ממש מעניין אותי לדעת אם כל מה שכתבת פה נכון.
מעולם לא שמתי לב לדבר כזה שלאשכנזים יש בתים גדולים יותר, שהם עשירים יותר, או בעלי השכלה ריאלית גבוהה יותר.
אז קודם כל ממש מעניין לבדוק אם זה נכון אובייקטיבית.

אין לי זמן ליראות את הראיון, אבל אענה בינתים
- זה לדעתכן ישתנה מתישהו העדתיות הזאת? 
   לדעתי זה כבר שונה *מאוד* ממה שהיה בזמן קום המדינה, שאז זרקו את הספרדים במעברות והתייחסו אליהם כאל אנשים נחותים, ופרימיטיביים, שמשמשים רק ככח לעבודה השחורה.

- זה באמת מרגיש לפעמים שיש תקרת זכוכית מתסכלת שפשוט לא ברור איך בכלל אפשר להתחיל לעבור אותה..  
  אני לא רואה שום תיקרה אשמח אם תחכימי אותי למה את מתכוונת.

- למה לספרדים אין בתים גדולים? וירושות? למה ספרדים פחות באוניברסיטאות?
  כמו שכתבתי, אני לא חושבת שאובייקטיבית זה נכון. אולי בסביבה שלך יש כמה ספרדים שאין להם כסף\השכלה ואשכנזים שיש להם, ולכן נראה לך שזה סוג של כלל?

- למה לא היה ראש ממשלה או ראשת ממשלה ספרדים עד היום?
  כי המדינה הוקמה על ידי אשכנזים, כמדינה אשכנזית. לא חושבת שאי פעם יהיה פה ראש\ת ממשלה ספרדי.

אז ככה:

אני חצי חצי.אמא אשכנזיה אבא ספרדי.

בעלי ספרדי גם חצי חצי

הילדים שלי הם 10 עדות!

אני 6 בעלי 4.

*כן יכולה להגיד לך שהיתה מין הסללה מסוימת.

כן יכולה להגיד לך שנעשה שינוי אדיר בנושא הזה בתוך החברה.

* אבל אני כן יכולה להגיד שהמדניות של ההסללה הזאת קצת הנציחה את המצב,חמי הוא ספרדי אדם עם אינטלגנציה מדהימה שלא ראיתי אותה הרבה,הסלילו אותו לעבוד בפוליש,הדברות וכו'.אין לו את היכולת לחשוב שהוא מסוגל לעשות משהו אחר,הפחידו אותו שזה לא בשבילו ושהוא לא בא ממשפחה מלומדת.

והוא אדם ממש חכם אבל מרובע,הוא יכל להצליח בחיים יותר,אבל למדו אותו שהוא לא יכול והוא לא מסוגל לצאת מתוך זה,תאמיני לי פגשתי אנשים הרבה פחות חכמים כרופאים מרצים וכדומה...

*התרבות הבסיסית הספרדית פחות מאפשרת תכנון כלכלי כמו של אשכנזים,השפע,כמות הילדים (פעם)

וכדומה....פחות איפשר לחסוך לכל ילד לתואר במקרה הטוב ובמקרה היותר גרוע הילדים הללו יצאו מבית ספר על מנת לעזור בכלכלת הבית מה שרק הגביר את הפער בין ילד ספרדי מפרפריה לילד עשיר בעיר,

הפער הזה הוא חדר גם לדור שבא אחריו.

ילד שלא הקנה לעצמו הרגלי חיים נכונים,

הרבה פעמים יעביר את ההרגלים לדור הבא,

ולכן ( ממש לא תמיד וממש לא כולם) אנשים יתקשו לצאת מהמעגל הזה.

שבעצם זה כולל : הרגלי חיים שונים,חוסר תכנון של החייםהצורך לשרוד וכו'

עכשיו תוסיפו הבדלי מנטליות ותרבות.

כשהייתי צעירה גדלתי בעיר גדולה ואחרי נישואי עברתי לפרפריה.

כשהייתי בעיר לא ראיתי הבדל גדול בין ספרדים לאשכנזים ולא הבנתי את הסיפור הזה של האפליה הזו שעברתי לפרפריה זה פשוט היכה בי.

תרבותית ומנטלית ממש ארץ אחרת.

השאלה של רוני קובן פשוט מראה שהוא לא מודע לפרפריה.וכנראה לא חי בה.

יש שינוי גדול אבל אני באמת מאמינה שעוד יש דרך להגיע לשם.וכן בסופו של דבר העירבוב הזה שבוך הערים הגדולות יטשטש מאד את ההבדלים.

אני גדלתי בעיר במרכז הארץ לא הבנתי בכלל כמה אפליה יש כלפי עדות המזרח

ואז התחתנתי עם ספרדי (שגדל גם במרכז)

ויצאתי לפריפריה וגיליתי כמה חייתי בבועה

אני גם הרגשתי השאלות של רוני קובן לא מבינות באמת מה הולך בפריפריה

אני מתלבטת כמה זה אפליה כלפי עדות המזרח או שזורקים על הפריפריה מול הקיבוצים האשכנזים שמקבלים פינוקים וזה יותר קשור לתפיסת העולם השמאלנית והפרורגסיבית

זה לגמרי עניין של תרבות בעיני. אני מגיעה מרקע מאוד מעורב ורואה שבצד האשכנזי משקיעים את הכסף בדירות ולעומת זאת בצד הספרדי הכסף יושב בבנק ממתין ליום זעם.

גם בנושא ההשכלה - אצל ספרדים כשהולכים ללמוד מקצוע הדבר הכי חשוב זה שיהיה מקצוע מכניס (לרוב בחשיבה לטווח הקצר). אצל אשכנזים - יותר מתמקדים באהבה לתחום ובתרומה שלו להשכלה הכללית ופחות למציאת עבודה אח''כ.

יודעת שכתבתי בצורה מאוד מכלילה. זה מה שאני רואה סביבי

המחירים ביו"ש זולים יחסית לשאר הארץ כי זה פריפריה, ממש כמו בדרום.

מכירה הרבה ספרדים עם בתים גדולים.

את לא יודעת מה קורה במשפחות אחרות. איך הירושות שלהם וכו'.. זה לא דבר שהולכים ומפרסמים אותו.

מה שכן, המון משפחות ספרדיות היו צריכות לוותר על כל הרכוש כדי לעזוב את ארצות ערב, מה שאמנם אשכנזים לרוב נאלצו לעשות בשואה אבל אח"כ היו השילומים...

אבל מאז עברו הרבה שנים ואני אישית מכירה לא מעט משפחות ספרדיות שיושבות טוב.

אגב ממה שאני רואה מבחינת תרבות התרבות האשכנזית היא יותר לחסוך לעת צרה והספרדית היא לחיות ברחבות.. שזה גם קשור לסכומים שיגיעו בפועל לירושה.

העובדה שהרבה ספרדים גרים בדרום קשורה לזה שהביאו אותם למעברות שם, ושמי שרוצה להישאר קרוב למשפחה ישאר באזור.

לגבי נתונים של אחוזי אשכנזים וספרדים ביוש - אין לי נתונים.. אבל לדעתי זה לא קיצוני כמו שאת מתארת.

הילדים שלי הם דור שלישי לערבוב בין העדות. הם (בעיקר הבנים) גאים בספרדיות שלהם, אבל תכל'ס הם שלושת רבעי אשכנזים...

ואני לא רואה הבדל עדתי במשפחות שלנו מהבחינות ההשכלתיות והכלכליות🤷‍♀️

ההבדלים הם נטו במנהגים ההלכתיים...

אבל ברור שיש אפליה עדתית.

מעולם לא היה ראש ממשלה ספרדי,

טייסים, בחירים בצבא, בבית המשפט, מקבלי ההחלטות למיניהם כמעט תמיד אשכנזים, וזה לא כי כל הספרדים לא חכמים, זה כי יש אפליה עדתית מובהקת.

בדור שלנו יש שינוי משמעותי, אבל עדיין אנחנו עוד רחוקים משוויון. אני חושבת שהציבור הדתי לאומי יש הכי פחות גזענות, אבל עדיין, זה לא אומר שאין.

גודל הבתים דווקא לא מסכימה, ספרדים הרבה פעמים דווקא יהיו בבית גדול ויפה, עם גינה. 

אשכנזיה שנשואה לספרדי -

בין הסבים שלנו אני ממש רואה הבדל, שלו אנשים פשוטים שעלו לארץ, שלי יותר ישראלים (עלו לארץ דורות קודמים) ומשכילים (לא אומרת שמשהו טוב יותר, רק הסגנון)

ההורים שלנו זה כבר יותר דומה,

הייתי אומרת שהמשפחה שלי אולי בסגנון יותר משכיל, חנוני כזה, זה יותר אופי מאשר הבדלי מקצוע, בין האחים שלנו יש אותם מקצועות בגדול וההורים שלו יותר עשירים וברמת חיים גבוהה מההורים שלי.

גדלתי באיזור שנחשב אשכנזי, אבל זה לא העסיק אותי מעולם, ברור לי שסביבי היו גם וגם ופשוט לא הייתי מודעת לזה.

לדעתי הפערים הולכים ומצטמצמים, תמיד יהיו קצוות, והם יבלטו לנו לעין, כי מי שהוא סתם "ישראלי" לא נתייג כאשכנזי או ספרדי.

מצד אחד יש תפיסה שהספרדים נחותים ומקופחים כמו שהצגת, מצד שני היום דווקא אשכנזי זו מילת גנאי...

אני מאמינה (ומקווה) שזה ילך ויעלם, כי יש יותר ויותר ילדים "מעורבים" ולכן זה יהיה פחות משמעותי.

אני מעדות מעורבות אבל בעיקר ספרדי מזרחי חמות ורבע אשכנזי

בעלי רוסי

לגבי ישתנה...זה כבר השתנה רוב הילדים ביננו הם עדות מעורבןת (פרט לחרדים שנזהרים מתלערבב בעדות)

אני חושבת שהרבה קשור למקום מגורים בעיקר!!

ועבודות בהם הם בחרו ספרדים של פעם בדכ יותר עובדים בעבודות כפיים שיפוצים וכו..ואשכנזים במקצועות משכילים יותר כביכול

אצלינו במשפחה זה לא עבד לפי הסטיגמה סבים שלי המזרחיים סבא אחד היה תפקיד מאוד בכיר בתעשייה אוירית בפיתוח פצצות וכמובן עשה תואר מאוד נחשב ואבוייי למי שבמשפחה שלנו לא יעשה תואר

והסבא השני היה אדם מאוד עשיר שעבד גם במשהו נחשב שלא אפרט מפאת האווטינג כאן אבל רופאים מאוד בכירים נותנים לי עד היום טיפולים חינם שאני צריכה בגלל זה..וסבתא שלי עו''ד בינלאומית🤷‍♀️והם כולם מזרחיים אז ירושה יש יופי יופי וכנל כל הדודים המזרחיים שלי או רואי חשבון או עורכי דין או יהלומנים וכולם בעלי דירות אז הסטיגמה לא תפסה

ושוב אני חושבת שזה קשור גם למקום מגורים כולנו גרנו במרכז או באזור השרון (מאז העלייה לארץ...) מעולם לא גרנו בפריפריה שכמו שאני מבינה שם ההבדלים יותר מורגשים

אבל אם היה כנה אני חושבת שאנחנו ה"חריגים" כי בכל זאת הייתי המזרחיה היחידה בשכבה בבית ספר יסודי שלמדתי בו וחושבת שזה בעיקר מה שהשפיע עלינו בהמשך אנחנו מספר יחסית גדול של ילדים וכמעט כולנו נשואים וחוץ מ1 כולנו התחתנו עם אשכנזים..ואני חושבת שזה פשוט כי זה המנטליות שהתרגלנו לחיות לצידה

(אנחנו אשכנזים)

ואם כבר זה נושא, אז זה תמיד בצחוק

כשהכיוון הוא שהספרדים מכינים אוכל יותר טעים,

יש להם שירים יותר יפים, והם חמים יותר..

אבל באמת שזה פשוט לא קיים ולא תופס מקום בכלל

קודם כל יש הרבה ספרדים (או יוצאי עדות המזרח אם נקרא לזה נכון) שיש להם ירושות

רוב ככל החברות שלי הן ספרדיות, ההורים של רובן נתנו כסף להון ראשוני לדירה, מימנו לימודים גבוהים, קנו רכבים ותומכים המון.

הם לא מהעשירון העליון אמנם, ולא בעמדות מפתח במשק בהכרח, אבל יש להם כסף ב״ה שהם עבדו עליו חיים שלמים

דבר שני, לגבי אוניברסיטאות - באמת הרבה מאיתנו רכשו השכלה כזו או אחרת ולאו דווקא באוניברסיטה. אבל גם.

אם כי אם אני רגע מסתכלת מעבר לכתף ולמעגל החברות שלי, יש גם יוצאי עדות המזרח באוניברסיטאות. לא יודעת לכמת אבל, מעניינת הסטטיסטיקה

לגבי מקומות עבודה נחשבים וכו - יש לי קרוב משפחה  עם שם משפחה נורא מזרחי מובהק שלמד רפואה והאמת שהוא שינה אותו (כל המשפחה אישכנזה את שם המשפחה, גם אחד האחים של אבא שלי שינה.  גם אצל בעלי עברתו ו״אישכנזו״ האמת.. אמא שלו גם שינתה כבר בצעירותה. אולי זה עוזר או שזה גורם לנו לחשוב שאין הרבה כי משנים הרבה פעמים🤷‍♀️

לגבי ראשות ממשלה ועמדות מפתח - אני כן מאמינה שזה חלק מעניין האליטות. בואי נשאל גם למה אין שופט בית משפט עליון ספרדי? או חלילה נשיא העליון ספרדי? אפילו ערבי היה, ולא חסרים עורכי דין ושופטים מעדות המזרח. פה זה באמת לדעתי עניין של גילדה, הרבה מינויים הם גם של קרובי משפחה בקרבה כזו או אחרת.

הרפורמה המשפטית באה לשים לזה סוף, וטוב שכך.

אני מאמינה שזה לאט לאט יתחיל לחלחל אבל אני כן רואה שינוי בכל אופן לעומת דור או 2 אחורה.

כל האחים של אמא שלי לעומת 2 (ויש לא מעט) משכילים ויש להם ב״ה כסף, גם מהצד של אבא שלי ב״ה.

אבל היום הצעירים עם השינוי של הרשתות וכו ויוקר המחיה לפעמים בוחרים לשנות כיוון וללכת לאיפה שהכסף נמצא ולאו דווקא לעולם ההשפעה הפוליטי, שיש בו הרבה מהמורות וגם כמובן - פוליטיקה על חשבון אידאולוגיה. 

