אני שואבת כל בוקר צד אחד וצד שני מניקה ויוצא לי 90-100 מ״ל ומקפיאה

אם ארצה לצאת עם בקבוק אני צריכה לשאוב עוד במהלך היום כדי להגיע למנה..

הפסקת בגיל חצי שנה? איך? אכל ארוחות?

אבל את יכולה יומיים לשאוב ולא להקפיא, אם את רוצה לנסות לצאת. ולהקפיא את מה שלא תשתמשי בו (בהנחה שזה יישמר קר מספיק)

ואין לזה קשר להנקה.

מה הכוונה בדרך כלל ישנה 3-4 שעות?

זה ככה מאז שהיא נולדה? היום והלילה הפוכים? ניסית להפוך לה? יש סדר יום?

עריכה:

אם זה רק שבוע ככה-נשמע כמו קפיצת גדילה. לנשום עמוק זה יעבור- אין קשר להנקה. להשתדל לשמור על שגרה, קלףחי עזרה שתוכלי לישון ביום לפחות 4 שעות ברצף ותתפללי, בעזרת השם תוך שבוע שבועיים היא תחזור לעצמה והיא עשויה אפילו לישון לילות שלמים. אל ייאוש!

קודם כל מזל! המעבר לאמהות הוא שינוי דרסטי, פתאום מישהו תלוי בך, ואין שניה חופש מהתפקיד. זה קשה, אתה כל כך רוצה בזה ומבקך את זה אבל זה רצף של אתגרים. את בסדר. לאט לאט.

תתמקדי כרגע בתינוקת ובעצמך ולא בעתיד. כל ילד זה עולם וחוויה אחרים.

אין ספק שהנקה דורשת הרבה. אל תצטערי, היא הרוויחה עד עכשיו, וגם את.,ץ אבל זה בסדר לחשוב כל כמה זמן איך ממשיכים.

יש כאן את הלילות, ויש אחר הנקה בחוץ.

לגבי לילות: לא, אני לא מחליפה פיפי בלילה.

הרדמות: אני אישית הנקתי לפי צורך של הילד, בחודשים הראשונים שיונקים חוזרים לישון פחות מפריע לי אבל זו עייפות מצטברת .. יש שיגידו שאת כבר תכף יכולה להרגיל אותה להירדם בצורות אחרות.בעיקרון זה קצת מוקדם לגמול מהנקת לילה אלא אם היא לא מתעוררת (וגדלה תקין כמובן). אולי אם תרגילי אותה להירדם אחרת בערב היא גם תתעורר פחות בלילה. שווה להתייעץ עם טובים ממני בתחום.

הרבה בסביבתי שואבות ונותנות לאבא לתת בקבוק אחד בלילה, לי אישית היה קשה יותר לשאוב מלהננק, וההתעסקות עם בקבוק מעיקה עלי לא פחות מהנקות...

טעימות, ממש לא לפני 4 חודשים. ואז רק כשהיא מראה עניין-סקרנית כשאת אוכלת, מוציאה לשון ולקחת מכפית וכו'. טעימה ממש, כשמה, לא מורידים הנקה (או בקבוק) זו רק חשיפה. בערך ב6 חודשים אפשר כבר לתת ארוחה ולאו לאט ההתאמה לצמצם הנקות. לא מובטח שתרגישי את הירידה בהנקה בהתחלה. סבלנות...

אולי אם יש מיש שיכול להיות איתך ולהחזיק אותה כשהיא צריכה ידיים ולא הנקה יכול להקל. במיוחד ביציאות... אני הסתדרתי להניק בגילאים האלה בכל מקום. שוב, אצלי אף פעם לא היו שעות הנקה קבועות כך שתכנון לא עזר; הנקתי באוטו/על ספסל/ מבקשת כיסא ומפנה אותו מול קיר ליצור פינה שקטה. יצא לי בתא מדידה, בחדרי הנקה ייעודיים. אבל זה בהחלט לא מתאים לכולן. גם כאן נכנסת אופציית השאיבה, הנקה לפני יציאה והגבלת משך היציאה אם רלוונטי, או סינרי הנקה ענקיים שהם כמו עיגול ענק עם חור באמצע שהכל מכוסה אם יעזור לך להרגיש יותר בנוח.

תתייעצי עם חברות, קרובות משפחה, לפי צורך עם יועצת שינה או יועצת הנקה. בהצלחה למצוא את המסלול שלך!

ובעיקר לדבר ולגלות שהתחושות וההתלבטויות.. נורמאליות...

אני הרגשתי שהנקה מגבילה אותי בלילות/ ביום/ בחוץ

לכן שלבתי מראש תמ״ל ומאד מהר הפסקתי להניק

את הילד האחרון לא הנקתי בכלל

לא רציתי לשלם את מחיר המגבלה הזו

לגיטימי לגמרי להרגיש רגשות שליליים כלפי הנקה, יש בה בהחלט צדדים פחות טובים.

אקח את הטיפים שלכן

יצאתי הבוקר עם הקטנה לקניות זה עשה לי טוב למרות כל העייפות (הנקתי לפני יציאה וחזרתי בזמן ההנקה הבאה)

אני גם חושבת שזה הצטברות של חוסר שינה

אראה איך היא עד סוף השבוע.. במידת הצורך אתייעץ עם יועצת שינה/הנקה

יש סדר יום של הנקה-משחק-שינה

פחות שעות קבועות אבל אני מכוונת לשעות קבועות כמה שאפשר

כותבת לך איך זה אצלי -

אני ישנה יחד עם היונק, ולא מתעוררת כמעט וגם אם כן זה רק כדי לחבר וממשיכה לישון.

ממששש לא מחליפה טיטול בלילה.

מיניקה בכל מקום. כמובן מעדיפה בישיבה אבל כמעט תמיד אפשר לשבת על משהו, אפילו על הרצפה.

המקום היחיד שבו אין לי מקום נורמלי להיניק זה רמי לוי.

אז גם זה קיים.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר