שאתה לא חי את החיים שאתה רוצה ומרגיש לא נוכח.

ושיש פערים ביניכם והשקפות שונות שאתה חושש שיובילו לבעיות עתידיות.

בקשר לבעיות העתידיות, כשתגיעו לגשר, תחצו אותו.

אין טעם להיבהל עכשיו מבעיות שעשויות לקרות בעתיד כשהילדים יגדלו.

אתה לא בשלב הדייטים, שם צריך לברר על השקפות.

התחתנתם, הבאתם ילדה.

והשקפות ודעות משתנות במהלך הזמן והחיים.

ואני אומרת את זה כי גם אנחנו במצב הזה עם פערים ענקיים ולא מינוריים. והחלטנו לפתור היום את הבעיות של היום וכשיגיעו בעיות בעתיד, נתמודד.

בקשר לחלק הראשון, שם הייתי שמה את הדגש.

אתה שמח עם החיים שלך? אוהב את העבודה? יש לך זמן ופנאי לעצמך? או שהחיים נגררים אחרי הרצונות של אישתך? 

יש פערים והשקפות שגורמים גם עכשיו ''אי נעימות'' אנחנו כאילו לא און ד'ה סיים פייג' מבחינת תפיסות דתיות אם אפשר לקרוא לזה כך

היו פערים שהיו כבר כשיצאנו שדוברו וחשבתי שאצליח להסתדר עם זה ובפועל אני פשוט לא מצליח להתגבר על זה בלי שזה תופס אותי ממש כל פעם שיש טריגר (ויש לא מעט בהקשר הספציפי הזה), כנ''ל היא היתה מודעת לדברים אחרים שרצתה ולא קיבלה אצלי ועוד אמרתי במפורש שאני לא מתחייב לכלום וגם היא כל תקופה מתזכרת אותי בזה (אני אהיה כן ואגיד שבהתחלה היא היתה הרבה יותר ועכשיו הרבה פחות חוזרת לנקודה הזאת), חוץ מזה יש אבולוציה של החיים וגם אני השתניתי קצת וזה גם משפיע

ממילא בשל כל זה, אני מרגיש שאני צריך לכבוש את הרצונות ואת הביטוי שלי זה יכול להתבטא בדברים שבהם כביכול אין לי סיי ברמה הדתית וזה יכול להתבטא ביותר מדי דברים שאני מרגיש יותר בנח לשמור לעצמי מאשר להגיד מה שלא כל כל אופייני לי כי אני אומר מה שאני חושב ו''לא דופק חשבון'' למה יחשבו או יגידו פשוט פה אני מעדיף לשמור לעצמי במקום להיכנס למקומות של פרצופים ביקורת ואמירות שנותנות לי הרגשה כאילו היא קצינת דת שלי

בקשר לבעיות העתידיות אני חושש כי אני יודע שהיא רוצה ממני הרבה יותר ממה שאני יכול לתת מהסיבה הפשוטה שאני פשוט לא שם, הדגשים שלנו שונים, מה שהיא מאמינה שהוא דגש חשוב אותי לא מעניין ולא תופס אותי כאיזה אישיו נורא גדול

זה גם תפיסת חיים כזאת שמשפיעה כל הזמן, גורמת לכבדות כל פעם שיש טריגר ומכניסה אותי כל הזמן למקומות האלה של מה עשיתי לעצמי ולמה אני פה בכלל 

לגבי חיים עבודה ופנאי, רק עכשיו נהיה לי קצת פנאי, עבדתי ב-2 עבודות לאחרונה הורדתי אחת ועכשיו יש לי קצת יותר פנאי בשעות שאחרי העבודה, לא עושה בפנאי הזה יותר מדי, טיפול בילדה ארוחת ערב ביחד עם משהו לראות ברקע והולכים לישון

אני יכולה לספר מהמצב שלנו.

מבחינה דתית אנחנו לא רק נוט און דה סיים פייג׳, אנחנו נוט איבן אין דה סיים בוק.

בינתיים, לגמרי אפשרי לחיות ככה.

התחתנו כשאנחנו באיזו נקודת השקה ומשם כל אחד פנה לכיוון השני.

ועדיין, אנחנו רבים כמו כל זוג, אבל מעולם לא רבנו סביב הנושא הזה.

עם המון קרדיט לו, כי אני זאת שלקחה פניה חדה.

אני חושבת שבעיקר זה בעזרת הראייה שזוגיות היא לא מה אני נותן לעומת מה אני מקבל.

זה הבנה שיש דרך ובחירה שכל אחד עושה עם עצמו ומשם צריך למצוא את הדרך שהולכים בה יד ביד.

המון קבלה וחמלה אחד כלפי השני ואפס ציפיה לשינוי.

ובין הדברים נשמע שהיא מצפה ממך למשהו שאתה לא יכול לתת.

אני לא יודעת מי מכם החזק יותר מהבחינה הדתית.

אבל הרבה פעמים הצד הפחות דתי צריך לוותר ולהכיל יותר.

לפעמים יש הרגשה שהדעות השונות הן לא פיפטי פיפטי, שאלוקים והדת תופסים משקל גדול יותר, נכונים וצודקים יותר.

זאת גם נקודה שצריך לשים אליה לב.

שכל פעם כזאת מרחיקה אותנו לקצוות של הספר עד שלא בטוח שנישאר באותו ספר, לשאלתך היא החזקה יותר מבחינה דתית

אני לא מתחשבן על מי נותן ומי לוקח וכמה, לא מדבר מהמקום הזה.

התחתנו עם ידיעה על פערים מסוימים הבעיה שאני מרגיש שאני כבר לא יכול להכיל את זה + שאני גם עברתי עם עצמי איזה תהליך

לדעתי היא לא יודעת בכלל איפה אני, כל פעם שעולה משהו שקצת נראה לה לא לדעתה היא מתחמקת/מסיימת את השיחה בתואנה כלשהי/בורחת/משתיקה אותי כמו קצינת דת מה שכמובן לא מקרב אותי לא לזה ולא אליה

אני בניתוק וסלידה בחלק מהדברים וגם כשמדברים על זה ברוב הפעמים לא מצליחים לפתור את זה

אז המון קבלה ואפס ציפייה? חח לא יודע, נראה לי שהיא פחות מתחברת

וטו בי הונסט גם אני לא מצליח להגיע למקום הזה, היו דברים ששחררתי בהם כשהבנתי שאנחנו לא באותו פייג' על זה אבל כל פעם שיש טריגר (ויש..) זה מציף מחדש ויש דברים שאני גם כל הזמן רואה מול העיניים ואני פשוט לא מצליח לשחרר, אז כמובן שאני לא אומר כלום אבל בפנים אני פשוט נאכל, אני במצב שאני פשוט לא מבין איך התחתנו ומה אנחנו עושים ביחד, קיצר יאוש

* לפעמים יש הרגשה שהדעות השונות הן לא פיפטי פיפטי, שאלוקים והדת תופסים משקל גדול יותר, נכונים וצודקים יותר. - בא לך להסביר?

שאין פרטנר לדבר איתו.

והמצב שאתה נאכל בפנים ושותק לא יעזור. עם הזמן (זה כבר קורה) זה יהפוך לבלתי נסבל.

אל תתייאש מלנסות להציף דברים.

בזמן המתאים ובדרך המתאימה.

והעצה שיכולה בעצם לסכם את כל הפורום הזה - כדאי לגשת לטיפול.

זוגי ואם היא לא מוכנה אז אישי.

אל תשאיר את המצב כמו שהוא.

ובחילוקים בפן הדתי התכוונתי שיש צד שעלול להטיל ווטו כי אלוקים בצד שלו ולא להיות מוכן לראות את האחר.

אלה לא חילוקי דעות על טעם בגלידה שאני מעדיפה וניל והוא שוקו

או שאני שמאלנית והוא ימני.

ששם זה דעה שווה מול דעה שווה.

בחילוקי דעות דתיים, לצד הדתי יש את התורה ואלוקים שנותנים משקל כבד לצד שלו, והוא עלול שלא ולפעמים גם לא יכול להתפשר.

צריך לשים לב לזה. גם במחלוקות האלה, מה הכרח, ווטו, איפה אפשר להזיז את הגבול שלשני הצדדים יהיה נעים.

איפה מסתיימים החיים שלי ואיפה מתחילים החיים של הפרטנר.

לתת מרווח נשימה, מקום לאי הסכמות וגם מקום לטעויות.

ועוד עצה פרקטית שעזרה לנו.

לשתף אותה מה עומד מאחורי הדברים שלך.

מאיפה זה מגיע.

למשל אצלנו כשעשיתי שינוי, לא קמתי יום אחד ואמרתי ״מהיום אני ככה וככה, תתמודד״.

שיתפתי אותו בכל התהליך, המחשבות, התהיות, הספקות, המניעים הרגשיים שגרמו לי להשתנות.

היה לו הרבה יותר קל להכיל אותי בגלל זה.

ולא רק זה, הוא מאוד מכבד אותי בגלל זה.

ומבין שלא סתם פרקתי עול, שזה תהליך שלם שהשקעתי בו המון מחשבה ומאמץ.

ומהצד שלי אני גם מכבדת מאוד מאוד.

איפה שחשוב לו, אני עושה את המאמץ שלי.

וואו נשמע ממך שהוא ממש מקבל ומכבד את זה, זה ממש יפה.

הלוואי שהיינו במקום הזה, אני מוצא את עצמי חושש לעשות דברים אפילו שנוגעים רק אליי ולא קשורים ולא משפיעים עליה בכלל כי אין לי כח לפרצופים ולדיונים מתישים ואכילות ראש. ואני בן אדם שמאד אוהב לעשות את מה שהוא חושב אני לא כל כך רגיל לחשבן לאנשים אחרים (כמובן בדברים שלא משפיעים ולא פוגעים באנשים אחרים) ולמה יגידו/יחשבו ופתאום אני מוצא את עצמי עצור בכל מיני דברים ולא מגניב לי (אפרופו שהבאת דוגמה, אפילו דעה פוליטית אני לא מביע לידה כי אין לי כח לדיונים חסרי תועלת)

באשר למה שכתבת יש כמה דברים, מבחינת דת יש דברים נגיד שאני מסכים אוקיי הדת בצד שלך ואת כל כך דתית אז סבבה אסור וכל זה, אני מדבר איתך על דברים שהם הרבה לפני זה

העצה של לשתף נשמעת מעולה הבעיה שאני קצת סקפטי - יש לי איזה טריגר דתי שהיא יודעת ממנו והוא דובר בינינו ופתאום יום אחד היא אומרת לי אתה לא יכול עכשיו כל החיים לרכב על זה כי קרה לך x והיא אמרה את זה בצורה לא הכי נעימה בעולם ככה שאני לא יודע עד כמה יש לי כוחות נפש להיכנס חדברים כאלה איתה

דתיים, שעל פניו אפשר ללמוד לחיות איתם, וגם לחיות איתם בטוב, אם יש את המעבר. הערכה, רצון, קרבה, אהבה וכן הלאה.

לפעמים בעקבות משברים התחושות הללו נעלמות מתחת למשקעים, וצריך עבודה כדי להתנקות מהם

ואם הם לא היו גם בהתחלה, זה אכן יותר מורכב.

בכל מקרה נשמע שכדאי לכם לקבל עזרה מאנשי מקצוע.

אולי @נגמרו לי השמות היקרה, שגם מבינה דבר או שניים בפערים דתיים

וגם עוסקת בתחום תוכל לעזור לכם..

בהצלחה רבה

לא רואה איך אפשר לחיות עם זה בטוב

זה לא קשור לעניין הדתי

זה יושב על זה

אבל זה רק הטריגר, בפועל זה יכל להיות כל נושא אחר

זה תהליך בהתפתחות זוגית, היכולת לקבל את בן/בת הזוג באופן מלא בלי שיפוטיות ובלי שזה יאיים עלי.

גם אם שני בני הזוג באותה השקפה בתחילת הנישואין הכל יכול להשתנות וחשוב לאפשר את זה בכדי לאפשר לכל אחד להביא את עצמו ומתוך כך לאפשר לזוגיות להתפתח (ומתוך כך גם האהבה..)

זה שלב בנישואין שמבינים שבן הזוג לא חירב לי את החלום ואני יכול לעשות את מה שאני מאמין בו

חשוב שבת הזוג תדע שהתגובות שלה  מכאיבות לך וזה גורם לריחוק ואתה מאוד רוצה את הקירבה שלה וחשובה לך התמיכה שלה. אני לא יודעת איך אתה מביא את הדברים אך חשוב לפתוח אולי תגלה שהיא מרגישה התרסה מצידך מה שגורם לה להגיב באופן שהיא מגיבה.

לקבל בלי שיפוטיות בךי שזה יאיים וכזה.. נכון זאת יכולת שמאוד קריטי לפתח ולסגל בכדי שכל אחד יוכל לבטא את עצמו

אבל מה עושים במרחב המשותף? מה עושים בבית ובמשפחה שמנסים להקים ביחד?

גם אם אני מתריס, כל עוד שזה לא כלפיה ואני שומר על כבטדה לא רואה סיבה לקבל זלזול, ביטול וכאלה

וכן, דיברתי איתה על התגובות שלה כשמדברים על מה שלא נח לה 

דוגמה טריה מהשבוע.. ניסיתי לדבר איתה על משהו שדיברנו לפני איזה שבועיים-שלושה ואמרתי לה שנצטרך לדבר על זה, אז לפני כמה ימים ניסיתי לדבר על זה וקיבלתי תגובה מאד לא נעימה ושלא בא לך לדבר על זה וכזה

אז.. לא יודע

תנסה להרגיש.  לא לדבר.

השאלה היא, מה הסיבה שהיא מתנגדת ואיך הקשר שלכם נראה בכללי

וגם, אם תמשיך לסגת אחורה בגלל התגובות שלה, המרמור רק ימשיך.

שהיא מתנגדת לדבר על זה כי אנחנו פשוט לא מצליחים להגיע להסכמה בזה

וזה על דברים שסתם אין להם היגיון

עכשיו תחשבי שאני אומר את זה כי אני חושב שרק אני צודק.. אז לא, הייתי מביא דוגמה אם זה לא היה כל כך ציבורי פה

ממה שכתבת

בעיניה מדובר בדברים חסרי היגיון

בעיניך מדובר בדברים חשובים

אני נוטה לחשוב שהיא לא מוכנה לדון בכך מכמה סיבות

1. היא לא מוכנה לשנות

2. היא יודעת שאתה לא רוצה רק לדבר, אלא מצפה שההכרעה תהיה לטובתך בסוף, מה שגורם לה להרגיש שאתה מצפה שתתכופף לדעתך בלי להתחשב בדעתה

3. אתה לוחץ מדי

לדעתי, אתם צריכים למצוא דרך להתקרב בלי לתת לפיל שבחדר להפריע. זוגיות לא קמה ונופלת על חילוקי דעות, אלא בעיקר על תחושות של תחושת חוסר חשיבות, זלזול, חוסר הערכה וכד

גם אם הדבר בנפשך מאוד, זה לא אומר שהוא צריך להיפתר עכשיו

אתה מחפש וודאות מסוימת במרחב שהוא לא וודאי ותלוי בדיעה ונכונות של עוד מישהו שהוא לא אתה 

קודם כל תודה על התגובות

עכשיו אני יודע שאני לא אובייקטיבי, אבל אני אגיד בכל זאת

אני אענה לפי הסדר של הסעיפים שלך

1. ברור שהיא לא מוכנה לשנות - אם תשאלי אותי בחלק מהדברים כמובן היא צודקת אבל בחלק מהדברים כמו שאמרתי זאת התעקשות על דברים שאין להם היגיון (שוב, אני לא אכנס לפרטים פה בציבורי כל כך), פסיקה הלכתית מתבססת על היגיון לרוב, רגשות בהלכה זה נראה לי קצת המצאה של השנים האחרונות שהוסיפה לנו דת חדשה

2. אולי יש בזה משהו שהייתי רוצה שדברים ישתנו לטובתי, אבל זה קורה גם כשאנחנו מדברים על דברים שכבר הלכתי לכיוון שלה בלי להתווכח ולעשות עניין (שוב, יש לי דוגמה מלאחרונה שאני לא אפרט בפורום הרחב) ואני מנסה לדבר על הדברים כדי להבין אותם

3. אני לא לוחץ - אני לא אובייקטיבי אבל אני ממש לא אדם לוחץ בשום צורה, היו מנהגים מסוימים שהיא הביאה מההורים שלה שאני לא מאמין בהם בכלל בשום צורה והיא יושעת שאני לא בקטע של הדברים האלה אבל אמרתי לה מפורשות, אין לי בעיה שתעשי אם זה עושה לך טוב רק אל תכריחי אותי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם אבל אם לך זה טוב תלכי על זה בכיף

אני לא מחפש ודאות ולא לפתור דברים ברגע, ב-90% מהפעמים זאת היא שפותחת ונכנסת לדיבורים האלה 

שרגש בהלכה יש בו מקום

מכל מקום, זה נראה כמו מאבק ראש בראש. קצת אגו. אם כי אני לא יודעת באמת במה מדובר, רק מקריאה כללית

אם זה מנהג שהיא רוצה לבית שלכם, השאלה היא מה ההתנגדות בעצם

האם זה כי אתה מרגיש שהיא לא נותנת לך את הטון ההלכתי בבית וסומכת עליך, ואז הבעיה היא לרוב יותר רחבה מ- רק זה

או שיש סיבה אחרת

מודה שלא הצלחתי להבין באילו פערים מדובר.

מבחינה דתית- למה זה כל כך לא מסתדר לך שתמשיכו לחיות כך לאורך שנים אם כרגע זה עובד?

ולמה בעצם התחתנתם אם אין כמעט שום מכנה משותף ביניכם?

יש המון בני זוג עם השקפות שונות. אתם מצליחים להגיע לשיח משותף, מכיל ומכבד בנושאים הנ״ל?

והכי חשוב, יש אהבה? חיבה? מציאת חן? אי פעם היה?

בעוד תחומים?

לא ברור אם זו חוויה פנימית לגבי המציאות, או שזה בגלל קשיים ופערים משמעותיים בזוגיות.

בכל מקרה נשמע לי שכדאי להתייחס לזה ברצינות רבה וללכת לאיש מקצוע.

אם זה משהו בינך לבין עצמך, בדרך כלל חוויה כזאת קשורה לחוויה אישית פנימית מול המציאות, ולאו דווקא לאישה או לילדה הספציפית.

אם התחושה נובעת מהפערים, זה כמובן גם משהו לעבוד עליו ולראות אם מצליחים לגשר עליו או לא, ואיך.

כך או אחרת, ממליצה ממש לא להתעלם מהתחושות הללו או להדחיק אותם, אלא לקבל עזרה ולתת מענה מעמיק.

שבאמת נמצא במצב קשה ומתסכל.

לפי מה 'אני מבינה, אתה מרגיש צורך לרצות את אשתך ולעשות 'כאילו' על המון דברים שאתה לא מאמין בהם.

אז כל כך טבעי וברור שתרגיש שאתה לא חי את החיים שהיית רוצה לחיות.

מה תיאורים שלך לאורך השרשור נשמע לי שהנושא הדתי הוא רק טריגר. טריגר חזק ורציני, אבל רק טריגר. כי הבעיות האמיתיות, הן הניסיון שלך להיות משהו שאתה לא, חוסר היכולת לדבר על דברים, הזלזול בך.

וגם אם הייתם באותו ראש אותו כיוון דתי, הייתם כבר מוצאים על מה להתווכח (ואנשים מרגישים נורא ממש גם כשיש בן זוג אחד שחייב לשטוף כל כלי שמגיע לכיור, ואחד שמבחינתו שוטף כלים רק אם לא נשארו כלים נקיים. לא חסר על מה לריב...).

אני ממש לא רוצה להיות בנאלית ולשלוף את הקלף המובן מאליו של 'לך לטיפול'. למרות שבעיני יש לך המון מה להרוויח מהטיפול אישי רציני עמוק וטוב.

אז רק אציע לנסות ללמוד איך לתווך את הדרך שלך בלי להתנצל ובלי לתקוף. להיות שלם עם הדרך שלך, ולהצליח לחיות את החיים שאתה רוצה בתוך הזוגיות הקיימת.

לא בדווקא או בלהכעיס, אבל גם לא להסתיר ולא להשתנות.

פשוט להיות מי שאתה. ועדיין לאהוב ולכבד אותה למרות שהיא שונה ממך. לראות את היופי שבהקפדה ובאמונה שלה, גם אם הם רחוקים מאוד משלך.

כתבת שאצלכם הכל חיוכים והכל נראה מושלם.

אז בטח זה ממש מפחיד לערער ולשנות ולהציף דברים שעובדים לכאורה.

אבל תאמין לי, עדיף 'בערך' אמיתי וכנה, מ'מושלם' מזויף.

לגבי שאר הדברים שכתבת אז אני שלם עם הדרך שלי אני לא חי במצפון, ולמרות שהיא שונה ממני ואני אגיד את האמת אני לא מצליח לראות את ה''יופי שבהקפדה שלה'' עדיין אני מכבד אותה גם אם אני לא מאמין בזה ולא מבין את זה ולא דוחק אותה לפינות ככה שבהחלט מבאס לקבל זלזול ואי רצון לדבר על דברים ואני אומר את זה מהמקום שאני מעדיף להיות כן ולא לזייף

הרצון להיות כן חשוב.

שיערתי שאתה עושה דברים שאתה לא מאמין בהם, בגלל שכתבת שאתה לא חי את החיים שהיית רוצה.

היה נראה לי שאתה, למשל, שומר שבת למרות שאתה לי מאמין- רק כדי להימנע ממריבות.

מעולה שאתה לא מזייף! כן כדאי שתשאל את עצמך אם אתה עושה לפעמים 'להכעיס' או ב'דווקא', או שזה באמת אתה ודי. כי קשה לפעמים לשים לב, אבל יש נטייה כזו לבני אדם לקחת לקיצוניות רק כי בן הזוג הלך לקיצוניות ההפוכה.

ואני גם כן חושבת שאם תצליח לראות נקודות של טוב בחלקים המעצבנים שלה- זה יכול להקל.

הרי לכל תכונה יש כמה צדדים.

אם היא מקפידה על פרטי פרטים- זה יכול לחרפן אותך כשלוקח לה שעה לבדוק חסה לסלט, אבל אולי זה נפלא כשהיא משיגה ככה הנחה למעון תמ''ת? או מארגנת טיול שווה ודואגת לכל פרט?

אם יש לה אמונה ממש חזקה- אולי זה מחרפן שעל כל דבר היא אומרת ב''ה, ב''ה, ולא מספיק מתאמצת- אבל זה גם מקסים שהיא יודעת להרפות, והיא מצליחה יותר לזרום במצבי לחץ?

אני כמובן לא מכירה אותה ולא יודעת לומר במקומך מה יפה בשונות ביניכם. אבל אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת.

לא משנה כמה תכונה מסוימת מחרפנת אותנו, יש בה גם הרבה טוב. ובד''כ, בזוגיות, זה גם יהיה מקום שבו יש לנו הרבה עבודה מול עצמנו...

אלא רק רכישה באינטרנט 

לא יודע איך אנשים רוכשים מזרון באינטרנט בלי להתנסות ולשכב עליו קודם בחנות.  

כל גוף והצרכים האישיים של הנוחות. לפעמים אפילו לשני בני הזוג במיטה יהודית נדרשים מזרונים שונים ברכות/קשיות לפי הנוחות האישית

בחברות הגדולות והמפורסמות- למשל עמינח, יש הרבה, קרוב ל 20 לדעתי, סוגי מזרונים ורק כשמתנסים בחנות חשים בהבדלים הדקים בין מזרונים.  

אחרי חודש החלפנו לסוג אחר ללא עלות.

מרוצים מאוד. מזרונים נוחים מאוד ואין רווח ביניהם

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

מעניין איך הגעת למסקנה

זה ללכת לקיצוניות.

לא להגיד כלום בקשר למה שנאמר.

לא לעזור בכלום.

לא עולה לכתוב את זה כלום.

וככה יוצאים בתדמית איכפתית./קריזיונרית.

ומבטאים לבן אדם כמה ההודעה שלו נגעה ללב

בלי להתייחס לדברים

זה סוג של תגובה להוצאת הקיטור - לך לטיפול

כלומר באמת אתה בבעיה -

אותי זה לא מעודד, אבל אם יש אנשים שמרגישים

ככה מעודדים ומעודדים - באהבה ובשמחה

ואם יש ליהודי מה לתרום לנושא

שיכתוב את דעתו.

מה הקטע עם המשלוח לייעוץ הזה

אין לך מה לכתוב -

תכתוב "נגע לליבי"

אולי "אשמח לשוחח."

יש לך -תכתוב-

אבל מה הקטע לשלוח כל דקה לייעוץ

ממילא הוא בפורום להתייעץ לא?

נניח שאתה מבין בשיפוצים, וחבר שלך מתייעץ איתך, אתה יכול לייעץ לו איזה חומרים לקנות ובאיזה כלים כדאי להשתמש, אבל אם תעריך שזו עבודה גדולה ו/או מסובכת, או שתשים לב שוואלה לבן אדם אין מושג על מה אתה מדבר, לא תציע לו להזמין איש מקצוע? 

לא מתקרב לייעוץ בחיים האמיתיים

בטח לא לטיפול

ולפעמים רק מהצד רואים כמה טיפול יכול לעזור

אם אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר.

אתה שומע את עצמך?

למה טיפול זה קיצוני?

אדם חולה שלא מצליח להסתדר עם במחלה שלו, ללכת לרופא שיעזור להתאים לו טיפול רפואי/תרופה זה צעד קיצוני?

כלומר, "לך לטיפול" זה אומר שאתה יכול לקבל עזרה בקושי הספציפי שלך. לא צריך להילחם לבד  בלי שיש לך מושג  איך זה פועל.

אבל לפעמים אנשים אוהבים לשמוע את חכמת ההמונים...

יש בזה משהו אחר מהטיפול

לטיפול זה גם טוב

אני חושבת שזה לא סותר

אז אני אסביר את עצמי

כי אכן לא הסברתי את עצמי בצורה מובנת

לשם כך אביא דוגמה:

דו שיח בין אשה לחברה

1)

האשה: בעלי כל כך מיוחד.

חברה: כל הבעלים הם מיוחדים.

האם החברה חיזקה את דברי האשה או ביטלה אותם?

2)

האשה: בעלי הוא כל כך מיוחד.

חברה: אף בעל לא מיוחד.

האם יש הבדל?

בשני המקרים גם בהכל וגם בכלום.

הצד השווה שבהם,

הוא התעלמות/ ביטול/ אי מתן מענה

אי האזנה - למשפט שנאמר.

יפה, אחרי שהדגמנו את זה

שאין הרבה הבדל בין הכל לכלום.

כך גם התכוונתי בעניין שלשלוח לטיפול, 

שזה אומר 0 יחס למה שנכתב כתב

ואי מתן קרדיט שהוא יכול לעזור לעצמו.

למרות שהוא ביקש עזרה / תמיכה בפורום.

שווה בצד מה ללכתוב למישהו להתגרש

שזה דומה במסר של מצבך / מצבכם די אבוד

אין לי ציפיה ממך שתקרא את מה שייעצו לך.

בשני המקרים

לא הייתה תגובה וכבוד

והאזנה למה שבפועל נכתב

כשנשלפו פתרונות הקסם ה- שכחתי את המילה

טיפול, וגירושין.
 

קראנו השבת בפרשת השבוע את פרשת קדושים.

אנו קוראים בה על המקום הכי קדוש לעם ישראל - קודש הקודשים -

שביום הכי קדוש בשנה - יום הכיפורים -

האיש הכי קדוש בעם - הכהן הגדול - נכנס לקודש הקודשים ומכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל עם ישראל.

ואנו יכולים ללמוד מכך גם בהשוואה אלינו. לקודש הקודשים שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו:

המקום:

המקום הכי קדוש לנו - הבית שלנו.

ובתוך המקום הזה, נפנה באמת מקום. 

נראה בו באמת את מה שהוא - קדוש. נבדל. מכל הבחוץ.

ניתן לו את המקום הראוי לו ונאפשר לנו לפנות רעשי רקע למען אותו מקום פנימי שהוא רק שלנו.

האדם:

האיש הכי קדוש לי זה אישי.

האישה הכי קדושה לי היא אשתי.

קדוש גם במשמעות של נבדל גם כאן -

להבדיל את אשתי מכל הנשים בעולם. 

להבדיל את אישי מכל האנשים בעולם. 

"הרי את" - ורק את.

"מקודשת לי" - ורק לי.

מקודשת.

רק היא עבורי.

רק הוא עבורי.

לחזק את הייחודיות. את הבלעדיות.

לקדש אותנו.

הזמן:

הזמן הכי קדוש לנו הוא הזמן שלנו יחד.

לפנות זמן למרחב הזוגי שלנו.

לקדש ולבדל אותו מזמנים אחרים.

לתת זמן ופניות לביחד שלנו.

ולהבדיל אותו מהסחות דעת לדברים אחרים באותו רגע ולייחד ולקדש את הזמן הזה אך ורק עבורנו.

אז גם בביתנו פנימה -

מקום

זמן

אנחנו -

האיפה

המתי

המי

ולייחד אותם. ולקדש אותם. ולהבדיל אותם מאחרים.

"קדושים תהיו"

"כי קדוש אני"

ה' אחד ושמו אחד

וללמדנו גם מתוך כך -

אשתי אחת. ובה ורק בה אני ממוקד. ובה ורק בה אני מכוון ומוציא את האנרגיה שלי.

אישי אחד. ובו ורק בו אני ממוקדת. ובו ורק בו אני מכוונת ומוציאה את האנרגיה שלי.

ואנחנו יחד - אחד.

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה