקיי גם אם הוא מחליט שהוא בקשר הזה אז להבין שהדברים האלה הרבה יותר רציניים ממה שהם נראים במבט שטחי וצריך להתייחש אליהם בהתאם

ואני חושב שבזמנו זאת באמת העצה שהייתה יכולה לחשוך לי המון עוגמת נפש ובלגן, לא להתיר את הרצועה אלא לשמור על אותם גבולות מסוימים שייתכן שכן הייתי מוכן לשמור אם הייתי מודע אליהם יותר.

או לחילופין (או בנוסף) עצות שתשמורנה עליו היכן שהוא נמצא כמו איך לא להינזק ממערכת היחסים הזאת ברמה רגשית

אבל אם להסתכל על זה במטא, בסוף זה החיים שלו והאחריות שלו, "לא ידח ממנו נידח" אנשים לרוב לא מתים ממערכת יחסים בתיכון זה לא סמים או עבריינות קשה (אלא אם באמת הולכים הרבה יותר מדי רחוק...), נופלים קמים הכל יהיה בסדר.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית