והצילו כמה פעמים אני מסבירה לו מה משמח אותי.

אומרת לו שהוא לא מספיק משקיע בזה, ושזה חסר לי.

מה כבר ביקשתי?

הליכה ביחד, כוס קפה ביחד בבית קפה.

ואז כשהוא מנסה לעשות משהו את רק מתעצבנת.

זה נחמד אם הוא היה יוזם, אבל לא כולם כאלה🤷‍♀️

ואפילו כבר הלכתי בעצמי, לבד להתפנק בבית קפה, ופשוט הרגשתי הומלסית. 

אפשר באמת להזמין אוכל לבית (למרות שחלק מהכיף זו היציאה. בשבילי לפחות).

לק"י

מעצבן לחסוך ולחסוך, ובסוף יוצא כסף על דברים מיותרים.

אם כלכלית זה מתאפשר, מציעה לך לפרגן לעצמך משהו שאת אוהבת. וגם להגיד לו שלהבא יתייעץ איתך לפני שהוא עושה משהו בציוד שלך או שמדובר על הוצאה גדולה.

ביוזמתו.

אבל הוא פשוט לא מקשיב למה שאני אומרת לו

כי כל פעם זה חוזר על עצמו.

ואם אני אגיד לו תקנה לי את זה ואת זה.

אז כבר קניתי בעצמי.

אז למה המתנה עכשיו?

ואם זה אקסטרא אז זה נשמע נחמד

אני קונה לעצמי בגדים, ומבחינתי זו לא מתנה מבעלי

מתנה לחג - מבחינתי זה תכשיט

אצלה זה כנראה מטפחת

לאחרת משו אחר

אבל בכל אופן כנראה שגם הוא הבין שבגד הוא לא מתנה לחג. כי הוא אבזר לה את הרכב. 

וכותבת ״אני רוצה את זה מתנה לחג״

אל תחכי שהוא ינחש, כי כשהוא חושב על זה - הוא רוצה לאבזר את הרכב

ולגבי הזמן שאת רוצה ביחד - אין מנוס מלהעביר את הלב שלך בצורה נכונה ולהגיד ברחל בתך הקטנה מה שחשוב לך כדי להרגיש אהובה וחשובה. לפעמים זה יכול לקחת זמן. אבל גם אם זה לא קרה, לא להשתבלל ולהיסגר, להגיד מה את מרגישה: אני מרגישה שאתה לא מפנה לי זמן, אני רוצה שנצא ביחד אני ואתה לבד להתפנק על איזה כוס קפה בחוץ. זה חסר לי ממש

ובכל זאת לטעות...

בעיקר פשוט קנה, בסכום מאוד גדול בלי לחשוב

סכום שהייתי יכולה לקנות בו נגיד שני מייבשי כביסה 

כרטיסיה לחנות צילום כדי שאפתח תמונות🫢

אפילו לא השתמשתי בסוף..כאילו מה בדיוק מתנה בזה

זה גם לא אלבום דיגיטלי סתם לתמונות מודפסות רגילות

אבל

הז יותר טוב מהיומולדת השנה

שלא קנה כלום

ולא כתב כלום

ולא עשינו כלום

מה לעשות יש בעלים פחות מוכשרים בזה..זה לא מכוונה רעה

וגם אני כמוך מתבאסת כל פעם

אבל בסוף שוכחת..

אבל הוא היה עסוק מאוד בעבודה, נולדתי בערב פסח 🤷‍♀️

אנחנו חושבים (בטעות כמובן, אבל עדיין חושבים ) שמה שישמח אותנו ישמח גם את השני/ה.

ובעצם הכוונה היא באמת לשמח.

אבל מה לעשות ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."

ולא כל אחד אוהב אותו דבר.

אז נכון, את בעלך היקר מצלמת דרך ומסך כנראה היו משמחים, אבל אותך לא.

וזה בסדר גמור שלא.

אותך למשל משמחות מטפחות.

וכדי להכיר ולהבין וללמוד יותר ויותר אחד את השנייה, אנחנו באמת מתקשרים, מספרים, מתזכרים.

זה גם בסדר גמור.

וגם אם שוכחים - מזכירים שוב.

זה בטוח לא מכוונה רעה, אלא פשוט הרגל או דפוס מסוים שהתקבע, או דרך חשיבה של מה אני אוהב אז ככה השני וכן הלאה...

נסי לראות את הכוונה שלו, את הלב שלו,

גם במצלמה והמסך,

גם בבגדים שכן קניתם שבאו מיוזמתו אפילו, והם כבר שני בגדים לחג מיוזמתו שקניתם!

ואותם לנשום פנימה לתוכך ודרכם להרגיש את אהבת בעלך אלייך.

ומשם, לדייק.

לדייק אותו.

לספר לו עוד מה את אוהבת

לשתף אותו עוד מה משמח אותך

וגם אם הוא זוכר ואז שוכח - זה טבעי לחלוטין.

יש בכל שינוי (למשל שינוי בתפיסה או דפוס מסוים שמכירים, כדוגמת קניית מתנות כנ"ל)  3 כללים מאוד חשובים שחשוב לכולנו לזכור:

1. הכלל הראשון - נפילות תמיד יהיו. תמיד.

לא רק שלא להיות מופתעים מהן - אלא אפילו לצפות להן.

כיוון שדפוס זה משהו מושרש ועמוק. ואנחנו בני אדם. וכדי לשנות צריך זמן. סבלנות. תהליך.

וחלק *בלתי נפרד* מאותו תהליך זה גם אי-הצלחות, נפילות.

כלומר גם אם הבנתי שזה חשוב לאשתי, אני עדיין יכול לשכוח את זה מדי פעם בפעם.

2. כלל שני - כאשר מצליחים - להעצים.

כלומר כאשר בעלך כן קונה לך משהו שאת כן אוהבת - לחזק ולהעצים אותו, לשתף ולפרט עוד ועוד כמה את מאושרת מזה, כמה זה משמח אותך וכן הלאה.

עצם החיזוק והפירגון מדרבן ונותן עוד מוטיבציה גם להמשך.

3. כלל שלישי - כאשר לא מצליחים - להזכיר.

כלומר לא להתבאס על השני ולרדת עליו או לצעוק עליו וכו' (לא אומרת חלילה שאת עושה את זה כמובן! אלא רק כותבת בכללי הסבר לכלל הזה ) -

אלא להזכיר לו.

למשל ע"י סימן היכר ששנינו קבענו.

למשל: אם אני עושה "אורות מהבהבים" עם הידיים זה סימן היכר להזכיר.

או אם אני עושה תנועה של מטפחת על הראש - זה הסימן שלנו להזכיר מה אני אוהבת.

וכן הלאה.

וכאשר מזכירים לאדם ששכח, לא יורדים עליו, ועוד מוסיפים הומור ע"י סימן ההיכר שהוא רק של שנינו - זה יכול יותר לקדם.

-------------------

ובנוסף, רוצה לכתוב בכללי עוד משהו חשוב (וארוך ) שמתקשר לנושא הזה:

אני רוצה רגע לעצור ולכתוב על נקודת אור שקיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו
נקודה משמעותית שנקראית - החוזקות של כל אחד מאיתנו
ואיך שהן מגיעות לידי ביטוי בזוגיות שלנו ובחיים שלנו בכלל.

פעמים רבות יש שוני מאוד גדול בין בני הזוג, ובין החוזקות שיש בין בני הזוג.
בעוד לאחד יש חוזקה מסוימת, לשני אין אותה, או לפחות לא ברמה שיש לשני.
ואני שמה לב שהרבה פעמים המוח שלנו שם לנו מקלות בגלגלים ואומר לנו שבעצם אם אין לבעלי/לאשתי את הדבר הזה והזה
או אם בעלי/אשתי לא עשו את הדבר הזה והזה
או לא אמרו כך או כך
או לא הראו לי אהבה כך או כך
אז בעצם הם לא אוהבים.
אז בעצם לא אכפת להם.

לדוגמא, אם יש זוג שבו אצל האישה יש חוזקה מסוימת של יוזמה, היא יותר חזקה בלתכנן אירועים,
בלהרים הפקות, בלזכור ימי הולדת, בלשמח בימי נישואים, בליזום יציאות, שיחות, עומק, תקשורת, כיף והנאה לתוך הזוגיות -
והיא הצד שתמיד יוזם.
בעוד לבעלה פשוט אין את זה. זה לא הצד החזק שלו.
עד כאן נשמע בסדר,
הבעיה מתחילה כאשר מתגנב לתוך הלב הספק והגולה הזו בגרון מטפסת ואומרת לאותה אישה: זהו!!! עד כאן!!! נמאס לי!!!
רק אני עושה כאן הכל!
רק אני מרימה את כל הזוגיות הזו על הכתפיים שלי!
רק לי אכפת!
רק עליי הכל!
הכל הכל הכל
ואני לבד
לבד לבד לבד
ולא אכפת לו ממני בכלל!
כמה אפשר לצפות שיזום?!
והוא?! כלום!
ואם לא אזום אז לא יהיה פה כלום
מדבר סהרה, זה מה שיהיה פה
בלי שיחות, בלי תקשורת, בלי בילויים, בלי יציאות, בלי ביחד, כלום!!!
אז די! נשבר לי!!!

אני גם רוצה להרגיש שאכפת ממני
שחושבים עליי
שיוזמים
שמניעים
שפועלים
שיזיז כבר את עצמו!!!

ואותה אישה יקרה, שרק רוצה להרגיש מחוזרת ונאהבת,
שרק רוצה להרגיש שלא כל הנטל והעול עליה,
שרק רוצה להרגיש ביחד ולא לבד -
הרצון הזה שלה ושבה כ"כ טבעי ויקר ואהוב! כ"כ!
והוא כמובן קיים וצריך להקשיב לו ולראות איך גורמים לו להתממש.

אבל לפעמים הדרך לגרום לו להתממש עוברת דווקא בשימת זרקור נוסף על הצד השני רגע, למשל הצד של האיש - שגם לו יש בעצם חוזקות.
נכון, החוזקה של היוזמה כנראה פחותה אצלו וחזקה יותר אצלה.
אבל רגע, אם נתבונן לעומק - אילו חוזקות יש לו ובו?
מה החוזקות של בעלך?

אם למשל לבעל של אותה האישה בדוגמא יש חוזקה של ביצוע, שהיא מתכננת אבל הוא חזק בלבצע - הוא יקח את המפה שהיא שירטטה לטיול ובפועל ידאג להשכיר את המכונית ההיא, למלא בה דלק, לנהוג בה, לראות איך בתוך המסלול עצמו לא חסר להם כלום ואיך להוציא את עצמם מבעיה שצצה תוך כדי תנועה?

אולי יש לו חוזקה של לראות אותה ולהתעניין מה שלומה?

אולי יש לו חוזקה לתת לה לישון עוד שעה ולהיות עם הילדים, לבשל, לכבס ולדאוג לבית?

אולי יש לו חוזקה להיות כנה ולראות את הלב שלה וגם שלו ואפילו כשכואב לדבר את זה ולגעת בעומק?

אולי יש לו חוזקה שהוא עובד קשה ומפרנס כי כ"כ אכפת לו?

אולי יש לו חוזקה שהוא זורם עם היוזמות שלה ולא "כבד" אלא כל דבר מסכים, משתף פעולה, זורם?

אולי משהו אחר?

ובכל הדוגמאות הללו, כמו גם דוגמאות אחרות, הרבה חוזקות של הצד השני (במקרה של הדוגמא זה הבעל) מוארות כאן,
וכל זה על אף המצב הקשוח כ"כ בארץ שלנו:
אז יש לבעלי חוזקה של זרימה
אז יש לו חוזקה של עומק
אז יש לו חוזקה של ביצוע
אז יש לו חוזקה של התעניינות
אז יש לו חוזקה של כנות ואמת
אז יש לו חוזקה של התמדה ועבודה קשה
וכן הלאה

ואני חושבת שעבודה אישית גם שלנו על התפיסה בראש שלנו - שרואה את בעלי/אשתי כמו אותי ואת כל בני האדם כיצורים אנושיים ולא מושלמים, בעלי חוזקות וחולשות,
בעלי מקומות בהם הם חזקים יותר ומקומות בהם הם חזקים פחות,
אבל ממבט מאוד חומל, מאוד מבין
יכולה לעזור מאוד ולהניע את גלגל הקירבה המחודשת בזוגיות שלנו ב"ה.

כי תפיסה שאומרת למוח שיש כמו משוואה כזו שאם בעלי יוזם X Y = אכפת לו ממני והוא אוהב אותי
אבל אם הוא לא יוזם X Y אז בעצם הוא לא אוהב אותי בכלל!!! ולא אכפת לו ממני בכלל!!!
ורק אני זו שאכפת לה מהנישואים האלה!
ורק אני זו שכל הזמן יוזמת!
ורק אני זו שאוהבת!
ורק אני זו שפועלת!
ורק אני והכל עליי
ובעצם לא אכפת לו ממני בכלל!!!

ותפיסה כזו יכולה מאוד מאוד להרחיק אותנו. מהלב פנימה. ליצור חומה שם.
לגרום ללב לאט לאט להיאטם, להתרחק עוד קצת ועוד ועוד
ואז מגיעה השיגרה השוחקת
והמלחמה

ופסח
וכל הטריגרים
וכל אינסוף הדברים המורכבים והקשים שאנו עוברים -
והזמן עובר
ועובר
ואז ההרגלים החדשים האלה של הלב שרחוק מוצאים להם אחיזה אפילו עוד יותר חזקה בלב שלנו ובמציאות שלנו.
וזהו. ככה סוחבים את החיים...
יום ועוד יום

וכדי להניע את הגלגל לשינוי חיובי
צריך להתאמץ, נכון
אפילו מאוד
ובעיקר בהתחלה
כשמתניעים את המנוע זה החלק הכי קשה
כל התחלה היא החלק היותר קשה
אבל אח"כ,
כאשר נתמיד דווקא בהרגל החדש והטוב והמיטיב - הוא הוא יהפך להרגל החדש שלנו!
וכל המציאות והשיגרה יהיו אחרים
ויהיה גם יותר קל

ובינתיים גם העבודה עצמה, על אף שהיא לא פשוטה, היא מאוד מאוד מתגמלת ורואים ממנה ב"ה את הפירות הכי מתוקים שיש!

אז לעבור לתפיסה יותר מקדמת,
שאומרת שאוקיי, יש לי חוזקה של יוזמה, נכון מאוד
אני חזקה בליזום
אולי יותר מבעלי
אבל היי, לבעלי יש חוזקות אחרות!
למשל יש לו חוזקה של ביצוע
של להראות אהבה **בדרך שלו**
אבל הוא מראה!
ככה!
ככה הוא מראה לי
בכל הדברים ובכל המקומות שאם רק אפנה אליהם את הזרקור
ואם רק אראה דרכם שהוא כן אוהב אותי! שכן אכפת לו ממני! אפילו מאוד!
אזי הלב יתחיל להתרכך אט אט
ולהתקרב אט אט

ואו אז נוכל להתברך מהשוני שבינינו במקום להיות מאוימים מהשוני הזה
נוכל לקחת את המקומות בהם אנחנו שונים ולראות כיצד אנחנו יכולים להתברך ולהתקרב ולהתקדם דווקא מהשוני הזה!
לא ניבהל שאנחנו שונים, לא ניבהל שבעלי/אשתי לא חזק/ה כמוני בזה ובזה
אלא נוכל לראות את האהבה והאכפתיות בחוזקות שיש ולא בחולשות שאין בכל אחד מאיתנו
נוכל לזכור שכולנו לא מושלמים ולפעמים במה שאני חזקה בעלי פחות חזק אבל יש בהחלט דברים בהם דווקא בעלי חזק יותר ואני דווקא פחות!
(וכדאי לעצור רגע ולחשוב - במה את רואה חוזקה של בעלך שדווקא בה את אולי פחות חזקה?
ואיפה עוד את מצליחה לקבל ממנו בחיים מאז שהכרתם?
ועל מה את יכולה להוקיר לו תודה?)

ונוכל לעבוד על התפיסות שלנו ולא להחליט במשוואה בראש שהובאה באותה הדוגמא למשל - שאם הוא לא יוזם = לא אכפת לו והוא לא אוהב, כי זה פשוט לא נכון!
אלא, זו פחות החוזקה שלו
ויש לו חוזקות אחרות
שדרכן ודווקא דרכן הוא מראה את האהבה והאכפתיות שלו
והתפקיד שלי זה לראות אותן
ולראות את זה
ולעבור מתפיסה שרק מחלישה אותי ולא מקדמת
לתפיסה מקדמת ומתגמלת שמראה לי עד כמה לבעלי כן אכפת ממני ואני מצליחה להנכיח זאת יותר ויותר
לראות זאת יותר ויותר
קודם במציאות
אח"כ בראש
אח"כ בלב
ורואה את כל מה שהוא כן חזק בו
ואת כל מה שהוא כן עושה
ומנסה
ומשתדל
ו... בנאדם. אנושי. בשר ודם.
בתוך מציאות של קלחת לא הגיונית בעליל שאנו נמצאים בה כבר תקופה ארוכה

וגם אני כמעט טובעת בתוך כל המציאות הזאת

אבל אני זוכרת לעצור רגע
לנשום ולקחת אוויר
ואני לוקחת את היד שלי ומושיטה לו אותה

ואני אומרת לו:  אני רואה אותך
אני רואה את ההשתדלות שלך. אני רואה את הניסיונות שלך להראות לי שאתה אוהב.
ואני עובדת על לקבל את זה אליי ולתוכי.
אני עובדת על להאיר את החוזקות
ולהחשיך את החולשות
אני עובדת על להיות איתך ביחד
וביחד, שנינו כוח הרבה הרבה יותר חזק ❤
ואנחנו אחד עם השנייה
ולא אחד נגד השנייה
וזה שנינו כאן
מול הבעיה או הבעיות של העולם
מול המציאות הזו
אבל אנחנו יחד!
ויחד ננצח!!! 

שמחה מאוד לשמוע, ב"ה

המון ברכה והצלחה 🌹

נראה לי מה שמבאס זה שאת גם צריכה להגיד תודה ולהתלהב

הוא השקיע והוא מצפה להתלהבות

ואת בכלל מבואסת....

מבאס ממש!

אני פשוט אמרתי לבעלי מה אני רוצה כי חשדתי שהתוכניות שלו לא בכיוון שלי...

הוא חשב עליך

הוא רצה לשמח אותך

אני הבנתי במתנה הראשונה שקבלתי שיש פער בהבנה מה קונים לי

אז אמרתי לו שלא יקנה לי מתנות אלא רק מאכל/ שתיה נחמדים (שוקולד/ שמפניה וכדומה) ואני אקנה לעצמי מתנות

ככה זה עובד מעולה הרבה שנים

הוא מקסימום טועה ב30₪ ואני נהנת ממתנות מדויקות שנקנות בטיימינג מושלם

באמת הסיבה שהוא חשב לעשות את זה, היתה לפני קצת פחות משנה...

ואז באמת שנינו השתמשנו יחד ברכב

ומאז החליף עבודה, וקיבל רכב עם דלקן, אז ממש ממש רק אני משתמשת ברכב השני. ורק לעבודה, ביישוב ליד..

וכאילו הוא לא השקיע חשיבה בזה שעבר זמן ואולי הצורך כבר השתנה.

ביקשתי ממנו שיחזיר ושאני לא מעוניינת

התעצבן נעלב אבל הבין מאז אני שולחת לו אם אני רוצה משהו מסויים ושיקנה רק את זה בלבד וזה משמח אותי

אם המכשור לרכב לא כ'כ רלוונטי לך תבקשי ממנו שיסיר את זה ושזה לא שימושי לך בכלל ואת רוצה משהו אחר

הוא טרח, קנה, התקין.

עכשיו להגיד לו להוריד?

לא חושבת שזאת צורת התנהלות בין בני זוג.

מה שהיא מתארת זה ממש דפוס לא תקין שלו

הוא אפילו לא שאל אותה מה היא רוצה פשוט התקין משהו והחליט שהיא צריכה את זה...

מה את היית עושה אם בעלך היה מחליט לך כל הזמן מה חשוב לך ומה לא?

ולגמרי ברור, כמו שהיא כתבה כאן בהודעה הפותחת

לא ברמזים, אלא ברחל ביתך הקטנה

אבל להגיד לו ללכת לפרק מה שכבר התקין? לי זה נשמע משפיל.

בעיניי עדיף לומר לו תודה שטרח אבל גם באותה נשימה לספר לו שהתבאסת כי ציפית למשהו אחר ולהגיד למה.

ואפשר גם להגיד שאת עדיין מצפה, ושיקנה את זה כבר עכשיו ולא בפעם הבאה.

למה לפרש הכל רע?

אז זה לא היה הציפיה שלה

עדיין להאשים אותו שמחליט עליה..נשמע לי היסחפותתת

הוא באמת מחליט עבורה שזה מה שישמח אותה, אבל הפרשנות השלילית היא באמת פחות מתאימה גם בעיניי כי בסוף זה לא נעשה מכוונה רעה ומתוך רצון להתחמק.

כמו שאת רואה יש פה המון שרשורים על נשים שמצפות להפתעות במתנה לחג. ויש נשים שזה פחות מתאים להן (אני למשל)

אני חושבת שבכל אופן כדאי פשוט לדבר פתוח. ״כשאני רוצה מתנה לחג אני רוצה x y z ואם אפשר שתתייעץ איתי לפני זה יהיה אפילו יותר טוב ויותר תשמח אותי״

ותקני לעצמך מטפחת מהממת.

נשים אנחנו כאלה בעייתיות.

מתקמצנות על עצמינו

מתקמצנות

מתקמצנות

ואז...

מתמרמרות.

תדאגי לעצמך דחוף.

תפנקי את עצמך בכל מה שמתחשק לך,

אל תעשי חשבונות על עצמך.

הכי הכי חשוב -

אישה שמחה!

זה נשמע קלישאה.

אבל באמת, נגיד שהיית קונה לך מה שאת רוצה וצריכה, המתנה שלו לא היתה מכעיסה אותך, את סתם כועסת כי את יודעת כמה את חוסכת על עצמך, הוא לא מודע לכל הלך המחשבות שלך, וכמה את חפצה המטפחת יפה לחג.

אישה שמחה בבית מביאה ברכה ובשפע של פרנסה.

תאמיני לי, זה עבודת חיים, מניסיון אישי, אבל כשאת תפסיקי להתקמצן על עצמך את תהיי יותר משוחררת ויותר שמחה, וככה יש יותר שלום בית. 

אני גם התקמצנתי על עצמי אפילו שבעלי אמר לי לקנות מה שאני צריכה

כי ידעתי מה המצב בבנק...

ועכשיו אני מבואסת שלא קניתי יותר 🤦‍♀️

ואז מזה יוצא התסכול

יש את הצורך הגשמי, בא לך מטפחת חדשה, שמחה, בושם או משו חומרי אחר- ולא קיבלת

יש את הצורך הרגשי-

שהוא יראה אותך, יחשוב עליך, יהיה קשוב למה שאת אומרת

הבעיה היא שברגע שלא קיבלת את הצורך הראשוני. אז גם הצורך השני נצבע בשלילי

אם הפינוקים החומריים שלך יענו- וזה לא משנה בטפאיזה אופן

אז גם כשהוא יקנה משו שלא בדיוק קלע למה שאת רוצה- את עדין תוכלי לראות את הכוונה הטובה. ולצחוק על בהחירה הלא מוצלחת

בעיניי יש כרגע 2 אופציות

1. להתחיל לפנק את עצמך במה שאת רוצה

2. להגיד ברחל בתך הקטנה

אפשר לפתוח קבוצת ווצאפ יעודית- את שולחת לשם תמונות של דברים שבא לך- והוא אחראי על הטיימינג

הרבה גברים לא מבינים רמזים

וגם מה שנראה לנו כאמירה מפורשת- לא תמיד מובנת ככזאת

(אני מבינה לגמרי את האכזבה- ציפית למשו,  חשבת שהיית ברורה וזה לא קרה

ואני לא באמת יודעת מה קורה בניכם

אבל בעל שעודד את אישתו לקנות בגדים לחג

וגם הלך וקנה לה מתנה - גם אם היא לא מוצלחת

זה מישהו שכנראה חושב ואכפת לו ממך

עכשיו רק צריך לגשר על הפער איך הכוונה הטובב תבוא לידי ביטוי גם במעשים טובים)

שברגע שהצרכים הרגשיים שלה יקבלו מענה, היא תוכל להתייחס יותר בסלחנות לפספוס כזה, או לדייק את הבעל לצרכים שלה.

והאמת היא שברוב הפעמים כשהצורך הרגשי מקבל מענה מדויק, אז גם הגשמי, כי לרוב העניין הרגשי הוא זה שחוסם אותנו מלתקשר צורך או מלתת מענה לצורך של השני.

בדרכ זה נובע אחרי שנפגענו ואז לגלות שוב פגיעות ולסמוך זה קשה יותר

חוצמזה אני מסכימה עם זה שאם הוא הלך וקנה ועודד אוצה לקנות בגדים לחג, זה כנראה כי הוא באמת חושב עליה ורוצה בטובתה

התכוונתי שבעניים שלי נראה שכן יש פה נסיון לענות על הצורך הרגשי

ואולי כשהאכזבה מהציפיה למענה גם לצורך החומרי - גרמה לכך שזה לא מגיע אליה

שפות שונות לאהבה

ואולי במקאה הזה- כשהצורך החומרי יקבל מענה

אז היא תוכל לראות את זה

במקאה שבו אין שום שפה לאהבה

ודום אכפתיות

גם מענה חומרי לא יעזור

כי הפותחת כותבת שבעלה לא מפנה לה זמן ןאין להם את הקפה או ההליכה ביחד שהיא רוצה

ולכן לדעתי המענה הרגשי הוא לאו דווקא מתנה מדויקת לרצון, אלא מה שמפריע לה הוא שהוא לא קשוב לרצון שלה. וזה בא לידי ביטוי גם במתנה

תודה!

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

כן מכירה אבחונים אחרים שעושים בגיל הזה.

לדעתי כדאי לפחות להתייעץ בעניין, כדי לראות שאתם לא מפספסים משהו אחר.

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות