בעלי התחתן עם אשכנזיה, אז בשביל לעמוד בסטנדרטים שאליהם הוא התרגל הוא צריך לעשות הרבה יותר ממה שעשה אבא שלו.

(בגדול החלוקה היא -

אני כביסות כולל מיון חפצים אינסופי בדגש על בגדים סביב חילופי העונות, מקרר ותנור, עגלות.

הוא כל השאר כולל רכב.

הכשרת מטבח עושים יחד

בישולים עלי).

ובכלל נראלי זה לא בהכרח גורף

שכל אחד והמוכנות והיכולת שלו להשקיע בבית 

שזה לדעתי לא אמור להיות...

אז מי אחראי על הכנת אוכל? טיפול בילדים? ומטלות שוטפות של הבית מעבר לנקיון לפסח?

כלים, כביסות, קניות וכו'...

הכנת אוכל אני

הגדולים הם סוג של עצמאיים ב"ה

מתקלחים לבד, מתלבשים לבד, אני מכינה להם אוכל למרות שגם את זה הם יכולים לבד

הבייבי הטרי אני מטפלת בו משרה מלאה

מטלות שוטפות כביסה, כלים אני

הוא עושה קניות וזורק את הזבל

את מקבלת עזרה מהגדולים למטלות של הבית?

קניות וזבל, השאלה אם הוא שותף איתך גם מנטלית לכל הניהול של הבית...

ששניכם מבינים את התפקידים, את הוויתורים שאתם עושים במהלך היום, את ההשקעה.. את העבודה הקשה... וכו'...

הבית שייך גם לבעלך, נכון? ואולי במידה מסוימת אפילו יותר (אם ללכת לפי המושג בגמרא - כל מה שקנתה אישה קנה בעלה)

אז זה בסדר לעשות איזושהי חלוקה באחזקת הבית לפי הכישרונות של כל אחד, אבל עם גמישות וידיעה שיש מצבים שמחייבים שינוי מהתפקידים הקבועים.

אישה אחרי לידה (עד חצי שנה לפחות) לא אמורה לנקות לבד לפסח. באופן כללי לא הגיוני שניקיונות פסח, שהם קשים הרבה יותר מניקיונות שגרה, ייפלו רק על אחד מבני הזוג.

אצלנו ניקיונות פסח הם יותר על בעלי מאשר עליי, כי יש בהם הרבה דברים קשים שלא מתאימים לאישה (ולא משנה אם אני בהיריון/אחרי לידה) - מקרר ותנור שדורשים שפשופים, רהיטים כבדים שדורשים הזזה וכו'. אז אצלנו אני בעצם עוזרת לבעלי וגם בשנה שבה הייתי חודש וחצי אחרי לידה קיסרית כשהתחילו הניקיונות - עזרתי לו בניקיונות ככל יכולתי (ובאותה שנה גם ביקשתי עזרה מאחותי, כי זה באמת היה קשה אחרת).

לא יודעת מה את יכולה לעשות בתוך זמן קצר כזה, כי שינוי חשיבה דורש הדרגה ועבודה, אבל לדעתי בהחלט תציבי בפניו את העובדות בצורה נעימה:

אני אחרי לידה,

הבית הוא שלך לא פחות משהוא שלי,

אני כבר לא מסוגלת לעבוד לבד,

נשאר כך וכך לעשות - אשמח שאתה תדאג לזה, כי אחרת יהיה לנו חמץ בבית בפסח/לא נוכל לבשל לפסח.

וזהו, מכאן להרפות ולתת לו להתמודד לבד. הוא איש גדול, והוא מסוגל...

לעומת זאת אני בבית

תפעול של בית הוא עבודה קשה לא פחות ואף יותר מעבודה בחוץ...

בכל אופן, אם הוא לא מסוגל לעזור לך - אז תזמינו עזרה בתשלום. בשביל זה הוא עובד הרי, לא?...

והעיקר שהוא "יראה" אותך, יראה את הקושי שלך, ולא יתפלא שבכלל קשה לך...

בעלי בחופש מראש חודש ניסן, אז הוא מתחיל לנקות.

יש דברים שיותר קל לעשות שניים ביחד.

ויש דברים שאנחנו מתחלקים בינינו.

הילדים לא ממש שותפים בניקיונות.

בעלי והילדים מנקים לפסח ואני לא

גם כי הם בחופש ואני לא

וגם כי אני החלטתי לפני עשור פלוס שמישהו אחר ינקה לפסח (בתשלום) ואז בעלי העדיף לחסוך בתשלום ולקח אחריות על כל הניקיונות (הבית שלי נקי כל השנה, מדובר רק על חמץ)

אני חושבת שלא כדאי להיות בסיטואציה שרק את מנקה (כל השנה ובפרט לפסח)

זה הרבה עבודה

הבית הוא של שניכם

את כבר במשרה מלאה של טיפול בתינוקת

וכדאי לשים לב לכוחות שלך ולא להגיע למצב קריסה אלא לעצור בזמן

בעיניי מה שהכי חשוב, זה לא מה שיקרה עכשיו עד פסח אלא המסקנות שתסיקי ממה שקרה והשינוי שאולי תעשי מפה ואילך, גם לחג הזה וגם לחגים הבאים ולשאר השנה.

גם אם כל הבנות היו כותבות לך פה שהן מנקות לבד, אפ לך המצב הזה לא טוב אז הוא דורש שינוי.

ואם עד עכשיו ניקית כל שנה לבד ברור שהוא יהיה מופתע מהבקשה שלך

זה לא משנה בכלל מה קורה אצל אחרים

מה שחשוב שמה שקורה אצלכם בבית יהיה טוב לשני הצדדים.

בעלי ואני חונכנו על אותם תנאים

האבא מפרנס והביא את הדירה, והאמא מטפלת בבית

בשני הבתים האבא לא עשה כלום בקשר לבישולים או ניקיון

ההבדל היחיד שאמא שלי גם עבדה קשה, ושילמה למנקה/בייביסטר

ואמא של בעלי היתה עם הילדים בבית, עקרת בית

המצב שלנו הוא שאין דירה חחחח

ואין אישה חרוצה כי בבית לא ראיתי את אמא עובדת במטלות הבית אז גם אין לי את הידע איך משלבים או איך מתקתקים

ובעקבות יוקר המחייה שנהיה מאז הורינו אז אי אפשר להשאר בבית עם הילדים ולא לעבוד וגם אי אפשר לשלם למנקה

כל ההקדמה הזו היתה כדי להגיד שאני לא יודעת אם זה טוב לי, אבל זה מה שהורגלתי מהבית.

ברור לי שכל דבר שיהיה טוב יותר ממה שהיה בבית- זה מבורך ויקל עלי, אבל לא דרשתי מעולם כי לא ראיתי את זה בבית שלי.

שאת בונה את ההתנהלות בבית שלך זה לא קשןר לבית של ההורים

גם אצלינו אמא שלי עשתה את הרוב (אבא שלי מאוד רצה לעזור היא פשוט לא הסכימה)

אצלינו בעלי שותף פעיל בהכל

במשפחה של בעלי מקובל שגבר לא מחליף טיטול בכלל! לא מגדל תילדים...אבל מה זה קשור אלי ולבית שלנו?

ברור ששלך זה קצת יותר מסובך כי אתם לא זוג צעיר

אבל הייתי מתחילה לחתור לשינוי...אישה בחופשת לידה היא לא "כל היום בבית" היא מטפלת בתינוק מטפלת בבית והיא צריכה עזרה..

אם את לא יכולה לנקות הכל לבד פיזית את חייבת להעביר תמסר לבעלך

ודוקא בגלל זה הבנתי שככה לא טוב לי וחיפשתי בעל שיהיה שותף..וגם אני התמקמתי בעמדה בה אני מאפשרת ומשחררת שליטה ולא לוקחת אחריות על הכל

זה קל לי כי זה האופי שלי

נגיד בבית שלי אמא לשי היתה כל הזמן מעירה לאבא שלי על כל דבר גם כשהיה עוזר.רוצה שהכל יתנהל בדיוק לפי ההגיון שלה..

או נגיד דוחפת אותו לפנות זבל עכשיו ולתקן את מה שרוצה ברגע שהיא בוחרת..

ווזה תמיד הרגיש לי נורא משתלט ומנהל אותו ואז מובן שהוא לא מרגיש שותף ושהכל שלו באותה מידה כי היא שולטת בהכל והוא משרת אותה..

