שאתה לא חי את החיים שאתה רוצה ומרגיש לא נוכח.

ושיש פערים ביניכם והשקפות שונות שאתה חושש שיובילו לבעיות עתידיות.

בקשר לבעיות העתידיות, כשתגיעו לגשר, תחצו אותו.

אין טעם להיבהל עכשיו מבעיות שעשויות לקרות בעתיד כשהילדים יגדלו.

אתה לא בשלב הדייטים, שם צריך לברר על השקפות.

התחתנתם, הבאתם ילדה.

והשקפות ודעות משתנות במהלך הזמן והחיים.

ואני אומרת את זה כי גם אנחנו במצב הזה עם פערים ענקיים ולא מינוריים. והחלטנו לפתור היום את הבעיות של היום וכשיגיעו בעיות בעתיד, נתמודד.

בקשר לחלק הראשון, שם הייתי שמה את הדגש.

אתה שמח עם החיים שלך? אוהב את העבודה? יש לך זמן ופנאי לעצמך? או שהחיים נגררים אחרי הרצונות של אישתך? 

יש פערים והשקפות שגורמים גם עכשיו ''אי נעימות'' אנחנו כאילו לא און ד'ה סיים פייג' מבחינת תפיסות דתיות אם אפשר לקרוא לזה כך

היו פערים שהיו כבר כשיצאנו שדוברו וחשבתי שאצליח להסתדר עם זה ובפועל אני פשוט לא מצליח להתגבר על זה בלי שזה תופס אותי ממש כל פעם שיש טריגר (ויש לא מעט בהקשר הספציפי הזה), כנ''ל היא היתה מודעת לדברים אחרים שרצתה ולא קיבלה אצלי ועוד אמרתי במפורש שאני לא מתחייב לכלום וגם היא כל תקופה מתזכרת אותי בזה (אני אהיה כן ואגיד שבהתחלה היא היתה הרבה יותר ועכשיו הרבה פחות חוזרת לנקודה הזאת), חוץ מזה יש אבולוציה של החיים וגם אני השתניתי קצת וזה גם משפיע

ממילא בשל כל זה, אני מרגיש שאני צריך לכבוש את הרצונות ואת הביטוי שלי זה יכול להתבטא בדברים שבהם כביכול אין לי סיי ברמה הדתית וזה יכול להתבטא ביותר מדי דברים שאני מרגיש יותר בנח לשמור לעצמי מאשר להגיד מה שלא כל כל אופייני לי כי אני אומר מה שאני חושב ו''לא דופק חשבון'' למה יחשבו או יגידו פשוט פה אני מעדיף לשמור לעצמי במקום להיכנס למקומות של פרצופים ביקורת ואמירות שנותנות לי הרגשה כאילו היא קצינת דת שלי

בקשר לבעיות העתידיות אני חושש כי אני יודע שהיא רוצה ממני הרבה יותר ממה שאני יכול לתת מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא שם, הדגשים שלנו שונים, מה שהיא מאמינה שהוא דגש חשוב אותי לא מעניין ולא תופס אותי כאיזה אישיו נורא גדול

זה גם תפיסת חיים כזאת שמשפיעה כל הזמן, גורמת לכבדות כל פעם שיש טריגר ומכניסה אותי כל הזמן למקומות האלה של מה עשיתי לעצמי ולמה אני פה בכלל 

לגבי חיים עבודה ופנאי, רק עכשיו נהיה לי קצת פנאי, עבדתי ב-2 עבודות לאחרונה הורדתי אחת ועכשיו יש לי קצת יותר פנאי בשעות שאחרי העבודה, לא עושה בפנאי הזה יותר מדי, טיפול בילדה ארוחת ערב ביחד עם משהו לראות ברקע והולכים לישון

אני יכולה לספר מהמצב שלנו.

מבחינה דתית אנחנו לא רק נוט און דה סיים פייג׳, אנחנו נוט איבן אין דה סיים בוק.

בינתיים, לגמרי אפשרי לחיות ככה.

התחתנו כשאנחנו באיזו נקודת השקה ומשם כל אחד פנה לכיוון השני.

ועדיין, אנחנו רבים כמו כל זוג, אבל מעולם לא רבנו סביב הנושא הזה.

עם המון קרדיט לו, כי אני זאת שלקחה פניה חדה.

אני חושבת שבעיקר זה בעזרת הראייה שזוגיות היא לא מה אני נותן לעומת מה אני מקבל.

זה הבנה שיש דרך ובחירה שכל אחד עושה עם עצמו ומשם צריך למצוא את הדרך שהולכים בה יד ביד.

המון קבלה וחמלה אחד כלפי השני ואפס ציפיה לשינוי.

ובין הדברים נשמע שהיא מצפה ממך למשהו שאתה לא יכול לתת.

אני לא יודעת מי מכם החזק יותר מהבחינה הדתית.

אבל הרבה פעמים הצד הפחות דתי צריך לוותר ולהכיל יותר.

לפעמים יש הרגשה שהדעות השונות הן לא פיפטי פיפטי, שאלוקים והדת תופסים משקל גדול יותר, נכונים וצודקים יותר.

זאת גם נקודה שצריך לשים אליה לב.

שכל פעם כזאת מרחיקה אותנו לקצוות של הספר עד שלא בטוח שנישאר באותו ספר, לשאלתך היא החזקה יותר מבחינה דתית

אני לא מתחשבן על מי נותן ומי לוקח וכמה, לא מדבר מהמקום הזה.

התחתנו עם ידיעה על פערים מסוימים הבעיה שאני מרגיש שאני כבר לא יכול להכיל את זה + שאני גם עברתי עם עצמי איזה תהליך

לדעתי היא לא יודעת בכלל איפה אני, כל פעם שעולה משהו שקצת נראה לה לא לדעתה היא מתחמקת/מסיימת את השיחה בתואנה כלשהי/בורחת/משתיקה אותי כמו קצינת דת מה שכמובן לא מקרב אותי לא לזה ולא אליה

אני בניתוק וסלידה בחלק מהדברים וגם כשמדברים על זה ברוב הפעמים לא מצליחים לפתור את זה

אז המון קבלה ואפס ציפייה? חח לא יודע, נראה לי שהיא פחות מתחברת

וטו בי הונסט גם אני לא מצליח להגיע למקום הזה, היו דברים ששחררתי בהם כשהבנתי שאנחנו לא באותו פייג' על זה אבל כל פעם שיש טריגר (ויש..) זה מציף מחדש ויש דברים שאני גם כל הזמן רואה מול העיניים ואני פשוט לא מצליח לשחרר, אז כמובן שאני לא אומר כלום אבל בפנים אני פשוט נאכל, אני במצב שאני פשוט לא מבין איך התחתנו ומה אנחנו עושים ביחד, קיצר יאוש

* לפעמים יש הרגשה שהדעות השונות הן לא פיפטי פיפטי, שאלוקים והדת תופסים משקל גדול יותר, נכונים וצודקים יותר. - בא לך להסביר?

שאין פרטנר לדבר איתו.

והמצב שאתה נאכל בפנים ושותק לא יעזור. עם הזמן (זה כבר קורה) זה יהפוך לבלתי נסבל.

אל תתייאש מלנסות להציף דברים.

בזמן המתאים ובדרך המתאימה.

והעצה שיכולה בעצם לסכם את כל הפורום הזה - כדאי לגשת לטיפול.

זוגי ואם היא לא מוכנה אז אישי.

אל תשאיר את המצב כמו שהוא.

ובחילוקים בפן הדתי התכוונתי שיש צד שעלול להטיל ווטו כי אלוקים בצד שלו ולא להיות מוכן לראות את האחר.

אלה לא חילוקי דעות על טעם בגלידה שאני מעדיפה וניל והוא שוקו

או שאני שמאלנית והוא ימני.

ששם זה דעה שווה מול דעה שווה.

בחילוקי דעות דתיים, לצד הדתי יש את התורה ואלוקים שנותנים משקל כבד לצד שלו, והוא עלול שלא ולפעמים גם לא יכול להתפשר.

צריך לשים לב לזה. גם במחלוקות האלה, מה הכרח, ווטו, איפה אפשר להזיז את הגבול שלשני הצדדים יהיה נעים.

איפה מסתיימים החיים שלי ואיפה מתחילים החיים של הפרטנר.

לתת מרווח נשימה, מקום לאי הסכמות וגם מקום לטעויות.

ועוד עצה פרקטית שעזרה לנו.

לשתף אותה מה עומד מאחורי הדברים שלך.

מאיפה זה מגיע.

למשל אצלנו כשעשיתי שינוי, לא קמתי יום אחד ואמרתי ״מהיום אני ככה וככה, תתמודד״.

שיתפתי אותו בכל התהליך, המחשבות, התהיות, הספקות, המניעים הרגשיים שגרמו לי להשתנות.

היה לו הרבה יותר קל להכיל אותי בגלל זה.

ולא רק זה, הוא מאוד מכבד אותי בגלל זה.

ומבין שלא סתם פרקתי עול, שזה תהליך שלם שהשקעתי בו המון מחשבה ומאמץ.

ומהצד שלי אני גם מכבדת מאוד מאוד.

איפה שחשוב לו, אני עושה את המאמץ שלי.

וואו נשמע ממך שהוא ממש מקבל ומכבד את זה, זה ממש יפה.

הלוואי שהיינו במקום הזה, אני מוצא את עצמי חושש לעשות דברים אפילו שנוגעים רק אליי ולא קשורים ולא משפיעים עליה בכלל כי אין לי כח לפרצופים ולדיונים מתישים ואכילות ראש. ואני בן אדם שמאד אוהב לעשות את מה שהוא חושב אני לא כל כך רגיל לחשבן לאנשים אחרים (כמובן בדברים שלא משפיעים ולא פוגעים באנשים אחרים) ולמה יגידו/יחשבו ופתאום אני מוצא את עצמי עצור בכל מיני דברים ולא מגניב לי (אפרופו שהבאת דוגמה, אפילו דעה פוליטית אני לא מביע לידה כי אין לי כח לדיונים חסרי תועלת)

באשר למה שכתבת יש כמה דברים, מבחינת דת יש דברים נגיד שאני מסכים אוקיי הדת בצד שלך ואת כל כך דתית אז סבבה אסור וכל זה, אני מדבר איתך על דברים שהם הרבה לפני זה

העצה של לשתף נשמעת מעולה הבעיה שאני קצת סקפטי - יש לי איזה טריגר דתי שהיא יודעת ממנו והוא דובר בינינו ופתאום יום אחד היא אומרת לי אתה לא יכול עכשיו כל החיים לרכב על זה כי קרה לך x והיא אמרה את זה בצורה לא הכי נעימה בעולם ככה שאני לא יודע עד כמה יש לי כוחות נפש להיכנס חדברים כאלה איתה

דתיים, שעל פניו אפשר ללמוד לחיות איתם, וגם לחיות איתם בטוב, אם יש את המעבר. הערכה, רצון, קרבה, אהבה וכן הלאה.

לפעמים בעקבות משברים התחושות הללו נעלמות מתחת למשקעים, וצריך עבודה כדי להתנקות מהם

ואם הם לא היו גם בהתחלה, זה אכן יותר מורכב.

בכל מקרה נשמע שכדאי לכם לקבל עזרה מאנשי מקצוע.

אולי @נגמרו לי השמות היקרה, שגם מבינה דבר או שניים בפערים דתיים

וגם עוסקת בתחום תוכל לעזור לכם..

בהצלחה רבה

לא רואה איך אפשר לחיות עם זה בטוב

זה לא קשור לעניין הדתי

זה יושב על זה

אבל זה רק הטריגר, בפועל זה יכל להיות כל נושא אחר

זה תהליך בהתפתחות זוגית, היכולת לקבל את בן/בת הזוג באופן מלא בלי שיפוטיות ובלי שזה יאיים עלי.

