כרגע אני מקפידה על ארוחות מסודרות בלי נשנושים בין לבין ובלי לאכול שוקולד עוגיות וכולי...
פעם ביום עושה תרגילי ספורט כפיפות בטן וכו'...
אשמח לשמוע מכם איזה תרגילים או דברים ספורט או כל דבר עזר לכם להוריד את הבטן והצדדים
בגדול לחלק ספורט לשניים - אירובי וכוח.
אירובי עובד על סיבולת לב - ריאה, קצב לב. יכולת לעבוד עם דופק גבוה. זה הספורט ששורף הכי הרבה קלוריות, אבל הוא לא עובד על שריר.
זאת אומרת, הוא יכול לעזור לירידה במשקל מבחינת הורדת קלוריות, אבל הוא לא "נותן צורה".
בתוכו אפשר לכלול ריצה, שחייה, אימוני אינטרוולים וHIT למיניהם (תרגילי אירובי שמתחלפים כל דקה).
לעומת זאת, יש אימוני כוח. שהם שורפים מעט קלוריות יחסית, אבל תורמים לעיצוב וחיטוב של השריר.
למשל: הרמת משקולות, כפיפות בטן, סקווטים. אימונים עם גומיות ואביזרים שונים.
לרוב ההמלצה היא לשלב בין השניים, כי הגוף צריך את שניהם.
לק"י
צריך לדעת לעשות נכון.
ואני חושבת שצריך לבדוק שאין הפרדות בטנית.
אז בעלי בבסיס היום ואני בעבודה, שמנו את הילדים אצל חמותי המקסימה.
יש להם ממד והם אוהבים להיות אצלה, הבעיה היחידה מבחינתי שהיא שומרת עליהם בעיקר ע"י זה שהיא שמה אותם המון שעות מול המסך. עכשיו אני מבינה שזה קשה להסתדר עם 4 ילדים ואני לא מעירה לה כלום על זה כי היא זאת שעושה לי פה טובה ענקית, אבל זה עדיין קצת קשה לי לשמוע שהיא מעדכנת שהכל בסדר הם מצויינים וכבר מעכשיו מול המסך...
אז זהו רק רציתי להניח את זה איפשהו ואולי אם תוכלו לעודד אותי שזה לא נורא כ"כ..
הם היו בבית איתי/ עם בעלי כל השבוע אבל שבוע הבא אני לא יודעת מה יהיה אולי נצטרך לבקש מחמותי שוב לשמור עליהם. מקווה שכמה שפחות אבל אם אין ברירה זה מה שנעשה
הילדים שלי עם זמן מסך בלתי מוגבל
גדלים היטב ובטוב
היא עוזרת לך ועוזרת בדרך שלה.
ובכללי החשיבה שלי זה הרוב קובע.
לא כל חיייהם הם מול מסך אלא כמה ימים הם יהיו בתקופה הזו עם הרבה מסך. ישרדו את זה.
כולנו נשרוד בעז"ה.
שיהיה בהצלחה!
ובתכלס חלק מהסיבה שהם כ"כ אוהבים ללכת לחמותי זה בגלל זה חחח
יאללה סבתות מפנקות קצת יותר
ויש כאן יתרון עצום מבחינת הרגלים שלהם, שהיא לא שומרת עליהם בבית שלכם אלא שלהם,
ואז לדעתי לילדים קל מאוד להתרגל ולדעת, שבבית עושים כך ואצל סבא וסבתא אחרת.
ובאמת נקודתית כמה ימים מלאים מול המסכים זאת לא הבעיה, הבעיה היא ההרגל שזה נשאר ליום יום (וגם לזה יש מקום בימים כאלה, לראות בבית, ולהרגיל חזרה לשגרה בריאה יותר בהמשך) וכאן את באמת במצב טוב
אני בשגרה לא מאפשרת יותר מחצי שעה מסך ביום אבל עכשיו נותנת בכיף שעתיים- שלוש... גם ילדים מבינים שזה מצב חריג כי הם בבית כל היום ועם החזרה לשגרה מאמינה שזה יעלם בטבעיות.
ככל שאני מורידה ממני מצפון בימים האלו אני הרבה יותר נינוחה וזה בטוח עובר לילדים! כן מקפידה שתהיה לי שעה-שעתיים ביום זמן איכות איתם כדי לחזק את הקשר והחיבור בתקופה הזו
בטח כשזה תקופתי.
שמעתי גם את עינת נתן מנחת ילדים שאמרה שזה ממש בסדר לשחרר את ההגבלות של המסכים בתקופה הזאת.
הבריאות הנפשית והרוגע הכי חשובים.
תבקשי שישימו להם תכנים יותר מלמדים...
בכל אופן גם שלי מול המסך רוב הזמן. השבו עשיתי להם יום אחד בלי מסכים שהיו ממש בסדר יחסית. בד"כ בשבתות אני רק מחכה למוצאי שבת שיהיה קצת שקט.
האמא קורסת, מסכימה לכל עזרה, בעיקר בימים הללו, בעיקר לקחת את הילדים אליי-השכנה. כולל ארוחת ערב
לי אין בעיה, יש לי יכולת וכוחות כרגע
רק שהילדים מאוד מתקשים נפשית, תמיד יום כזה נגמר במריבות רציניות שלהם במקרה הטוב ובמכות לילדיי או נזק לבית במקרה הפחות טוב.
אני רוצה לעזור, יכולה ומסוגלת , יש לי בוגרים שאיתי והם עוזרים, אך עם כל רצוני הטוב, הקטנים שלי לא מוכנים שהם יבואו כדבריהם:"הם הורסים את המשפחה שלנו" הם מתנגדים שאזמין או שיבואו ספונטני
מרגישה צורך גדול לסייע לאמא בעיקר בימים המורכבים האלה, אך תמיד זה נגמר בבכי, צעקות, בלאגן.
אוףףףף
אציין, שהאמא מקבלת עוד עזרה משכנות בבנינים הסמוכים, בעיקר עם אוכל, אין לה משפחה קרובה.
הילדים מטופלים רגשית אצל פסיכולוג.
כשהם באים אלינו ספונטני (גרים כמה קומות מעליי...) לא יכולה לומר להם ללכת, לא מסוגלת.
האמא מאוד נוכחת, מתקשרת שואלת אם זה בסדר, לא מזניחה בכלל, אבל יודעת שזה הזמן השפוי שלה כשהילדים אצלי, ויודעת שעכשיו אני צריכה להיות על כוונת ולהעסיק אותם ולהיות עם יד על הדופק שמא יתחיל משהו...(לי זה לא מפריע, אני מסתדרת איתם, מפריע מאוד לבני הבית ולהתנהלות של בני ביתי)
אני חושבת שחשוב להקשיב לילדים שלך. לפחות ברמה מסוימת.
אולי לכתחילה להגביל לביקור של שעה? להזמין רק לארוחה? אולי להיעזר הגדולים שלך שילכו הם למשפחה השנייה לשחק עם הילדים?
שעה וחצי
יושבת איתם לשיחה ומסבירה שאתם עושים חסד גדול ומבקשת מהם אורך רוח
תוחמת עזרה לפעמיים בשבוע שעה וחצי נגיד או אם אפשר שיהיו באזורים אחרים בבית..?
אולי יש לך אפשרות ללכת אליה לעזור במקום שיהיו אצלך?
את מהממת ממש♥️
ואז הם מוכנים לארח ולזרום
ושוב- בלאגן, מריבות, שוברים לקטן את המשחק
ושוב-די שלא יבואו לפה יותר.
הבית לא ענק...אין אזורים נפרדים, הכל משותף וביחד.
בממוצעע יוצא שמתחילת המלחמה הם אצלנו שעה ביום
שוב, לי לא מפריע...אבל כשהם באים לא מסוגלת להגיד לא, אלא אם זו שעת צהריים בין שתיים לארבע שהם יודעים שאין נכנס ויוצא אצלנו.
אין לי מה לבוא לעזור לה בביתה, זה לא יעזור לה...
היא זקוקה לקצת מנוחה ושקטט ביום ואני מאוד מבינה אותה.
לק"י
יש אצליכם מקלט בבניין?
אם לבני הנוער שלך יש סבלנות, אז אולי שהם יעסיקו אותם בחלל הבניין או ליד?
רעיון...
צריכה שיתוף פעולה של הגדולים
לקחת אותם ואת הילדים שלך ביחד לפארק, אם יש לכם קרוב למרחב מוגן? ואם לא להוציא תעסוקה מיוחדת כמו בצק משחק וכאלה, ממש להפעיל אותם עם משחק ולהיןת על זה כל הזמן שלא מתפתח מריבות...
האמת שבתור ילדה בבית שאירח המון אני מאוד מבינה אותם. זה נורא קשה כשמרגישים שחסד קורה על חשבונם.
והאמת, גם אם היה שייך לא הייתי מעיזה לצאת איתם לפארק, היו בורחים ונעלמים לי. לא הייתי מכניסה את עצמי לזה
וואוו מדהים שכילדה היית נוכחת בחסד יום יום
אצלי בבית, בזמנים נפיצים של סוף היום שהילדים עייפים ופחות אסופים, מאוד מרגיע לשים מוזיקה או פודקאסט לילדים בזמן ארוחת ערב. הם אומנם אוכלים ככה לאט יותר, אבל זה עוזר לשמור על אוירה נעימה. אם זה לא מספיק, (ומתאים לבית שלכם) הייתי מנסה לשים להם איזה פרק מסידרה במחשב, או ריקודים מול מסך (ג'אסט דאנס). זה משהו שממש תופס הרבה ילדים בהרבה גילאים, וגם מבוגרים 😉.
אולי במקומך גם הייתי מבטיחה לילדים שלי פרס גדול על ההערכה שלכם שהם שותפים במצווה הגדולה של עזרה לשכנים בסוף התקופה, נגיד טיול או אטרקציה שתשמח אותם. וגם בסוף כל פעם שהילדים של השכנים הולכים לתת לילדים שלך איזה צ'ופר (אכיל, או פרס מחנות השקל וכד') ממש כל פעם, כדי לחזק אותם שזה חשוב ואת רואה אותם שלא נעים להם ואת מאוד מעריכה שלמרות שהם לא אוהבים את זה הם נושאים בנטל. אני מאמינה שזה יעזור להם להבין שזה לא כי לא רואים אותם ואדישים לחוסר הנעימות שנגרם להם, אלא יתן להם כח להתגבר עוד קצת כל פעם כי המטרה היא חשובה.
(זה לא בדיוק אבל קצת כמו שכמעט בלתי נמנע להשכיב ילדים כשהם 100% מרוצים ומשתפים פעולה. נדיר... ועדיין ברור שהם צריכים לישון ולא חושבים שבגלל שמתעקשים שהם יכנסו למיטה סימן שלא אוהבים אותם.)
כמובן כל זה במצב שהילדים שלך לא נכנסים מזה למצוקה אמיתית ואז הקרוב קודם.
מחזקת את ידיך מאוד 🤗
לצ'פר את ילדיי על כל לפעם שהם באים. אהבתי את הכיוןון
וכן, כנראה שמסך בסופו של דבר יכול הכי לעזור.
תודה
פעם הבאה כשהם מגיעים לדבר איתם ישירות
להציב כללים, לתמלל אותם ולחזור עליהם שוב ושוב:
לא נכנסים לחדרים נשארים בסלון (ככה לא יתעסקו עם ציוד שהילדים לא רוצים, רק מה שבסלון מותר לגעת)
אצלנו בבית לא מדברים ככה
אם יהיו פה מריבות נצטרך להיפרד להיום ותחזרו הביתה.
וכו
זה לא יעליב אותם, זה יעשה סדר ובהירות, זה שהם במקום שצריכים חסד לא אומר שרחמים יעזרו להם, פריקת עול לא תעשה להם טוב. כדי להתארח אצלכם כל כך הרבה הם חייבים להתנהג בצורה מותאמת.
כשאת המבוגר האחראי את גם זו שמחנכת. את יכולה לומר להם שלא מרימים ידיים פה בבית נקודה וכו. זה יעשה להם רק טוב.
אלף כל. אימאלה התרגשתי ממש מהרצון הטוב ומזה שמישהו עוד עוזר ככה!!
