יש לי ילדה בת 5,
שמאוד מאוד מאוד השמינה לאחרונה
ורק בשנתיים האחרונות
מסתכלת על תמונות מלפני שנתיים וזה לא נראה אותה ילדה
וזה נראה כאילו זה כל הזמן עולה ועולה
לצערי...
כמובן שזה ממש כואב לי
ומפריע לי
אני מנסה לשחרר..
יש לי הרגשה שזה כן יושב על משהו רגשי
כאילו צורך שלה להתמלאות במשהו
(במקרה פה זה אוכל )
הלכתנו לתזונאית
כמובן המלצות על אוכל
שאני מכירה הכל ומודעת להכל
מתלבטת מה לפנות ומה לעשות
למטפלת רגשית??
אולי לאיזה סוג של ספורט??
יש במכבי קבוצות לילדים , מישהי מכירה?
האם צורך בביטחון, בילוי, סקרנות לטעמים (חוויה חושית)
צריך לזהות את הצורך הפנימי ולתת לו מענה.. לא שזה קל אבל לא חושבת שפתרון עוקף כמו ספורט יעזור כשיש פה איזה משהו שצריך למלא.
חוץ מרכיבי המזון כדאי לשים לב גם להרגלי אכילה נכונים.
זא מרגישה שמשהו חסר לה...
זה כמו בנא שיהיה עצוב ממשהו ויאכל כפיצוי
ספרוט וכו זה לא פתרון אבל זה חשוב לשמירה על הגוף
כולם במשקל תקין לגמרי
ולכן זה ככ בולט
היא לא ממש נראית חלק מהמשפחה
וזה עוד נושא שכואב לי
ומאוד יכול להיות שגם לה...
(קרו כבר הרבה מקרים ששאלו בפליאה אם היא גם שלנו.. כי היא ככ לא נראית קשורה)
והיא אוכלת מה שנותנים לה פלוס פלוס
למשל
אוכלת ארוחת ערב
אחכ אחיה הגדול חוזר מתישבת גם איתו
אחכ בעלי חוזר
מתישבת גם איתו
כל פעם חוטפת משהו
ואני מצד אחד לא רוצה להגביל
ורואה עד כמה זה משפיע עליה לא טוב
מצד שני...
בנוכחותה הייתי אומרת את בטח שואלת כי היא כ"כ יפה ומיוחדת ואת לא מבינה איך מהורים כ"כ רגילים יצאה ילדה כ"כ יפה.
או אולי, מה את לא שמה לב שהיא יפה כמו אמא?
לא בטוח שזה הכי נכון לומר, זה מה שעולה לי לראש עכשיו.
בכל מקרה, כדאי להדוף את זה לחלוטין.
אין לי עצות אחרות. סליחה. בהצלחה.
בביקור הראשון הנהנתי לכל ההרצאה על ההרגלים
ואחכ כבר שתקתי
יש אנשים שלא מתחילה איתם
את השהות איתו?
אולי אם יתנו לה יחס שלא כולל אוכל, הצורך בשייכות יתמלא ללא צורך לאכול עם אותו אחד.
בנוסף, ילדה בת 5 אחרי ארוחת ערב צריך להיות סדר פעולות שמובילות לשינה.
כלומר בלי קשר להשמנה, לא חושבת שצריך לאפשר לילדה בת 5 לאכול 3 פעמים בערב אחד. זה הרבה כלים ולכלוך ובלאגן..
אולי כדאי ליצור ארוחות ערב משותפות בשעה שכולם כבר מתכנסים הביתה.
לפעמים זה קשה כשיש קטנטנים,
אז אולי יש שתי ארוחות- הקטנים ממש שאח"כ הולכים לישון, ואז יותר מאוחר כשאבא מגיע אז גם את והאח אוכלים ביחד אחרי שהקטנטנים כבר נרדמו.
והיא יכולה לבחור אם לאכול עם הקטנים וללכת לישון או לאכול עם הגדולים אם ממילא זו שעה שהיא ערה בה.
כלומר הייתי כן מנסה לנהל סדר יום ברור. היא עדיין בגיל שההורים מחליטים מתי זמן ארוחה ומתי זמן מקלחת ומתי זמן סיפור.
ובמקביל למלא את הצורך בקרבה ושייכות שלא דרך אוכל אלא דרך פעילות אחרת.
מה לגבי שאר בני משפחה? הם במשקל תקין?
לגבי תזונה בגיל חמש, היא לגמרי בידי הורים. ילד בגיל הזה לא קונה אוכל ולא מבשל, הוא אוכל את מה שנותנים לו.
בגיל חמש כבר אמורים להיות חוגים , תבדקי במתנ"ס , באזור שלנו יש גם ריקוד וגם אומנות לחימה
והרופאה טענה שזה עדיין לא סיבה לכזו השמנה
ולכן נראה לה לא קשור
וכנראה שאני אשמה בהרגלים שהקניתי לה...
מיותר לציין שדי נעלבתי...
למה היא החליטה שהקניתי הרגלים לא נכונים?
ואולי שתבדוק לפני מה המצב וכו?
ישר מפילים על ההורים/ הבנא עצמו
יש גם ענין של גנטיקה ופנים רגשיים בסיפור הזה\והאשמות בכא לדעתי לא יועילו
אבל פה זה סיפור אחר...
מה עוד צריך לבדוק?
ועל מה לשים דגש כשאני מבקשת בדיקות?
היא הפנתה לבדיקות
תוך כדי הרצאה כמה אנחנו כנראה לא מבינים בהרגלי אכילה
(שנינו רזים... למרות שזה לא אומר על הרגלים)
והשהגיעו תוצאות התק'שרה לעדכן ואמרה שרוצה שנחזור עליהם עוד חודש
למרות שלדעתה זה מהרגלים לא נכונים
חזרנו על הבדיקות של הבלוטה
ועדין זה נשאר אותו הדבר
לא ירד ולא עלה
אז התקשרה להגיד שכמו שחשבה שכנראה זה מהרגלים לא נכונים...
לא יודעת לעזור לך
אבל הגישה שלה ממש מתנשאת ולא לעניין
לא חושבת שלילדה בת 5 יכולים להיות הרגלים כ"כ חריגים
נראה לי לפני שאתם מתעמקים בקטע הרגשי כדאי לבדוק לעומק אם יש משהו גופני שגורם לה לרצות לאכול.
נראה לי גם צריך לגשת לילדה ממש בזהירות
שלא תתפתח לה הפרעת אכילה כי כל העולם מסתכל לה על הצלחת...
הרגילה שלה...
כל המשפח בערך מדברת לידה...
ולא יודעת למה אבל נראה לי לאחרומה מוגזם הרצון שלה לאוכל...
זה קלאסי קלאסי קלאסי להפרעה בתפקוד של בלוטת התריס
בלוטת התריס בין השאר אחראית על הורמונים של חילוף חומרים
ככה שאם משהו משובש, הגיוני מאוד שיש לה צורך לאכול יותר
אז שום הפרעת אכילה ושום כלום
אם אין תור לאנדוקרינולוג בקרוב תמצאי רופא ילדים אחר להתייעץ איתו בינתיים
ואם אין ויש לך רופא משפחה שאת סומכת עליו אז תלכי אליו.
ותור לאנדוקרינולוג.
הייתי מנסה לעקוב לעצמי מה היא אוכלת מתי וכמה, ולא לדבר על זה מילה. מקסימום לשאול אותה אם היא שבעה כבר או לא. ילד לא ידחוף לעצמו אוכל כשהוא שבע.
תחשבי על זה שכמו שבהריון לפעמים יש צורך משמעותי לאכול, ככה זה יכול להיות גם לילד אם משהו לא תקין הורמונלית
את אמא אלופה שהלכת לבדוק, וערך גבולי זה דבר שצריך בדיקה )במיוחד אם חזר על עצמו)
אז תרגיעי את הילדה ואותך, תעשו בירור רפואי רציני ותמצאי רופאת ילדים אחרת...
אצל ילדים לא משפיעה על רעב והשמנה כמו אצל מבוגרים. ז״א, הביטויים הפיזיים שלה שונים
מציעה לך לקרוא על זה
אני כן הייתי לוקחת את זה למקום של הרגלים רגע. יש ארוחת ערב בשעה x, סדר ערב ואחריו הולכים לישון
אם היא רואה אנשים אחרים אוכלים, זה לא מחייב שזו הזמנה לארוחה גם בשבילה.
ואם היא רוצה לשבת שוב אחרי ארוחת ערב, הייתי מציעה רק ירקות או מרק דל פחמימות
לוודא כמובן שהיא אוכלת ארוחה משביעה ושותה מספיק מים. עייפות יכולה לגרום לתחושה מדומה של רעב כי הגוף צריך אנרגיה.
לגבי הכיוון התזונתי - האם יש לכם הרבה חטיפים בבית? הרבה עוגות ומתוקים? הכוונה לא שתעני פה אלא שתחליטו ביניכם אם אפשר להקפיד יותר מה להכניס הביתה. לא במובן של דיאטה אלא של הקפדה על בריאות ואוכל מזין.
וגם נשמעת מאוד לא מקצועית,
אם יש שינוי ממה שהיה בעבר וחוץ מזה איכשהו לכל המשפחה והאחים כנראה יש 'הרגלים נכונים' ורק היא יוצאת דופן, נשמע שצריך לשלול קודם כל גורם רפואי.
לצערי לא יודעת להמליץ ספציפי , מצטרפת להמלצה על אנדוקרינולוג, ואולי לנסות להתייעץ גם עם רופא ילדים/משפחה טוב ומומלץ, שלא ייתן הרגשה שהוא מזלזל בך.
על קבוצה לילדים מותאמת גם בגילאים קטנים.
שווה לך לברר.
כל הרגשי האלו - האמת אני פחות מאמינה בהם
הדרך הנכונה היא ללמד את הילדה מודעות ויישום תזונה נכונה (מה/ כמה/ אכילה רגשית)
ולעזור לה לעשות ספורט באופן קבוע
אבל להשאיר את הבחירה בידיים שלה
יש ילדים (וגם מבוגרים) שיש להם תיאבון יתר והדרך הטובה ביותר לשמור על אכילה תקינה היא לימוד עצמי ואי התערבות של הסביבה
זה היה נראה לי סתם השמנה בלי סיבה
עכשיו אני כן רואה קפיצה בדרישה שלה לאוכל
ולכן מקשרת שכנראה בגלל שהסביבה מדברת...
ולא ממש מבינה איך להלך בין הטיפות פה
בין הכוונה להתערבות הוא:
1. השארת אפשרות הבחירה בידי הילד ולכבד כל בחירה שלו
2. שיח חיובי ולא שלילי
3. שיח נטול התניות
4. לוודא שכל הסביבה של הילד שומרת על כל הסעיפים
5. להתמיד בהכוונה, להבין שהתהליך מורכב עבור הילד ועלול להיות ממושך.
את רואה ביטויים רגשיים בעוד מובנים? כי אצל מבוגרים ונוער באמת אוכל ממלא פונקציה של חוסר רגשי, אבל אצל ילדים בדרך כלל זה לא ככה.
ראיתי שעשיתם לה בדיקות דם. אני חושבת שכדאי להתעקש ולהמשיך בבירור הזה - אצל אנדוקרינולוג ואולי אצל עוד רופאים. לא יודעת מה עוד יכול להשפיע על השמנה מוגזמת אצל ילדים, אבל בהחלט נשמע לי שצריך למצות את הכיוון הזה עד תום... ואם הרופאה נוטה להאשים את ההורים (מה שלא נשמע לי הגיוני), אז לחפש רופא ילדים אחר...
אבל הכי חשוב שתעבדי גם על עצמך לא להילחץ מזה ולא לשדר לה שהיא "פגומה" בגלל הממדים שלה. העניין של הניראות החיצונית צריך להיות אחרון במחשבות שלך בעניין...
חיבוק❤️
אבל גם נשמע שאת כאובה ומרגישה מאוד לא נוח מהעניין.
אז דבר ראשון חיבוק, זה באמת קשה ולא נעים לראות את אחד הילדים נכנס לאיזה לופ בעייתי כשהיכולת לעזור לו די מוגבלת.
ובעניין הזה, ההמלצה החוזרת שוב ושוב היא שההורים לא יגיעו למקום הזה של לספור לילד מה וכמה בדיוק הוא אוכל, ועוד יותר לא יתייגו את הילד בראש כבעייתי. כמו שאנחנו כחברה הרבה פחות לוקחים ללב אם ילד צריך משקפיים, וכהורים לא נסמן את הילד בתוך הראש כמתמודד ראייה או לא יודעת מה, אלא אנחנו שם לתת לו את מה שיכול לעזור לו, ולא נפגעים או לוקחים ללב או מרגישים כישלון כי צריך משקפיים. ככה גם בעניין השמנה. זה הילד שלי, הוא אוהב לאכול, אני כאן כדי לעזור לו לאכול מאוזן, אבל זה לא מפעיל אותי ואני לא נכנסת למלחמה בזה. לצורך העניין, להבין שיכול להיות שהוא יגדל וימשיך להיות דובי, וגם אז אני עדיין אהיה אמא שלו, אז עדיף לי להיות האמא שטוב שאהיה, ולא האמא השוטרת קלוריות שלו והמעקמת מבט כשהוא נהנה מאיזה מאכל מושחת כאחד האדם.
לשחרר באמת, וגם לא לתת לסביבה להפוך את זה לנושא שיחה. גם זה, לא מתוך לחץ. מישהו אומר 'שוב פעם את אוכלת' את הופכת את זה לנורמלי 'למה אם אתה היית רעב היית ממשיך לצום?' (אולי זו דוגמה מוגזמת, כמובן להגיד משהו שאת מסתדרת איתו, או פחות בוטה, אבל ניסיתי להסביר את הרעיון). ובמקביל להגיב כמו שהיית מגיבה לכל אחד אחר מבני הבית אם היית חושבת שמספיק לאכול עכשיו. נגיד, כבר קיבלת ארוחת ערב, ותוספת. את אמורה לשבוע מזה. אם את עוד רעבה את יכולה עכשיו ירק (לשים לב, אם היא באמת רעבה אז זה די סבל לא לתת לה קלוריות כשהיא צריכה. אבל אם ברור שהיא לא צריכה אז להגביל מה כן אפשר בכזה מצב). או המטבח סגור עכשיו זה כבר זמן לישון. או יש הבדל בין משעמם לי לאני רעבה, אם משעמם לך בואי נעשה משהו יחד או נחשוב מה את יכולה לעשות שיהיה מעניין.
מרגישה שלא ניסחתי מספיק ברור, מקוה שזה בכל זאת מובן. אה, וגם, תחמיאי לעצמך שאת אמא טובה!!!
שיהיה בהצלחה 🩷
אבל זו דעתי
ילד זה ילד זה ילד
בגיל הזה וגם בגילאים גדולים הם לא יודעים איך להתייחס לכל הרעשים מסביב. אבל הם רואים ומרגישים הכל!!!
אז ראשית כל לרדת מהילדה.
לא לדבר לא להעיר לא להציק וגם לא לחשוב על הנושא הזה כלום!!
ילדים מרגישים הכל
התחלתם ייעוץ רפואי אולי כדי להשלים אותו.
אבל לפי מה שאני קוראת. בגיל הזה לא להתייחס.
אין באמת משמעות להתייחסות לטובה. אם כבר להפך....
בקשר להרגלי אכילה אני לא יודעת למה הרופאה התכוונה. (וברור זהאמירה שלה לא יפה פוגענית!!)
אבל ממש לא בהכרח שהיא התכוונה רק לזה שאולי היא חוששת שהאכלתם אותו רק הממתקים.
לפעמים הרגלי אכילה לא נכונים זה גם נגיד המנעות מוקצנת ומוגזמת ממתוקים על כל סוגיהם.
וכן צריך בהחלט להמנע!! הכל מיותר ולא בריא.
אבל גם פה המנעות קיצונית יכולה לאחד לעבור חלק ולשני לעשות ריאקציה לנושא שברגע שהוא יראה כוס שתיה מתוקה הוא לא ישתה כוס הוא ישתה בקבוק .
לכן אני אישית לא הייתי משתגעת. כן הייתי חושפת במינון מאוד קטן פלוס הכנת אוכל בריא. ולא מונעת אכילה.
מבחינתי מניעת אכילה זה מתכון בטוח לאכילה מוגזמת בהזדמנות אחרת.
כן קטנה לשבת 2 (תלוי כמה אתם הכוונה למשפחה של כמה וכמה ילדים ) בקבוקי שתיה מתוקה.נניח מים בטעמים ולא קולה.
אומרת לכולם יש 2 בקבוקים. אחד לכל ארוחה. כולנו מתחלקים בשתיה. כל אחד כוס אחרי הדגים נניח.
הכוס תגמר והבקבוק יגמר,... אבל הילדים לא ירגישו שזה משהו בלתי מושג שברגע שיש אותו מתנפלים עליו בלי בקרה.
כמו כן ממתק לשבת. בערב שבת כל אחד מקבל שוקולד (זה הכי בריא מהממתקים)
שוב לא למדתי את הנושא אבל מרגיש לי הכי נכון בגיל הזה
אם כבר להפך
אמרה שבגיל הזה רק הרגלי אכילה לא נכונים יכולים להוביל להשמנה
שבהתחלה זה היה נראה סתם ילדה יותר עגולה מאחיה, לא שמנו לב לאכילה מוגזמת מאוד
ועם תאבון מאוד מוגבר
וגם לא במתוקים או ממתקים...
אז גם פנינו לרופאה כי לא היה נראה לנו שהיא אוכלת שונה מאחיה
במשך הזמן כן בולט מאוד התאבון המוגבר, ולכן בכלל פתחתי את האשכול
שכן מרגיש לי שזה רגשי מאז שהתחילו לדבר על זה
אז אולי הפתרון זה גם לא להתיעץ פה?
אבל באמת תודה לכל המעודדות!!!
רגיל לא מחפשים משהו חריג, כשמתחילים לחפש חריגות מוצאים אותם שוב ושוב.
השמנה מתרחשת מהאכילה ולא מדיבור על אכילה
אבל
דיבור לא נכון על אכילה יכול לגרום להגברת הבעיה באכילה
בעיניי כדי לעזור לילדה צריך קודם כל שמי שעוזר לה (ההורים והסביבה) לא יפתחו בעיה סביב האכילה שלה אלא יקבלו אותה בכל מצב
ורק אז אפשר ללמוד להכווין אותה בצורה נכונה
זה למצוא לה 2-3 חוגי ספורט מאוד אינטנסיביים כשאחד מהם זה שחיה. ברמה שיש לה פעילות גופנית רצינית כמעט כל יום.
כך גם הגוף שלה יצרוך את האוכל שהיא אוכלת גם השרירים שלה יתחזקו והיא תצטרך יותר קלוריות וגם היא תהיה במצב בריא יותר בגלל הפעילות הגופנית. ואישית לא הייתי אומרת מילה על הכמויות של האוכל אבל כשהיא מצטרפת לארוחות הנוספות אחרי שהיא כבר אכלה הייתי משתדלת שישאר רק קצת מהפחמימות ולהגיד לה שהיא יכולה כמה שהיא רוצה מהירק והחלבון אבל אין מספיק מהפסטה/אורז אז נשמור לאבא.
ולא הייתי שולית לשום קבוצה יעודית לירידה במשקל. הייתי חוששת שבגיל כזה הנזק גדול מהתועלת.
בהצלחה רבה!!
לא בהכרח רק המנעות ממתקים
ממתקים
או שתיה מתוקה
אז עניתי על זה
ועלו לי מחשבות. למה לילד אלרגי אנחנו נגיד בפשטות שאסור לו לאכול איקס, ווי, וכו' אבל לילד עם עודף משקל אנחנו לא נגביל. הרי ברור שהיא לא תגביל את עצמה וככל שזה נמשך כך המצב מחמיר. כי כיבה גדלה. לגבי , לא להגיד כלום . לילדה יש מראה והיא רואה ילדים אחרים , גם אם אף אחד לא יגיד כלום , היא עדיין תשים לב.
לגבי ספורט. בן אדם עם עודף משקל לא יכול לעשות ספורט כמו בן אדם רזה, לא יכול פיזית וגם לב שלו לא יעמוד בזה. זה אמור לבוא בהדרגה ובצורה מותאמת.
שבשנים האחרונות
מצאו שכשמעירים לילד על האכילה שלו. (באופן מוגזם לאחרים. למרות שאחרים אוכלים הרבה פחות והם לא צריכים לקבל הערה)
הנזק גדול על התועלת.
וכשמונעים מילד אלרגי מאכל - לא יצא מזה נזק
ובעיקר, מה נותנים בבית לאכול
לילדים שלי אני לחלוטין אומרת לא ומגבילה דברים שלא בריאים בעיניי, וגם - אין כמה ארוחות ערב. יש ארוחה אחת וזהו. ואנחנו נותנים דוגמה פה גם.
זה לא רק להם ולא לנו.
ברגע שמקשרים את זה להשמנה - זה יכול להיות בעייתי כי זה בדרכ מגיע עם ביקורת והביקורת היא הבעייתית, לא ההגבלה בעיניי.
2. באלרגיה התוצאה של האכילה היא מיידית ואז ברור לילד למה לא לאכול, בעודף משקל התוצאה לא מיידית וגם הרבה ילדים/ מבוגרים מעדיפים לאכול כרצונם ולשאת בתוצאה.
3. לילד אלרגי אפשר להציע מאכלים חילופיים, בעודף משקל אין מאכלים חילופיים.
4. התוצאה של הנ״ל: ילד אלרגי מפתח פחות חסכים מהאיסור לאכול, ילד עם עודף משקל עלול לפתח חסכים משמעותיים מהגבלה על אוכל. (שמעתי לא מעט אנשים מבוגרים בעלי עודף משקל שמדברים על חסכים מילדות בהקשר של אוכל וההתייחסות של ההורים והסביבה לנושא)
הם לא יכולים לעצור. מניסיון. התרגלתי לאכול הרבה.
ועל מנות בגודל נורמאלי אני מרגישה רעבה.
כמו עישון.
אנשים שמצליחים לעשות שינוי בתזונה או להפסיק לעשן
זה אכן קשה אבל אפשרי
ב"ה 3 חודשים אחרי לידה
הנקה מלאה
טבלתי 5 שבועות אחרי הלידה, דווקא הלך בקלות הייתי יכולה אפילו לפני לטבול.
אבל כשבוע אחרי התחילו כתמים ודימומים קטנים. חשבתי שזה מחזור אבל זה לא התפתח לשם, לצערי נאסרנו (בטעות).
אחרי כמה ימים עשיתי הפסק וביום של הטבילה (😪) אני קמה בבוקר ושוב כתמים ודימום, שמנענו ממני לטבול ורק אחרי כמה ימים הצלחתי לעשות שוב הפסק ולטבול.
היום, אחרי שבוע וקצת מהטבילה, אני שוב רואה כתמים, דימום קטן. למה?? אני לא מונעת. מה קורה? למה כל הזמן יש לי דימומים וכתמים?
אני לא יודעת אולי הפעם כן יתפתח למחזור אבל אני לא יכולה כבר לדמיין את עצמי שוב פעם אסורה. אולי יש לכן עצה בשבילי איך לעזור לגוף שלי לא להתחרפן הורמונלית ולהפסיק את הדימום הזה?
בלידה אמרו שהוציאו את כל השליה...
גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.
נבדקת אחרי הלידה?
מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.
מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%
גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם
וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.
גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.
שאריות שליה.
חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה
איך היה בהנקות הקודמות?
בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...
יש צוות של הבוקר וצוות צהרון בצהריים
סה"כ 7 נשים
מה אפשר לקנות כדי להראות הערכה אישית
כי הילדים ב"ה נהנים ומרוצים אבל שלא יקרע את הכיס?
בעייני כלום.
או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.
או כלום.
הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...
אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד.
אני כבר מאבדת את הראש
האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.
גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.
כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.
טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.
מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה
וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..
גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.
ולא עולה שקל
לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים
ולא מהבינה......
זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.
לא עוד כוס או קרם לחות לארון....
הבת שלי לאחרונה התחילה לאכול את השרוולים של הבגדים )אולי לכבוד השרוול הארוך(.
אני באמת חושבת שזה רגיש כי היא עוברת תקופה קצת מורכבת אבל אנחנו מטפלים בזה.
הענים הוא שזה גם קצת מגעיל אותי...
וגם באמת עכשיו חורף וקר! וזה לא מוצא חן בעיני.
י ש לכן רעיון למשהו?
שאלתי אותה מה יעזור לה לא לעשות את הז כי היא הורסת את הגדים החדשים והיפים שלה ואכפת לה מאד מזה...והיא אמרה שהיא רוצה מוצץ במקום...
אשמח לכל חוות דעת.
אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה
הייתי שוקלת להביא לה
אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...
יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.
בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...
❤️
חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.
זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?
ויכולות להשתנות במהלך השנים.
שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.
אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.
היא ממש אוהבת
אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...
איך זה יכול לעזור לי?
בנושא דיכאון/ דכדוך שלא עובר כמה חודשים אחרי לידה.
ואיך אני אמורה למצוא מטפלת כזאת? מאיפה משלמים?
אוף.
יש דרך הקופה
אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.
והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.
אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.
העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...
יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.
מה קורה בטיפול?
בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.
כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.
יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.
ועוד 2 נקודות חשובות:
ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.
ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.
ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.
ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.
אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.
וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.
וויטמינים סופר סופר חשוב.
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
אבל זה ממש תקין שתינוק רוצה כמה שיותר ידיים והנקה בימים הראשונים (וגם אח"כ)
ואני לא יודעת ולא מצליחה לקרוא נכון אם לא באמת רוצים לארח אותנו (משפחה גדולה עם פעוטות ובני 18 +-) וכביכול הזמינו אותנו כי לא התראנו כמעט שנה, ובכל זאת...סבא וסבתא והקטנים מתגעגעים.
או שבאמת שמחים בבואנו, ומצפים לבואנו, ומתגעגעים ומכינים בשבילנו את תבשילי השבת בשמחה.
לצערי אפשרות ראשונה נראית יותר, מקווה והלוואי שאני טועה, לא כיף ככה.
(מביאה גם תבשילים, חלות, קינוח) אבל הכל נראה שנו טוב בואו אין ברירה. פעם בשנה נראה אתכם.
מה אני יכולה לעשות שיהיה כיף לארח אותנו? כלומר שיהיה שווה לטרוח בשבילנו? שלא יסתכלו על הקטנים, והבלאגן, אלא על החוויה המשותפת, הכיף, האווירה איתנו.
(מידי פעם אומרת לילדים, תביאו לסבתא חיבוק, תציעו עזרה,(הגדולים תמיד עוזרים, מנקים, יוצאים עם הקטנים אבל עכשיו יהיה גשום, אין לאן לצאת) תקשיבו, תנו לסבתא את הספייס שלה וכו, אבל לא רוצה לומר שוב ושוב כי זה משדר שצריך להתאמץ כדי שיהיה כיף איתנו וירצו לארח אותנו אחת ל...)
השאלה איך עושים את זה טבעי? שסבא וסבתא יהנו בנוכחותנו, ובמוצ"ש יחשבו לעצמם באסה שהם הולכים (חחחח זה לא יקרה לעולם, הלוואי!!)
ממש קשה לבוא בכזו חוויה.
י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?
אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה
מאד אוהבת לארח
וגם אסור להביא כלום
התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב
)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(
אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם.
אולי רק בית מלון ...חחח
אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.
כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.
זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...
זה באמת המון זמן…
כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.
אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.
אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)
להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?
גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.
מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲
אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..
בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.
ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה
תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..
אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.
את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.
אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.
לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.
דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.
ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.
אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין
סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.
תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.
אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה.
הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.
נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.
אז גם אירוח יכול להיות כך.
יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.
גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.
זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.
אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.
כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...
אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️
ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם
ואם הזמינו- אז אתם רצויים
וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך
אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך
אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה
קשה לארח
קשה להתארח
ובאופן כללי קשה להנות
זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה
לתת חיבוק, נשיקה
וללכת
(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)
ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"
שמותר שיהיה להם קשה
זה באמת קשה לארח,
קשה זה לא רע.
עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר
מאשר לנוח ולא להפגש.
כל עוד הם מציעים - זה טוב
גם בשבילם!
תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.
להתארח שבת שלמה
וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם
אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות
באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים
פגישות קצרות ולעניין
וגם הן לא הנאה צרופה
זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.
וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.
ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.
1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר
2. תיאום ציפיות לפני הילדים
כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..
3. לשחרר קצת..
בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא
ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,
אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר
אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...
4. תביאי לך פינוקים
זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים
אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..
אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...
ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!
ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא
אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.
וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.
וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.
חיבוק 🤍
זוכרת ששאלת על זה באה"ה
וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"
יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..
זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין
וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..
אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.
להיות איתה❤️
האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?
הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.
תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.
ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️
תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.
גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).
הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...
בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.
מקווה שזה מעודד
רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.
אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.
או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?
ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.
אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'
אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי
שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...
תודה על ההתעניינות
ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
מאוד מפריע לה שהיא מוצצת (בת 9 וחצי) אבל לא מצליחה להיגמל.
היא כל הזמן אומרת לי בכעס "אמא למה לא קשרת לי את הידיים כשנולדת.." מצחיקה (יש לי גיסה שקשרה לבת שלה את היד בגיל ינקות והיא באמת הפסיקה למצוץ, אני לא העזתי לעשות את זה לבת שלי, אבל עכשיו היא ממש סובלת מזה)
אבל יש לכן טיפים איך לעזור לה להפסיק? ניסינו מרה, לא עזר.
יש לה כבר פצע באגודל מהמציצה וכואב לה.
אציין שהיא לא מוצצת בחוץ, בבית היד שלה דבוקה לפה.
זה עובר לבד בסוף?
שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.
לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.
חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.
בהצלחה