גם אם שני בני הזוג באותה השקפה בתחילת הנישואין הכל יכול להשתנות וחשוב לאפשר את זה בכדי לאפשר לכל אחד להביא את עצמו ומתוך כך לאפשר לזוגיות להתפתח (ומתוך כך גם האהבה..)

זה שלב בנישואין שמבינים שבן הזוג לא חירב לי את החלום ואני יכול לעשות את מה שאני מאמין בו

חשוב שבת הזוג תדע שהתגובות שלה  מכאיבות לך וזה גורם לריחוק ואתה מאוד רוצה את הקירבה שלה וחשובה לך התמיכה שלה. אני לא יודעת איך אתה מביא את הדברים אך חשוב לפתוח אולי תגלה שהיא מרגישה התרסה מצידך מה שגורם לה להגיב באופן שהיא מגיבה.

לקבל בלי שיפוטיות בךי שזה יאיים וכזה.. נכון זאת יכולת שמאוד קריטי לפתח ולסגל בכדי שכל אחד יוכל לבטא את עצמו

אבל מה עושים במרחב המשותף? מה עושים בבית ובמשפחה שמנסים להקים ביחד?

גם אם אני מתריס, כל עוד שזה לא כלפיה ואני שומר על כבטדה לא רואה סיבה לקבל זלזול, ביטול וכאלה

וכן, דיברתי איתה על התגובות שלה כשמדברים על מה שלא נח לה 

דוגמה טריה מהשבוע.. ניסיתי לדבר איתה על משהו שדיברנו לפני איזה שבועיים-שלושה ואמרתי לה שנצטרך לדבר על זה, אז לפני כמה ימים ניסיתי לדבר על זה וקיבלתי תגובה מאד לא נעימה ושלא בא לך לדבר על זה וכזה

אז.. לא יודע

תנסה להרגיש.  לא לדבר.

השאלה היא, מה הסיבה שהיא מתנגדת ואיך הקשר שלכם נראה בכללי

וגם, אם תמשיך לסגת אחורה בגלל התגובות שלה, המרמור רק ימשיך.

שהיא מתנגדת לדבר על זה כי אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע להסכמה בזה

וזה על דברים שסתם אין להם היגיון

עכשיו תחשבי שאני אומר את זה כי אני חושב שרק אני צודק.. אז לא, הייתי מביא דוגמה אם זה לא היה כל כך ציבורי פה

ממה שכתבת

בעיניה מדובר בדברים חסרי היגיון

בעיניך מדובר בדברים חשובים

אני נוטה לחשוב שהיא לא מוכנה לדון בכך מכמה סיבות

1. היא לא מוכנה לשנות

2. היא יודעת שאתה לא רוצה רק לדבר, אלא מצפה שההכרעה תהיה לטובתך בסוף, מה שגורם לה להרגיש שאתה מצפה שתתכופף לדעתך בלי להתחשב בדעתה

3. אתה לוחץ מדי

לדעתי, אתם צריכים למצוא דרך להתקרב בלי לתת לפיל שבחדר להפריע. זוגיות לא קמה ונופלת על חילוקי דעות, אלא בעיקר על תחושות של תחושת חוסר חשיבות, זלזול, חוסר הערכה וכד

גם אם הדבר בנפשך מאוד, זה לא אומר שהוא צריך להיפתר עכשיו

אתה מחפש וודאות מסוימת במרחב שהוא לא וודאי ותלוי בדיעה ונכונות של עוד מישהו שהוא לא אתה 

קודם כל תודה על התגובות

עכשיו אני יודע שאני לא אובייקטיבי, אבל אני אגיד בכל זאת

אני אענה לפי הסדר של הסעיפים שלך

1. ברור שהיא לא מוכנה לשנות - אם תשאלי אותי בחלק מהדברים כמובן היא צודקת אבל בחלק מהדברים כמו שאמרתי זאת התעקשות על דברים שאין להם היגיון (שוב, אני לא אכנס לפרטים פה בציבורי כל כך), פסיקה הלכתית מתבססת על היגיון לרוב, רגשות בהלכה זה נראה לי קצת המצאה של השנים האחרונות שהוסיפה לנו דת חדשה

2. אולי יש בזה משהו שהייתי רוצה שדברים ישתנו לטובתי, אבל זה קורה גם כשאנחנו מדברים על דברים שכבר הלכתי לכיוון שלה בלי להתווכח ולעשות עניין (שוב, יש לי דוגמה מלאחרונה שאני לא אפרט בפורום הרחב) ואני מנסה לדבר על הדברים כדי להבין אותם

3. אני לא לוחץ - אני לא אובייקטיבי אבל אני ממש לא אדם לוחץ בשום צורה, היו מנהגים מסוימים שהיא הביאה מההורים שלה שאני לא מאמין בהם בכלל בשום צורה והיא יושעת שאני לא בקטע של הדברים האלה אבל אמרתי לה מפורשות, אין לי בעיה שתעשי אם זה עושה לך טוב רק אל תכריחי אותי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם אבל אם לך זה טוב תלכי על זה בכיף

אני לא מחפש ודאות ולא לפתור דברים ברגע, ב-90% מהפעמים זאת היא שפותחת ונכנסת לדיבורים האלה 

שרגש בהלכה יש בו מקום

מכל מקום, זה נראה כמו מאבק ראש בראש. קצת אגו. אם כי אני לא יודעת באמת במה מדובר, רק מקריאה כללית

אם זה מנהג שהיא רוצה לבית שלכם, השאלה היא מה ההתנגדות בעצם

האם זה כי אתה מרגיש שהיא לא נותנת לך את הטון ההלכתי בבית וסומכת עליך, ואז הבעיה היא לרוב יותר רחבה מ- רק זה

או שיש סיבה אחרת

מודה שלא הצלחתי להבין באילו פערים מדובר.

מבחינה דתית- למה זה כל כך לא מסתדר לך שתמשיכו לחיות כך לאורך שנים אם כרגע זה עובד?

ולמה בעצם התחתנתם אם אין כמעט שום מכנה משותף ביניכם?

יש המון בני זוג עם השקפות שונות. אתם מצליחים להגיע לשיח משותף, מכיל ומכבד בנושאים הנ״ל?

והכי חשוב, יש אהבה? חיבה? מציאת חן? אי פעם היה?

בעוד תחומים?

לא ברור אם זו חוויה פנימית לגבי המציאות, או שזה בגלל קשיים ופערים משמעותיים בזוגיות.

בכל מקרה נשמע לי שכדאי להתייחס לזה ברצינות רבה וללכת לאיש מקצוע.

אם זה משהו בינך לבין עצמך, בדרך כלל חוויה כזאת קשורה לחוויה אישית פנימית מול המציאות, ולאו דווקא לאישה או לילדה הספציפית.

אם התחושה נובעת מהפערים, זה כמובן גם משהו לעבוד עליו ולראות אם מצליחים לגשר עליו או לא, ואיך.

כך או אחרת, ממליצה ממש לא להתעלם מהתחושות הללו או להדחיק אותם, אלא לקבל עזרה ולתת מענה מעמיק.

שבאמת נמצא במצב קשה ומתסכל.

לפי מה 'אני מבינה, אתה מרגיש צורך לרצות את אשתך ולעשות 'כאילו' על המון דברים שאתה לא מאמין בהם.

אז כל כך טבעי וברור שתרגיש שאתה לא חי את החיים שהיית רוצה לחיות.

מה תיאורים שלך לאורך השרשור נשמע לי שהנושא הדתי הוא רק טריגר. טריגר חזק ורציני, אבל רק טריגר. כי הבעיות האמיתיות, הן הניסיון שלך להיות משהו שאתה לא, חוסר היכולת לדבר על דברים, הזלזול בך.