ותדעי שבימים כאלה זה הצלת נפשות ממממש ❤️
כפשוטו
היתי כם מכנסת את הילדים לשיחה ולגמרי מחזקת אותם לשמוח במצווה הענקית הזאת
שככה הם יוכלו לספר לילדים שלהם שהם גם היו כמו לוחמים קטנים שעזרו לעמ''י לנצח!
כמו דאני מסבירה לילדים שלי..כשבעלי מגוייס..שהם ממש כמו החשמונאים.
ובעיני מי שעוזר ככה- הוא גם לגמרי חלק!
וחינוכית לא היתי מוותרת כדי באמת להחדיר בהם שחסד זה לא רק כשקל.
אבלל
היתי מעגנת את זה עם גבולות ברורים ועקביים לאורחים שמעדכנת מראש -ממש שמחים שאתם באים אבל בבית שלנו יש כמה כללים חשובים שאנו מקפידים עליהם ולא מוכנים לקבל התנהגות שונה
א. ב. ג..
לא להעמיס אבל למקד מה הכי הכרחי
אם קורה משהו -לגמרי להעמיד במקום מול הכלל. ולדרוש מהם לכבד אותו.
לא בצעקות.
בסמכותיות בריאה
זה רק יעשה גם להם טוב.
כל הכבוד את לא מבינה מה את עושה בזה
באמת
זה חסד עצום
הייתי לוקחת את הילדים של השכנה לשיחה, מסבירה להם מה לגיטימי אצלכם ומה לא, ושאם לא הם לא יוכלו להגיע.
בטח שאת אומרת שזה נגמר במכות לילדים שלך.. עם כל הכבוד לחסד (העצום!) שאת עושה, החסד הראשון שאת מחויבת לו הוא כלפי הילדים שלך, ולומר להם שבשם חסד הם צריכים לספוג מכות זה לשדר להם תפיסה מעוותת של המציאות שתלווה אותם גם בהמשך, ולא לטובתם
לגבי זה שזה נגמר במכות, מצטרפת לכל מי שאמרה שצריך לשים גבולות, ולהגדיר אותם.
ולממש לעשות להם שיחה על זה כשהם באים.
לדוגמא: אצלינו בבית אין מכות! או : אסור לשבור חפצים.
מי שעובר על זה לא יכול להישאר פה!
ובעיני, אם יש מכות , (או כל דבר שלא מקובל עלייך) באותו רגע את אומרת לילד שהרביץ:
אתה לא יכול להישאר כאן עכשיו. כי אמרנו שמי שמרביץ לא יכול להיות פה.
ברגע שאת תהיי רצינית פעם או פעמיים, הם יקלטו לבד ששווה לשמור על הכללים, אחרת הם הולכים הביתה!
ובטוח שהפעמים שתשלחי הביתה לא יהיו קלות לך! אבל תדעי שרק אם תהיי חזקה זה יעזור!
גם לך, וגם להם לדעת שזה קווים אדומים שלא עוברים. ובסופו של דבר יגרום שהזמן שהם יהיו אצלך יהיה נחמד לשתי הצדדים.
רצוי לשתף בזה גם את האמא שלהם, ואז גם אם תצטרכי לשלוח ילד אחד היא תדע למה,
ותשקף לו שכולם נשארו ורק הוא הפסיד כי הוא התנהג לא יפה.
בהצלחה והמון כח!
שרשור- נחשי מי הרבנית!הרבנית הקדושהמוצאי פורים שמח, נשים צדיקות!
הגענו לשלב שבו אתן מנחשות-
מי הרבני(ו)ת הצדיקה,
שבמהלך השבוע הבריקה?
כתובנה פה את הניחושים,
ובסוף נערוך סיכומים.
שמנה לב, לרבנית מספר פיצולים,
נראה מי תזהה את השובבים.
בזכותכם הרגשתי את אדר
היה כלכך כיף להיקרע ולגחגך מול כל החרוזים!!
תודה על המאמץ
ההשקעה לש הזמן
המחשבה
הפניות בשביל כולנו..
הפצצתן!!
אני מנחשת ואל תתפסו אותי במילה
כי אני גרועה בזה..
@המקורית בזה אני בטוחה!!
ואולי תתנו לנו רשימה שנבחר מתוכה כי זה ממש קשה ככה 🤭
הזיכרון שלי גרוע ממש....
אבל נראה אם תוכלו לנחש לבד.
אם לא תצליחו במהרה ובנחת,
נפרסם שמות של הבוחשות בקלחת.
ביחד עם שמות נוספים כמובן,
ואתן תדרשו לסדר את הבלגן.
אבל ממש נהניתי מכל השירושים עם החרוזים והכל
מגניב לראות שנינות יפה כזאת
לא חושבת שאפילו הספקתי לקרוא שרשור אחד של הרבנית🫣 לצערי..
לא מספיקה כלוםםם
אבל בעקרון את צודקת שמתאים לי ממש🤭
ובמקום זה את הבית שטפת.
רצוי להשתתף גם לא בחרוזים,
לשנה הבאת זכרי זאת ביתי!
חחח איזה מחמאה
הלוואי הייתי יודעת ככה לכתוב בחרוזים
השנה לקחתי שבתון מהבדיחות
עכשיו אני סקרנית ויושבת על המדוכה...
_איזה חרוז מצאתי לי..)
הרבנית השנה היו מעולות שנונות ומבריקות
כל אחת ואחת מהפיצולות!
הייתי בטוחה שזה את
באתי לתייג אותך
הילדים בבית
אין ממ"ד
כל שניה הולכים למקלט
כל רגע רעבים
כמויות של כביסה ברגע
לא מספיקה לנקות
התינוק בוכה
אמא משעמם לי
אמאאאאאאא
משעמם ליייי
אני רעבבבבב
בלילה ישנים במקלט שרחוק מהבית
חוזרים בבוקר
מתקלחים
כל שניה אוכלים
כל רגע רבים
בעלי כבר גמור
ממילואים ועבודה חיונית
אני לבד בלי עזרה
ורע לי
פשוט רע לי רע לי רע לי
ואין אופק
רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?
אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות
להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)
ואז-
לשים את כולם מול המסך .
בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.
אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....
למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא מצעים או דברים לא דחופים)
ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה
מקלחת לך
וכו'
מתמקדים כל פעם במשימה אחת.
אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!
לעצמך או בקול רם.
תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות
ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.
לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך
זה ירגיע אותך קצת
ובהמשך את כולם.
אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות
אז להציע גלידות, פינוקים...
מניסיוני זה משמח את כולם.
ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!
זו תקופה לא רגילה
אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה
אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר
בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה
ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע
אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו
אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴
אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.
אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.
משהו שכתבתי פה לא מעט
אבל רלוונטי יותר מתמיד
הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש
פגיעות בנפש הן שקופות
ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות
לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר
להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית
בעוצמה משתנה מאדם לאדם
זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות
לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה
אני הייתי שם
בהיכון הזה
במלחמה הראשונה 7.10
הייתי בחרדות
וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה
מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)
כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות
במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי
אין לי כוננות אזעקות
החיים ממשיכים כמעט כרגיל
אם אני בבית/ בעבודה
אני אכנס לממד (בדר"כ)
אם אני על הכביש
אני ממשיכה לנסוע
זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)
(אם לא היה פה ממד
אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט
היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)
הנפש שלי בריאה מתמיד
אפס השפעה של המלחמה
ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית
תמורת נפש בריאה
מי שמתאים לה שתקח
ומי שלא לא
להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.
אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.
אבל זה לא מחייב בכלל.
כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.
אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...
להיות בהיכון כל הזמן
ואם עושים לה את זה
פוגעים בה
לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי
אלא בפשטות
זה לא טוב לנפש
זה פוגע בה
במידה כזו או אחרת
אם אני מקפידה לצאת למקלט כל פעם כשיש התרעה, ואין לי איך לדעת על התרעות מראש, אז אני צריכה לתכנן מראש את ההתנהלות כך שתהיה לי אפשרות טכנית לצאת למקלט אם תפתיע אותנו התרעה.
זה לא אומר שאני כל הזמן במתח או בסטרס, רוב הזמן אני מרגישה פה די בנחת, ב"ה. וגם כשיש התרעה - אף אחד כבר לא נלחץ, מתארגנים בנחת עם מה שצריך ויוצאים לכיוון המקלט.
אבל זה כן דורש ממני התארגנות אחרת. זה כן דורש להיות מחושבים ולדאוג שתמיד אני עם מספיק עזרה.
שלי מאוד עוזר לחשוב על זה שהמאמץ שלנו וחוסר הנוחות שלנו - זה החלק שלנו במלחמה הזו, זו הדרך שלנו להיות חלק מהחיים ההיסטוריים האלו שאנחנו עוברים.
אז נכון שזה לא נוח, וקשה, ולפעמים גם לי זה כבר יותר מידי (לאו דווקא האזעקות, אבל כל היציאה מהשגרה ביחד עם מה שזה עושה למשפחה, ועוד דברים קטנים מהצד וכו')...
אבל גם ביציאת מצרים היו דברים שלא היו נוחים. זה שהקב"ה מתערב במציאות בניסים גדולים זה לא אומר שהכל מושלם ורק כיף נוח מכל הבחינות. גם הדור של יוצאי מצרים שראו ניסים מעל הטבע מצאו על מה להתלונן...
ואני לא רוצה להשאר במקום הזה. אני רוצה שגם הקשיים ישארו לי (ולילדים) בזכרון בתור ההזדמנות שלנו להיות חלק מימים גדולים, מניסים עצומים שנעשים לנו, שאנחנו זוכים להיות שותפים בהם.
(אלו דברים שקשה ליישם במציאות. אני מנסה להתחזק בזה גם בעצמי. אבל אני מאמינה שיש לי פה עבודה לעשות כדי להרגיש את זה מספיק).
אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר
במיוחד שהתנאים שונים
אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)
וגם עם ילדים בדרך ואזעקה
וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד
הייתי באותו מוד
נטול היכון
האזעקות לא מנהלות את חיי
קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה
וכן
אם זה לא מדבר אליך
זה לגיטימי
רוב האנשים לא מתחברים לזה
(גיל 25)
עד היום להורים שלי אין ממד
המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה
גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש
אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל
גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית
בעלי רצה שנעבור אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל
מבחינתי הבית עדיף על הכל..
אז יש גישות כאלה
שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר
בכל אופן חיבוק♥️
כי נכון אף אחד לא יכול להבין לעומק אף אחד בשום עניין
היא הציעה גישה
שכנראה לא מותאמת ומדויקת לך במאה אחוז..
את תמצאי מה נכון ומדויק לך בעז''ה
אנחנו רק מציעות כיווני מחשבה
ואת תאספי מה שנכון לךץ
תראי הז מצב קצה עכשיו ברור
ווכל איד מתנהל בו אחרת
בתחילת המלחמה כשגרנו במקום עם הרבה אזעקות ובעלי גם היה מגוייס הרגשתי שאני דרוכה כל הזמן ואי אפשר לחיות ככה
ונסענו לקרובים רחוקים -האופציה היחידה שהיתה לי
היה לי נורא מממש
הם היו חמודים בגדול.אבל נפי'ת ופיזית היה קשוח עד נוראי
מאז לימדתי את עצמי הרבה שיטות התמודדות עם פחדים, עם שינוי שגרה, עם מצבי קצה
אז מצאתי מה האחיזות נשותנות לי בטחון
אני נגיד מחפשת מה ההשתדלות הכי מקסימלית שאפשרית לי במצב הנוכחי
ומה שמעבר -לא..
ואז מבחינתי המטרה שלי זה לשמור על עצמי בכוחות עבורי ועבור הילדים
ולכן אני במקומך לחלוטין היתי עוזבת מחר על הבוקר וחוזרת גם הביתה אם אין פתרון אחר
או מוצאת מקום זמני סמוך למקלט אבל עצמאי שלי ולא בבית של מישהו
אז כן הייתי יותר מקפידה על ההנחיות
בגבול האפשר
ועדיין
לשים לב לנפש
היא חשובה לא פחות מהגוף
בסבב הקודם הייתי בחרדות
הלכתי להורים
ישנתי בממ"ד
והיו לי השלכות על הנפש
הפעם העדפתי להמשיך בשגרה
ואני הרבה יותר רגועה
איזו שגרה יכולה להיות אם אין מסגרות
יש כמה וכמה אזעקות ביום וגם בלילה
אז לא ישנים טוב וכל הזמן עייפים
הילדים לא פוגשים חברים
אין סבלנות
איזו שגרה?
אני חוששת ללכת למקלחת כדי לא להשאיר אותם לבד
באמת לא מבינה על מה את מדברת
החשש יותר גדול וזה ברור שזה ישפיע.
גם אני לא היתי מרגישה שזה שגרה במצב הזה,
אבל
חושבת שאם היית במקום בו את לא סובלת מצד הסביבה
וכשהבעל מגוייס -גם היתה לך איזו תמיכה ועזרה פיזית
אז התחושה הזו היתה אחרת לגמרי
האמת שעם בעל מגוייס יש נטיה..לפחות לי.. להרגיש 24שעות אחריות תמידית ומן חרדה פנימית כזאת ממנה
וזה בהחלט עושה עותי יותר דרוכה. בסבב הקודם עם איראן היה לי סיוטטט פיזי ונפשי.כי בעלי היה באחד הסבבים..
ועכשיו
הכל כאילו אותו הדבר
אבל רואה שהכל מרגיש אחרת
אפילו לא כזה מפריע לי שהילדים בבית.. וברגיל לוקחת את זה ממש קשה
לא מפחדת בכלל מהאזעקות ולא דרוכה לרגע
לא כי הוא יכל להגן עלי מטיל בליסטי🫣
אלא פשוט
כי לא מרגישה שהכל עלי
מה שכן
חושבת שסביבה מיטיבה זה חובה
ובמצב שלך-עוד יותר
ברמה שמבחינתי כבר מחר סה הדבר הכי דחוף-למצוא חלופה.
אולי לשכור יחידת דיור במקום אחר שיש לך בו משפחה או חברה שסמוך למקלט או שיש בו ממד
ואם אפשר באזור יותר רגוע.. ממליצה על אזור פרדס חנה-חריש, שומרון,דרום-תלוי איפה , בקעה.. גם אם יש אזעקות יש פחות סיכוי לנפילות שם
היום הייתה התראה כשהיינו בנסיעה
ובעלי שאל אותי
את תרגישי יותר רגועה אם נמשיך כרגיל או נעצור באזעקה?
וחשבתי רגע והבנתי שהמתח של לעצור בצד יעשה לי רע
והמשכנו כרגיל
אני חושבת שאם היינו באזור עם סיכון גבוה לנפילות
כן הייתי מרגישה שעדיף כן לעצור ולפעול לפי ההנחיות
שאלה טובה ומכילה
לבחון את הסיטואציה ברגישות
בדילמה מה מרגיש לך יותר בטוח
זה מה שאני עושה עם עצמי בכל פעם שעולה דילמה עם האזעקה
מה מרגיש לי הכי בטוח/ נכון לנפש
חלק גדול מאוד מהמחיר הנפשי של 7.10 היה כמות הקורבנות העצום.
לדעתי הרבה יותר מהריצות למקלטים.
אם כולם היו אומרים שהסיכוי שלהם להיפגע הוא אפסי, היינו היום עם עשרות רבות של הרוגים, אם לא מאות.
המחיר הנפשי של כולנו היה עצום.
מאירועי ארן גדולים כמו אסון מירון,
יכול לקחת ימים להתאושש.
צריך למצוא איזון בין שמירה על השגרה והשפיות לבין שמירה על ההנחיות ושמירה על החוסן הלאומי.
גם אני הבנתי מזמן שהדרך לשי מול מצבי סכנה - זה להחדיר לעצמי שאין מצב שזה קורה לי ושזה בכלל אופציה.. למחוק את זה מהראש
לא כי אני טיפשה
הז דוקא במצסי סכנה או במקומות יותר מאתגרים בטחונית
אני יודעת בפנים שאין לדעת..
אבל מאחר ומבינה שאין לי איך להשפיע על המציאות או לשנות אותה
אז מבחינתי המטרה לשי היא לא לפחד ולהתנהל ברוגע
והאחיזה במשפטים האלו מרגיעה אותי ברמה 'בכלל לא לחוצה או חוששת ויכולה לנהוג גם לבד באמצע הלילה בכבישים בשומרון או להרגיש רגועה גם במצב הנוכחי
ולכן
בחוויה שלי
כל אחת צריכה למצוא מה עוזר לה לשמור על רוגע ובטחון ואיוזן פנימי בסיטואציה הזו
ביחד עם השתדלות מעשית- מה שאפשר.
אפשר ובעיני גם חובה ללכת לממד או מקלט אם יש(לי פשוט אין)
אבל בתדר רגוע
לא להתיחס לכל אזעקה כאל גורם פגיעה ממשי
כי אחרת זה משגע
וברוררררר שבמרכז יותר מאתגר
אין מה לעשות
אני לגמרי חושבת שלא הכל זה רק עבודה פנימית ברור לי ששם פי כמה יותר מלחיץ מפה
וזה בדיוק מה שתארתי בתגובה שלי
הליכה לממד או שלא בהתאם לנסיבות
רוב האנשים אינם מתנהגים באיזון
בעיניי לפחות
תסתכלי סביב
רוב האנשים בטראומה/ סטרס/ מתנהלים בחוסר הגיון
זה מה שאני רואה לפחות
ואני רואה ומדברת עם עשרות אנשים ביום (רק בעבודה) ועוד אנשים בדרך
אין שמירה על הנפש
רק על הגוף
ב"ה אחרי אשפוז, לידה רגילה שלא צלחה ואחרי קיסרי ב"ה עם תינוק מתוק שב"ה עשינו לו ברית ביום ראשון.
בעלי רוצה לחזור הביתה.
אני חוששת גם בגלל שקשה לי לקום בלילה והיא עוזרת) הסיבה שאני אצלה כי אימי נפטרה ע"ה. לפני 7 שנים וכולם נשואים ואני לידה ראשונה אחרי שנתיים וחצי של נישואים.
וגם המלחמה וגם אחיינים שלי עוזרים לי ואני גרה במרחק 25 דק' מהם, אצל אחותי יש ממ"ד בבית.
אנחנו גרים קומה 2 והממד של הבניין קומה -5.
וגרגע הוא אצל ההורים שלו
כי אצל אחותי לא נעים לו להיות ב"ה עם משפחה מרובה.
מה הייתן עושות חוזרות לבית ללא ממד
ושצריך לרדת 7 קומות?
אני שבוע כמעט אצל אחותי כך שגם אחרי הברית האחיות עזרו לי.
וגם שבוע שלם הייתי בבית חולים בעקבות הקיסרי כי לא הרגשתי טוב.
מצד אחד זה בעלך, וזה התינוק של שניכם
ומן הסתם הוא גם רוצה לטפל ולהיות איתו ,
ובהישארות שלך אצל אחותך את כביכול מונעת ממנו את זה.
מצד שני ממד זה ביטחון .
יש לכם מקלט בקרבת הבית ?
הייתי שוקלת כן לחזור ,כי שלום בית זה הכי הכי חשוב לדעתי ,ומבחינת ביטחון אם יש פתרון אדרבה.
הרי את גם כך צריכה לצאת מהבית להזמין את המעלית ועד שהיא מגיעה כי יש הרבה דיירים נוספים וכו..
גם לי הייתה סיטואציה דומה,
אחרי לידת בני הבכור הייתי בדיכאון
ואמי לקחה אותה אליה לחודש
ובעלי הרגיש לא בנוח שם מכל מיני סיבות .
יכולתי להישאר עוד
אבל בחרתי שלא ומצאנו פתרונות אחרים לגבי מצב הרוח ...
בטוחה גם שלך קשה רחוק מבעלך
אין עניין לאמלל את שניכם בשביל ממד שיורדים טליו במעלית ..
בהצלחה 🤗
יש אפשרות שתעברי אליה?
לא הייתי חוזרת לבית שצריך לרדת 7 קומות באזעקה אחרי ניתוח. למרות שאני יודעת כמה זה קשה להתארח אצל המשפחה וזה תמיד גורם למתיחות בין בני הזוג (בדיוק אתמול כתבתי על זה הודעה).
שולחת לך חיבוק ענקי ❤️
נשמע שאת במצב ממש לא פשוט…
וגם חמתי גרה בבניין ללא מעלית.
המקלט בבניין שלה
עם קרשים של הסוכה.
ולרדת 2 קומות עם קטן באזעקה זה מלחיץ.
דבר נוסף היא במעבר דירה ומחתנת בת עוד שבועיים
אז אני לא יודעת עד כמה היא פנויה
הוא בבית או שהוא עובד ואת ממילא לבד?
אולי רק בלילות תשני אצל אחותך וביום תהיי עם בעלך בבית.
אבל הוא צריך את האינטרנט כדי שיעבוד
אצל ההורים שלו אין
וגם אנחנו כביכול מחוץ לבית שבועיים וחצי
כולל האשפוז
תתקשרו היום להתקין, להסיר חסמים לא הכרחיים.
מה שהיה היה,
עכשיו הזמן לחשוב מה הלאה.
לא הייתי מוותרת על נוחות של שינה בקרבת ממד אפילו לישון שם כל הלילה.
אבל במהלך היום יותר פרטיות ויותר עצמאות גם לך וגם לאחותך.
בעלך איתך הוא יסייע בהכל. את לא צריכה לרדת עם תינוק, שהוא ירד איתו במנשא.
תהיי מרוכזת בהחלצה ותני לבעלך לדאוג לשאר. תסמכי עליו שהוא יקבל החלטות נכונות ואחראיות.
כמו כולן פה שתלכי לחמותך ושבעלך יתגייס במאה אחוז לעזור לך
אבל בגלל שאני זוכרת שרשורים שלך מהעבר על חמותך (וגם על בעלך האמת)
אני לא בטוחה שזה יתאים לכם
אין אפשרות לדאוג שהוא יהיה איתך אצל אחותך?
עם כל הכבוד עכשיו הפוקוס הוא עלייך, על הנוחות והבטיחות שלך. את ממש לא אמורה לרדת כמה קומות למקלט ולהיות שם עם תינוק פעמי בין אנשים כשיש חלופה.
אני במקומך שניה אחרי לידה במלחמה הייתי נשארת איפה שבטוח ונוח לי, במיוחד שאת גם מקבלת עזרה מאחותך עם התינוק, וממש לא הולכת לא הביתה ולא לחמות.
אז לדעתי שבעלך יחזור לבית ויעבוד משם ויבוא לבקר אותך כשהוא יכול.
ממה שתיארת, אני הייתי מעדיפה להישאר עוד אצל האחות עם התינוק.....
לא חושבת שנכון לרדת כל כך הרבה קומות עם תינוק קטן בטח אישה שרק ילדה ועוד בקיסרי...
אמא לכבר כמה ילדים
והיו חברות שחשבתי שיחזירו לי משלוחים והן הרגישו מאוד
בנוח לא להחזיר
נתתי בשביל לשמח אז למה זה קצת צובט ומרגיש לי מוזר שהן לא החזירו ומתנהלות מולי כרגיל?
מרגישה אולי עשיתי מעצמי צחוק או שהן לא שמות עלי
ותוהה על ההמשך
וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.
זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..
הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית
אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי
אם לא- אז לא
בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.
ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).
אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.
זה פגם?
משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה
אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.
אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי
מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.
אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.
אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.
הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה
תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?
למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?
אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.
אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.
למה תודה לא מספיקה?
ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.
ואגב, אצלי זה להיפך.
אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות
אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.
ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.
להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?
ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.
אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.
בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.
מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה
אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.
ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.
זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.
אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה
ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה
ומתאכזבת שזה לא קורה
ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך
ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה
הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות
אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.
אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.
אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.
אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.
בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה
והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי, וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...
זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח
לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.
מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.
אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.
ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן.
באמת באמת מכל ה-❤️
אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..
יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..
בכל אופן חיבוק על התחושות🫂
אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.
אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.
דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה
אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.
מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)
לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.
חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!
נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.
ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..
אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.
אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.
אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.
וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.
מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..
הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם
שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.
שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.
לא שמתי לב אם החזירו או לא.
אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים
אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.
אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)
לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה
לכן הן גם לא החזירו
וגם לא מתנצלות.
פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות
וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.
אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.
אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?
נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,
אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?
עדיף לדפדף הלאה.
לק"י
יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?
כי אני ממש מבינה את זה.
בשביל היחס.
גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת
רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך
והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.
עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה
עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות
אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.
לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.
ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.
של ממש
מי צריך את כל החלפת המזון הזו
פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות
אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר
חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם
אין לנו עניין בכל הסאגה הזו
אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה
הכי לגיטימי בעולם
למה שהן לא יתנהגו כרגיל
ולא עושה חשבון אם יחזירו לי או לא, מבחינתי אני שמחה לתת, ולכן גם כל שנה המשלוח שלי נראה אחרת,
לפי הכח שיש לי להשקיע.. שנה אחת עשוי, שנה אחת קנוי, ופעם שכנה אמרה לי הגזמת, אני לא הכנתי ברמה הזאת...
אמרתי לה: מה שהכנתי, כי ככה התאים לי להכין, זה לא קשור למה את מחזירה, או לא מחזירה....
כשמסתכלים על זה ככה, אז לא נפגעים, מבינים שפורים זה חג יקר, ולא לכל אחד מתאים להכין כמות משלוחי מנות,
בקיצור, תכיני ותשלחי למי שאת באמת רוצה לתת, ואם בא לך משהו טעים , אל תחכי שהוא יגיע במשלוח מהשכנים,
תקני ותפנקי את עצמך! מגיע לך!
פורים שמח!
אידיאלית אני חושבת שהכי טוב להכין מלא קטנים ולהחזיר תמיד
יש מהשו שיכול להיות לא נעים כשלא מחזירים
אבל גם זה קורה
הבאתי לחברנ מתוך ידיעה שלא תחזיר לי.
ולא רציתי שתחזיר לי.
אני חייבת לה על כ"כ הרבה דברים.
ובכל זאת היא החזירה לי והרגשתי *מאד* לא נעים.
אשמח לעצות - מה להכין מבעוד מועד? מה להגיד לילד? מה חשוב שיהיה בבית אחרי (למשל פינת החלמה עם משחקים.. לא יודעת).. אשמח לכל רעיון, טיפ ותובנה, זה יעזור לי המון! תודה עליכן, השם יברך אתכן 🙏
והבת שלי שעכשיו בת 7 גם אמורה לעבור ניתוח כפתורים.
אז קודם כול - לכל ילד מתאימה הכנה קצת שונה לפי אופיו. לבת הנוכחית שלנו, למשל, לא אמרנו את המילה ניתוח, אמרנו שהיא צריכה לעבור טיפול באוזניים, וישימו לה מסכה מיוחדת על הפנים שתגרום לה לישון, ןאחרי כמה זמן היא תתעורר ותהיה אחרי הטיפול. (אבל האמת שהיא קלטה את רוב האמת... גם כי היא חכמה וגם כי יש לה אחים גדולים
)
אני לא זוכרת איך בדיוק הכנו את הבת הקודמת, אבל היא הייתה פחות רגישה, וגם שמחה שהיא סוף סוף תשמע טוב. (גם אם בפועל זה לא ממש היה ככה)
לגבי ההחלמה - בניתוח כפתורים ההחלמה לא ארוכה, אז לא התכוננו לזה במיוחד. לא יודעת איזה ניתוח אתם עושים...
זה היה ניתוח שקדים אז קנינו ארטיקים מעדנים ויוגטרטים..ארגון קצת חומרי קריאה והרבה משככי כאבים וכמובן היא היתה איתי בבית איזה שבוע וחצי
סה"כ ניתוח די פשוט
וכן גם דאגנו למישהי שתוכל לבוא לשמור על ביום יומיים הראשונים כשאני יןצאת להביא את אחיה הקטן כדי שהיא לא תבוא איתי את כל הדרך
ועוד 3 ימים אחכ להמשיך עם אוכל רך ולא חם מידי ולעקוב אבל לא להישאר בבית..
וזה היה כפתורים אדנואידים ושקדים
זה יחסית ניתוח לא מאוד פולשני..
אבל נשמע פחות הכיוון שלך.
מבחינת הכנה, אפשר להתייעץ עם בית החולים, יכול להיות שיש להם מפגשי הכנה.
בבית הייתי דואגת הכי לרוגע
אני חושבת שזה היה מאוד נכון לי, לא לדעת הרבה זמן מראש ולדאוג.
כי הבת שלי, למשל, הייתה מתחרפנת אם היינו מודיעים לה יום לפני כן על הניתוח... ספק אם היא הייתה מסכימה לבוא... (הבת שצריכה עכשיו לעבור ניתוח)
פותחת יקרה - תנסו לחשוב היטב איזו הכנה מתאימה לילד הספציפי שלכם, כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר❤️
לישון טוב לפני, ללבוש נעלי ספורט וכו'
לא צוחקת זה מאמץ פיזי ומנטלי וחשוב לבוא עם בגדים נוחים.
לילד להצטייד במשחקים מדליקי אורות, עושים דברים מיוחדים, אפשר בהכל בשקל. העיקר שיהיה אפשר להסיח את דעתו עד שמתעורר לגמרי מחומרי ההרדמה. והם מאבדים עניין מאוד מהר, לכן עדיף כמה משחקים שכל אחד עודה משהו אחר וזול, מאשר משחק יקר שאולי לא יהיב חשק.
בגיל 6 לא בטוח שהוא ייכנס ראשון. אז גם להצטייד לתעסוקה לפני.
בבית משככי כאבים ואפשרות לשקט.
עם כל הכבוד לסבא וסבתא ובלונים ותשומת לב, ילדים חולים צריכים גם שקט ושההורים יהיו פנויים אליהם ולא יהיו עסוקים בלארח את המבקרים.
בבית לדאוג גם לאחים האחרים למתנות, את לא רוצה להתחיל בלאגן של קנאה בסיטואציה הזאת, וגם האחים חווים מתח סביב זה.
חוץ מזה מאוד עזר שהיו לי סרטונים של ילדים מהגן/ משפחה מברכים. ראינו את זה בלופים, אבל לא יודעת אם במקרה זה תפס, או שיש בזה משהו.
שהתעוררו מהרדמה היו שפוכים לגמרי וממש לא שתפו פעולה עם משחק, יותר עייפות וצורך בליטוף, חיבוק הרגעה...
דווקא אנחנו כמה פעמים רק הורה אחד בניתוח, לא אידאלי אבל אפשרי
אצלנו ההתעוררות מההרדמה עצמה זה צרחות וחוסר שליטה בגוף, וגירויים מאוד עזרו.
אח"כ נותנים להם לישון שינה טובה, ואז הם מתעוררים כמו שכתבת.
בכל אופן, טוב שיש משהו למקרה הצורך.
(מדברת על צעצועים מהשקל, לא להשתגע..)
הורה אחד בניתוח זה ממש ממש קשוח. עשיתי את זה פעם אחת, וממש לא ממליצה לנסות!
היו איתך מלווה אחר שהוא לא הורה?
כי להיות מבוגר יחיד גם על הניירת, בדיקות, להרגיע את הילד, לטפל בו וגם אי אפשר שניה לקפוץ לקנות משהו לאכול כשהילד מאושפז, ואי אפשר להוציא אותו, אותי זה גמר.
בפעמים שהיינו שניים ממש התחלקנו בהכל, היה נראה אחרת לגמרי.
אם אין ברירה זה סיפור אחר, אבל אם יש ברירה לא ממליצה לקחת סיכון שיהיה קשה ממש.
דווקא אני הרגשתי שהכי טוב זה לסייע להם לחזור לישון ברוגע, ממש לא זרמו עם שום דבר, פרט אולי לנער בן 13 שהיה בוגר.
לגבי הורה אחד בניתוח, ניסיתי יותר מפעם אחת. לא אידאלי אבל בהחלט אפשרי. לא אמרתי שלא קשה, אבל כן אפשרי.
אמא לבד בניתוחים (6 במצטבר).
היה לי חשוב שהילדים האחרון יהיו עם אבא שלהם, ואפילו שאמא שלי הציעה ללוות אותי, זה הרגיש לי מיותר לחלוטין.
הקושי היחיד דווקא לא היה העומס, אלא הפחדים, במיוחד בניתוח מסוים מורכב במיוחד, שפחדנו מסיבוך יחסית נפוץ וממש לא סימפטי.
דווקא טכנית לא הרגשתי שיותר קשה לי מלהיות עם ילד באשפוז (כלומר, זה היה קשה, אבל לא בצורה בלתי אפשרית).
אני עברתי קושי נפשי מטורף עם הבת שלי,ההתאוששות והאשפוז שאחר כך היו קשים ממש.
ועברתי כמה ניתוחים שונים עם כמה ילדים.
עם הילדים האחרים ההתאוששות היתה שונה לגמרי והקושי של האשפוז היה כמו כל אישפוז אחר.
תלוי בבית חולים.
הניתוחים שעשינו בבי''ח פרטי היו קלים לי יותר. הכל קטן ונגיש והיה ג'ימבורי וספריה נחמדה בהמתנה.
לעומת הציבורי שהיינו סגורים בחדר במחלקה עד שקראו לנו, ובשביל להגיע לחדרי ניתוח צריך לסוע ברכב...
בפרטי היה סיוט מהבחינה הזו,סביבה פחות נחמדה העדפתי לניתוחים פשוטים של אישפוזי יום בעיקר כדי שלא יידחו לנו ברגע האחרון.
אבל הניתוח המורכב נעשה בציבורי,הוא נעשה רק שם ואין אפשרות לפרטי,וגם היה צורך בהכנה של שבוע מראש ואישפוז בטיפול נמרץ אחר כך. אז לא היה הרבה סיכוי שיידחה,אבל חוץ מזה המשחקיה היתה ממש בתוך המחלקה,היחס היה מדהים,באמת ויש לי למה להשוות🤷♀️
עשו לה מפגש הכנה בבית רפואה, עם ספר ופליימוביל בית רפואה ודיברו איתה על ההרדמה וכו' בצורה תואמת גיל. תבררי עם איפה שאתם מתכננים לנתח אם יש להם דבר כזה
ואם לא- אולי אפשר לבקש מהם הסבר למה בדיוק יהיה שם, ולעשות לילד ספר בבינה מלאכותית עם השם מהתמונה שלו ולספר לו בתור הכנה
דיברנו על זה מהרגע שנולדה,
כשקבענו תאריך כמעט חצי שנה מראש דיברנו איתה.
הסברנו לה,נתנו לה לשאול שאלות.
היתה פגישה עם עוסית של המלחקה,כהכנה
העוסית דאגה גם לקצת תעסוקה.
אחרי הניתוח שהתעוררה מההרדמה ממש עזר מוזיקה שקטה גם להרגיע וגם עזר לה להרדם שוב.
היום הראשון היה ממש קשוח צריך המון כוחות נפש.
משכחי כאבים היו סביב השעון ממש כל שעתיים אקמול נורופן ואופטלגין.
היא קיבלה גם כמה ימים מורפיום לוריד אבל היא בעצמה רצתה להפסיק אותו.
מוזיקה ממש עזרה לה
משחקים פחות דיבר אליה היא לא היתה כל כך מסוגלת,
אבל כן הבאנו וזה עשה לה הרגשה טובה שיש אותם.
מה שכן לזמנים שבאמת כאב לה ולא עזר המשכחים לימדתי אותה להתרכז בנשימות ונשמתי יחד איתה,וזה ממש עזר לה.
סתם אקטואליה היו המון אזעקות מהחותים באישפוז בדיוק ערב פסח שנה שעברה,וזה היה ממש מסורבל להעביר אותה למקום מוגן כל פעם.
חוץ מסרטונים בפלאפון 🤦♀️
חשבתי על פלסטלינה ומדבקות, חוברות צביעה, אבל מהתגובות כאן אני מבינה שאולי לא יהיה לו כח בכלל
אחת הבנות שלי שעשתה ניתוח, תכננה לאכול אחר כך קבוקים. לא יודעת למה, אבל זה מה שהיא חלמה עליו, והיא התאכזבה קשות שלא הרשו לה (מסכנת חנק, למרות שהיתה בת 10).
אז אני ממליצה להביא משהו מפנק לילד להתאוששות, אבל שיהיה משהו רך שמותר גם לקטנטנים (אצלנו הלך שתיה מתוקה).
