קשה לכלול את כל המדרשים תחת כותרת אחת. יש כל מיני דרשות שלכל סגנון מהם יש תפקיד אחר,  הסבר אחר וקשר אחר עם הפשט

א. מסכים. זה מדרש שבא להסב את תשומת ליבנו להסתכלות שונה על מצוות ההסבה. הוא יותר בא להסביר את ההסבה מאשר את פשט הפסוק. עם זה כן אפשר לומר שחזל פה שמו לב למילה 'ויסב' כשהיה אפשר להשתמש במילה אחרת. כאילו חז"ל רוצים לומר שהתורה בעצמה רצתה ברמז לקשר בין הדברים.

ב. נכון. זה לא מקור למצווה. זה דרשה שבאה להטעים ולתת הסתכלות נוספת על המצווה

ג. אפשר להגיד הרבה דברים ומן הסתם אם תחפש תמצא זה מדרש שמדברים עליו, אני רואה במדרש הזה הסתכלות ל'על מה אנחנו נשענים'. הרי להסב זה להישען אז אני נשען על מיטה אבל חז"ל מראים פה שהתורה השתמשה במילה להסב בהקשר של ה' את עם ישראל. אז כשאנחנו נשענים ושמחים על החרות זה מזכיר לנו שה' 'מסב' אותנו ואנחנו נשענים עליו.

שכוייח

בדרש שהוא עומק הפשט - קודם צריך לבדוק מה שורש להסב.   מן הסתם ויסב ים סוף זה מלשון סבב.

מן הסתם גם הסבה קשורה לנטיה לצד, שקשורה ללשון שורש סבב (כמו ונסב הגבול).  

עכשיו אפשר לשאול מה ההבדל בין אדם יושב לשוכב, ולמה ה' ברא אותנו כך אם נטיה לנוח ולשכב על מיטה (כי הרי הסבה בניחותא מבטאת חירות) , והאם הסבה היא מצב בניים בין ישיבה לשכיבה, ואיך זה קשור לחירות, והאם יש קשר בין הנטיה לצד בהסבה לבין הסבה בכללי (כי הרי גם בויסב אלוקים זה היטה את ישראל לצד מסוים, למרות ששם זה בגלל תודעת עבדות מצרים של פחד ממלחמה ולא חירות)

הרמבם במורה נבוכים (ג מג) לימד אותנו שלפעמים חזל השתמשו במשחקי מילים כאמצעי רטורי כדי להעביר את הרעיונות שלהם - כמו שמשוררים עושים בשירים - כי כך היה מקובל בזמנו. וגם הדרשנים וגם השומעים ידעו שזה רק משחקי מילים.

(אם תקרא פעם דרשה של הרב מאזוז, תראה שגם הוא עושה את זה)

במקרה שלנו ספציפית, נראה מהמדרש המלא שאפשר ללכת גם בכיוון אחר וקצת יותר משמעותי. המדרש דורש בהתחלה שה' סובב את עם ישראל כדי שהאומות לא יתקפו אותם. וזה מביא אותנו לתפיסה יפה יותר של מצוות ההסבה - אנחנו מנכיחים עוד צד שהיה ביציאת מצרים: עם ישראל לא ברח בלילה ובחשש, אלא יצא בנחת, כי הוא ידע שה' דואג לו ומגן עליו. (כשאכילה בהסבה מבטאת נחת כזאת)

אם זה סיבוליקה קבלית של חז"ל, אז כל הפרטים במשל חשובים.  כי המשל בעולם הזה במקרה כזה הוא התגלמות מלאה של המימד הרוחני (כמו שלפי המקובלים המתכת כסף מייצגת את מידת החסד, ונראה לי שזה מתגלם איכשהוא בכל פרט מפרטי המתכת הזאת. ולכן משל של גביע כסף למשל יהיה מדויק במקרה כזה)

פשט הפסוק זה בוודאי לא. אבל יש כמה רבדים לכל פסוק, והרעיון הרוחני שטמון בפסוק: "ויסב א-לוהים" הוא כנראה אותו רעיון רוחני של ההסבה.

האמת שלכאורה במבט פשוט ההסבה היא בדיוק הרעיון ההפוך ל"ויסב א-לוהים". אדם שמסב הוא בן חורין, לא מפחד מכלום. מה שה' הסב את עם ישראל זה משום שהיה מנטלית עדיין עבד, ולא יכל להתמודד עם מלחמה: "כי אמר א-להים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

אבל כשמעיינים אפשר לראות שיש פה שני שלבים, הפסוק הראשון אומר מדוע ה' לא לקח את עם ישראל דרך ארץ פלישתים, דרך הדרך הקצרה, אלא סיבב אותם בדרך ארוכה, וזה משום שעם ישראל צריך זמן (למעשה, דור שלם שיוחלף) עד שיצא מנטלית מהעבדות ויוכל להילחם בארץ בשבעת העממין. הדגש הוא שכרגע הם לא מסוגלים להילחם. והפסוק לאחר מכן מתאר מדוע ה' לקח אותם בדרך הארוכה, כדי שמאוחר יותר הם כן יוכלו להילחם. הדגש הוא על מה שיוכלו מאוחר יותר להילחם. זה גם מסתדר עם סוף הפסוק: "וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים". יש פה רעיון שדרך החירות שמתבטאת בהסבה היא היכולת להיות בן חורין, להילחם, לא לפחד. גם אפשר לומר ששני הדברים שמעכבים גם את המלחמה וגם את שתיית היין זה החטא. אם אדם חוטא, אז הוא עלול לפחד. פחדו בציון חטאים. החטא מוביל אוטומטית למורא ורכות לבב. וגם אדם שחטא מפחד לשתות, כי הוא עלול להגיע למצבים לא טובים או לחשוף דברים לא טובים שעשה. התודעה הגאולית שלא מפחדת או חוששת מדבר מתבטאת גם ביכולת להילחם וגם בשתיית יין. שתיית יין מבטאת חוסר פחד מהעולם הזה, מהשימוש בו, לעומת הנזיר שמעדיף לנקוט בדרך של "סחור סחור לכרמא לא תקרב", בדרך עקיפה, בדרך של "ויסב". ואולי המשפט של חז"ל אומר שיש מקום בתחילת הדרך גם לדרך של "ויסב", אבל בסופו של דבר ה"ויסב" אמור להגיע להסבה, לבן חורין.

כנראה יש משהו בשורש של המצווה שמתגלה בפרק של הפסוק

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו