3 ימים לבדיקת חמץ.
ההכנות לפסח בעיצומן.
קירצופים, ניקיונות, הכשרות, קניות, סידורים, ילדים, בית, בישולים ושאר הכנות.
טירוף.
ולכל זה מתווספת המלחמה, חוסר הוודאות, חוסר היציבות, חוסר האונים.
ואז:
האיש: מנקה את המקרר.
האישה: "למה אתה מנקה בצורה כזאת?! זה לא מספיק יסודי! אי אפשר להכשיר את הבית ככה! לא מעבירים מטלית וזהו!"
בום.
בלב של האיש באותו הרגע היה "בום".
אולי הוא אפילו לא שם לב לזה
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל היה כאן משהו
ובעקבות ה"משהו הזה", הוא מגיב:
"אני אנקה איך שאני רוצה!!!"
"ומה את כל הזמן מעירה לי?!"
"ואת....
ואת....
ואת...."
האישה שומעת את ההתקפה הזו
ובלב שלה גם מתיישב לו היטב-היטב בום משלה.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה בעוד יותר התקפה
להרים עוד יותר את הטון
או ללכת לחדר ולא לרצות להיות כאן בכלל,
לרצות להיעלם.
-----------------------------------------------
מקרה נוסף, מאותו השבוע העמוס:
האישה: באמצע קירצוף החדר
האיש: מגיע מהסידורים ורואה שאין שום דבר לאכול.
"למה אין פה משהו נורמלי לאכול בבית הזה?!"
למה את תמיד לא שמה לב לדברים החשובים באמת?!"
בלב של האישה: ובכן, יש בום.
היא אולי לא מודעת אליו,
היא אולי ממשיכה כרגיל,
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להרגיש שכל המאמצים שלה שקופים, שהיא שקופה בכלל,
שאולי לא אוהבים אותה, שאולי לא מעריכים אותה, שאולי לא אכפת ממנה בככלל.
הוא שם ואולי הוא גורם לה להגיב בחזרה: "סליחה?! אני יודעת בדיוק מה אני עושה! אל תבוא לפה ותגיד לי מה לעשות, הייתי באמצע קירצוף ובאתי מיד לאחר מכן להעמיד איזה סיר פתיתים, או לשלוח את כולם לפלאפל הקרוב, אני לא צריכה שוטר שיעמוד לי על הראש!
ובכלל מה אתה עשית היום שככה אתה מדבר?! כלום!"
ובלב של האיש: בום גדול.
אולי הוא אפילו לא שם לב אליו
אולי הוא ישר המשיך הלאה
אבל הוא שם.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש בתוך-תוכו אפס מאופס.
הוא שם ואולי גרם לו להרגיש שאשתו לא אוהבת אותו בכלל, או לא מעריכה אותו בכלל,
ובכללי שהוא לא יוצלח כזה
והוא נסגר
והולך לחדר שפוף
או לחילופין, מתקיף חזרה ומאשים אותה בכל הצרות של העולם...
------
כשיש לנו "בום" בלב
סימן שצריך לעצור רגע.
להקשיב לו.
מה קרה כאן?
להקשיב לעצמי
מה הרגשתי?
מה כאב לי?
מה אני צריך/ה עכשיו?
מה הייתי צריך/ה קודם ולא היה לי?
ללכת רגע להירגע,
לשאת תפילה,
לנשום עמוק,
לשתות כוס מים,
לצאת לסיבוב קצת באוויר הצח,
או פשוט ללכת לחדר ולחשוב
או לבכות
או לבהות
אבל לעצור.
כי אם לא עוצרים ומתנהלים עם אותו הבום הזה בלב - מה שהוא יוציא מאיתנו - זה ברוב הפעמים לא משהו שנאהב...
ורוב הסיכויים שגם נצטער על כך שנייה אחרי שנוציא את זה.
בין אם אלו מילים המוטחות כלפי בן/בת הזוג שלנו
בין אם אלו מחשבות נוראיות שמשתלטות וגורמות להגיב בצורה קיצונית
ובין אם זה כל תגובה אחרת שלא מקרבת אלא מרחיקה בינינו.
לכן נעצור רגע.
ובימים כמו אלה,
נזכור שיכולים להיות לנו הרבה מאוד בומים.
אלו ימים לחוצים.
לחוצים טכנית
לחוצים נפשית
לחוצים רגשית
לחוצים כלכלית
וכאשר אנחנו לא פנויים רגשית - הבומים מתחזקים יותר ויותר.
כל דבר אפילו "קטן", שבמצב טוב יכולנו "להעביר הלאה" - עכשיו מתעצם שבעתיים.
עכשיו מטלטל את כל עולמנו הפנימי.
ה"בום" הזה מבטא כאב שיש לנו.
מבטא צורך עמוק שלנו שכרגע לא ממומש.
מסמן לנו שהיה כאן משהו שאיים עלינו / שהכאיב לנו / שלא עשה לנו טוב / שלא קיים את מה שהיינו צריכים באותו הרגע.
ומשכך, אנו חשים את ההדף הזה שלו בעוצמה חזקה, ומגיבים בהתאם.
נחמול על עצמינו קצת יותר
ונבין את עצמינו קצת יותר.
וואו.
אנחנו גיבורים!
אני גיבור!
אני גיבורה!
איך עברנו שלוש שנים של קורונה איך?!
איך המשכנו והמשכנו
איך עברנו כבר שנה וחצי של מלחמה ואזעקות וטירוף בכל מקום?
איך אנו ממשיכים גם אחרי אירועים נוראיים כמו שחווינו?
איך עברנו משברים אישיים והמשכנו?
איך עברנו משברים זוגיים והמשכנו?
איך עברנו משברים הוריים והמשכנו?
איך עבנרו משברים משפחתיים והמשכנו?
כל הכבוד לנו!!!
אנחנו גיבורים!
אז עכשיו כשיש עוד זמנים בהם אנחנו ב"קוצר רוח ועבודה קשה"
בקוצר רוח מכל המצב
בקוצר רוח מכל העומס הפסיכי וכל החזיתות שמתקיפות בו זמנית (מבפנים ומבחוץ)
בקוצר רוח מהסבלנות שנאבדה
בעבודה קשה לפרנסה
בעבודה קשה לניקיות וההכשרות
בעבודה קשה עם הילדים
בעבודה קשה בזוגיות
כשאנחנו בקוצר רוח ובעבודה קשה - שוב הבומים מתעצמים.
אז אם נמצא את עצמינו באיזה "תקל" עם בן/בת הזוג -
נשים לב כאשר הלב שלנו הרגיש את הבום.
נעצור.
נקשיב לעצמינו.
ניתן לעצמינו ולכאב שבנו מקום.
ורק אז נמשיך הלאה
ובהמשך, כאשר הדברים ירגעו מעט - נוכל גם לתווך זאת לבן זוגנו.
ובינתיים נוכל להרעיף מבט אוהב חטוף,
או חיבוק שאומר הרבה גם בלי מילה אחת.
ונזכור - שאחרי הבומים - יכולה להגיע גם מנגינה נעימה-נעימה ומיוחדת, מנגינה מקרבת וערבה לאוזן,
אם לא נתעלם ממה שהרגשנו אלא ניתן מקום ולאחר מכן נתווך זאת בצורה טובה ומקרבת - אותה המנגינה ואותו הטוב שיש בינינו יוכל אפילו לגדול עוד יותר, ודווקא מאותו הבום, הכל יתהפך,
ממש כשם שהמילה עצמה כאשר קוראים אותה בהיפוך אותיות - מוב - מהלך, תזוזה, תנועה קדימה.
קדימה לזוגיות שלנו,
קדימה לאושר שלנו,
קדימה להכרות עמוקה יותר שלנו עם עצמנו ושל בן זוגנו איתנו
קדימה להיכרות עמוקה יותר עם בן זוגנו ועם הכאבים שלו
וקדימה למציאת פתרונות יעילים יותר, משמחים יותר ומקרבים יותר. ❤
וגם בתוך כל הכאוס והעומס הזה
אפשר לעצור רגע ולחשוב - מה *כן* יש לנו?
בתוך כל הטרפת עכשיו, מה כן טוב לי בחיים?
מה אשתי/בעלי כן מעניקים לי? מה כן יש לי בזכותם? (גם אם התשובה היא "רק" פרנסה או ילדים או קורת גג זה עדיין משהו!)
ומה כן טוב בחגים?ובחג הפסח הזה?
איפה אני יכול/ה להביט רגע בילד הקטן שלי ולא להאמין שהפלא הזה נוצר ממני ומאשתי/בעלי ואיזה מזל שיש אותו בעולם?
איפה אני יכול/ה להביט רגע בקירות סביבי ולהודות שיש לי קורת גג. ואוכל לאכול. ובגד ללבוש.
ועיניים לראות, ואוזניים לשמוע, ופה לדבר, ואף להריח, ושתי ידיים ושתי רגליים ולב פועם והורים ואחים וחברים ומשפחה ועבודה ורגעים של טוב שחוויתי/עוד אחווה,
ואיפה יש את הדקה הזו ביום שאני מתגלגל/ת מצחוק מ"חוכמות" של הילדים?
ואת השתי שניות האלו בשבוע שאני הולך/ת לישון ומביט בהם ישנים ויש שקט ורוגע בלב ובבית,
ואיפה הכמה רגעים האלו שכל המשפחה יחד אוכלת ארוחת חג, ושרים, ושמחים, ומשחקים משחקי קופסא או שרים זמירות או סתם נמרחים על הספה באווירה של בית?
מה כן יש לנו?
ומה עוד יכול לעזור לנו עכשיו?
ולמען מה אנחנו עובדים עכשיו כ"כ קשה אם לא למען המשפחה הזו שלנו והאושר שלנו בחג?
ואיפה אנחנו יכולות רגע לנשום עמוק את האור הזה שיש לנו בחיים ולהיות איתו - במהות -
להפחית את הלחץ ולהוסיף אוויר, נשימה
להפחית את החרדה ולהוסיף שמחה, אמונה
להפחית את הכיווץ ולהוסיף עוד מרחב, התבוננות ושהייה בטוב האמיתי - בטוב של כאן ועכשיו - בחיים שלנו, שיצרנו, בנפשות ובנשמות שלנו. בנו. ❤
❤️
