יש לי ילדה בת 5,
שמאוד מאוד מאוד השמינה לאחרונה
ורק בשנתיים האחרונות
מסתכלת על תמונות מלפני שנתיים וזה לא נראה אותה ילדה
וזה נראה כאילו זה כל הזמן עולה ועולה
לצערי...
כמובן שזה ממש כואב לי
ומפריע לי
אני מנסה לשחרר..
יש לי הרגשה שזה כן יושב על משהו רגשי
כאילו צורך שלה להתמלאות במשהו
(במקרה פה זה אוכל )
הלכתנו לתזונאית
כמובן המלצות על אוכל
שאני מכירה הכל ומודעת להכל
מתלבטת מה לפנות ומה לעשות
למטפלת רגשית??
אולי לאיזה סוג של ספורט??
יש במכבי קבוצות לילדים , מישהי מכירה?
האם צורך בביטחון, בילוי, סקרנות לטעמים (חוויה חושית)
צריך לזהות את הצורך הפנימי ולתת לו מענה.. לא שזה קל אבל לא חושבת שפתרון עוקף כמו ספורט יעזור כשיש פה איזה משהו שצריך למלא.
חוץ מרכיבי המזון כדאי לשים לב גם להרגלי אכילה נכונים.
זא מרגישה שמשהו חסר לה...
זה כמו בנא שיהיה עצוב ממשהו ויאכל כפיצוי
ספרוט וכו זה לא פתרון אבל זה חשוב לשמירה על הגוף
כולם במשקל תקין לגמרי
ולכן זה ככ בולט
היא לא ממש נראית חלק מהמשפחה
וזה עוד נושא שכואב לי
ומאוד יכול להיות שגם לה...
(קרו כבר הרבה מקרים ששאלו בפליאה אם היא גם שלנו.. כי היא ככ לא נראית קשורה)
והיא אוכלת מה שנותנים לה פלוס פלוס
למשל
אוכלת ארוחת ערב
אחכ אחיה הגדול חוזר מתישבת גם איתו
אחכ בעלי חוזר
מתישבת גם איתו
כל פעם חוטפת משהו
ואני מצד אחד לא רוצה להגביל
ורואה עד כמה זה משפיע עליה לא טוב
מצד שני...
בנוכחותה הייתי אומרת את בטח שואלת כי היא כ"כ יפה ומיוחדת ואת לא מבינה איך מהורים כ"כ רגילים יצאה ילדה כ"כ יפה.
או אולי, מה את לא שמה לב שהיא יפה כמו אמא?
לא בטוח שזה הכי נכון לומר, זה מה שעולה לי לראש עכשיו.
בכל מקרה, כדאי להדוף את זה לחלוטין.
אין לי עצות אחרות. סליחה. בהצלחה.
בביקור הראשון הנהנתי לכל ההרצאה על ההרגלים
ואחכ כבר שתקתי
יש אנשים שלא מתחילה איתם
את השהות איתו?
אולי אם יתנו לה יחס שלא כולל אוכל, הצורך בשייכות יתמלא ללא צורך לאכול עם אותו אחד.
בנוסף, ילדה בת 5 אחרי ארוחת ערב צריך להיות סדר פעולות שמובילות לשינה.
כלומר בלי קשר להשמנה, לא חושבת שצריך לאפשר לילדה בת 5 לאכול 3 פעמים בערב אחד. זה הרבה כלים ולכלוך ובלאגן..
אולי כדאי ליצור ארוחות ערב משותפות בשעה שכולם כבר מתכנסים הביתה.
לפעמים זה קשה כשיש קטנטנים,
אז אולי יש שתי ארוחות- הקטנים ממש שאח"כ הולכים לישון, ואז יותר מאוחר כשאבא מגיע אז גם את והאח אוכלים ביחד אחרי שהקטנטנים כבר נרדמו.
והיא יכולה לבחור אם לאכול עם הקטנים וללכת לישון או לאכול עם הגדולים אם ממילא זו שעה שהיא ערה בה.
כלומר הייתי כן מנסה לנהל סדר יום ברור. היא עדיין בגיל שההורים מחליטים מתי זמן ארוחה ומתי זמן מקלחת ומתי זמן סיפור.
ובמקביל למלא את הצורך בקרבה ושייכות שלא דרך אוכל אלא דרך פעילות אחרת.
מה לגבי שאר בני משפחה? הם במשקל תקין?
לגבי תזונה בגיל חמש, היא לגמרי בידי הורים. ילד בגיל הזה לא קונה אוכל ולא מבשל, הוא אוכל את מה שנותנים לו.
בגיל חמש כבר אמורים להיות חוגים , תבדקי במתנ"ס , באזור שלנו יש גם ריקוד וגם אומנות לחימה
והרופאה טענה שזה עדיין לא סיבה לכזו השמנה
ולכן נראה לה לא קשור
וכנראה שאני אשמה בהרגלים שהקניתי לה...
מיותר לציין שדי נעלבתי...
למה היא החליטה שהקניתי הרגלים לא נכונים?
ואולי שתבדוק לפני מה המצב וכו?
ישר מפילים על ההורים/ הבנא עצמו
יש גם ענין של גנטיקה ופנים רגשיים בסיפור הזה\והאשמות בכא לדעתי לא יועילו
אבל פה זה סיפור אחר...
מה עוד צריך לבדוק?
ועל מה לשים דגש כשאני מבקשת בדיקות?
היא הפנתה לבדיקות
תוך כדי הרצאה כמה אנחנו כנראה לא מבינים בהרגלי אכילה
(שנינו רזים... למרות שזה לא אומר על הרגלים)
והשהגיעו תוצאות התק'שרה לעדכן ואמרה שרוצה שנחזור עליהם עוד חודש
למרות שלדעתה זה מהרגלים לא נכונים
חזרנו על הבדיקות של הבלוטה
ועדין זה נשאר אותו הדבר
לא ירד ולא עלה
אז התקשרה להגיד שכמו שחשבה שכנראה זה מהרגלים לא נכונים...
לא יודעת לעזור לך
אבל הגישה שלה ממש מתנשאת ולא לעניין
לא חושבת שלילדה בת 5 יכולים להיות הרגלים כ"כ חריגים
נראה לי לפני שאתם מתעמקים בקטע הרגשי כדאי לבדוק לעומק אם יש משהו גופני שגורם לה לרצות לאכול.
נראה לי גם צריך לגשת לילדה ממש בזהירות
שלא תתפתח לה הפרעת אכילה כי כל העולם מסתכל לה על הצלחת...
הרגילה שלה...
כל המשפח בערך מדברת לידה...
ולא יודעת למה אבל נראה לי לאחרומה מוגזם הרצון שלה לאוכל...
זה קלאסי קלאסי קלאסי להפרעה בתפקוד של בלוטת התריס
בלוטת התריס בין השאר אחראית על הורמונים של חילוף חומרים
ככה שאם משהו משובש, הגיוני מאוד שיש לה צורך לאכול יותר
אז שום הפרעת אכילה ושום כלום
אם אין תור לאנדוקרינולוג בקרוב תמצאי רופא ילדים אחר להתייעץ איתו בינתיים
ואם אין ויש לך רופא משפחה שאת סומכת עליו אז תלכי אליו.
ותור לאנדוקרינולוג.
הייתי מנסה לעקוב לעצמי מה היא אוכלת מתי וכמה, ולא לדבר על זה מילה. מקסימום לשאול אותה אם היא שבעה כבר או לא. ילד לא ידחוף לעצמו אוכל כשהוא שבע.
תחשבי על זה שכמו שבהריון לפעמים יש צורך משמעותי לאכול, ככה זה יכול להיות גם לילד אם משהו לא תקין הורמונלית
את אמא אלופה שהלכת לבדוק, וערך גבולי זה דבר שצריך בדיקה )במיוחד אם חזר על עצמו)
אז תרגיעי את הילדה ואותך, תעשו בירור רפואי רציני ותמצאי רופאת ילדים אחרת...
אצל ילדים לא משפיעה על רעב והשמנה כמו אצל מבוגרים. ז״א, הביטויים הפיזיים שלה שונים
מציעה לך לקרוא על זה
אני כן הייתי לוקחת את זה למקום של הרגלים רגע. יש ארוחת ערב בשעה x, סדר ערב ואחריו הולכים לישון
אם היא רואה אנשים אחרים אוכלים, זה לא מחייב שזו הזמנה לארוחה גם בשבילה.
ואם היא רוצה לשבת שוב אחרי ארוחת ערב, הייתי מציעה רק ירקות או מרק דל פחמימות
לוודא כמובן שהיא אוכלת ארוחה משביעה ושותה מספיק מים. עייפות יכולה לגרום לתחושה מדומה של רעב כי הגוף צריך אנרגיה.
לגבי הכיוון התזונתי - האם יש לכם הרבה חטיפים בבית? הרבה עוגות ומתוקים? הכוונה לא שתעני פה אלא שתחליטו ביניכם אם אפשר להקפיד יותר מה להכניס הביתה. לא במובן של דיאטה אלא של הקפדה על בריאות ואוכל מזין.
וגם נשמעת מאוד לא מקצועית,
אם יש שינוי ממה שהיה בעבר וחוץ מזה איכשהו לכל המשפחה והאחים כנראה יש 'הרגלים נכונים' ורק היא יוצאת דופן, נשמע שצריך לשלול קודם כל גורם רפואי.