וגם לא חיה ככה

יש לי מה שיש לא בגלל שאני ספרדיה/אשכנזיה/ עדות מזרח או משהו אחר

זה בא בגלל מאמץ ועבודה

אך כיום זה בעיקר סביב תפיסת העולם הפרוגרסיבית

אני מדברת על תפקידי מפתח והתברגות לתפקידים משמעותיים לא פקידותיים (אוניברסיטאות, תקשורת ממשלתי וכיו')

שלא לדבר על סוגיית הרפורמה המשפטית שדיברה על חוסר ייצוג מעבר לחונטה האשכנזית השמאלנית

וגם במגזר הדתי הלאומי זה היה כך כשהיינו קטנים בני עקיבא היה בעל אופי אשכנזי , הישיבות היו אשכנזיות, את צודקת שגם ישובי ישע היו אשכנזים בתפיסת עולמם.

אגב, דווקא הציבור הספרדי שאמור היה להיות מזוהה הרבה יותר עם הציונות הדתית תקופה ארוכה הצביע לשס או הליכוד שזה אבסורד כי בפועל הספרדי המסורתי הרבה יותר קרוב לתפיסת הציונות הדתית אך הציונות הדתית שנים לא קיבלה את המסורתיות הספרדית והחינוך היה בעיקר בתפיסה האשכנזית (בעיקר בבני עקיבא..)

אגב, בפוליטיקה מי ששינה לאחרונה את המפה הפוליטית זה בן גביר שמדבר בשפה של האוכלוסיה המסורתית הספרדית, והוא קיבל את הקולות שלו בעיקר מאוכלוסיה זו.

היום הדברים בציונות הדתית כבר נראים אחרת כאשכנזיה שנשואה לספרדי אני רואה שהתפילות, המנהגים והתרבות הספרדית נוכחים יותר בבית הספר של ילדי ואני שומעת על זה גם מחברותי שילדיהם לומדים במוסדות ברחבי הארץ. מאוד מקווה שזה יתקדם וישפיע הלאה לדורות הבאים

והתחתנה עם ספרדי מהמרכז..

ההבדלים בעיקר זה מקום המגורים.

קודם כל את רוב הספרדים דחפו לפריפריה כדי ליישב אותה לכן רוב מובהק שלהם גדל שם.

עם כל הכבוד לכל התוכניות שנותנים לפריפריה זה אפילו לא אחוז מהאפשרויות שיש במרכז כדי להצטיין/להתקדם/לשאוף גבוה.

ובסוף בפריפריות מה שרואים בעיקר זה מקצועות שלא בהכרח זקוקים לתואר, עבודת כפיים, חקלאות, שוק וכד'

ולכן רוב הילדים יגדלו ויהיו כאלה. מעטים הילדים שילכו למקצועות כמו הייטק, רפואה וכו'.

וגם כשילכו הם יצטרכו להתמודד עם חוסר קשרים וכד'...

מקווה שלאט לאט זה ישתנה.

סתם אנקדוטה, כשהייתי בת שירות בעיר בפריפריה ככשאלנו ילדים ביסודי מה החלום שלך? של רובם המוחלט היה להיות כדורגלן.

ואחכ כשעבדתי במרכז אחרי שהתחתנתי רובם ענו מחשבים/הייטק/רפואה וכד'.

בדור של היום אין תקרת זכוכיות לאף אחד

הידע נמצא בכל מקום ויש שוויון הזדמנויות כמעט בכל מקום

הנושא העדתי הוא עוד נושא (כמו הרבה נושאים) שמשתמשים בו כדי להתקרבן כשלא מצליחים

אבל האמת שחוסר הצלחה תלויה אך ורק באדם עצמו ולא בשום גורם חיצוני אחר

יש אנשים שיש להם יותר סיכויי הצלחה מול אחרים.

אני גדלתי בבית שעודד אותי ללמוד, ההורים שלי נתנו לי שעורים פרטיים שאצליח בלימודים ולא רצו שעבוד על מנת שאצליח, גם שלמדתי תואר ראשון ושני וכבר הייתי נשואה עם ילדים הם עזרו לי גם כלכלית וגם בייביסיטר.

לעומת זאת יש לי חברות שכבר בתיכון היו צריכות לעבוד, אף אחד לא עזר להן לממן לימודים גבוהים, והן היו צריכות לעבוד תוך כדי. ברור שהן לא הגיעו למה שאני הצלחתי, חלקן גם נשרו מלימודים גבוהים בשל כך

שוק העבודה פתוח לכולם, גם לכאלה שאין להם תואר, נכון שיש משרות עם תנאי סף של תואר אבל יש מספיק משרות טובות בלי. הצלחה בעבודה קשורה בעיקר ליכולת להיות עובדת טובה ולהתפתח, ופחות בהכשרה הלימודית.

שיש את הספרדים עם הבתים הגדולים והראוותניים

והאשכנזים עם הבתים הקטנים והפשוטים....

לא מבינה מאיפה ההנחה על הירושות

בתור מישהו שגרה רוב חייה בשומרון לא מבינה מאיפה את מביאה את ההנחה שאין ספרדים בשומרון

בישוב הנוכחי שלנו המניינים הספרדיים מפוצצים

ספרדים פחות באוניברסיטאות? לא בטוחה בכלל שזה נכון

בכלל היום יש ככ הרבה משפחות מעורבות

שלהחליט שמישהו הוא אשכנזי או ספרדי זה לא ככ פשוט

אנחנו 3 אחיות שנשואות לספרדים (ועוד אחת שנשואה לאשכנזי). אז מה הילדים שלנו? ספרדים או אשכנזים? ומה יהיו הנכדים שלנו?

ובקשר לראש הממשלה

יכול להיות שלא היה אחד ספרדי מסיבות היסטוריות וגם מסיבות גזעניות במובן מסויים.

אבל כרגע מה שחשוב זה שיהיה אדם ראוי, משכיל, מדינאי טוב ולא מה העדה שלו.

יש גם פוליטיקאים ספרדים חזקים לא חושבת שמישהו מהם לא יכול להיות תאורתית ראש ממשלה.

הטחונים עם הירושות😅

אבל בהחלט יש הבדלים תרבותיים שלאו דווקא הספרדים או האשכנזים מעוניינים לשנות.

בכל דור השוני מתמעט ובעוד כמה דורות כבר לא יהיה הבדל לדעתי.

יהיו פשוט ישראלים. זה כבר התחיל להיות ככה.

ראש ממשלה זה רק עניין של זמן, רמטכ״לים כבר היו.

יש מנטליות שונה, ויש גם באופן גורף תכונות אופי מסויימות שאפשר יחסית לשייך כמו חום, זרימה,לעומת יותר מחושבות או קור רוח וכו.

זה כמובן גורף כי תמיד יהיו כאלה שלא עונים על ההכללות, הכללה תבניתית שיש לנו במח נועדה לעזור לנו לעשות סדר במציאות,

אבל כמובן שזה ממש לא מחייב.

בפועל, ככל שעוברות השנים ומתחתנים וחיים ביחד מאמינה שההבדלים מטשטשים.

אני למשל, כבר לא מאד צעירה ואחד מהורי אשכנזי והאחר ספרדי

כאלה גם ההורים של בעלי, הילדים שלנו הם שמינית אירים שמינית יקים רבע מרוקאים וכו

בילדים שלהם, בע"ה עוד לא המון שנים, כבר יהיה קשה להגיד אפילו את זה. כבר עכשיו כשצריך בגן כשצריך לכתוב מאיזה ארצות הגיעו סבא וסבתא יש לנו איזה 8

אני קוראת לזה ילדים של קיבוץ גלויות 

זה לגבי העתיד, לדעתי.

לגבי ההוה ולמה הוא ככה זה נושא שלם ומורכב יותר באמת

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

לי אין בעיה עם הילדים (בעלי)

יש פה אמהות שבאות חלקית ועושות רוטציה עם הבעל/ עזרה מהמשפחה

לגבי נסיעה

אני לא מפחדת להיות בדרכים

יש כאלה שמפחדים ועוקבים אחרי התראות/ עוצרים בכל מני מקומות 

לא יודעת במה את עוסקת...
אבל שיתנו לך לעבוד מהבית או הארכת חופשת מלחמה
משערת שבייביסיטרית קבועה קשה למצוא, אם כי יש הרבה נערות בחופת מלחמה אז אולי מישהיתסכים לבוא?

אם אין מי שימור עליהם את לא חייבת להגיע לעבודה

אבל זה לא אומר שתקבלי על הימים האלה שכר 

בהרבה מקומות פתחו שמרטפיות

רשמי או לא רשמי

כדי לא להצטרך לשלם חל"ת לאנשים

אין בי האשמה

כי המניע הוא ערכי אצלינו לא אינטרסנטי.

רק באמת מרגישה שזה מצב לא הגיוני

מכל כך הרבה בחינות

םיזית ונפשית

והנסיעות הלא קצרות

ותת שינה ולתמרן בין העבודות של שנינו

הבנתי כמה לא הזיז לי ילדים בבית ומלחמה אםילו

רק שלא ידרשו במקביל גם לעבוד

אין לי כוחות לזה

ולא לתחומים מסויימים

שאם הבעל לא בבית ואת לא מצליחה להתארגן בשעות הערב,

במצב כזה אני טבלתי בבוקר אחרי. זה קל פי כמה.

לא היה לי קושי הלכתי והבלנית עשתה זאת בשמחה.

במצב כזה גם הייתי לוקחת את התינוק.

סה"כ אם את באה מאורגנת זה תיק תק וסיימת.

אני לא מקפידה על צניעות בפני תינוק, אפשר לשים אותו בעגלה עם משחק/ חטיף, שגב העגלה אליך בשביל ההרגשה ושישמע את הקול שלך

אבל גם אם בוכה מתעטפים שניה בחלוק מגבת ומרימים אותו.

כשניסיתי לטבול בערבים זה נדחה שוב ושוב והלחץ והמצפון והמתח אולי הוא יפתיע פתאום. לי זה היה פתרון אידיאלי במצב שלא הצלחתי לצאת בערב במצב כזה.

שהוא מגיע בלילה

משגיחה בשמחה על תינוקות.

ובזמן הטבילה עצמה- 2 דקות גג. הילד עם עצמו וממתק בלובי 

בייביסיטר מעולם לא לקחתי, מפחדת.

אבל באמת שקלתי להגיד לגדולים לשמור על הקטן כשאטבול.. יצא להם לשמור עליו כשישנתי אבל מעולם לא השארתי אותם לבד לגמרי שאני בחוץ.

ועכשיו מלחמה אז הפחד שתהיה אזעקה והם יצטרכו לחוות את הרגע הזה בלי אדם בוגר איתם.

יש ממד בבית ב"ה וחשבתי אולי שישחקו בפנים עד שאבוא,  אבל בספק כמה זה אחראי עדיין..

ויודעים מה לעשות עם התינוק ואיך לטפל בו -

אז לדעתי זה בסדר גמור שתצאי.

בהצלחה❤️

וידעו להתכונן מראש , כי הממד קטן

והייתי עם טלפון נוסף אצלי אם יצטרכו

התארגנתי כבר בבית, וב"ה המקווה קרוב, טבלתי זריז ובאתי.

ותודה לה' מיליון פעם לא היו אזעקות

שאם תהיה אזעקה לא יהיו לבד..

אפילו שאף פעם לא הבאת, זאת סיטואציה יוצאת מן הכלל..

ואז לבקש משכנה לשמור עליהם ולהגיד לה שיש לך תור לרופא/סידורים דחופים וכו'

הילדים שלי עם זמן מסך בלתי מוגבל

גדלים היטב ובטוב

היא עוזרת לך ועוזרת בדרך שלה.

ובכללי החשיבה שלי זה הרוב קובע.

לא כל חיייהם הם מול מסך אלא כמה ימים הם יהיו בתקופה הזו עם הרבה מסך. ישרדו את זה.

כולנו נשרוד בעז"ה.

שיהיה בהצלחה!

ובתכלס חלק מהסיבה שהם כ"כ אוהבים ללכת לחמותי זה בגלל זה חחח

יאללה סבתות מפנקות קצת יותר

ויש כאן יתרון עצום מבחינת הרגלים שלהם, שהיא לא שומרת עליהם בבית שלכם אלא שלהם,

ואז לדעתי לילדים קל מאוד להתרגל ולדעת, שבבית עושים כך ואצל סבא וסבתא אחרת.

ובאמת נקודתית כמה ימים מלאים מול המסכים זאת לא הבעיה, הבעיה היא ההרגל שזה נשאר ליום יום (וגם לזה יש מקום בימים כאלה, לראות בבית, ולהרגיל חזרה לשגרה בריאה יותר בהמשך) וכאן את באמת במצב טוב

אני בשגרה לא מאפשרת יותר מחצי שעה מסך ביום אבל עכשיו נותנת בכיף שעתיים- שלוש... גם ילדים מבינים שזה מצב חריג כי הם בבית כל היום ועם החזרה לשגרה מאמינה שזה יעלם בטבעיות.

ככל שאני מורידה ממני מצפון בימים האלו אני הרבה יותר נינוחה וזה בטוח עובר לילדים! כן מקפידה שתהיה לי שעה-שעתיים ביום זמן איכות איתם כדי לחזק את הקשר והחיבור בתקופה הזו

בטח כשזה תקופתי.

שמעתי גם את עינת נתן מנחת ילדים שאמרה שזה ממש בסדר לשחרר את ההגבלות של המסכים בתקופה הזאת.

הבריאות הנפשית והרוגע הכי חשובים.

תבקשי שישימו להם תכנים יותר מלמדים...

בכל אופן גם שלי מול המסך רוב הזמן. השבו עשיתי להם יום אחד בלי מסכים שהיו ממש בסדר יחסית. בד"כ בשבתות אני רק מחכה למוצאי שבת שיהיה קצת שקט.

מסכים זה לא בריא, גם במלחמה...
אבל
אבל גדול
אין מה לעשות כל- כך, וגם הילדים שלי יותר מול מסכים מימים שגרתיים, וככה אצל כולם
אין מה לעשות... 
זמן מלחמה לא הופך את המסך ללא נורא, זה עדיין נורא
אבל אין כל כך ברירה לפעמים.

וגם הילדים שלי מול מסך הרבה הרבה מהרגיל.
זה לא הופך את המסך ללא נורא...
אבל אין מה לעשות
זה דור שיגדל על מסכים

המסך לא הופך להיות בריא לנו בזמן מלחמה, בטח לא לילדים. חידדתי את זה, המסך שלעצמו לא בריא לנו נקודה
מלחמה לא הופכת אותו לבריא
אבל שוב, אין ברירה...וכפי שציינתי גם ילדיי מול מסכים וכפי הנראה פה גם אני...
 

אנחנו גם אוכלים הרבה מתוק בתקופה הזו, וחוגגים על המשלוחים שקיבלנו
וזה הכי בסדר, מצב לא פשוט, קשה לכולנו, הצורך במתוק גובר
הכל טוב
ועדיין זה לא הופך את המתוק שלנו לבריא כי זו מלחמה...
המתוק במינונים מוגזמים לא בריא לנו (כמו המסך)
אבל בגלל התקופה- זורמים, ואוכלים ונהנים- מהמסך ומהמתוק.

מקווה שהבנת את הנקודה.
 

נורא זה לא לאכול ולא לשתות לאורך זמן מכל סביה שהיא

נורא זה לגעת בחומרים מסוכנים

נורא זה כשיש אלימות וכו'

דברים שמשאירים צלקות חרוטות בנפש /בגוף

גם הילד שיהיה מול המסך במשך שבוע רצוף(כמובן בתכנים מותאמים גיל לפי החלטת ההורה) לא יהיה לו מזה נזק בלתי הפיך .

גם בחןפש הגדול שמדובר כמה נזק נוראי ותגבילו ופה ושם

בפועל כשמתחילת שנת הלימודים, הילדים חוזרים לשגרה הרגילה וברוך ה' מתקדמים וחיים.

אז זמן מסך יותר גדול בזמן במלחמה זה לא נורא. לא נורא בכלל..  לא קרוב לנורא (לדעתי) ...

המילה הזו חמורה מידי וכבודה במקומה במונח לדברים חמורים באמת של לשכת הרווחה.

אוי אלוקים סתכל עלינו כמה דואגות לילדים

תחזיר לנו את השגרה תודה

אפשר להשתמש גם במילים אחרות..
"פחות טוב לנו"
וכו

ואני בוחרת אם לשלוח או לא כי יודעת מה צפוי

אני אגב גם גדלתי ככה, הטלוויזיה דלקה כל כל הזמן ואני ממש בסדר. האם זה טוב בעיני? בשגרה לא.. עכשיו אני גם משחררת.

לדעתי פשוט להודות להם ששומרים לכם על הילדים כי זה ממש לא מובן מאליו יום שלם. 

סבא וסבתא שלי

זה היה רק אצלם

וזה לא עשה נזקים;)

מצב מלחמה זאת בעיני סיטואציה שבה המסך הוא כלי עזר

אלא חושבת שזה אפילו בסדר גמור וטוב במציאות הזו של מתח תמידי וחוסר יכולת להחזיק שגרה, לתת למוח של הילדים זמנים של מסך שבהם הוא יכול להיות "מנוון" ולא להחזיק בסטרס התמידי.

וזה משהו שבריא לעשות לפעמים באופן מלאכותי גם אם ביומיום אנחנו מתרחקים מזה.

אני גם חושבת שאין שום חשש שהמציאות של המלחמה תהפוך להרגלים אם לא נמשיך אותם כשנחזור ללוז נורמטיבי. אי אפשר להקיש אחד מהשני

דוקא בזמנים של סטרס הילדים זקוקים ליותר פעילות פיזית ומשחק אגרסיבי כדי לפרוק את המתח.

מבינה את הבעייתיות ומסכימה שזה פתרון לא אידיאלי במציאות לא אידאלית.

אבל את יכולה להביא איתם משחק (עדיף חדש כמובן) או חומרי יצירה ספציפיים כדי שתהיה להם אטרקציה כלשהי מעבר למסך בלי שחמותך העייפה תצטרך להמציא שום דבר.

וגם אם מסך

אז עדיף לשים להם סרטונים של פעילות גופנית,

יש דברים ממש נחמדים ועדיפים עשרת מונים מצפיה פסיבית.

אבל מאוד קשה לאפשר לילדים את הפריקה הפיזית הזו כשיש לך ילדים במגוון גילאים שכל אחד מהם צריך משהו אחר , כשיש זומים על הראש ומשימות הבית וגם לעבוד .. ולהרבה מאיתנו גם בעל במילואים!

זה פשוט מטורף ומקריס גם בלי להוסיף על הלב את המצפון

חוברות עבודה מהבית שהם אוהבים, ומדבקות, ויש אצל חמותי גם הרבה ספרים מעניינים ומשחקים. ובכל זאת, אם מישהו לא שם כדי לתחזק אותם, באופן טבעי הם יפסיקו עם החוברות והמשחקים תוך כמה דקות/ חצי שעה. ואז צריך שמישהו יגיד להם לאסוף ולהוציא משחק אחר, או להחליף חוברת, וכזה. וחמותי פחות מתפעלת אותם, וזה מובן לי לגמרי, אז ברגע שהם משתעממים מהחוברת/ משחק הראשון הם עוברים לטלוויזיה.
 

אבל זהו הגעתי לעבודה הבוקר כמה מוקדם שיכולתי בהינתן העובדה שלא ישנו בלילה, ויצאתי מוקדם בהתאמה כדי לאסוף אותם כמה שיותר מהר

לצאת לפעילות פיזית באופן יזום

גם להנות מאוויר צח ושמש

וגם לעשות ספורט לגוף ולנפש

(לא יודעת מה הילד עשה פה שהייתי בעבודה

אבל עכשיו היינו בחוץ

קורקינט

גינה מתקנים וקיר טיפוס

הוא חזר רענן

וגם אני)

נותנת להם לשחרר מתח בנסיעות על הקורקינט

קנינו משו מתוק בחוץ

כולנו צריכים את זה האמת

חמותי לא מוכנה לקבל אצלה את הילדים שלי.

אין לה ממד והיא צריכה לרדת למקלט

אומרת שקשה לה לקחת אפילו ילד אחד לא מוכנה

אני עם שישה ילדים מתוכם תאומים בני חודשיים וחצי ובעלי בצבא

יש יותר גרוע תמיד 😄

גמילת לילה זה עניין פיזיולוגי...

פשוט לחכות שהגוף שלה ילמד..

וכן יש מימד פיזיולוגי וגם רגשי

אז בזמן מלחמה וואלה היתי מורידה ציפיות

אולי שמה תחתוני גמילה ככה שהיא לא תדע שזה כמו טיטול ועדיין תרגיש גדולה עד שנחזור לשגרה והיא ואת תתאפסו קצת

בכל מקרה מה שלנו עוזר-

א. למתן שתיה לקראת הערב.

ב. לקחת יזום לשרותים לפעמים רק בתחילת הלילה ואם צריך אז גם בהמשך.

ג. לדאוג שחם לה כי קור גורם לבריחת שתן

ד. משהו שהיתי סקפטית אבל עבד- לעודד אותה מנטלית לא כאשמה חו''ש אם מפספסת

פשוט לעשות נגיד טבלה שאם פעמיים בשבוע קמה יבשה לפחות מקבלת פרס קטן וכמה שיותר-יוצר

זה לכאורה לא בשליטה ולא בחירי אבל אצלינו ראינו שהכח רצון עזר כמה וכמה פעמים לא יודעת להסביר איך..

אבל בשום אופן לא לשדר שזה לא בסדר ואוף חבל.. ממש להפך הכי לנרמל ולחבק

תשתמשי בסדיונית.

מקלחת זריזה בבוקר ולהתלבש.

מבחינת כביסות זה אכן מוסיף,

אבל אם משחררים את המועקה הנפשית אז הטכני פחות מורגש.

היא צעירה

אפשר לשים לה אחרי שהיא נרדמת

ומדברת מראש עם הבלנית של היישוב ליד, שאולי תגיעי קצת מאוחר, אפילו בתשלום.

גםהבנאדם העיקרי שיחשוד זה חמותך והיא במילא עובדת במקווה בשעות האלה, לא? 

כמה הגיוני לעשות הנסיעות הלוך חזור?

אם עד חצי שעה נסיעה לא הייתי מתלבטת, ברור שחוזרת הביתה.

תנצלי כמה שאפשר להיות עם בעלך בלי עוד אנשים מהמשפחה, כשהוא במילואים הגיוני שתרצי להיות אצלם.

לגבי הילדים שישנים במקלט תגידי למתבגרים שהם אחראיים עליהם ושיש לכם שיחת זום/ דייט/ הרצאה תחרטטי משהו, הם לא צריכים לקבל פרטים מלאים. רק מתי הם שומרים על הקטנים. לצורך העניין מ20:00 עד 23:00

תשאירי להם פלאפון אחד למקרה חירום ותסתגרו בחדר.

לגבי חמותך את יכולה לומר שאתם רוצים גם להיות בבית וכל עוד אתם שניים זה יותר קל, מעבר לזה לא צריכה להסביר.

מי שאין לו שכל להבין שזוג רוצה פרטיות בתוך טירוף ושהייה ממושכת של הבעל במילואים, לא מבין את החיים.

וזה בלי קשר לטבילה, גם אם הייתם אסורים זה נכון.

אם את מכירה מישהי אחרת שעובדת במקווה- הייתי יוצרת איתה קשר מראש ומבקשת שתפתח לי אישית בחצות או משהו..
או מקווה ביישוב ליד. תעייפו את הילדים בשבת בלי שנ"צ שירדמו מוקדם במוצ"ש ואז תיסעו ליישוב ליד או תדברי עם בלנית אחרת מראש לקבוע

לכתחילה הייתי מבקשת להשאר כמה שיותר היכן שיש ממד.

אני מניחה שבמציאות הזאת קשה להרבה להגיע לזמן זוגי.

רק שאלה, במקלט הציבורי שאתם ישנים, רק אתם שם? 

 בכל אופן במקלט ציבורי יהיה לכם פחות פרטיות.

נשמע שהאפשרות לקפוץ ליישוב ליד מעשית, ואם יש לכם חדר שקט אצל ההורים זה כבר התחלה טובה (ברור שאין כמו בבית, והמיטות פחות נוחות זה קצת מבאס אבל אפשר להתפשר).

ונשמע שהעזרה אח"כ תהיה מאד משמעותית.

אולי יהיה לכם זמן ביום ראשון לחזור קצת הבייתה לבד בשקט? כשהילדים נשארים שם?

מנסה לסדר את זה.

מאמינה שעכשיו עם המצב בלניות מבינות שיש סיטואציות מורכבות ומוכנות לבוא לקראת

אומרת לימותי שאני צריכה שהיא תשמור על הילדים

וגם את המפתח למקווה

הולכת עם בעלי

וחוזרת

אני בגישה שסודות צורכים אנרגיה שהיא משאב מאוד מוגבל כרגע

ואין לי בעיה שידעו שאני טובלת

אבל מבין האופציות שהעלת

ללכת למקוה בישוב השכן נשמע כמו רעיון טוב

ומנסה לטבול במקווה בישוב ליד

תסעי את לבד

בעלך ישאר עם הילדים