אז אני משלמת על זה מחיר שדברים נדחים🫢

ושהוא משאיר את הלכלוך בכיור

ולא הכל הולך לפי מה שמתחשק לי

אבל הוא שותף מעצמו

וגם אני מרגישה גם אישה שמכבדת

וזה חשוב לי יותר

הנקודה זה שעכשיו את מזהה מה הצרכים והרצונות שלך

ולאט לאט תביני מה הדרך להגיע לזה

את יודעת כמה דברים היו בבית של הורי שהשארתי אותם שם?

כמה דברים ראה בעלי, וחונך על פיו והחליט להשאיר אותם שם?

החכמה שלנו לדעת לקחת את הדברים הטובים מבית הורינו ולחקות אותם בביתנו, ואת הדברים הפחות טובים, או שהם טובים אבל לא מתאימים לאופי שלנו, לא לקחת. יש אמהות חרוצות ותקתקניות, עושות הכל, מעולה. אני לא בהכרח כמו אמא שלי האלופה. אני גם ממש רואה שבדור שלנו הנשים הרבה יותר חלשות, אמהות שלנו היו מזיזות רהיטים, סוחבות, שוטפות , אין לנו את הכוחות האלה. אני רואה את זה המון, נשים בנות גילנו שלשטוף רצפה בשבילנו זה משימה סופר קשה, ורק בעלי עושה את זה למשל.

אגב, יש רבנים שמתירים לא לצום באופן גורף לנשים, את הצומות הקלים, כי הדור הזה יותר חלש. זה באמת לא מפינוק, זה פשוט הכוחות שלנו מוגבלים. ( בשביל זה הקב''ה עזר לנו לפתח בדור הזה שואב אבק, שואב שוטף, מדיח וכו').

אז קודם כל תרגישי מעולה עם עצמך שאין לך את הכוחות לכל מה שאמא היתה עושה. זה נורמאלי ואת לא צריכה להתנצל על זה.

ואז תקחי את בעלך לשיחה רצינית ותסבירי לו את זה, בנחת ולא מתוך עצבים- שאת גם עובדת, גם יולדת, מניקה, מכבסת, מנקה, מבשלת, מחתלת... וואו . זה פשוט מטורף.

אני מחכה פה לשמוע ממך אם היה שינוי כי אני ממש מקווה שזה יסתדר לכם בטוב.

💓💓💓 מגיע לך עזרה בהחלט. 

לעניין הנקיונות כאילו חייב להיות פה איזה שיוויון ונשים וגברים ינקו כאחד..

יש כל כך הרבה דברים מעבר לנקיונות בשביל להיכנס לחג כמו חג הפסח!!!

אז בעלי לא ככ מסתדר עם נקיונות

אבל הוא מאוד עוזר לי בדברים אחרים.

קניות, סידורים מחוץ לבית, יוצא עם הילדים בזמנים הקריטיים שהבית יהיה ריק ופנוי 

אלו דברים מאוד מאוד משמעותיים

אז בשורה התחתונה הוא כמעט לא מנקה

ואני משפשפת ממרקת שוטפת ומכשירה

אבל במקביל הוא עושה הרבה מאוד דברים אחרים ואני פנויה לזה.

בשנים שאני לא יכלתי להתאמץ, הכל היה בסטנדרטים יותר נמוכים

וגם הבאתי יותר עזרה בתשלום.

אז האם את יודעת להגיד על דברים שהוא עוזר לך שהם לא קשורים לנקיון?

והוא לא רוצה בדווקא או כי לא רוצה להתאמץ ללמוד את זה

אז זה באמת עניין שדורש ברור ביניהם

אני גם מתלוננת לפעמים לבעלי שקשה עם הנקיון

אז הוא מעודד אותי לנקות פחות, או להביא מנקה

מנסה לחשוב במה עוד הוא יכול להקל עלי מסביב כדי שיהיה לי יותר קל בנקיון

אבל בסופו של דבר אני מנקה

ואין לי כעס עליו בגלל זה

כי זאת החלוקה שלנו וזה בסדר ככה

אבל בעלי עושה המון המון מעבר, ולכן זה אינדיבידואלי

מדובר גם באישה אחרי לידה אז גם אם לא נהוג שבעל ינקה, לא נורא אם יחרוג ממנהגו שנה אחת

להזיז מיטות, להחזיר.

להזיז ספות, להחזיר.

לפנות כלים מהארונות

להוריד כלי פסח

להעלות קניות מהאוטו

אפילו לסחוב דלי..

להרכיב את השואב. לפרק. להביא לי איזה משהו ששכחתי ואני בקושי מסוגלת לזוז..

לפעמים אני מבקשת אפילו להרים את סלסילת הכביסה על שרפרף שלא אצטרך להרים כבד 😀

לפרק חלקים מהמקרר, להרכיב

לצבוע את הבית ותיקונים אם צריך

אבל חייבת להיות חלוקה הגיונית, הסכמה והדדיות.

ענו על ניקיון כי זה מה שהיא שאלה, בכל נושא משותף צריך להיות חלוקה הגיונית.

אפשר שכל אחד יקח אחריות על נושא אחר, אבל תמיד צריכה להיות הדדיות ואם מישהו קורס סימן שמשהו לא עובד תקין בחלוקה הזו.

למנקה/לא מנקה

לפעמים מתמקדים במה שהוא לא עושה

ושוכחים לשים לב מה הוא כן עושה

היא בעצם "האם הבעלים שלכם שותפים?"

ולא רק האם הם שותפים בניקיונות לפסח.

כי יכול להיות שבן זוג לא מנקה כלום, אבל התחושה של ההתארגנות היא ביחד. הן מבחינת תכנון, מבחינת משימות אחרות, מבחינת אחריות.

ויכול להיות מישהו שכן מנקה, אבל רק אחרי שאשתו אומרת, והיא זו שמנהלת ואחראית להגדיר כל דבר.

אז זו אולי עזרה טכנית, אבל עדיין תחושה של עזרה ולא שותפות.

שהיא קרסה בגלל הניקיון

ולא קבלה עזרה/ הבנה/ שותפות לפני/ אחרי הקריסה

גם אם הוא עושה דברים אחרים, משהו צריך להשתנות בנושא הניקיון.

ואז צריך לשבת לדבר ולתאם ציפיות

ובכלל, אם עד עכשיו הוא היה רגיל לא לעשות כלום, יש פה שינוי דינמיקה שהוא מעבר ל- בקשה רגילה, אלא שוב, תיאום ציפיות מחדש.

והכי חשוב, אישה לא צריכה להגיע לקריסה כדי לבקש את העזרה. כל המטרה בלעדות ביחד מעבר לשותפות, היא כדי לא להגיע למצבים האלה

החלק של האישה

לשים גבולות לעשיה כדי לא להגיע לקריסה (וגם לא קרוב לקריסה)

זה לגמרי סוביקטיבי לכל זוג מה שמתאים לו.

לא חושבת שהבעל חיב לנקות דווקא כדי להיות בעל שותף ואחראי

אבל בוודאי שהאחריות הכוללת על הבית ועל הפסח היא של שני בני הזוג והחלוקה צריכה להיות מוסכמת

מה שלי הכי צרם זה שהוא אמר בקול מה צריך לנקות. מה הכוונה?

אולי אני פשוט מדמיינת את זה שונה ממה שזה היה באמת

אבל אם האחריות לניקיון היא שלה כי כך מתאים להם

אז היא שלה.

אין מקום להעיר או לבקר או לפקח

עושה קניות, זורק את הפח

העניין שעכשיו ברוך ה' יש תינוק בתמונה, אז ב"ה עליו הוא תופס לי הרבה זמן יקר, להבדיל מלפני כן, ומאוד מאתגר להספיק את פסח כשרוב היום אני בחדר מנסה להרדים

אצלנו באופן כללי שנינו שותפים בעבודות הבית אז גם בפסח… לא רואה סיבה שהוא לא ינקה.

אגב, הוא גדל בבית שהאבא לא עושה כמעט כלום והחליט שהוא ינהג אחרת. 

אני עושה סדר ומיונים והררי כביסה ואוכל לילדים ושטיפת כלים ורצפה ומקלחות.. שזה גם עבודה.

הוא בתכלס עושה רק פסח, אבל הקרצופים עצמם ולהוזיל רהיטים ולפנות דברים מהמדפים ולהחזיר

פסח זאת עבודה פיזית!!

וזה לא שהוא מנקה מדהים, אבל זה מה יש ועם זה מנצחים. אני לא מקריסה את הגוף שלי מעבר ליכולת ולטפל בשוטף עם ילדים קטנים זה לא מה בכך.

מקרר למשל בעלי ניקה אתמול והוא זקוק לוויש רציני שלי, אבל זה הרבה יותר קל מאשר אם לא היה נוגע בו בכלל.

גם אם הייתי בלי ילדים.

לנקות תנור וגז למשל זו עבודה קשה מאוד סיזיפית וגברית לדעתי.

בכלל, המיונים של כל הפצ'יפקעס , בגדים, ופריטים זו רק אני. אבל כל השאר זה די הדדי. אפילו בעלי עושה יותר כי אני עסוקה בלהכין את האוכל ביומיום. , כביסות וכו'. בכללי, אני לא עושה הכל לבד בבית, זה ממש קשה. וגם הבית הזה של שנינו. 

כל פעם מתפעלת מחדש שמספיקים

אבל בעלי עובד, לומד, תפילות, קניות וניקיון 2 רכבים

זה לבד לא השאיר לו זמן בכלל למשהו נוסף כמעט..

אז אם אצלך הוא גם אחראי על אלה זה לוקח לא  מעט זמן בכלל.

גם אני אני עובדת אבל יותר גמישה בשעות אז יותר הגיוני שאת  הניקיון היסודי אני עשיתי וממנו ביקשתי כמה דברים ספציפיים

ובעלי גמיש יותר מבחינת זמנים

אז הוא מנקה יותר...

בשישי

אבל באמת עושים ממש מינימלי, במיוחד השנה שהוא היה במילואים עד אתמול

וכל זה מניקיון בשעות 19-22 פלוס מינוס, רק אחרי שהילדים ישנים.

את היבש התחלתי אחרי פורים (ארונות, ארגז מצעים, מיונים וכו')

את הרטוב התחלנו מראש חודש בערך..

אתמול סיימנו הכל ב''ה

זה לגמרי אפשרי 

אחרי יום של עבודה וטיפול בילדים.

ניסיתי להתחיל לנקות בערבים, לפני שיצאתי לחופש, אבל פשוט לא הצלחתי.

והילדים שלי הולכים לישון יותר מאוחר, ככה שרק בסביבות 20:30 אפשר להתחיל לעבוד, אם הקטן לא מתעורר.

מזל שיש לי אפשרות לקחת חופש לפני פסח.

ככה אני יכולה לנקות בבקרים, כשהילדים במסגרות. וגם הלילות אני פחות עייפה.

ולבעלי יש חופש מראש חודש, אז גם הוא יכול לנקות.

מוצש אחד

ועוד 2.5 ימי חופש, וניקיתי גם בימים שעבדתי

בעלי מגיע מבית שהאמא עקרת בית עושה הכל!!! האבא רק צריך לחזור מהבית כנסת ולחפש את הפירורים.

אני מגיעה מבית בו לאמא שלי לא היה כל-כך כח לנקות ולכן אבא והילדים / נכדים מנקים הכל. אמא יושבת על הספה ואומרת מה לעשות ואיפה עדיין מלוכלך.

אצלנו בבית שנה ראשונה, חודש אחרי החתונה

אחרי שבעלי חשב שאני זו שעובדת אצלו ועושה הכל

דיברנו והחלטנו שעושים רשימה של כל מה שצריך לנקות לסדר לארגן לקנות

וכל אחד לוקח משהו מהרשימה. מסיים ולוקח משהו נוסף

הדברים המעצבנים נשארים לסוף.

ככה זה נשאר עד היום,

יש טבלת אקסל משותפת

זה נורא נוח

חוסך תכנונים כל שעה מחדש מה עוד נשאר לעשות

זה מפקס

והכי חשוב אף אחד לא מרגיש שהוא עובד יותר מהשני

שנינו מבינים שהבית הוא שלנו כולנו שותפים בתחזוקה שלו.

אני ממש ממש ממליצה לכל זוג בעולם לעשות חלוקה בין המטלות (בהנחה ששני בני הזוג עסוקים. אם האמא למשל כלללללללל היום בבית הגיוני שהיא תעשה יותר מהגבר שעובד כל יום מבוקר עד ליל)

וואי, לא רוצה לנקר עיניים

אבל באמת תודה לבורא עולם זכיתי

טוב, אני במצב רוח טוב ומפרגן עכשיו

ברור שיש גם אתגרים (שנדבר על הדרמה הזוגית שהייתה לפני יומיים בנושא ליל הסדר? חחח)

ב''ה. 

מחילה נשמע לי ממש לא תקין שהאישה תעשה הכל לבד, כולל טיפול בילדים, בישולים....

צריך לדבר על הקושי כדי שדברים ישתנו

אז הלילה ישנתי ב3 כי סיימתי עם המטבח

הבייבי קם אחרי שעה וחצי ומאז אני ערה ועצבנית

בעלי חזר מהעבודה , הסברתי לו שכואב לי הראש ואני לא מתפקדת ומצידי לאכול בחוץ כל החג וחול המועד כי יש מקומות שלא סיימתי עדיין

הוא ביקש שארשום לו מה נשאר

וברוך ה' להפתעתי הרבה, בפעם הראשונה, הוא מנקה לפסח

עכשיו נותר שהבייביירדם ואוכל לישון סופסוף

שתוכלי לישון?

זה לא נורמלי שעה וחצי שינה!

את חייבת לאגור כוח!

וגם אם הוא לא רגיל לעשות בבית, עדיין הוא מסוגל להתגמש כשצריך.

מקווה שבעתיד זה יגיע עוד לפני שממש תקרסי❤️

ושעכשיו איכשהו את מצליחה לנוח...

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...

ראיתי מנסיוני שכשאמא מביאה הם בוכים וכשאבא או מישהו אחר הם נפרדים בקלות יותר.

בהצלחה בהחלטות

אבל את מכירה את הילד שלך ואנשי הצוות הגי טוב כמובן. הוא בוכה רק בכניסה או גם במשך היום?

אם זה בכי של דקה בפרידה ונרגע נראה לי שעדיף עם חברים

הוא גדול מדי בשביל הקודמת לדעתי וכנראה ישתעמם

החברים מהגן יהוו לו עוגן

ואם זה מנחם גם הבת שלי הייתה בוכה בכניסה לגן הרבה. תכף מסיימת כיתה א וב"ה כבר לא. הפרידה קשה להם וצריך להכיל

♥️

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אז יש ילדים שיותר צרכים שקט ויש את אלה שתמיד יהיו בסלון. יסודי ממש אין צורך.

יש שולחן מטבח, סלון, שולחן יצירות קטן, רצפה, כל אחד מתיישב איפה שהוא רוצה. בכתה א' זה בגדול בעיקר תרגול קריאה אז זורם לגמרי בספה.

יותר תחשבו על מקום לחוברות, תיקים, כלי כתיבה שאפשר לקחת כשחסר. 

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לרצפת האגן ודרך כללית מושלם אפשר לקבל החזר

היא מהרצליה

אם מעניין אותך תכתבי לי באישי

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

לא בגלל הדיאפרגמה.

מותק של ילדים, אגב.

שאני פה בזכות זה שאמא שלי לא הלכה להתאים😅

אז אם זה לא בתכנון שלך כרגע הייתי ממליצה לך בחום להתאים שוב ליתר בטחון

ותודה להוריי שהביאוני עד הלום😂

זה באמת החסרונות המשמעותיים של דיאפרגמה שאני מרגישה שלא מספיק נותנים עליו את הדעת, כי הרבה מאוד נשים עולות ויורדות בטווח של ארבע קילו לכאן ולכאן.

אני אישית ממש נדנד בהנקה וזה וואחד חיסרון!!

השתנתה לי המידה פעמיים

תלוי במתאמת

לא כמו אבל לא זול בכלל ממש סכום ואז את גם צריכה לקנות דיאפרגמה חדשה!🤦 קיצור סיוט

בגלל המשקל?

היית בודקת כל פעם כשאת מכניסה עד כמה שאת יכולה לבדוק בעצמך?

היא התחילה ללחוץ ושאלתי את המתאמת והיא ענתה שהמידה כנראה השתנתה..

התאמתי ממש אחרי הלידה ואז תשעה חודשים בערך אחרי רצםת האגן התחזקה והמידה השתנתה