אמנם לא ברגעים אלה ספציפית אבל היו לי תקופות כאלה

חיבוק לך 😘

מרגש כמה כמה הבית חשוב לך וכמה את מקריבה למענו, הבית הפרטי שלך אבל גם הבית של כולנו פה.

זה נשמע קשוח ממש

מאחלת לכם שתצאו מהתקופה הזאת אוהבים, מחוברים וחזקים יותר ❤️

מרגישים במילים שהנושא הזה מאוד טעון עבורך, וזה כנראה מעבר לקושי הטכני להתסדר לבד בהריון וילדים קטנים.

מקווה בשבילכם שאם כבר זה המצב שהוא יוצא למילואים וכו וכו

שבכל זאת תצליחו לצמוח מתוך זה ❤️❤️

איזו אישה מדהימה את!

טוב שכתבת פה. הלוואי שהיה אפשר להגיד גם לסביבה האמיתית...

אני מקווה שיש מסביבך גם כאלה שמציעים עזרה?

אנשים אומרים שהתעייפו כבר..שמיצו את היכולת לעזור שהם עמוסים..

ולרוב לא אומרים

פשוט מתעלמים

מניחים שהתרגלנו

אז זהו

שלא

ואין לי משפחה או חברות לתמיכה

אבל ב''ה שה' נותן כח מעל הטבע לפעמים 

ובזכותך ובזכות שאר הנשים המגויסות עתידין להגאל

וזה לא משנה אם רצית שילך או לא מה שמשנה זה שאת מחזיקה את המשפחה ותומכת מרחוק.

למרות הקושי שלא יאומן.

יש בדור הזה נשים כל כך צדיקות ומסורות שעד המלחמה לא ידענו עליהן גם אם אנחנו לא מכירות כל אחת בשמה.

הקב"ה מכיר כל אחת בשמה.

חג שמח והרבה כוחות!

כל יום של הרחקות הוא קשה, במיוחד במצב כזה שצריך לישון מחוץ לבית.
רואים שכמות השיגורים הולכת ופוחתת מיום ליום, וההסתברות שיהיה הזעקה בדיוק ב5 דקות שבשטח פתוח - מאוד נמוכה.
אני לא יודעת באיזה איזור בארץ את, אבל איפה שאני גרה, הזמן מאז האזעקה עד שצריך להיכנס למרחב המוגן הוא דקה וחצי, שזה פרק זמן שאפשר לרוץ איתו מרחק שבהליכה עושים 2.5 דקות.

וכמובן שטבילה לא תלויה ולא מחייבת שום דבר אחר כך.

במצב הנוכחי אין כל 5 דקות אזעקה..

זה לא מה שהיה שבת שעברה

ואגב לי היתה טבילה בערך אז🫣והלכתי גם ברגל כי אין לי רכב כרגע

אז מדברת גם מחוויה אישית

לא צריך להיות בכל רגע אולי אזעקה

אין לך שליטה מתי תהיה

תלכי כרגיל

אם תהיה- יש הנחיות מה עושים כשנמצאים בחוץ..או שאם יש בית שאפשר להכנס אליו

לא מבטלת את הקויש פשוט מציעה לא להחזיק כל הזמן בראש שאלות ללא מענה

אף אחד לא יודע

מתי ואם ואיך

אפשר להכנס לראש שיותר מנסה לתפקד כמה שניתן בתוך הקיים

בעז''ה

ואותי ממש ריגש לטבול בזמן מיוחד כזה

הרגשתי שאני ממש מוכנה להטהר לעלות לבית המקדש

משתפת כדי לחזק לראות את זה בעין אחרת

ואפשר גם אחרי למצוא את הזמן.. ובזכות ההתראות זה יותר בנחת

בעבר גרנו בדרום באזור שהיה ממש פחות מחצי דקה מהאזעקה וזה באמת איתגר את הארוע🫣

ממש תודה על הזוית הזאת! ריגשת

כל הדרך חשבתי על מה שכתבת

ב"ה שעבר בשלום ❤️

חח הוא חוזר מוצש למילואים...

כיף חיים

סטטיסטית, מה הסיכוי שבחמש דק' שאת בשטח פתוח תהיה אזעקה?

אני חושבת שצריך טיפה להרגיע מהלחץ .

תודה לאל שיש לנו מערכת כיפת ברזל, נכון שבנאדם צריך לעשות השתדלות אבל בחיים יש כל מיני סיטואציות שאין מה לעשות, הנה למשל, לחמוד שלי יש פריחה ממש כואבת בלחיים, מחר אני אסע איתו לרופא וכל הנסיעה אין שום מרחב מוגן, נסיעה של 20 דק'. מה לעשות? ה' שומר ולא צריך להיות קיצוניים. מתאונות דרכים נהרגים כל שבוע אנשים ואף אחד לא נמנע מנסיעות.

לק"י

אני גם בשבת רגילה לא הייתי רוצה לטבול. בטח אם עלולה לתפוס אותי אזעקה.

וגם שברי יירוט זה לא פיקניק.

(אם כן הולכים, ממליצה לשאול לגבי לקחת פלאפון- אם ואיך מותר).

לק"י

תהיתי לגבי ירידה למקלט בשבת. שנדע מתי לעלות.

בסוף היו שכנים (לא דתיים) שנשארו עד ההודעה שאפשר לעלות.

לק"י

בכל זאת, מקלט פתוח שכל אחד יכול להכנס אליו. וכבר היו פה גניבות.

(אבל אז זו באמת שאלה אם מותר לקחת בגלל זה).

בע"ה שיגיע בקרוב ממש!
והייתי מנסה להעביר את המסר. חבל שימשיך להציק לך...

מניחה שהיא מתלהבת ומתרגשת אבל זה באמת אאוצ'..

אם יש לך קשר טוב איתה אפשר לכתוב לה משהו 

האמת שגם לי זה יכול לקרות אבל אני לא נחמדה אם לא שתיתי קפה..

אומרת להם שעכשיו אמא שותה קפה כדי להתעורר בנחת ושלא יפריעו. ואם הם ממשיכים אז כמו מנטרה - אני לא קמה עכשיו וזה מפריע לי

אבל תלוי בגילאים גם

עוגנים זה דבר נצרך, אבל סוג העוגן הוא לא תורה מסיני ואפשר לחליף עוגנים כשעוגן אחד לא מתקיים.

זה דורש גמישות מחשבתית וקשה בזמן שגם ככה הל הקרשים,

אבל מכיוון שעברו כבר כמה ימים מתחילת המלחמה ואין צפי סיום, כדאי לפנות מעט אנרגיה בשביל זה,

ובתמורה זה ימלא לך את הסוללה בהמשך.

ממליצה כל ערב או כל יומיים,

אחרי ההשכבות, במקום להתהלך כמו זומבי, או לגלול באופן חסר מעש, לחפש שיעורים/ הדרכות בדיוק בסגנון הזה שממלאות את המצברים.

קצת פחות משעה, חלקה הרפיה מודרכת וחלקה כמה טיפים וחיזוקים.

ככה לאט לאט צוברים שגרה בריאה ויותר כוחות.

אם תרצי שאחפש את המארגנות של הקבוצה הזו תגידי לי כי זה קצת לנבור כי יצאתי מהקבוצה כבר,

אבל אם זה יעזור לך או למישהי אחרת אז בשמחה.

במצבים כאלה אני פשוט נועלת את החדר ומתעלמת כי אחרת אשתגע . מתי שאני מרגישה שפויה יותר פותחת..

תנסי להעסיק אותם אולי בזמן הזה, להפעיל איזה סרט חינוכי במחשב או לתת להם איזה ממתק ....

אם הם אכלו עוגיות ושתו שוקו.

הם כנראה רעבים מבחינה נפשית.

הגיוני שילדים צריכים עזרה במעברים (בוקר/ ערב)

תנסי לא להילחם בזה, אלא לתת להם ביד רחבה.

לדוגמה להזמין אותם להתכרבל איתך במיטה כשהם עוד עם פיגמות.

קצת לדגדג, להתחבק,

אפשר להשמיע להם סיפור בפודקאסט תוך כדי שהם מנמנמים לילדך.

כשהאנרגיות עולות לשלוח אותם להתארגן בזמן שאת שותה קפה, אפשר במרפסת אם יש. קצת לעמעם רעש.

או לתת להם את העוגיות והשוקו במטבח בזמן הזה.

מושלם? לא.

אפשרי? כן.

זמן יותר סביר לקפה בשקט זה סביב 12:00 בצהריים כזה.

תנסי לבנות סדר יום ריאלי עם זמני אוורור.

לא כדאי להתקבע על קפה שקט על הבוקר אם לא ריאלי.

באופן כללי, טיפ.

יותר ישים ללמד ילד לבוא להורה באופן שמתאים להורה, מאשר לגרום לו לא להגיע בכלל.

ככה שאם יש ילד בן שנתיים/ שלוש שמצליח "לברוח" אליך בזמן שהגדרת כשקט, יותר יעיל ללמד אותו לבוא בשקט, לשים ראש עלייך.

או רק לעמוד לידך או אם במרפסת להסתכל על הרחוב, ואז זה לא מפריע

מאשר להחזיר אותו, לכעוס, או לנעול את הדלת.

נכון שאם נותנים לאחד זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, אבל לפעמים זה לא גורם.

במיוחד אם קיבלו לפני רגע מנה גדושה של ביחד, אם אין תחושה של נמאסתם עלי, גם בילדים מגיבים בשחרור וחוסר תלות.

כמו שאם ילש בן שנתיים בה כשאמא שלו מניקה, אם עושים לו תנאי אתה יכול לבוא ולשבת ליד ולקחת תעסוקה מקופסת תעסוקות,

זה הרבה יותר יעיל מאשר לנסות להסביר לו שעכשיו הוא לא יכול לבוא לאמא כי היא מניקה.

אז על אותו עיקרון.

ככה לימדתי ילדים פיצים ממש לבוא אליך לא בוכים בתקופה שהייתי רגישה מאוד לרעשים ובכי היה עושה לי מגרנה ומשבית אותי.

צורך בקרבה לאמא הם קיבלו ונרגעו.

פורקן דרך בכי הם לא קיבלו.

העדיפו ככה מאשר לא לבוא אלי בכלל וזה לגמרי עבד.

יש לי עוד דוגמאות שככה זה עבד הרבה יותר טוב.

נגיד עוד אחד שאני זוכרת.

כשנכנסו אלי לשירותים, עשינו משחקים מצידי הדלת

למשל אני עושה סדרת נקישות והם אחרי.

או שעושים ציור על הדלת וצריך לנחש.

(לא באמת יש דרך לנחש, כן? הם לא קלטו את זה)

כשגדלו קצת למדו לשחרר מעצמם.

אם את איתם לבד בימים ובלילות, כדאי להזמין בייביסיטר שעתיים אחר"צ כל יום, שיהיה לך הפוגה יותר משמעותית.

הילדים שלי בני 12, 14 לא מפחדים בכלל.

אחלה תקופה לעשות כסף.

הצעתי לבן שלי לעבוד בניקיונות פסח, הזדמנות בשבילו לעשות כסף קל (עבורו)

כל הנוער אצלנו ברחובות או במרפסות רואים יירוטים.

לעשות מיני קייטנה של שעתיים שלוש זה כסף קליל.

ויש גם אוכלוסיית המתפרנסים שכר מינימום שהם הראשונים להיפגע כלכלית וישמחו לעשות קצת כסף.

בקיצור הקושי של האחד זו הזדמנות של השני.

ותנסי לא תפסידי.

הבני נוער בכלל לא מפחדים.

עושים אחלה כסף עכשיו.

עוזרים בבייביסיטר בניקיון בקיפולי כביסה

אצלי הולכים לישון בעשר או אחת עשרה בלילה

ואז קמים ב8-9

אבל עם הגדולים יותר בהחלט.

והקטן אני מבקשת ממנו לשכב לידי בזמן שאני נחה

כלומר

אני מכינה לי ולהם

לכל אחד כוס שוקו ועוגיה ולי קפה

רק כשהקפה שלי מוכן הם מקבלים את שלהם, יושבים איתו בשולחן ואני על הספה כמה דקות...

זה אמנם לא כמו קפה ממש לבד בשקט

אבל זה כן מאפשר לי לשתות את הקפה שלי בלי ילדים על הראש

הם יודעים שהם לא יקבלו שוקו בלעדיי...

יש לו מאות סיפורים לילדים ממש מעניינים וחינוכיים ותורנים

הילדים לשי ממש מכורים

וככה אני שמה להם ברצף כמה סיפורים כשא י צריכה זמן קצת שקט

תוך כדי שהם בונים במקנטים או צובעים דפי צביעה

או סתם ככה

או כתמריץ להתארגן מהר לשינה

לי זה ממש עוזר ובתקופה הזאת ש'ווה כל שקל 'של המנוי

או סיפורים אחרים כמובן 'יש לך

או

לתכנן מראש תעסוקה מוגדרת עבורם

נגיד סלסילה מיוחדת לש רמה חומרי יצירה 5ו משחק מיוחד שלא נגיש להם ומסקרן אותם ואת מביאה להם במיוחד בזמן הזה ואס מתפנה לקפה

אצלי קבועעעע מתחילת המלחמה כל פעם שמרתיחה מים לקפה בכל 'שעה- יש אזעקה חח

שמה להם את העוגיות ומסבירה -

חמודים, אמא עכשיו שותה קפה, תהיי לידם, ולא מבקשים ממני כלום עד שהקפה נגמר.

שילמדן להמתין, אף אחד לא ימות בחמש דקות האלה.

ואם הוא בוכה - אמאאא נשפך לי השןקוווו!

אוי מתוק. זה לא נעים, אני אסיים את הקפה ואעזור לך.

כשהם רואים את הקפה מול העיניים זה מסמל להם עוד כמה זמן בערך זה יקח, כשאת בחדר זה טיפה מלחיץ.

לא משנה מה קורה!! (אלא אם כן מישהו פתח את הראש) את לא עוצרת את הקפה באמצע לטובת ילד!

גם אם הוא צריך שינגבו לו בשירותים.

הילדים זוכים לקבל:

-הבנה ש גם לאמא יש צרכים.

סבלנות

- איפוק

כבוד לאמא.

אמא זוכה:

איפוס

טעינת אנרגיה

כמה רגעים של נחת

תעמדי על זה 3 ימים ותראי לאט לאט הם מפנימים. 

תכלס העצבנות גם יושבת על רצון בשליטה שלנו, הנשים

שזה לא ככ בריא..

למדתי ללכת למקום אחר ולבנות מהזמן לעצמי ולהשתדל לא להתערב לבעלי

זכותו, זה גם הילדים שלו ואני לא צריכה תמיד לקבוע מה הדבר הנכון

גם אם זה מעכב השכבות או מישהו בוכה בסוף..

שיהיה..

זה חשוב הזמנים האלה

אגב בכי מקפיץ אותנו אבל תכלס מה כזה נורא שמישהו בוכה? מתחשלים ככה..

ונשמע שהוא נהנה איתם, זה דבר משמעותי מאוד!!!

אחרת למה שירצה להיות איתם

אנחנו אוהבות גם להנות איתם, נכון?

כולנו אוהבים להיות איפה שכיף לנו

אבל כן מבינה אותך גם שזה מחרפן שלא תביני לא נכון..

ויש לו את שיקול הדעת שלו.

ואם לדעתו זה כייף ונחמד לשחק במשחקים האלו אז שישחק איתם ויישא בתוצאות.

קרי אם הילדים בוכים אחרי המשחק הוא צריך להרגיע את הרוחות ולפייס אותם.

ואם הבית בלגן בעקבות המשחק הוא צריך לדאוג שהבית יהיה מסודר לאחר מכן.

שיסדר לבד או שיפעיל את הילדים.

לגבי הצרחות אם לך זה מפריע ועושה כאב ראש זאת סיבה מספיק טובה לא לשחק את זה בנוכחותך.

כשאת לא נמצאת שיבלו איך שבא להם.

אם אחד בוכה כי לא נעים לו אז בעלי כזה "די זה לא כאב לך לא הכאבתי לך תירגע" מה שרק מגביר את הבכי, ואם ילד מנסה להפסיק אבל לא מצליח לדבר מאיזו סיבה (התקף צחוק מדגדוגים, או סתם ילד מחליט שזה ייתר מדי לו ובעלי לא זיהה בזמן) ואז הילד התחרפן והגיב בכוח - אז בעלי ממש יכעס עליהם ויצעק על הילד, וזה לא אשמת הילד בכלל!! ואם אני אומרת לו אז הוא לא מקבל את זה מבחינתו הכל היה בסדר והילד סתם התחרפן. זה בדיוק מה שמעצבן אותי שבסוף אני זאת שמרגיעה את הילדים ואז אני עוד יותר עצבנית שהוא לא מספיק רגיש. וזה באמת סימנים עדינים לפעמים לראות על הילדים שגם בזמן רגיל הוא לא תמיד יזהה אבל בטח שכשהם עסוקים בהשתוללות הוא בכלל לא במצב לזהות דברים שהם לא ממש מפורשים. ואז אני מתעצבנת עליו למה להיכנס לסיטואציה שאתה לא קשוב לילדים שלך בכלל????

וגם יש את הקטע שלפעמים הוא עןשה משהן מסוכן איתם ואז הנשמה שלי יוצאת עד שזה נגמר. אבל בסדר נגיד ששם אני צריכה לסמוך על שיקול הדעת שלו.

בלגן הם דווקא לא עושים, לפחות זה..

ואז יהיה לו ברור שהוא מטפח בתוצאות

וככה הוא ילמד מעצמו מצי להפסיק 

זה לא שהוא ילמד כי הוא לא רואה את זה בכלל, אז איך הוא ילמד?

גם אם מדברים על זה הוא לא מזהה את זה. אולי אני סתם מגוננת יותר מדי על הילדים? לא יודעת כבר. המלחמה הזאת מעייפת אותי נפשית

שיזרקו פירורי עוגה בחצר.

שיעשו מלחמת מים.

ילדים צריכים להשתולל, זה בריא וטוב.

הם גם צריכים לדעת לעשות תעסוקה רגועה.

אז טוב שיש אותך.

אני חושבת שיעזור:

1. להבין שהשתוללות ופריקת אנרגיה זה צורך לגיטימי, ולא לצפות שכל היום ישחקו רגוע כמו לוטו

2. להבין מה בהשתוללות שקורית לא טוב ולחשוב איך ומה כן לאפשר.

ליצור סביבה בטוחה עם מינימום נזק.

(נעליים מלאות בוץ אמור להיות סוג של לגיטימי)

שיעשו מלחמת בלוני מים, רובי מים, תופסת. מחוץ לבית.

צרחות מחוץ לבית

ספורט עם רועיקי מצחיקי

אופניים

אם בעלך איתם ומשגיח אז יופי.

מבחינת מריבות שיפתור את זה מחוץ לבית.

ילדים מקבלים מכה, אבא יתמודד עם זה.

שיחזיר אותם ישר למקלחות, תשמיעי להם פודקאסט בזמן הזה להרגעת הרוחות.

מבינה שהם צריכים לפרוק אנרגיה אבל אי אפשר לעשות את זה בצורה הגיונית? ספורט נגיד זה מושלם בעיני. אבל הכיף שבהשתוללות מסתבר יותר טוב

לי אין בעיה עם בלגן או לכלוך - אני מנקה ומסדרת הכל טוב. דוקא בעלי משתגע מזה.. אבל הבעיה שלי כמו שכתבתי למעלה שאני מרגישה שהוא בעצמו הופך לילד והוא לא זוכר שהוא עדיין בתפקיד האבא ולא יכול פשוט להשתולל וזהו אלא צריך להיות האחראי - לשים לב מתי להפסיק, לראות איך הם מרגישים, יותר מסתם חברים שמשחקים אלא שהאחריות שלו היא עמוקה יותר

מישהו איבד יד/עין/ רגל?

בעלי גם משתולל איתם, פעם אחת ילד פתח את המצח ונשארה לו צלקת מפוארת

דווקא שברים ונקעים ופריקות וכוויות קרו בתאונה בזמן רגוע באופן בלתי צפוי.

לגבי מתי להפסיק, לפעמים עוברים את הגבול, צורחים בוכים, נרגעים.

זה תהליך שלא צריך להיבהל ממנו.

זה קשה להתנהל עם זה כאמא, ולכן מי שהתסיס ישא בתוצאות.

אני לפעמים עובדת בבית קפה למשל במקום מהבית כדי לא להיכנס לפוזיציית המבוגר האחראי.

ילדים שיותר רגישים צריכים ללמוד בעצמם איך לא לעבור את הגבול כי אח"כ הם סובלים מזה, זה גם לימוד חשוב.

תחשבי על הסיטואציה עם העוגה. אם הבלאגן לא מפריע לך, אז מה כ"כ נורא במה שהם עשו?

לצה הרגשת צורך לעזוב הכל ולהתערב?

כי הוא במוד הישרדות והוא יודע שהוא חייב להיות על הכל בתשומת לב.

זה קורה כשאני בבית ונהיה כמה דקות של נחת ואז יש לו פניות למשחקים האלה איתם.  

אני חושבת שאת צודקת סהכ והאמת שאפילו הערב הוא שיחק איתם והשתוללו קצת (אבל יותר רגוע מבדכ) וממש עצרתי את עצמי מלהתערב וראיתי שהיה בזה משהו נכון.

זה עדיין קשה לי. מודה.. בתור ילדה כמה פעמים נפצעתי, דווקא לא מתוך השתוללות, אבל יש לי צלקות נראות לעין מזה וא י גם זוכרת את הכאב, וזה ממש מפחיד אותי שהילדים שלי יעברו את הסבל הזה. ובשביל מה? הרי אפשר למנוע את זה...

עם העוגה לא הפריע לי הבלגן, כל עוד הם שיחקו סתם בפירורים מהשולחן לא אכפת לי, אבל פתאום קלטתי שהם ממש לקחו פרוסת עוגה והתחילו לפרק אותה כדי שיהיה להם מלאי למלחמה וזה כבר היה סתם השחתה של אוכל. עד שהגעתי הם גם צירפו לזה השפרצות של מים באמצע המטח מה שהפך את כל הענין לעיסה דביקה ומגעילה למדי.

אני יותר בעד בלגן מסוג כל המשחקים על הרצפה, פחות השחתה של אוכל וגועל במטבח

אמא משחקת עם הילדים שלה על מנת ללמד אותם.

ואבא פשוט משחק איתם.או מלמד פשוט דברים אחרים.

וילד צריך גם את זה וגם את זה.

אני גם ממש מתחרפנת מזה ככה גם בעלי משחק עם הילדים,פשוט למדתי לשחרר ולתת לו להיות המבוגר האחראי.כי לנסות להיות האחראית פה מעמיד אותו בצורה לא מכבדת מול הילדים כי התיחסתי אליו כאילו הוא עוד ילד,וגם נדון מראש לכישלון.

והוא גם לא הבין מה הבעיה בכלל

אז פשוט למדתי לקחת את עצמי ולהתנדף מהשטח...

ולהנות מזמן איכות עם עצמי.

תודה גם ל @עדינה אבל בשטח ול @שופטים על הנירמול.

אני בכלל לא מכירה את זה מהבית שגדלתי בו. אבא שלי הוא איש כל כך עדין, שיחק איתנו טריוויה ושח מט. אף פעם לא השתולל איתנו ואנחנו בכלל לא השתוללנו הרבה, בעיקר שיחקנו משחקי קופסה ופאזלים.

פתאום בעלי עם כל האנרגיות האלה זה נראה לי פשוט הזוי

אבל אתן לא מפחדות שהוא יסכן אותם פתאום? נגיד בעלי מסוגל לשים ילדים על הכתפיים ולרוץ איתם ממש במהירות בתוך הבית וקרה כמה פעמים שממש פחדתי שעומד להחליק (גם קרה פעם בפארק שכמעט מעד עם ילד על הכתפיים כי רץ איתו) ואני פשוט יושבת שם בפחד אימים ומבקשת שיפסיק כי אני מפחדת על החיים שלהם

הוא אבא שלהם ולא רוצה להזיק להם

אפשר להגיד אחרי בעדינות - שומע בעלי נראה לי פחות מתאים ההשתוללויות האלה

או - אני חוששת שיפלו

אבל לגעור בו בפניהם זה קצת כמו להתייחס אליו כילד בעצמו, כי את מפילה עליו את הפחדים שלך ומשליכה על ההתנהלות שלו את הדרך שבה גדלתי

הוא לא אבא שלך, וזה לא אותו בית. זה באמת כזה פשוט כשקוראים אבל קשה להתנהל מול זה

אם יש לך ילד על הכתפיים אין לך איך להגן עליו כשאת נופלת.  

וגם קרה כמה פעמים שהמצח שלהם נחבט במשהו גבוה.. הוא פשוט לא נזהר מספיק, לא חושב מראש על הסכנות

כל הזמן המשחק ברקע ומתעופפים פה דברים (כי מי שזרק על מישהו משהו והוא לא תפס זה נקרא שהוא נגע בו אחרון), אני מדברת על נעליים, מפתחות, מגבות, בגדים שמחכים לטיפול, מה שלא תרצי..

כבר קרה כמה פעמים ששיחקו בבוקר והבן התעצבן עד שלא רצה ללכת לבית ספר 🤦‍♀️

זה מוכר סוג המשחק המוזר/ משגע / מעצבן הזה...

אבל, שימי לב שאת לא הופכת את בעלך לעוד ילד.

מכירה לו, צועקת עליו, לא סומכת עליו שיעשה דברים מסוכנים איתם, מאשימה שהם בוכים בגללו.

אני חושבת שהנזק הזה רב על התועלת, בעיני הילדים איך אמא תופסת ממנו, עוד איזה שטותניק קטן, או גבר שאפשר לסמוך עליו שגם אם יש בסוף נזק, הוא יטפל בזה.

תנסי להתרחק מהאזור כשהם משתוללים, ככה גם לא יחפרו לך וגם פחות מעצבן אותך וכשמישהו יבכה בעלך יהיה חייב לטפל בזה ולא את תבואי 'לעשות סדר'.

אני ממש מבינה אותך שזה משגע, אבל זה גם סוג של קשר מאוד מהנה ולא משהו שנשאר לנצח... 

קשה להפריז בתועלת של משחק כזה לשחרר אנרגיות של רגשות תסכול ובהלה מהגוף.

משחקי קופסא וציור זה מקסים אבל לא מביא שום פורקן של אגרסיות

ילדים בעולם שלנו עמוסי רגשות תסכול שאין להם איפה להתנקז, ובמיוחד בזמן מלחמה שחווים גם בהלה, זה כל כך חשוב!!

מהתיאור שלך על איך שגדלת קל להבין שאין לך שום מערכת יחסים פנימית עם אגרסיביות, וברור למה קשה מאד להכיל את הדבר הזה.

מה את עושה כשאת כועסת, או מתוסכלת מאד?

מה קורה לך בגוף כשמישהו לידך כועס או מגיב בתוקפנות?

כדאי להתבונן בזה

יש שם איזור שלם של רגשות חזקים ועוצמתיים,

לא תמיד פוטוגניים,

אבל הם חלק מקשת הרגשות

ורגשות צריכים לקבל ביטוי.

האתגר הזה יכול להיות מתנה בשבילך,

אבל גם אם לא - את יכולה להבין שהוא מתנה בשביל הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

לגבי זה שהמשחק נגמר רע -

נשמע לי שאם לא תהיה לך התנגדות כללית לכל העניין, ואפילו תעריכי את התועלת שהוא מביא,

בעלך יהיה פתוח יותר לדיוקים ולשים לב למה שמפריע לך. אתם יכולים למשל להגדיר סימן מוסכם או מילה שעוצרים את המשחק באופן מיידי. או לנתח סיטואציות שקרו וללמוד מהן.

כשאני כועסת או מוצפת אני צועקת או בוכה או מתכנסת בעצמי וזה משתולל בפנים עד שנגמר... יש לי הרבה פעמים רצוו להוציא את זה באמת בצורה יותר אגרסיבית אבל לא מכירה אופציות כאלה

מייד כשזה מתחיל אני הולכת למקום אחר.

ולגבי סימנים עדינים של חוסר נוחות של הילדים, זו בדיוק ההזדמנות שלו ללמוד

זה ממש קשה וסלע מחלוקת רציני ביותר שלנו

אבל אני אומרת לעצמי שהוא אבא של הילדים ובחרתי אותו, ויש לו מרחב טעות.

סיכמנו על דברים שלא עושים לידי כי זה מסוכן מידי ומבהיל אותי

אם כן, אפשר לומר לו שאת סומכת עליו ומכבדת את הרצון שלו להשתולל ואת נותנת לו את כל הסמכות.

יכול להיות שכשהוא יצטרף לזהות את הגבול בעצמו הוא לאט לאט ילמד אותו

כשמשהו תחת הגדרת מסוכן הוא אפילו נחשב אובר זהיר ברמה שלפעמים אנשים אומרים שהוא פחדן.

ספציפית בנושא הזה לא הבנתי למה הוא לא מבין את הסכנה. אם משהו כבר קורה אז הוא כזה "בסדר את צודקת אבל אנחנו רוצים לעשות כיף וזה לא יקרה שוב" אבל זה לא שהוא מתנהל שונה

לא לעשות דברים מסוימים כי את מפחדת או כואב לך הראש. בעיניי לגיטימי מאוד.

לא לגיטימי להמשיך לרוץ עם ילדים על הכתפיים אם כבר נחבלו במצח.

לגבי אמירה שהוא אבא ויש לו שיקול דעת , לא מסכימה עם זה. לאמא שלי הרבה פעמים לא היה שיקול דעת אבל אבא שלי  לא התערב כי היא אמא והטיפול עיקרי היה עליה למרות שהוא ידע שהיא עושה משהו לא נכון.

בעיניי זה לא נכון. אתה לא יכול לשחק את עצמך חירש/ עיוור ואז להגיד אמא שלך עשתה או במקרה שלך אבא שלכם עשה

פשוט אחד לאחד

משתוללים מדגדגים ועוד כל מיני

עד שנהפך ללא נעים ואז בכיות וצעקות

ניסיתי בהתחלה להסביר

איך לעשות את זה בצורה יותר נעימה

איך לזהות סימנים של חוסר נעימות

אפילו מצוקה לפעמים

אבל זה לא עזר

ופתאום קלטתי שהילדים בעצמם

רוצים ודורשים את זה

זאת אומרת שכיף להם

אפילו שלפעמים מקבלים על זה מכות וחוטפים

הם חוזרים על זה שוב ושוב

אז אני לא אהיה החכמה היחידה

פה שיחשוב שזה לא בסדר כשכולם נהנים

ואם הם בוכים מדי פעם ופונים אליי

אני אומרת להם לכו לאבא

ומנסה באמת לשחרר

אבל הדבר העיקרי פה זה שתביני

שזה באמת טוב וחשוב להם

וזה יוצר קשר מצוין עם האבא

ובסופו של דבר

זה יהיה זכרונות ילדות שלהם

הם לא יזכרו את המכות הם יזכרו את הכיף ואת הצחוקים שעשו עם אבא

וזה חשוב ברמות

הם באמת אוהבים את זה. נשגב מבינתי איך אפשר לאהוב משהו שמתפתח למשהו לא כיפי, אני מראש נמנעת מסיטואציות כאלה.. אבל זה ממש תיאור מדויק והם באמת אוהבים את זה.

לפעמים אני רואה שהם אפילו יודעים להגיד לו תעשה לי ככה אבל.. נגיד תהפוך אותי אבל בלי לדגדג, וכאלה. אז באמת יכול להיות שאני צריכה לתת להם את הזמן איכות(...?!) הזה איתו

סליחה על ההשוואה

זה קצת כמו לראות כלבים או חתולים משחקים

ולנו מהצד זה נראה שהם מכסחים אחד את השני

כל אחד והדרך משחק שלו

משחק בלי סיכון הוא לא השתוללות

משחק עם סיכון יכול להיגרם בכאב/פגיעה...אפילו משחק כדורגל, טרמפולינה, ובטח התגוששות ורדיפות שזה ממש על הגבול. אבל זה שווה להם את זה, בטח עם אבא.

אני חושבת שזה נותן תחושת כוח, מצד אחד ברור שאי אפשר לנצח את אבא כי הוא ענק וחזק, זה ממש תחושה טובה. ואם אבא נותן לנצח אותו אז גם זה נותן תחושה טובה.

מחקרים בדקו וגילו שכשאבות "משתוללים" עם הילדים זה משחרר אוקסיטוצין (הורמון האהבה) בדיוק כמו שאצלנו משתחרר בהנקה או בלידה או בחיבוק ארוך.

זאת הדרך שלהם ללמד את הילדים שליטה באגרסיות.

וזאת לא השפה שלנו וזה לא נעים לנו, אז אני משתדלת להתרחק קצת מהסיטואציה.

לי אין בעיה עם הילדים (בעלי)

יש פה אמהות שבאות חלקית ועושות רוטציה עם הבעל/ עזרה מהמשפחה

לגבי נסיעה

אני לא מפחדת להיות בדרכים

יש כאלה שמפחדים ועוקבים אחרי התראות/ עוצרים בכל מני מקומות 

לא יודעת במה את עוסקת...
אבל שיתנו לך לעבוד מהבית או הארכת חופשת מלחמה
משערת שבייביסיטרית קבועה קשה למצוא, אם כי יש הרבה נערות בחופת מלחמה אז אולי מישהיתסכים לבוא?

אם אין מי שימור עליהם את לא חייבת להגיע לעבודה

אבל זה לא אומר שתקבלי על הימים האלה שכר 

בהרבה מקומות פתחו שמרטפיות

רשמי או לא רשמי

כדי לא להצטרך לשלם חל"ת לאנשים

אין בי האשמה

כי המניע הוא ערכי אצלינו לא אינטרסנטי.

רק באמת מרגישה שזה מצב לא הגיוני

מכל כך הרבה בחינות

םיזית ונפשית

והנסיעות הלא קצרות

ותת שינה ולתמרן בין העבודות של שנינו

הבנתי כמה לא הזיז לי ילדים בבית ומלחמה אםילו

רק שלא ידרשו במקביל גם לעבוד

אין לי כוחות לזה

ולא לתחומים מסויימים

ואני נגיד הופתעתי לא מעצם הזמשחוזרים לעבוד

אלא שלא עלה בדעתם אפילו לשאול והיה מובן מאליו שמצידנו הכל רגיל ואין בעיה

שזה הזוי בעיני

אני לא יכולה לפרט.. אבל באמת מרגישה שבכללי לא מבינה מאיפה הכוחות גם לא ליושן בלילות גם לתפקד עם הילדים כל היום גם לעבוד בחוץ גם לנסוע באזעקות בלי יכולת לעצור ,גם להרגיע ולעסיק אותם וגם לתמרן הכל עם העבודות של בעלי כדי שגם הוא יוכל לעבוד בחלק מהימים

ויש באמץ אלפי עובדים חיוניים (כנראה כמוך) שממשיכים לעבוד למרות הכל

אין לי מושג איך עושים את זה

מצדיעה לך 🫡

אני יכולה להגיד מהמקום שלי

שהינ לי כיף קצת לעבוד מחוץ לבית במצב הנוכחי 🫣

השהות בבית יותר מידי ימים וסביב אותם דברים די מתסכלת ומתישה והייתי רוצה לצאת ולפגוש עוד אנשים ובזמן הזה בעלי יהיה איתם בבית

ב. אני סובלת מלעבוד ורק רוצה הביתה

מסכימה איתך בכללי אבל באמת כרגע כשהתחילה המלחמה אפילו שמחתי רק כי חשבתי שבטוח יהיה לי חופש ולא היה אכפת לי אפילו להיות איתם בבית כל היום העיקר לא לעבוד

את לא חייבת ללכת

אבל קחי בחשבון שלא בטוח משלמים על הימים

הורה אחד ישאר בבית עם הילדים והורה שני ילך לעבודה ויכניס כסף לקופת המדינה המרוששת… (אמהות מגויסות הלב שלי אתכן ❤️ אתן בטח מתחרפנות לבד בבית. אתן ואני לא הולכות לעבודה).

ויש גם הרבה עובדים שאין להם ילדים או שהילדים שלהם כבר גדלו…

יגיד לבוס שהוא לא בא, מהסיבה הכי מוצדקת בעולם, ויסתכן בפיטורים?

זה נכון שזכותם ואפשרי טכנית, אבל יש לזה השלכות וזו המשמעות של ההחלטה להחזיר את המשק ולא את הלימודים

אולי אני תמימה אבל נראה לי שמעט מאד מקומות יפטרו במצב כזה. כמובן שאם אחד מבני הזוג חושש שיפטרו אותו אז שהשני ישאר בבית.

אפשר גם לקחת חופש.

לגייס עובדים זה תהליך,

לפרסם משרה, לראיין, לסגור, לחפוף, עד שהעובד מתאקלם ולומד.

וכל זה כשלא מגייסים הורים- כי אולי תהיה מלחמה/ מגפה/ שביתה וישתבשו ימי העבודה,

לא יגייסו מילואימניקים

לא יגייסו נשים כי אולי ייכנסו להריון.

בקיצור, כל מקום עבודה נורמלי לא יפטר הורים רק בגלל שהם לא יכולים להגיע לעבודה. זה לא משתלם.

לפעמים יש עובדים שחיים בתחושת "מגיע לי" כל הזמן ולא מנסים לתת מעצמם, ואז סיטואציה בעייתית מציפה גישה בעייתית,

אבל אלו מקרים נקודתיים.

בגלל מלחמה

לא ראוי לעובדים

אנחנו עובדים מתחילת המלחמה ויש פה המון הבנה והכלה להורים נשים/ גברים

די להיות פריירים ולעבוד במקומות לא ראויים

יש מספיק מקומות עבודה

למה להחזיר תלמידים ולהסתכן בפגיעה בבתי ספר/ גנים

מבוגרים יכולים להסתדר באזעקה

ילדים לא

ההחלטה מאד הגיונית 

תלוי תחום, תלוי אזור, תלוי כמה את מוגבלת בגלל שעות מסגרות של ילדים או דברים אחרים.

ניסית לחפש עבודה בשנים האחרונות?

מקבלת הצעות עבודה בלי לחפש

לא הייתי עובדת במקום לא ראוי

לא משנה מה

אני לא חסרת אונים

אני עובדת טובה וראויה ליחס נאות

בזכות ולא בחסד 

שעד עכשיו ב3 השנים האחרונות לא עבדתי אף פעם מהמשרד במלחמה כשהמוסדות היו סגורים ואני עובדת במקום חיוני ++

מעסיק שחושב לפטר עובד בגלל שהוא מממש זכויות - ראוי להיתבע ואני ממליצה לעשות את זה גם, למען ייראו ויראו

ובכל אופן, אני בדיעה שהילדים בבית קודמים להכל. 

@רוני 1234 @המקורית @oo

אבל עם צדק לא הולכים למכולת, ויעידו הרבה נשות מילואימניקים שפוטרו למרות שעשו מעל ומעבר, אבל גם מימשו זכויות.

יעידו גם מילואימניקים שבסך הכל מילאו חובה והתייצבו למילואים אבל פוטרו.

וגם הרבה מאד אמהות, שבסך הכל לקחו כמה ימי מחלה בגלל הילד ופוטרו כי "יש לילד גם אבא ואם העבודה של האמא לא מספיק חשובה בעיניה כדי להיות זאת שעובדת ושבן הזוג יקח חופש אז שלא תעבוד בכלל" (באזניי שמעתי מנהל בית ספר שהתגאה בכך שפיטר מורה בגלל זה)

או נשים שהעזו להכנס להריון ופתאום גילו שלחברה שמעסיקה אותן כעובדות קבלן אין תקציב בשביל להעסיק אותן לשנה הבאה, למרות שלפני כן היה את התקציב להמשך...

היה עובד שהיה במילואים חודשים ארוכים אחרי ה7.10 וקצת אחרי שחזר

עבר לעבודה אחרת

מבחירתו

למרות שחיכו בסבלנות שיחזור והתמודדו עם חסרונו

ככה שיש סיפורים לכל הכיוונים 

יש לנו עובדים שנמצאים במילואים כמעט רצוף מה7.10, עם הפסקות פה ושם אבל כמעט רצוף, ואף אחד לא חשב לפטר אותם

כנל נשים בהריון/ חופשת לידה/ שמירה

כנל נשות מילואים

זה באמת תלוי במנהל ובגישה של מקום העבודה

אז מקומות מסוימים הם לא סבבה. לא חדש.

יש המון מקומות שכן

(לא הנוכחי... הוא ממש בסדר)

שביום שהוא ישלם לי כמו שמשלמים לבעלי-

אני אלך לעבוד והוא ישאר עם הילדים

עד אז- שיחפש אותי

כדאי נראה לי לנסות לתת לו כמה שיותר לנוח במהלך שבת, לחסוך ממנו לדרוך על הרגל בלי לעשות מזה עסק

ואם עד ראשון בבוקר עדיין כואב לו ללכת לבדיקת רופא

השאלה אם לדעתכן קריטי ומוצדק עכשיו 

בעצם. ואם מטפלים מייד גומרים עם זה מהר. לרוב זב יהיה אנטביוטיקה דרך הוריד.

יתכן שיצטרכו לעשות מיפוי עצמות בשביל לזהות את הדלקת.

אל תתעכבי עם זה. סליחה אם מלחיצה אבל יש לנו לצערי נסיון משפחתי רב.....

חווינו גם לצערינו שלא עלו על דלקת כזו בזמן והילד היה ל"ע מורדם ומונשם ועבר ניתוחים רבים.

דבר נוסף

האם היה חולה לאחרונה

יש וירוס שמגיע אחרי מחלה ויראלית שגורם לכאב ברגל ולצליעה אצל ילדים

אבל כל זה זה אחרי בדיקות דם לוודא שזה לא חיידק

כמו שכתבו יכול להיות זיהום

שהייתי באשפוז עם הילד שלי היה ילדה שגם התחילה פתאום לצלע וב"ה בגלל שהגיעו מוקדם יחסית השתחררו מהר 

מה זה חוסר ברירה?

מה הבדל בין להרים ילד מהמותן לבין להרים מהיד?

אנשים מעדיפים להיות פסיביים מול המציאות ולהשתמש בתירוץ של חוסר ברירה.

מילא באזעקה ראשונה, שניה.

אח"כ שיתכננו איך לרדת בצןרה בטוחה.

כנראה הם לא חושבים שזה בעיה ומרימים כך גם לא במצבי חירום.

מנסה פשוט לא לשפוט אותם.

נכון.

לא נעים לי להעיר, אני יותר קטנה מהם

לפי התיאור שלך זה לא שהם גוררים את הילד ככה ביד, אלא רק מושכים אותו אליהם ואז מחזיקים אותו נורמלי, לא?

אם מחזיקים שני ילדים נניח זה הגיוני שאת השני (והגדול יותר) נרים בצורה פחות נוחה. 

בשגרה ברןר שלא

אבל במצב חרום כמו חרוץ לאזעקה, נשמע לי לגמרי סביר.

יש זוית שעושים את זה יציב ובכלל לא גורם לפרןק יד..

אין כזה דבר חוסר ברירה, יש חוסר מודעות.

גם לי זה קשה לראות דברים כאלה 

מהמקום.  

זה כמובן לא אידיאלי

אבל אישה עם 3 קטנים שבעלה מגוייס ומרימה למקלט אחד בכל יד, נשמע לי הגיוני,

צריך לדעת לעשות את זה נכון