וגם אם הייתם באותו ראש אותו כיוון דתי, הייתם כבר מוצאים על מה להתווכח (ואנשים מרגישים נורא ממש גם כשיש בן זוג אחד שחייב לשטוף כל כלי שמגיע לכיור, ואחד שמבחינתו שוטף כלים רק אם לא נשארו כלים נקיים. לא חסר על מה לריב...).

אני ממש לא רוצה להיות בנאלית ולשלוף את הקלף המובן מאליו של 'לך לטיפול'. למרות שבעיני יש לך המון מה להרוויח מהטיפול אישי רציני עמוק וטוב.

אז רק אציע לנסות ללמוד איך לתווך את הדרך שלך בלי להתנצל ובלי לתקוף. להיות שלם עם הדרך שלך, ולהצליח לחיות את החיים שאתה רוצה בתוך הזוגיות הקיימת.

לא בדווקא או בלהכעיס, אבל גם לא להסתיר ולא להשתנות.

פשוט להיות מי שאתה. ועדיין לאהוב ולכבד אותה למרות שהיא שונה ממך. לראות את היופי שבהקפדה ובאמונה שלה, גם אם הם רחוקים מאוד משלך.

כתבת שאצלכם הכל חיוכים והכל נראה מושלם.

אז בטח זה ממש מפחיד לערער ולשנות ולהציף דברים שעובדים לכאורה.

אבל תאמין לי, עדיף 'בערך' אמיתי וכנה, מ'מושלם' מזויף.

לגבי שאר הדברים שכתבת אז אני שלם עם הדרך שלי אני לא חי במצפון, ולמרות שהיא שונה ממני ואני אגיד את האמת אני לא מצליח לראות את ה''יופי שבהקפדה שלה'' עדיין אני מכבד אותה גם אם אני לא מאמין בזה ולא מבין את זה ולא דוחק אותה לפינות ככה שבהחלט מבאס לקבל זלזול ואי רצון לדבר על דברים ואני אומר את זה מהמקום שאני מעדיף להיות כן ולא לזייף

הרצון להיות כן חשוב.

שיערתי שאתה עושה דברים שאתה לא מאמין בהם, בגלל שכתבת שאתה לא חי את החיים שהיית רוצה.

היה נראה לי שאתה, למשל, שומר שבת למרות שאתה לי מאמין- רק כדי להימנע ממריבות.

מעולה שאתה לא מזייף! כן כדאי שתשאל את עצמך אם אתה עושה לפעמים 'להכעיס' או ב'דווקא', או שזה באמת אתה ודי. כי קשה לפעמים לשים לב, אבל יש נטייה כזו לבני אדם לקחת לקיצוניות רק כי בן הזוג הלך לקיצוניות ההפוכה.

ואני גם כן חושבת שאם תצליח לראות נקודות של טוב בחלקים המעצבנים שלה- זה יכול להקל.

הרי לכל תכונה יש כמה צדדים.

אם היא מקפידה על פרטי פרטים- זה יכול לחרפן אותך כשלוקח לה שעה לבדוק חסה לסלט, אבל אולי זה נפלא כשהיא משיגה ככה הנחה למעון תמ''ת? או מארגנת טיול שווה ודואגת לכל פרט?

אם יש לה אמונה ממש חזקה- אולי זה מחרפן שעל כל דבר היא אומרת ב''ה, ב''ה, ולא מספיק מתאמצת- אבל זה גם מקסים שהיא יודעת להרפות, והיא מצליחה יותר לזרום במצבי לחץ?

אני כמובן לא מכירה אותה ולא יודעת לומר במקומך מה יפה בשונות ביניכם. אבל אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת.

לא משנה כמה תכונה מסוימת מחרפנת אותנו, יש בה גם הרבה טוב. ובד''כ, בזוגיות, זה גם יהיה מקום שבו יש לנו הרבה עבודה מול עצמנו...

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה