מי שלא יודעת חזרתי בתשובה לפני עשור ואני הולכת להוציא לאור ספר שמספר את הסיפור שלי.
זה תמיד מפחיד להחשף, אבל מרגישה שהעבר שלי הביא אותי למה שאני היום ומרגישה שליחות לספר את הסיפור בכנות, גם עם החלקים הפחות נעימים שבו.
כשעלינו לארץ הייתי בבית ספר דתי וספגתי את הערכים שכנראה ישפיעו עליי גם אחר כך.
אחרי זה בחטיבה ותיכון כבר הייתי בבית ספר חילוני, כי כמו בכל בית סובייטי, היה לאמא שלי חשוב שאתחנך ברמה לימודית גבוהה ולא מצאה את זה באולפנות.
אמא שלי הייתה אמא חד הורית שמאוד ניסתה לגונן ולשמור עליי. אח"כ היא גם התחתנה שנית והרגשתי מחנק בבית בלי אחים(יש לי רק אחות שגדולה ממני ב7 שנים שבאותו זמן כבר התחתנה) ועם אבא חורג. חיפשתי חופש, אבל מצד שני גם רציתי מאוד לרצות את ההורים. היציאות עם החברות אף פעם לא הפריעו להיות תלמידה טובה ומשקיעה, אז המרד הנעורים היה בשקט, מתחת לפני השטח, שהתבטא בעיקר בהרבה שקרים. הייתי גרה בחור והבית ספר והלימודים היו בעיר אחרת, בגלל זה היה לי תירוץ לישון אצל חברות, ככה היה אפשר לעשות מה שרוצים, כי ההורים שלהן היו יותר משחררים.
"תרשמי מתי את חוזרת" - אמא שלי הייתה מבקשת ממני, אז אז הייתי כותבת sms בשעה 21 שלא תדאג שחזרנו הביתה וממשיכה לחגוג.
בתיכון היינו חבורה של 4 חברות ובשנים ההם חיפשנו אהבה.
תכל'ס זה מה שחיפשנו.
רק לא ידענו איפה לחפש.
תמיד רצינו להתחבר לגדולים מאיתנו,
כי עם בני גילנו היה לנו משעמם והם לא היו בוגרים מספיק.
הסביבה שלנו כללה לרוב רוסים וזה התחלק לנוער אבוד כזה של רוסים שמחפש את עצמו במפגשים עם שתיה או לחנונים. אנחנו היינו בקבוצה הראשונה, למרות שהייתי בכיתה אקדמאית והשקעתי בלימודים כל השנים.
ובכל השנים האלה כן המשכתי להיות קצת קרובה למסורת (אמא שלי התגיירה, אז הייתה לנו כשרות בבית והיינו מדליקות נרות) ובזה הייתי שונה מכל החברות שהקיפו אותי. נאמר עליי בספר מחזור מפי חברות: "כשהיא יוצאת איתנו לשתות היא מדליקה לפני זה נרות".
כן, זה הצחיק אותי, אבל כנראה זה גם מה ששמר עליי.
תמיד אמא שלי אמרה לי: "זה לא או הכל או כלום" והיום אני מסכימה איתה ממש. שמרתי על ניצוץ היהודי הזה שמדברים עליו, למרות שהייתי בתחתיות ממש.
המשך יבוא...
תודה על התגובה!