לצערי לא יודעת להמליץ ספציפי , מצטרפת להמלצה על אנדוקרינולוג, ואולי לנסות להתייעץ גם עם רופא ילדים/משפחה טוב ומומלץ, שלא ייתן הרגשה שהוא מזלזל בך.
על קבוצה לילדים מותאמת גם בגילאים קטנים.
שווה לך לברר.
כל הרגשי האלו - האמת אני פחות מאמינה בהם
הדרך הנכונה היא ללמד את הילדה מודעות ויישום תזונה נכונה (מה/ כמה/ אכילה רגשית)
ולעזור לה לעשות ספורט באופן קבוע
אבל להשאיר את הבחירה בידיים שלה
יש ילדים (וגם מבוגרים) שיש להם תיאבון יתר והדרך הטובה ביותר לשמור על אכילה תקינה היא לימוד עצמי ואי התערבות של הסביבה
זה היה נראה לי סתם השמנה בלי סיבה
עכשיו אני כן רואה קפיצה בדרישה שלה לאוכל
ולכן מקשרת שכנראה בגלל שהסביבה מדברת...
ולא ממש מבינה איך להלך בין הטיפות פה
בין הכוונה להתערבות הוא:
1. השארת אפשרות הבחירה בידי הילד ולכבד כל בחירה שלו
2. שיח חיובי ולא שלילי
3. שיח נטול התניות
4. לוודא שכל הסביבה של הילד שומרת על כל הסעיפים
5. להתמיד בהכוונה, להבין שהתהליך מורכב עבור הילד ועלול להיות ממושך.
את רואה ביטויים רגשיים בעוד מובנים? כי אצל מבוגרים ונוער באמת אוכל ממלא פונקציה של חוסר רגשי, אבל אצל ילדים בדרך כלל זה לא ככה.
ראיתי שעשיתם לה בדיקות דם. אני חושבת שכדאי להתעקש ולהמשיך בבירור הזה - אצל אנדוקרינולוג ואולי אצל עוד רופאים. לא יודעת מה עוד יכול להשפיע על השמנה מוגזמת אצל ילדים, אבל בהחלט נשמע לי שצריך למצות את הכיוון הזה עד תום... ואם הרופאה נוטה להאשים את ההורים (מה שלא נשמע לי הגיוני), אז לחפש רופא ילדים אחר...
אבל הכי חשוב שתעבדי גם על עצמך לא להילחץ מזה ולא לשדר לה שהיא "פגומה" בגלל הממדים שלה. העניין של הניראות החיצונית צריך להיות אחרון במחשבות שלך בעניין...
חיבוק❤️
אבל גם נשמע שאת כאובה ומרגישה מאוד לא נוח מהעניין.
אז דבר ראשון חיבוק, זה באמת קשה ולא נעים לראות את אחד הילדים נכנס לאיזה לופ בעייתי כשהיכולת לעזור לו די מוגבלת.
ובעניין הזה, ההמלצה החוזרת שוב ושוב היא שההורים לא יגיעו למקום הזה של לספור לילד מה וכמה בדיוק הוא אוכל, ועוד יותר לא יתייגו את הילד בראש כבעייתי. כמו שאנחנו כחברה הרבה פחות לוקחים ללב אם ילד צריך משקפיים, וכהורים לא נסמן את הילד בתוך הראש כמתמודד ראייה או לא יודעת מה, אלא אנחנו שם לתת לו את מה שיכול לעזור לו, ולא נפגעים או לוקחים ללב או מרגישים כישלון כי צריך משקפיים. ככה גם בעניין השמנה. זה הילד שלי, הוא אוהב לאכול, אני כאן כדי לעזור לו לאכול מאוזן, אבל זה לא מפעיל אותי ואני לא נכנסת למלחמה בזה. לצורך העניין, להבין שיכול להיות שהוא יגדל וימשיך להיות דובי, וגם אז אני עדיין אהיה אמא שלו, אז עדיף לי להיות האמא שטוב שאהיה, ולא האמא השוטרת קלוריות שלו והמעקמת מבט כשהוא נהנה מאיזה מאכל מושחת כאחד האדם.
לשחרר באמת, וגם לא לתת לסביבה להפוך את זה לנושא שיחה. גם זה, לא מתוך לחץ. מישהו אומר 'שוב פעם את אוכלת' את הופכת את זה לנורמלי 'למה אם אתה היית רעב היית ממשיך לצום?' (אולי זו דוגמה מוגזמת, כמובן להגיד משהו שאת מסתדרת איתו, או פחות בוטה, אבל ניסיתי להסביר את הרעיון). ובמקביל להגיב כמו שהיית מגיבה לכל אחד אחר מבני הבית אם היית חושבת שמספיק לאכול עכשיו. נגיד, כבר קיבלת ארוחת ערב, ותוספת. את אמורה לשבוע מזה. אם את עוד רעבה את יכולה עכשיו ירק (לשים לב, אם היא באמת רעבה אז זה די סבל לא לתת לה קלוריות כשהיא צריכה. אבל אם ברור שהיא לא צריכה אז להגביל מה כן אפשר בכזה מצב). או המטבח סגור עכשיו זה כבר זמן לישון. או יש הבדל בין משעמם לי לאני רעבה, אם משעמם לך בואי נעשה משהו יחד או נחשוב מה את יכולה לעשות שיהיה מעניין.
מרגישה שלא ניסחתי מספיק ברור, מקוה שזה בכל זאת מובן. אה, וגם, תחמיאי לעצמך שאת אמא טובה!!!
שיהיה בהצלחה 🩷
אבל זו דעתי
ילד זה ילד זה ילד
בגיל הזה וגם בגילאים גדולים הם לא יודעים איך להתייחס לכל הרעשים מסביב. אבל הם רואים ומרגישים הכל!!!
אז ראשית כל לרדת מהילדה.
לא לדבר לא להעיר לא להציק וגם לא לחשוב על הנושא הזה כלום!!
ילדים מרגישים הכל
התחלתם ייעוץ רפואי אולי כדי להשלים אותו.
אבל לפי מה שאני קוראת. בגיל הזה לא להתייחס.
אין באמת משמעות להתייחסות לטובה. אם כבר להפך....
בקשר להרגלי אכילה אני לא יודעת למה הרופאה התכוונה. (וברור זהאמירה שלה לא יפה פוגענית!!)
אבל ממש לא בהכרח שהיא התכוונה רק לזה שאולי היא חוששת שהאכלתם אותו רק הממתקים.
לפעמים הרגלי אכילה לא נכונים זה גם נגיד המנעות מוקצנת ומוגזמת ממתוקים על כל סוגיהם.
וכן צריך בהחלט להמנע!! הכל מיותר ולא בריא.
אבל גם פה המנעות קיצונית יכולה לאחד לעבור חלק ולשני לעשות ריאקציה לנושא שברגע שהוא יראה כוס שתיה מתוקה הוא לא ישתה כוס הוא ישתה בקבוק .
לכן אני אישית לא הייתי משתגעת. כן הייתי חושפת במינון מאוד קטן פלוס הכנת אוכל בריא. ולא מונעת אכילה.
מבחינתי מניעת אכילה זה מתכון בטוח לאכילה מוגזמת בהזדמנות אחרת.
כן קטנה לשבת 2 (תלוי כמה אתם הכוונה למשפחה של כמה וכמה ילדים ) בקבוקי שתיה מתוקה.נניח מים בטעמים ולא קולה.
אומרת לכולם יש 2 בקבוקים. אחד לכל ארוחה. כולנו מתחלקים בשתיה. כל אחד כוס אחרי הדגים נניח.
הכוס תגמר והבקבוק יגמר,... אבל הילדים לא ירגישו שזה משהו בלתי מושג שברגע שיש אותו מתנפלים עליו בלי בקרה.
כמו כן ממתק לשבת. בערב שבת כל אחד מקבל שוקולד (זה הכי בריא מהממתקים)
שוב לא למדתי את הנושא אבל מרגיש לי הכי נכון בגיל הזה
אם כבר להפך
אמרה שבגיל הזה רק הרגלי אכילה לא נכונים יכולים להוביל להשמנה
שבהתחלה זה היה נראה סתם ילדה יותר עגולה מאחיה, לא שמנו לב לאכילה מוגזמת מאוד
ועם תאבון מאוד מוגבר
וגם לא במתוקים או ממתקים...
אז גם פנינו לרופאה כי לא היה נראה לנו שהיא אוכלת שונה מאחיה
במשך הזמן כן בולט מאוד התאבון המוגבר, ולכן בכלל פתחתי את האשכול
שכן מרגיש לי שזה רגשי מאז שהתחילו לדבר על זה
אז אולי הפתרון זה גם לא להתיעץ פה?
אבל באמת תודה לכל המעודדות!!!
רגיל לא מחפשים משהו חריג, כשמתחילים לחפש חריגות מוצאים אותם שוב ושוב.
השמנה מתרחשת מהאכילה ולא מדיבור על אכילה
אבל
דיבור לא נכון על אכילה יכול לגרום להגברת הבעיה באכילה
בעיניי כדי לעזור לילדה צריך קודם כל שמי שעוזר לה (ההורים והסביבה) לא יפתחו בעיה סביב האכילה שלה אלא יקבלו אותה בכל מצב
ורק אז אפשר ללמוד להכווין אותה בצורה נכונה
זה למצוא לה 2-3 חוגי ספורט מאוד אינטנסיביים כשאחד מהם זה שחיה. ברמה שיש לה פעילות גופנית רצינית כמעט כל יום.
כך גם הגוף שלה יצרוך את האוכל שהיא אוכלת גם השרירים שלה יתחזקו והיא תצטרך יותר קלוריות וגם היא תהיה במצב בריא יותר בגלל הפעילות הגופנית. ואישית לא הייתי אומרת מילה על הכמויות של האוכל אבל כשהיא מצטרפת לארוחות הנוספות אחרי שהיא כבר אכלה הייתי משתדלת שישאר רק קצת מהפחמימות ולהגיד לה שהיא יכולה כמה שהיא רוצה מהירק והחלבון אבל אין מספיק מהפסטה/אורז אז נשמור לאבא.
ולא הייתי שולית לשום קבוצה יעודית לירידה במשקל. הייתי חוששת שבגיל כזה הנזק גדול מהתועלת.
בהצלחה רבה!!
לא בהכרח רק המנעות ממתקים
ממתקים
או שתיה מתוקה
אז עניתי על זה
ועלו לי מחשבות. למה לילד אלרגי אנחנו נגיד בפשטות שאסור לו לאכול איקס, ווי, וכו' אבל לילד עם עודף משקל אנחנו לא נגביל. הרי ברור שהיא לא תגביל את עצמה וככל שזה נמשך כך המצב מחמיר. כי כיבה גדלה. לגבי , לא להגיד כלום . לילדה יש מראה והיא רואה ילדים אחרים , גם אם אף אחד לא יגיד כלום , היא עדיין תשים לב.
לגבי ספורט. בן אדם עם עודף משקל לא יכול לעשות ספורט כמו בן אדם רזה, לא יכול פיזית וגם לב שלו לא יעמוד בזה. זה אמור לבוא בהדרגה ובצורה מותאמת.
שבשנים האחרונות
מצאו שכשמעירים לילד על האכילה שלו. (באופן מוגזם לאחרים. למרות שאחרים אוכלים הרבה פחות והם לא צריכים לקבל הערה)
הנזק גדול על התועלת.
וכשמונעים מילד אלרגי מאכל - לא יצא מזה נזק
ובעיקר, מה נותנים בבית לאכול
לילדים שלי אני לחלוטין אומרת לא ומגבילה דברים שלא בריאים בעיניי, וגם - אין כמה ארוחות ערב. יש ארוחה אחת וזהו. ואנחנו נותנים דוגמה פה גם.
זה לא רק להם ולא לנו.
ברגע שמקשרים את זה להשמנה - זה יכול להיות בעייתי כי זה בדרכ מגיע עם ביקורת והביקורת היא הבעייתית, לא ההגבלה בעיניי.
2. באלרגיה התוצאה של האכילה היא מיידית ואז ברור לילד למה לא לאכול, בעודף משקל התוצאה לא מיידית וגם הרבה ילדים/ מבוגרים מעדיפים לאכול כרצונם ולשאת בתוצאה.
3. לילד אלרגי אפשר להציע מאכלים חילופיים, בעודף משקל אין מאכלים חילופיים.
4. התוצאה של הנ״ל: ילד אלרגי מפתח פחות חסכים מהאיסור לאכול, ילד עם עודף משקל עלול לפתח חסכים משמעותיים מהגבלה על אוכל. (שמעתי לא מעט אנשים מבוגרים בעלי עודף משקל שמדברים על חסכים מילדות בהקשר של אוכל וההתייחסות של ההורים והסביבה לנושא)
הם לא יכולים לעצור. מניסיון. התרגלתי לאכול הרבה.
ועל מנות בגודל נורמאלי אני מרגישה רעבה.
כמו עישון.
אנשים שמצליחים לעשות שינוי בתזונה או להפסיק לעשן
זה אכן קשה אבל אפשרי
אקונומיקה לא מלבינה צבע נירלט/ טמבור
לפי מה שאני יודעת
אבל ממליצה לבדוק על פינה קטנה
הכי הרבה ג'ל אורנים
מעניין אותי מה דעתכם על הסיטואציה הבאה:
אתמול התקשרתי לאבא שלי לשאול אם הוא יכול לקחת את הבת שלי לטיול. (הם גרים בישוב ויש ישר מהישוב מלא מקומות מקומות של טבע)
הוא אמר שכן.
הילדה קמה מוקדם, התארגנה לטיול עם מים וכובע.
לקחתי אותה אליהם בדרך לעבודה.
כשאני מגיעה, אמא שלי נוזפת בי למה לא תיאמתי איתה את התוכניות.
מתסבר שהיא תכננה לשמור על אחיינים אחרים וביטלה אותם בגללי.
עכשיו מבחינתי למה אני אמורה לתאם עם אמא שלי מתי אבא שלי לוקח את הבת שלי לטיול?
אם הם רוצים שיתאמו תוכניות אחד עם השני.
בקיצור הם לא לוקחים את הילדה לטיול והיא נשארה לעזור להם לפסח.
מבחינתי היה להחזיר אותה הביתה עם אין טיול (בעלי בבית עם שאר הילדים) אבל לא רציתי לפגוע בהם יותר מדי אז השארתי אותה.
אבל היא הייתה ממש זקוקה לאוורור והסברתי לה כמה חשוב לצאת קצת לשמש.
בקיצור לא יודעת למה דברים עם המשפחה שלי נוטים כ"כ להסתבך.
מה יצא?
ילדה תקועה בבית של סבא וסבתא
אחיינים שבועלה להם התוכנית
אחותי שנתקעה
בעלי שצריך לצאת במיוחד לאסוף את הילדה (רק הנסיעה הלוך חזור יכל בזמן הזה להוציא אותה לטיול)
אמא שלי שלא מבינה למה לא תיאמתי איתה
ואני שלא מבינה למה הכל תמיד מסתבך.
זה רק המשפחה שלי ככה או שזה קורה במשפחות הכי טובות?
🫣
אני רועדת מפחד לצאת
בעלי מנסה לשכנע אותי לנסוע להורים שלו במרחק של שעה נסיעה
עם כל הילדים
אתן נוסעות מחוץ לעיר ?
ועם זה שחמותי לא מפסיקה להזמין אותנו פתאום זה הזוי
אחרי שביקשנו לבוא לפני שבועיים והיא אמרה שלא רלוונטי עד פסח כי היא כבר ניקתה את כל המשחקים.
אנחנו גרים באזור מלא באזעקות ברמה קיצונית ולהם אין בכלל אזעקות
אני חוששת מהדרכים עם כל הילדיםץ מה עושים כשיש אזעקה
מה היית עושה?
או במילים אחרות- שרשור דברים שאי אפשר לעשות עם ילדים/בהריון (או שמורכב)
תעזרו לשמח יהודיה שמשתוקקת לילדים אבל נאלצת למנוע עכשיו תקופה ומנסה למצוא דברים שישמחו אותה
תודה!
לק"י
לצאת מהבית בלי לארגן הרבה ציוד.
לנסוע ברכב בלי לדאוג לכסאות בטיחות.
לחזור מהעבודה מאוחר בלי לחפש סידור לילדים.
מאחלת לכם ילדים בריאים ושמחים, בעיתו ובזמנו!!
מתחילה לעבוד יותר מאוחר
נוסעת יותר להורים שלי
פוגשת יותר חברות
הבית שלי כנראה היה יותר מסודר ונקי
הייתי מספיקה ללכת לסדנה שאני רוצה כבר שנה ולא מגיעה אליה
מרכיבה יותר פאזלים
חיבוק ענק אישה יקרה♥️ שהשם ייתן לכם בשפע וברוחב יד
הייתי רוצה ללמוד עכשיו משהו אבל אין לי את האפשרות הטכנית לזה, וכנראה לא יהיה בשנים הקרובות...
ועוד משהו שחלמתי עליו- טיול בחו''ל לכמה שבועות, או בארץ עם קרוואן נגרר שישנים בו כל לילה במקום אחר...
לפתח תחביבים מכל הסוגים ולהשקיע בהם זמן...
ילדים הם גורם מפריע לפעולות/ חוויות אישיות וזוגיות
אז זמן פנוי מילדים
זה זמן לחגוג את החיים בכל מובן אפשרי
(בילויים והנאות/ חופשות/ תחביבים/ לימוד והתפתחות/ עבודה שאוהבים)
הקושי היחיד הוא לעשות את הסוויץ' מחיים מוגבלים עם ילדים לכאלה שלא
ממני שישנה שעה בלילה עם אזעקות ללא הפסקה
ועכשיו הילדים ערים ודורשים ולא נותנים לישון.
אבל ברצינות,
לא יודעת כמה זמן אתם נשואים
לדעתי זה זמן מצוין לפתח את הזוגיות שלכם,
לטייל הרבה הרבה ביחד.
לעשות דברים מעניינים, ללמוד כל מיני דברים.
למרות שנולד שנה אחרי החתונה
טסנו כמה פעמים לטיולים בחו''ל- חוויות לכל החיים, ועם ילדים זה שונה, בילינו המון בבית ובחוץ, ישנו מלא...
עבדתי בעבודה קלילה וגם בעלי
מה הייתי עושה עוד?
מטיילת עם בעלי בארץ,
לומדת מקצוע שאוהבת כי יש לי תואר במקצוע שהלכתי אליו מאילוץ. יוצאת עם חברות/אחותי,
אגב- ההורים של בעלי חיכו כמה שנים לילדים והם עשו שנתיים אחרי החתונה טיול ארוך בחו''ל (ואחר כך יצאו לשליחות באירופה והייתה להם תקופה לבסס את השליחות עד שנולדו הילדים)
יוצאת איתו כמה שיותר
ובגדול משקיעה בזוגיות
יותר חדר כושר, אוכל יותר בריא, יותר זמן יצירה רגוע וטיולים לאוורור.
מדגמת את הבית, גם מבחינת סדר עומק וגם מבחינה עיצובית.
המון זמן זוגי, שיחות עומק שאי אפשר להגיע אליהן מאוחר בלילה כשגמורים מעייפות.
התפתחות מקצועית - גם ללמוד עוד קורסים, וגם להשקיע יותר בעבודה עצמה.
(כנראה גם בלי ילדים לא הייתי מספיקה הכל🫢)
אני חושבת שכל התשובות שיענו לך פה לא באמת יעזרו לך, כי הן נכתבו במבט של בדיעבד, ואת עדיין במצב של לכתחילה, ואת על "קוצים", ושום דבר לא באמת ימלא את הרצון העמוק והפנימי...
אז נראה לי שהדבר הכי טוב לעשות כרגע הוא להשקיע בתפילות. גם כי עם ילדים ובהריונות קשה יותר להתפלל, אבל גם ובעיקר כי את באמת זקוקה להן...
מתפללת גם כן עלייך שהמצב הנוכחי שמאלץ אותך למנוע יסתיים בקרוב, ומיד לאחר מכן תיפקדו בילדים מתוקים שימלאו לכם את הלב ואת הנשמה, וישמחו אתכם עד בלי די❤
הורים שיש להם ילדים ממושמעים,
איך אתם עושים את זה?
בלי לייעץ לי על הדרכה ובלי לרחם עלי.
קשה לנו מאד! פינקנו אותם, שנינו לא רס"רים של משמעת ואוהבים לתת חופש ואכלנו אותה ובגדול.
למרות שתמיד הערנו, הם התרגלו לא לקחת אותנו ברצינות והיום- אנחנו אוכלים חצץ ובפרט עכשיו בחירום שהם בבית כל היום, אנחנו ממש מתקשים להיות איתם ימים שלמים.
בעלי הורה דומיננטי ויש לו סבלנות והכלה ואיכשהו הם חגגו עליו ואני עסוקה בעבודה אבל שנינו איפשרנו להם יותר מדי, לפרפר אותנו, להתווכח ולא נתנו עונשים ועכשיו הם המובילים ואנחנו המובלים.
כל דבר- ויכוח אפילו איזה ספר לקרוא
מאד דעתניים
מתמקחים איתנו
אחד בכיין וילדותי ואומר "חצופה/חצוף" לכל דבר שלא מוצא חן בעיניו.
אחד עושה מלא שטויות וכל היום צריך לרדוף אחריו ואחרי מעלליו, מסתכן, גוזר דברים, לא מבקש רשות, הורס חפצים בבית או מרטיב דברים במים
התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו.
אם זה לא בכי או דרישה או פינוק או תביעה
הם גם רבים ביניהם! ושובבים
הם מאד דורשים וחצופים- דורשים טלויזיה
דורשים ממתקים
דורשים ענבים
יודעים בדיוק מה הם רוצים
אבל רק תעז לבקש שיתלבשו או תבקש שיאספו ואתה צריך להתחנן מליוני פעמים
ולא מתרגשים
זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה!!!!
מליון פעמים הערתי "אתם לא יודעים איפה הפח"?
וזה חוזר שוב ושוב
כשהראיתי להם שיר מהפסטיבל הם אמרו למה את מראה לנו את זה ? במן זלזול
נורא ציניים
אין לנו מילה בבית בהקשר של אם אעניש, הם יוצאים מהחדר, אם אני מבקשת שישנו לבד בחדר אחרי טקס שינה הם דורשים!!! שנשכב איתם עד שהם נרדמים ואםלא מנצלים אותנו שהם פוחדים, שהם צריכים אותנו ויוצאים מלא פעמים מהחדר ומשגעים אותנו! לפעמים יחד- עושים ברית.
כן הם כן בגדול בגדול ילדים טובים, עוזרים לי במדיח כלים או לשאוב אם ארצה אבל לא קיימנו בבית שגרות של עזרה או איסוף ודיי לא היינו עקביים ועכשיו אוכלים את פירות הבאושים של זה.
ממש מתבאסת שככה הילדים שלי
שנינו מותשים
כנראה אין מנוס מלחזור להדרכה
אבל בינתיים- אלו שזה כן מצליח להם!
איך אתם עושים את זה????? אשמח לכל טיפ קטן
איך לנסות לתקן בגיל 5 למרות שקשה ולצערי אולי מאוחר מדי;(
והאם יש כאלו שמזדהים? ומשהו עזר להם?
הי יקרה!
אתם נשמעים הורים מדהימים אוהבים!
דבר ראשון, אל תלכי את עצמך! עשיתם מה שהיה נכון והסתדר לכם עד עכשיו מתוך אהבה ומסירות!
וכנראה שמעכשיו צריך לשפר או מעט לשנות.
אבל הבסיס של הכלה ואהבה הוא תמיד תמיד טוב!
מציעה כיוון הסתכלות מעט שונה,
הרבה פעמים כדי להסדיר משמעת אנחנו משתמשים במילים או הנהגות תקיפות. שלצערי משפיעות לא טוב
עלינו ועל הילדים. אנחנו לא מאלפים ילדים, אנחנו מחנכים אותם, מכוונים ומציבים גבולות כשצריך
לכן הייתי משנה את המילה משמעת למילה חינוך.
הילדים שלנו הם ילדים טובים שזקוקים לנו שנדריך ומכוון אותם
תנסו לחשוב עם עצמכם מהם הדברים שמבחינתכם הם קו אדום, דברים שהם קו כתום ודברים שהם קו ירוק.
השאיפה שהדברים שהם בקו אדום יהיו מעטים.
ועליהם תשימו את הדגש ותשומת הלב שלכם..
ותמיד תמיד לזכור, ילדים בפרט ובני אדם בכלל מסוגלים לשינויים. זה מיטיב איתם ומגדל אותם!
לאט אבל בטוח!
בהצלחה!
להיות אמא של הילדים האלה. הוא בחר בך עבורם.
עשית את המיטב שיכלת לפי מה שידעת באותו הזמן, וזה מצוין.
ותמיד תמיד תמיד אפשר לתקן.
לדעתי ה-נושא פה הוא האמון שלך בעצמך כאמא.
לדעת שאת אמא טובה עבורם, שהמסע שאת עוברת מול האמהות הוא המסע שהילדים שלך צריכים לעבור.
ובבקשה אל תשפטו את ההורות שלך לפי התגובות של הילדים. גם ליצחק אבינו גדל עשיו בבית. זה אומר שהוא אבא גרוע???
את האמא הכי טובה לילדים האלה.
ולדעתי כשזה יופנם, כל השאר כבר יהיה קל הרבה יותר.
פינוק לא שווה חוסר חינוך
וילדים לא צריכים להיות ממושמעים.
אם המטרה היא חינוך אז צריך הרבה הקשבה, הרבה ירידה לגובה העיניים של הילד והרבה הרבה הרבה סבלנות❤
אבל את רוצה ליצור שינוי באופן בו את מתנהלת, וזה הרבה פעמים קשה ליצור שינוי לבד.
ובכל זאת, אולי לחפש ספרים שלא חינוך שאת מתחברת אליהם לקרוא ולנסות ליישם?
יש לו שיעורים גם בקול הלשון
מאוד קל להבין ולהפנים, ממליצה מאוד לנסות
אחד הדברים שחוזרים בהודעות שלך שוב ושוב, זה הלקאה עצמית.
אני חושבת שטוב לעשות חשבון נפש, ואני מאמינה שתחושת הכישלון שמלווה התנהגות שהייתי רוצה לשנות היא ברוב המקרים בלתי נמנעת. השאלה היא אם נשארים בתחושת הכישלון ולא מפסיקים להזין אותה, או שמצליחים לא לקפוא מהטעם החמוץ שלה ולהבין שהיא נועדה לגרום לנו להתקדם.
זה בסדר גמור לזהות את החולשות ולהתבאס מהן, אבל זה לא בסדר אם מתמקדים רק בזה כאילו זה חזות הכל.
ה' בחר בך ובבעלך, אנשים עדינים, סבלניים ומכילים, להיות ההורים של הילדים האלה בדיוק. זו לא טעות, זה לא טרמפ מזדמן, זו בחירה בכם להיות הורים לילדים האלה, ובחירה בילדים האלה שיגדלו תחת ידיכם. ה' האמין בכם עד כדי כך שלמרות כל מיני דברים, הילדים הם תאומים על הפעם הראשונה שלכם. אני מדמיינת לעצמי איך זה להיות אמא לתאומים, שני בנים בכורים, כהורים חסרי ניסיון, ואני מאמינה שהייתי עושה פי עשרים טעויות ממה שודאי עשיתי עם הגדול שלנו. אז באמת, בבקשה, הרבה חמלה והרבה קבלה והכלה לך כאמא.
את מפרטת רשימה ארוכה של התנהלות מול הילדים שתמיד מוצגת בהתחלה כחיובית ואז מתהפכת עליכם באופן ממש גרוע. כמה ציטוטים:
פינקנו אותם- אכלנו אותה ובגדול, אוכלים חצץ.
סבלנות והכלה- לפרפר אותנו, הם מובילים ואנחנו מובלים.
התלהבתי שהוא חכם וסקרן במקום להעמיד לו גבולות והוא חושב שאני מעריצה אותו
אוכלים את פירות הבאושים
יקרה, התכונות שלכם כהורים כל כך חשובות וכל כך בונות את הילדים, כל כך חיוניות לגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי ולא סמרטוטים. תסתכלי בעין טובה ותבדקי מה מזה הם דוקא כן קיבלו, תחמיאי לעצמך שיש לך ילדים בעלי עמוד שידרה שיודעים לדאוג לעצמם. את כן מודה שהם גם ילדים טובים.
יחד עם זה, ללמד אותם גבולות זה לא פחות חיוני בשבילם, ובזה יש מה להשתפר, ובהחלט לא מאוחר מידי. אני אכתוב קצת רעיוני- ה' ברא גן עדן לאדם, ממש עוד ועוד טוב וטוב מאוד. אבל האדם לא הצליח להכיל את כל הטוב הזה, אז הוא נמשך לדעת טוב ורע. וכשאכל מעץ הדעת, פתאום הגבולות היו הרבה יותר נוכחים ורק ככה הוא יצליח להבין את תפקידו הרבה יותר טוב. עם הרבה יותר קשיים, אבל מה לעשות, כשהיה טוב מידי הוא לא הצליח להבין את זה.
ומאז, האנושות כולה צריכה לעבוד קשה כדי לייצר גן עדן בתוך ההגבלות...
אני מנסה לומר, שטוב מאוד לפנק, טוב מאוד להסתקרן ולעודד חוכמה והתפתחות, להעריץ ולהיות גאה, אבל אם אין גבולות ששומרים עליכם ועליהם, להם אין כלים להבחין בין טוב לרע, ולכם אין כוחות להנות מהטוב והחוכמה והיצירתיות שלהם. צריכים להתמלא באמונה שהילדים רוצים את הגבולות לא פחות מאת הפינוקים, וצריכים הדרכה עקבית של מישהו חכם ומבין בחיים האמיתיים. צריכים את חשבון הנפש כדי לבדוק מה כדאי לשנות כי עד היום לא הוביל לתוצאות רצויות, אבל לא למחוק בגלל הטעויות את כל הטוב והברכה שיש בהשפעה שלכם על הילדים. צריך למצוא את הדרך *שלכם* כהורים (ולא של אחותך הגדולה או של כל מיני הורים של חברים שאצלם הכל מושלם ומאורגן ומתוקתק- לא להתבלבל, זו אחיזת עיניים, מה שמתאים אצלם זה כי הם- הם!) אז צריך למצוא את הדרך להתנהל עם *הילדים שלכם* (יש לאחותך הגדולה והמושלמת תאומים בכורים?), ולסמוך על ה' שזה ממש מדויק שנשלחתם לגדל אותם ולגדול ולהגדיל את הכוחות שלכם בעזרת התפקיד הזה. צריכים הרבה מיקוד כדי לא להשוות לכל מה שקופץ לנו מול העיניים כל הזמן, ולהתעסק בעיקר- להפנות את המבט פנימה כדי ללמוד מה נכון אצלנו בבית, מה נכון לכל ילד, מה נכון לכם כהורים ושתוכלו להחזיק בו לאורך זמן, ולא לעשות סיבוב רק כדי לגלות שהגעתם לנק' שכבר הייתם בה אבל הפעם זה עם פחות כח.
אל תדאגי. הנפש של הילדים גמישה ומתאימה את עצמה להורים, בהחלט לא מאוחר מידי. תתמלאי הערכה לעצמכם על כל מה שהשגתם עד היום, תגדילי את העין הטובה להצלחות שלכם איתם, ומכאן תחפשו את ההדרכה שתרגישו שמתאימה לכם ונותנת לכם עקרונות וכלים שאתם יכולים להתקדם באמצעותם.
את טובה. בעלך טוב. הילדים שלכם טובים ומתוקים 🤍
בהצלחה!
אבל חובה להבין שצריך שניים לטנגו.
הניסוח שלך מאד מאד פסיבי - הם דורשים הם רוצים אנחנו אכלנו אותה.
את גם צד פה. ואת אחראית על ההתנהגות שלהם כי את מאפשרת אותה.
הם דרשו טלויזיה ואת לא מרשה עכשיו? אז לא. שיבכו, שייללו. אז מה.. ואם היה שבת? היית מתעקשת נכון? אז תתעקשי. זה לא קורה ביום אחד, ולפני שהם ילמדו שיש גבולות חדשים תתכונני שתהיה הסלמה של ההתנהגות כדי לבדוק את הגבולות שלכם. אבל זה אפשרי.
ואם הם יעשו משהו קיצוני? לעצור אותם פיזית - "בבית שלא לא ___" ולקחת אותם פיזית משם. לא רק דיבורים.
עטיפה על הרצפה? זה לא רק להסביר איפה הפח. להגיד - שמוליק תרים את העטיפה לפח. ךא מליון פעם. פעם אחת. לא להרים במקומו. אחכ הוא בא לבקש משהו? אני בכלל לא עונה לבקשה, כל עוד זה לא מקרה חירום - תרים את העטיפה לפח. שיחזור על הבקשה/שאלה/סיפור גם 50 פעם - "קשה לי לשמוע כשהעטיפה לא בפח". זהו. אחרי שהעטיפה בפח אני פנויה לשמוע.
ובפעם הבאה שמבקשים הייתי אומרת שהם לא יכולים לקבל כרגע כי הם לא יודעים לזרוק את העטיפה לפח. אם אתם נותנים פעם ביום נגיד - אז יום אחד שלא יקבלו.
יש להם דמי כיס או משהו? אם כן הייתי מבהירה שאם הם הורסים משהו, דמי הכיס שלהם ישלמו על התיקון/קניית חדש.
ילד שגוזר, מתייחסת אליו כמו לבן שנתיים - שמה את המספריים רחוק מהישג ידו ומסבירה לו, אתה לא מסוגל להבין איך משתמשים בזה אז אתה לא יכול לגעת בהם.
נשמע שאת מפחדת לענות להם ומרגישה שהכל קורה לך ולא בשליטתך.
אל תפחדי לדבר. אל תפחדי לומר לא. את האמא בבית.
אל תפחדי להרוג להם את יצר הסקרנות או משהו כזה. בשלב הזה הם צריכים קודם כל גבולות.
גם הילדים שלי לא אוהבים לישון לבד, אבל יש גבול לכמות הזמן שאני אשב לידם. אחרי כמה פעמים של הרדמה שלקחה שעות התחלתי להגיד להם אני פה לרבע שעה ויוצאת מהחדר, ואז הולכת. אני מבינה את הפחד, אני פה בחדר ליד ואני אחזור. אם מפחדים אומרים שוב קריאת שמע. (זה רק במקרה שאני יודעת שמדובר בתירוץ. אם יש פחד אמיתי כן אשב שם. אבל נשמע שאת יותר עסוקה בפחד שזה פחד אמיתי ולא שזה באמת המצב). יוצאים מהמיטה? שיצאו. הם לא יכולים לאכול כי ארוחת הערב שלהם הסתיימה. לא יכולים לצפות בטלויזיה (כן, גם אם זה אומר שאתם תכבו את מה שאתם רואים עד שהם יבינו שאין עכשיו) ואתם לא יכולים לשמוע סיפורים או בקשות כי זה זמן שינה.
למה בעצם לא לחזור להדרכה?
נשמע שהקושי העיקרי שלכם הוא לא ההבנה מה לעשות, אלא ההבנה שבכלל יש אופציה לעשות משהו
'זורקים עטיפות של סוכריות וופלים על הרצפה'
את אומרת
'אתם לא יודעים איפה הפח'
גם הבן שלי זורק לעיתים על הרצפה
ואז אני מבקשת שהוא ישים בפח
לרוב הוא שם בפח
ההבדלים בין 2 הסיטואציות:
1. אני לא כועסת/ מופתעת מהסיטואציה (כי היא תואמת גיל)
את כנראה כועסת/ מופתעת
2. אני מבקשת בצורה נעימה ברורה אסרטיבית ונטולת שיפוטיות
המשפט שלך לא מספיק ברור לילד
(כן הוא יודע איפה הפח
אז מה)
לכן אצלי הסיטואציה היא שגרתית יוצרת שיח תקין של הורה ילד
ומסתיימת (כמעט) תמיד בנעימות (אם הילד עייף/ מתוסכל ולא זורק לפח
אני אעשה זאת)
תקבילי את הסיטואציה הזו לכל האינטרקציות ביניכם
את צריכה לתקן את האינטרקציה
ולא הם
הם ילדים
החלק שלהם מזערי לעומת שלך
הדגש המשמעותי הוא על האינטראקציה
ילדים הם ילדים
הם ממש לא תמיד עושים מה שמבקשים גם בגילאים גדולים יותר
אבל הקשר שלנו ישאר תמיד ללא תנאי
האם אנחנו שומרים על קשר טוב והרעפת אהבה ללא תנאי יחד עם עין טובה
בלי קשר לילדים, אנשים לא עושים דברים נגדנו הם מנסים להציל את עצמם
וגם אצלי הם רואים בפלאפון כל מיני דברים.
גם אצלנו לפעמים זורקים לרצפה, אז אני פשוט אוצרת לזרוק לפח.
אם הם מתחצפים הם הולכים לחדר.
ואם מישהו מאוד מתחצף אז אני לוקחת ממתק מקופסת הממתקים שלו, וזורקת. לרוב אין צורך כי זה מאפס אותם
אבל השאלה היא איך הם חווים אותך מהבוקר. האם את נלחמת איתם, או שאת זורמת איתם, מעלימה עיןממה שלא הכרחי (נגיד היום הבן שלי על הבוקר פתח חבילת שוקולד ולקח חתיכה גדולה. את החפיסה הפתוחה לקחתי לו פיזית, ואת מה שכבר חתך לעצמו- העלמתי עין)
על אוכל אני פחות עומדת עליהם, על התחצפויות כן. כי התחצפות זה ערעור על ההיררכיה בינינו, ועל זה אני אעמוד איתם.
מה זה אומר בפועל? כל מה שאת מכירה מעצמך כמורה.
כן, זה לפעמים אומר גם צעקות.
כשאת כועסת- תכעסי.
אל תפחדי "לפתוח מולם זירה". להילחם- בשבילם.
להגיד לו בפירוש- אתה לא מדבר אליי ככה. תבקש סליחה.
להיות רצינית ולעמוד מאחוריי הדברים.
מי שלא מדבר אלייך יפה- את עוצרת ומטפלת עד הסוף.
וזה אומר שלא יהיה שקט בבית. אבל זה לטובת הילד.
איך את מתמודדת עם במשמעת בכיתה?
שיכול להיות שטיפול אישי בשבילך יכול אולי לעזור יותר מהדרכת הורים (אצלי זה היה ככה, שטיפול בשבילי קידם אותי בהורות בצורה מדהימה)
לקבל עזרה של מישהי בלעצור רגע מהמירוץ המטורף של החיים, להבין מה את רוצה מהם ואיך את גורמת לזה לקרות. לתעדף מה הכי חשוב לך ומה פחות ויחכה כרגע כי אי אפשר הכל ביחד. לשחרר את המחשבות שלא נכונות לך ולא מקדמות לך ןלנסות להכניס אחרות במקומם
לי עזר ממש טיפול אצל עובדת סוציאלית בגישה של cbt. ממליצה ממש לנסות גם.
אבל אצלנו העניין הוא מול ילד אחד.
השניים האחרים לא כאלה.
מה שעוזר אצלי בהתקפי עצבים וחוצפה שלו זה רגע לרדת אליו לגובה העיניים ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ושזה מה שאמא החליטה וזהו.
הוא יכול לצרוח
הוא יכול להשתגע.
אני לא אסכים שיזרוק לי חפצים.
ואני לא אסכים שידבר לא יפה.
אנחנו ממש ממש עומדים על הדברים האלה.
וגם הוא מקלל אותנו. אומר ששונא אותנו. ואומר שהוא עוזב את המשפחה.
אבל זו הדרך שלו כנראה לבקש תשומת לב.
על קללות אני לא עוברת בשתיקה.
ואני אומרת לו הרבה שגם אם הוא שונא אותנו אנחנו אוהבים אותו.
מה גם שאני יכולה קצת להבין אותו. אני גם הייתי עם זעם מאד גדול בתור ילדה.
באיזור כיתה ו התאזן לי אחרי טיפול פסיכולוגי.
ומשהו נוסף. אני לא חושבת שאני מפנקת אותו. ואני לא רוצה שיגדלו פה כמו חיילים בצבא.
זה הבית שלהם.
נכון, יש בבית חוקים. אבל יש גם פינוקים.
וזה בסדר גמור.
"נולדים" ככה, וזה לא קשור להתנהגות של ההורים שלהם.
אז אל תלקי את עצמך... לילדים שלך יש אופי מסוים, וכנראה הוא מתנגש עם האופי שלכם, ולכן קשה לכם יותר.
וזו הסיבה שאני לא בטוחה שטיפים מכאלה "שהולך להן" יצליחו לעזור לך, פשוט כי האופי של הילדים שלהן שונה, וגם האופי שלהן שונה.
אם כבר, אז בקשי טיפים מכאלה שהסתבכו, ואז למדו דרך איך להתנהל עם הילדים בצורה נכונה.
אבל שוב - הכי חשוב בלי הלקאה עצמית. כי שמלקים את עצמנו אנחנו רק נופלים יותר לייאוש, ואין יכולת לצאת ממנו ולהשתפר...
אני מותשת
אני לא האמא שרציתי להיות
יש לי נקיפות מצפון בכמויות
אני מוצאת את עצמי מגיבה בצורות קשוחות
לילד בן 4.5 ולילדון בן שנתיים.
כאילו מצפה מהם להבין שגם לי יש צרכים, לדחות סיפוקים, למצוא לעצמם תעסוקה..
אני שונאת את עצמי על זה
רוב הזמן אין לי מספיק אנרגיות להמציא את עצמי ולהמציא שגרה בתוך הכאוס הזה.
גם אני משועממת, ורעבה, ועייפה וגם מוטרדת.
רוב הזמן עמוסה ועסוקה בלהצליח להיות גם בעבודה עם נסיעות בינעירוניות שמלחיצות אותי, גם עם הילדים, גם בתפעול הבית- בישולים, כביסות, ניקיון בסיסי ועוד.
בהחלפת משמרות עם בן הזוג, כך שגם הזוגיות נדחקת לפינה ומרגישה שאין לי מספיק מקום לאיוורור של תחושות, רגשות ועומס..
בן ה 4.5 מתנהג כמו תינוק (עוד לפני המלחמה הנוכחית), כזה needy.. צריך שאעסיק אותו, שאלביש אותו, שאאכיל אותו, שאלך איתו לשירותים. מבקש ודורש כל דבר ביללות.
כל כניסה למיטה בערב, כשהוא כבר שפוך מעייפות הוא מתחיל להשתולל. כל ערב מסתיים בהשכבה מבאסת עם משפטים קשים ואיומים.
אוף
ונכון, אני בסוף הריון, מותשת פיזית עוד לפני המלחמה הזו. אבל מרגישה אמא נוראית.
תודה למי שקראה עד פה
חוץ מלפרוק שזה חשוב בפני עצמו,
אשמח לנקודות מבט ולעצות בשבילי איך לא רק לשרוד את התקופה, אלא גם להצליח לא לסבול בה ולא לגרום לילדים שלי סבל
חוסרת לעקוב מהניק שלי
ממד בבית יש לכם לפחות?
אותי רק תפס ההשכבה של הגדול, תשכיבי אותו מוקדם יותר יהיה לך קל יותר
וחיבוק גדול
ב"ה מליון פעם יש לנו ממד, שזו ברכה עצומה.
אני משכיבה סביב 18:45
גם ככה הוא קם מוקדם, אם אשכיב אותו קודם הוא יקום ב 4:00 בבוקר. מניסיון
או עוד מלפני.
הריון הוא זמן קשוח שאנחנו הרבה פעמים חסרות סבלנות וקצרות, ובטח בזמן של מלחמה שהכל יותר אינטנסיבי.
אבל אם זו תחושה שמלווה את ההורות שלך באופן כללי מציעה ללכת להדרכת הורים על מנת לרכוש כלים להתנהלות הורית נכונה ויעילה
מלחמה מוציאה משגרה, חודש תשיעי זה קשוח לגמרי. השילוב יוצר באמת חוויה ממש מורכבת.
ממליצה לנסות להסתייע בדברים שהמדריכה עזרה לך וגם להיות עם הרבה חמלה עצמית, בעז"ה הדברים ישתפרו אחרי הלידה והמלחמה.
וגם, אם עדיין יהיה קושי שווה לחזור להמשך הדרכה
וגם הבהירו לנו שאי הגעה ככל הנראה יפגע בשכר
.אז כמה שהחשש מהנסיעות קשוח, אני עושה כמיטב יכולתי להגיע חלקית
לא קופצים למסקנות בזמן משבר, זה דבר ראשון ובסיסי.
ועכשיו זו שעת חירום, אז הכי הגיוני שקשה ובלתי נסבל
אבל נסי לא לצבוע את המצב הכללי על פי מה שקורה בשבועיים האחרונים.
ועכשיו באופן כללי - אני ראיתי שהיכולת שלי להיות אמא טובה, קשורה לשני דברים:
א. חמלה ועין טובה על עצמי
ב. בחירה ומעבר ממצב "לשרוד את החיים" למצב של "ניהול החיים שלי ובחירה באתגרים"
לגבי חמלה - ראיתי שאני שופטת את עצמי מאוד מאוד לחומרה. מציבה לעצמי סטנדרט שלפיו אמא טובה = אמא שלא כועסת אף פעם, שיש לה סבלנות נצחית לילדים שלה. זה גם לא אפשרי, וגם מציב לילדים מודל מושלמות שאני לא בהכרח רוצה שהם יגדלו לאורו. אז אני משתדלת הסתכל על תמונה מלאה, ולא רק על רגעים ספציפיים. ואם טעיתי, מנצלת את זה בשביל ללמד את הילדים גם חמלה על עצמם, ושרגשות כמו כעס או חוסר סבלנות הם חלק מהחיים.
לגבי בחירה - הבנתי שאני במצב מאוד כועס על העולם, כי הרגשתי שהתגלגלתי למצבים המאתגרים ולא באמת בחרתי בהם. ילדים, לימודים, עבודה, הכל ביחד. אז עשיתי עבודה של בחירה. מצד אחד לקחת אחריות על הבחירות שכבר עשיתי, ולקבל אותן באהבה. מצד שני, להבא להסתכל על החלטות משמעותיות ולבחור בלב שלם בהתאם למה שמתאים לי, ולא בהתאם לסביבה שלי. התחלתי לבחור גם בי, ולא רק בילדים. מתוך הבנה שזה מה שייתן לי כוח להיות אמא טובה יותר. אני מוסיפה במהלך השבוע נקודות זמן שהן שלי, שאני עושה בהן דברים שעושים לי טוב. אני לא ממהרת להוסיף על עצמי עומס אם אני חושבת שזה יכניס אותי למירוץ (נגיד פעם הייתי הראשונה להתנדב לכל דבר, כי לא נעים. ביום אני מפעילה שיקול דעת ולפעמים בוחרת שלא, כדי שאוכל לנשום). אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות, אבל חושבת שהדוגמא זה לא העניין. לי מה שבעיקר עזר זה שינוי התפיסה, לתפיסה של בחירה. הבנה שבחרתי בחיים האלו, שאם יש קושי זה חלק מהבחירה והוא מזמן התמודדות ולמידה, ושבכל נקודה יש לנו אפשרות לבחור ולהחליט את סדרי העדיפויות שלנו, גם אם זה לפעמים דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאוד מאוד הקל עליי
אקרא בטח שוב ושוב.
בכל אופן מסכימה שדברים שיעשו לי טוב וימלאו אותי יאפשרו לי להיות טובה יותר גם כלפיהם. אבל בתקופה זו זה כמעט בלתי אפשרי.
לגבי בלתי אפשרי - יש לי אמירה מעצבנת, אבל אני חושבת שברוב המקרים היא נכונה - לרוב בלתי אפשרי קשור להגבלות שאנחנו שמים לעצמנו בראש, ולא כי באמת באמת אין שום מוצא (זה קצת קשור לעמדת הבחירה, אצלי זה ההבדל בין להרגיש קורבן ואז להרגיש מסכנה ואומללה וכועסת, לבין לנסות לבחור גם בתוך מציאות מאתגרת). ואני יודעת שאם מישהו היה אומר לי את זה, באוטומט זה היה מעצבן אותי והייתי מגלגלת עיניים. אבל אם בא לך, מוזמנת להמשיך לקרוא.
זה לא אומר שאפשר לעשות הכל, כן? באמת המציאות עכשיו לא מאפשרת לצאת לנופש על חוף הים ולהשאיר הכל מאחור. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מרחב כלשהו של בחירה שאולי יאפשר להכניס קצת אוויר (גם אם לא המון).
אני רק אתן דוגמה, ברור שזה מצריך התאמות למצב שלך.
אני מאוד אוהבת לצבוע, בתחילת המלחמה בעלי היה המון במילואים, והרגשתי שנגמר לי האוויר. קניתי לי חוברת צביעה וצבעי עיפרון, ואחרי שהילדים היו הולכים לישון, למרות כל הבית מסביב, הייתי שמה סטופר לחצי שעה וצובעת. סתם כדי לנשום.
עכשיו נגיד אני עושה את זה עם הילדים, הם עם החוברות שלהם, ואני עם החוברת שלי.
היום שמתי לילדים סרט, למרות שבדרך כלל לא רואים במהלך השבוע, והלכתי קצת לישון.
עכשיו נגיד הבית כאן די מבולגן, אבל אני בוחרת לשבת על הספה ולבהות כדי להחזיר לעצמי נשימה.
דווקא במלחמה (אני מתכוונת בשנתיים וחצי האחרונות), עם כל העומס, חזרתי לקרוא כי זה משמח אותי. אפילו אם זה רבע שעה לפני השינה. אפילו אם זה אומר שאלך לישון קצת יותר מאוחר. רבע שעה טכנית זה לא הרבה, אבל זה יכול לעשות הרבה הבדל בתחושה.
מבחינת ניקיון - שטיפת כלים רק פעם ביום, אני או בעלי. בשאר הזמן הכיור מלא, אין מה לעשות. לפעמים נשארים כלים מהיום למחר. והרבה פעמים חד פעמי.
הספות כאן באופן קבוע עם אוסף חפצים מצטבר, אני לא מתעקשת על הסדר הזה.
קיפול כביסה - פעם ביומיים, שלשה, מנצלת את זה יחד עם סרט שכיף לי לראות. בשאר הזמן יש כאן ערימות ואני שולפת משם.
כשכן מסדרים ומנקים את הבית, אפשר לנצל את זה לזמן זוגי. לסדר יחד ואז גם לדבר תוך כדי.
נכון שלא הכי רומנטי, אבל על הצורך של שיתוף זה יכול לענות
בן 4.5 הוא קצת בייבי בפני עצמו
והתיאור עליו הוא די קלאסי
ועוד תינוק בן שנתיים
והריון
ומלחמה
אין מה לצפות למשהו אחר
זה אובר ממש
אין איך לשרוד את זה בסבלנות/ בשפיות
אם רוצים הורות אחרת
צריך תנאים אחרים
וגם אז צריך לעשות עבודה משמעותית
אישית
הבנת מבט ותחושות של ילד
וגם תקשורת הורה ילד
עם ילדה בת 4 שדורשת תשומת לב... אצלי ראיתי שכמה שאני מצליחה יותר להביא לה את היחס והתשומת לב והזמן האישי מעצמי ככה היא פחות דורשת מעצמה, ואז זה גם פחות בכמות לפעמים וגם בצורות ובזמנים שמתאימים לי.
וההרדמות עובד לי הכי טוב סיפור או פודקאסט שהיא מקבלת כשהיא שוכבת במיטה...
אני מציעה ויוזמת, אבל זה לא עוזר עכשיו.
הוא פשוט משועמם נורא ולא יודע להעסיק את עצמו כמעט בכלל.
אם ישמע סיפור לפני השינה הוא כנראה לא יירדם מרוב שזה יעניין אותו כך היה בעבר לפחות אז הפסקנו
למה את מתכוונת לא יודע להעסיק את עצמו? הוא לא משחק לבד פשוט?
כדאי לדעתי להכין לך מלאי של פתרונות מהירים שכמה שיותר יפחיתו ממך עומס
זמן מסך, המון תעסוקות ןקשקושים שאפשר להוציא כל פעם משתעממים, להפחית סטנדרטים בבית כמה שיותר
ובאמת להיות בחמלה כלפי עצמך, את האמא הכי טובה שיש ועושה יותר מהמקסימום שלך בימים האמת לא קלים האלו🩷
'מדף שעמום'.
פיניתי מדף אחד ב זה פריה בסלון, ויש בו כל מיני דברים לקחת כשרוצים (חוברות עבודה, דפי גירוד, דברים כאלה) ועוד קופסא מלאה במשחקים אפשריים (פופיטים, סקוושים, סביבוני אורות- כאלה).
כשהם משתעממים אני שולחת אותם לשם, וזה ממש עוזר.
אפשר גם להכין 'קופסת שעמום' עם פתקי רעיונות מה אפשר לעשות (אצלנו מותר להם לשלוף 2 פתקים, אבל חייבים לעשות אחד מהם. יש שם גם דברים כמו לסדר את הספה, וגם לאכול ביסקוויט. אז הם תמיד מוציאים בתקווה לזכות בפרס... הם אוהבים את זה מאוד).
אל תצפי ליותר מדי גם מעצמך
זה עצבים מטורפים בגוף בלי קשר לאף אחד בעולם
הרבה זמן לא היינו אצל חמי וחמותי, ובעלי רוצה שניסע אליהם. רק מה- אנחנו גרים באיזור בלי הרבה אזעקות והם גרים במרכז....
כבר כמה שבתות רצינו ללכת אליהם, עוד לפני המלחמה ולא יצא, ושבת שעברה ממש הטלתי וטו על זה שניסע כי היה נראלי משוגע, והשבת אני ממש מתלבטת. אני יודעת שאת בעלי ממש ישמח שניסע אליהם, ויש להם ממ"ד בבית, אבל מהצד השני אם נגיע אליהם או שנישן בממ"ד (שנראלי פחות נחמד שכולם יגיעו אלינו באמצע הלילה וזה גם להזיז את מי שישן שם ברגיל) או שנישן במין יחידה קצת נפרדת שיש להם קומה למעלה שבדר"כ זה הכי נוח לנו, רק שקצת קשה לי לעלות במדרגות לאחרונה ובטח אם זה יהיה כמה פעמים בלילה למהר לממ"ד.
לנו בבית אין מרחב מוגן בכלל, אבל להורים שלי שגרים קרוב יש ממ"ד, ואני אצלם מתחילת המלחמה. לכל זה מצטרף גם הרקע שבעלי מאוד אוהב לנסוע להורים שלו (הגיוני סה"כ) ומבחינתו לנסוע אליהם כל שבת שניה, ובפועל מאז שהתחתנו אנחנו משתדלים לנסוע אליהם כל שלושה ארבעה שבועות אבל יותר לכיוון הארבעה פלוס בדר"כ, מכל מיני סיבות. ואם נוסיף לזה את פסח שמתקרב ואמא שלו לא אוהבת לארח קרוב לפסח, ואת זה שלא היינו מלא זמן וגם בפסח למרות שהיינו אמורים להיות אצלם לא בטוח שזה יצא לפועל זה יוצא די הרבה זמן שלא ניסע אליהם ואני יודעת שזה קשה לו, במיוחד שלהורים שלי אנחנו באים הרבה, כי הם קרובים וגם זורמים יותר.
אני ממש רוצה לעשות לו טוב ושניסע לשבת, אבל זה באמת מרגיש לי משוגע לנסוע מהבית שאין אזעקות למרכז. זה הגיוני? או שאני סתם מפחדת? בעלי בצבא עכשיו וקצת מנותק, אז הוא לא כ"כ יודע מה המצב בארץ, אז הוא בעצמו אומר שהוא לא יכול להחליט לפי מה שהוא מרגיש כי הוא לא חווה אזעקות כמעט בכלל
חשוב לי לציין שבעלי יסכים ממש אם אני אגיד לו שאני לא רוצה, ולא יתווכח אפילו או ינסה לשכנע אותי, אבל אני יודעת שהוא יתבאס ממש וגם יודעת שאני לא יכולה להבטיח לו שניסע בשבת הבאה
מה אתן אומרות? זה הגיוני לנסוע אליהם לשבת ואני סתם מפחדת?
אין לנו מקום לארח אפילו אותם, ויש עוד אחים רווקים בבית ואחות שאצלם בגלל שאין לה ממ"ד.
ובכללי לנו בבית אין מרחב מוגן בכלל, אז הם לא ירצו להגיע
אני מתלבטת אם להציע שניסע לאחותו, אבל זה גם נסיעה מסובכת יותר, גם יש להם יותר אזעקות מאצלנו (פחות מאשר במרכז אבל עדיין) וגם אני לא בטוחה שזה יחליף בשבילו את הצורך בנסיעה להורים
לק"י
גם הדרך, וגם זה שיש שם מלא אזעקות.
זה בעיקר הוא
אני חושבת שמה שמפריע זה קודם כל שאני רואה כמה זה חשוב לו, וגם שאני יוצאת הרעה שלא רוצה לנסוע להורים שלו... הוא מבחינתו לנסוע בכיף, והוא די משאיר לי את ההחלטה ולא מוכן להחליט. ואני לא יודעת אם הוא מוכן לנסוע למרות האזעקות או שהוא פשוט לא מודע למצב ולמה שהולך במרכז אז זה נראה לו סבבה לנסוע לשם (למרות שאמא שלו אמרה לו שהיו אצלם מלא אזעקות ולא מומלץ לבוא, אבל גם אמרה שאם אנחנו רוצים אנחנו מוזמנים)
פשוט לא נעים לי להיות זאת שמחליטה לא לנסוע להורים שלו למרות שאני יודעת שהוא מאוד רוצה, במיוחד שזה יוצא כבר כמה פעמים ולא משהו חד פעמי
לק"י
מבינה אותך.
אבל לא הייתי נוסעת....
בעז"ה זה ייגמר ותסעו.
זאת אחת הבעיות, שאני לא יכולה לדעת שניסע בקרוב. עד פסח הגיוני שאו שתהיה המלחמה או שאמא שלו תהיה בלחץ מהנקיונות ולא יהיה לך כוח לארח אותנו, ובפסח אני אמורה ללדת אז לא יודעת מתי יהיה לי כוח לנסוע אליהם לשבת
אולי אם הוא יחזור אני אציע לו, אבל האמת שאם הוא יחזור באמצע שבוע אנחנו כנראה נרצה לנצל את הזמן להיות ביחד
ואיך אתם מסתדרים עם זה? או שלבעלך זה לא מפריע
באמת הזמנים של הביחד שלכם הם יקרים
בעלי היה מאוד שמח ליסוע מצד שני הוא מבין את הסיטואציה..
בעיני זה הגיוני ממש לא ליסוע בסיטואציה כזאת.
כן מנסה לחשוב על פתרונות אחרים, אולי להזמין אליכם רק לאמצע שבוע או מוצ"ש, ואז מקסימום יורדים למקלט וזה לא אמצע הלילה..
בעלי רגיל מאחים שלו שמגיעים פעם בשבועיים אז לקח לו זמן להתרגל שאנחנו מגיעים פעם בכמה שבועות
מצד שני להורים שלי אנחנו מגיעים הרבה יותר כי הם קרובים אלינו והם גם סוג של ברירת מחדל כזאת. וזה כבר יוצא רצף די ארוך, לדעתי הפעם האחרונה שהיינו שם הייתה לפני יותר מחודש
התחתנו לפני פחות משנה ורק בהתחלה ממש הוא היה בראש של כל שבועיים, עד שהוא ראה שזה פשוט לא רלוונטי ולא קורה כי זה באמת קצת מוגזם...
ולא הייתי נוסעת אם אצלי אין אזעקות ואצלם כן
הייתי מבינה מאוד את הרצון של בעלי אבל מסבירה לו מה הסיבה שמבחינתך לא כדאי.
בסוף החלטנו להישאר, בתקווה שנוכל לנסוע בקרוב, נקווה שלבעלי לא יהיה קשה מדי
בדרך כלל אנחנו אוכלים בבוקר לחם וחביתה.
את הלחם הוא לא כל כך אוכל, ומהחביתה כבר נמאס לו.
מחפשת רעיונות לדברים אחרים שאני יכולה לתת לו.
היום בבוקר הוא אכן יוגורט.
מה אפשר להוסיף ליוגורט כדי שיהיה יותר משביע?
אני אוכלת עם גרנולה, אבל זה לא מתאים לגיל שנתיים.
מה עוד אפשר לתת?
חצי פיתה עם חומוס/ גבינה
פנקייקים לא מאוד מתוקים, למרוח בפנים ממרח תמרים ולקפל על חצי ולחתוך למשולשים.
צלחת עם בננה חתוכה, תמר, תפוז, אגס.. מה שיש בבית. יוגורט
ביצה קשה ואבןקדו חתוך.
לחם מטוגן לא ניסיתי. נראה אולי אם הילדים האחרים ירצו.
כי לא מתחשק לי להכין בבוקר גם חביתה, גם מצה בריי וגם לחם מטוגן.
פיתה הוא גם לא אוכל בדרך כלל.
פנקייקים אני מכינה לפעמים בערב. אבל הילדים לא כל כך אוהבים.
אני יכולה לתת לו יוגורט עם בננה ותמרים. לא יודעת אם ירצה פירות אחרים.
ביצה קשה הוא אוהב. אבוקדו הוא אוכל לפעמים.
וכן גם עם גרנולה שמוציאה לו את כל החמוציות/שקדים אגוזים ועכו...
אז בתכלס זה רק קוואקר/שיבולת שועל
לפעמים מכינה לו פנקייק
לפעמים לחם מטוגן
לפעמים קאפקייק בננה/דלעת
יש לי קוואקר בבית, לא בגרנולה.
אפשר לתת את זה ככה, או שצריך להכין את זה איכשהו?
אולי אני יכולה לנסות להכין לו דייסה. לא יודעת אם יזרום.
מערבבת קווקאר עבה עם תרכיז תפוחים
פורסת בתבנית ומכניסה 20 דקות על חום נמוך (120-150) מעלות.
נותנים לזה להשחים אבל לא מדי.
אחרי שמתקרר שומרים בקופסה אטומה בארון.
בערבוב עם גרנולה לילד קטן הייתי נותנת לזה כמה דקות להתרכך בתוך היוגורט.
דייסת קווקאר אני מכינה מקווקאר דק.
שמה בכוס גדולה מעט קווקאר, שופכים על זה מים רותחים ישירות.
מערבבים, נותנים לזה לנוח כמה דקות כשזה מכוסה (בדומה להכנה של קוסקוס בשקית)
שמים קצת תרכיז תפוחים או דבש או סילאן,
תוספות מה שאוהבים (הולך טוב בננה ותמר)
מבחינת מרקם זה תלוי איך שאוהבים.
אפשר נוזלי ואפשר יותר מוקשה.
ראיתי שהוא אוהב ביצה קשה.
אפשר להכין סלט ביצים בשביל הגיוון.
בתיאבון!
טונה ילדים ממש אוהבים, הבן שלי אוכל סלט טונה לבד, בלי הלחם..
טוסט
ביצה קשה
פנקייק
טונה הוא אוהב. אוכל לפעמים בערב.
האמת שהתרופה האחרונה פחות, אז אני יכולה לתת לו בבוקר במקום.
וגם ביצה קשה.
טוסט הוא אוכל בערב. אני יכולה לתת ביום שיש משהו אחר. גם את זה לא תמיד הוא אוכל יפה.
כמובן לתבל עם קצת מלח…
ניסית פיתה, לחמניה וכדו'?
אולי פסטה וירקות?
גם פיתה ולחמניה הוא פחות אוכל.
פסטה הוא אוכל יותר בצהריים או בערב.
ולהוסיף.
חתיכות פרי קטנות.
טונה
גבינה צהובה או לבנה
אבוקדו
לחם עם טחינה/ חומוס ומלפפון
