וגם לא שלחתי לכל מי שתכננתי, אבל לא הרגשתי בנוח עם זה,זה לא בא מזלזול.

זה תמיד יום לחוץ והרבה אנשים לא מספיקים כל מה שתכננו, אבל השנה על אחת כמה וכמה..

הבאסה מובנת אבל תנסי לא לקחת את זה אישית

אם את רוצה לשמח אותן ולהביא להן גם אם לא יחזירו- תביאי

אם לא- אז לא

בעיניי אין כאן רמז, רק נורמות שונות.

ולא החזרנו באמת... (באנו אליהם עם הילד בשביל להביא משלוח לבן שלהם שהוא חבר ממש טוב שלו, והם הביאו גם משלוח משפחתי, למרות שראו שלא הבאנו אתנו עבורם).

אם אפיתי כמות מסוימת של עוגות וקניתי אותה כמות של שוקולדים מיוחדים לצרף, מאיפה אני אביא עוד משלוח להחזיר? לא קיבלנו משלוחים עם דברים קנויים שלא עבור הילדים... מה שקיבלנו מהשכנים הכל עבודת יד שלא שייך להעביר.

זה פגם?

משמח שהם נתנו לנו, אבל מאוד מקווה שהיא לא רואה את זה שלא החזרנו כהתנהגות מעליבה

אני נותנת למי שאני רוצה לתת, נותנת כי אני אוהבת לתת, נהנית מזה. לא נותנת כדי לקבל ולא מצפה לקבל.

אם מישהי לא מחזירה לי באמת שלא איכפת לי

מנגד, בעלי מלמד ומקבל הרבה משלוחי מנות מהורים של תלמידים, ברור שאני לא מחזירה.

אם המטרה להרבות אהבה ואם לא קיבלתי אז זה סימן שלא אוהבים אותי אז זה נשמע שגוי.

אנשים לא מחזירים מהרבה סיבות בעיני בעיקר בשל העומס הרב של היום הזה, ולכן זה שגוי לצפות לקבל חזרה.

הדרך להרבות אהבה היא בנתינה לא בקבלה

תודה וחיוך לא מספיקים ככבוד הדדי?

למה אם אני אומרת "שימחתם אותנו מאוד, איזה כיף שהבאתם לנו משלוח מנות" ומתכוונת לזה מכל הלב, זה לא סטנדרט מספק של כבוד?

אני קצת מרגישה ששוכחים שמשלוח מנות זה השקעה של זמן וכסף.

אז מתכוננים מראש, בוודאי. אבל האם אי אפשר לקבל את זה שכמות הזמן והכסף שאפשר להשקיע במשהו היא מוגבלת? והיא משתנה אצל כל אחד? וזה שבחרתי שלא להשקיע ללא הגבלה בכמות משלוחי המנות, לא מראה חוסר הערכה, אלא פשוט חישוב של כוחות, כסף, זמן ועוד.

למה תודה לא מספיקה?

ואגב, זה לא שאני לא מבינה את תחושת הצביטה בלב. אבל אני חושבת שהסטדנט שאת מציבה שכבוד פירושו הענקה שווה, הוא לא נכון חברתית.

ואגב, אצלי זה להיפך.

אף אחד לא הגיע להביא לנו משלוח מנות

אנחנו מחליטים מראש על 7-8 משפחות שמביאים להם, לא בהכרח חברים הכי קרובים.

ודווקא כשאנשים הרגישו צורך להחזיר, זה הרגיש לי לא נעים. הבאתי לכם במחשבה מסויימת (בין אם זה אשת מילואימניק, חברות טובות שלא פגשתי הרבה זמן, או מי שחשבתי שיש פחות סיכוי שיקבל), מתוך כוונה באמת לשמח אתכם. מביך אותי שאתם מרגישים צורך להחזיר לי ושזה שנתתי לכם מטריח אותכם, במקום שתהנו מזה בלב שלם.

להכין מראש אחד ספייר אם יבוא מישהו שלא תכננת שיבוא?

ואז את מפרקת איזה משלוח או שניים שקיבלת ומכינה חדש, וכשבא עוד אחד לא מתוכנן את נותנת לו את מה שהכנת הרגע. ככה גם מחזירים וגם לא נשארים בסוף עם אינסוף ממתקים.

אני משתדלת מאוד להחזיר, אפילו משהו קטן, ואם שמו לנו ליד הדלת כשלא היינו, אכין צ'יק צ'ק מארז ונלך להחזיר להם גם. אם לא מחזירים לי ממש לא אכפת לי, כי אני לא חושבת שאנשים חייבים לי משהו כמובן.

בנוסף, אני מבינה שבזמן מלחמה אי אפשר להתרוצץ אינסוף זמן בין אנשים שלא תכננת כדי להחזיר משלוח.

מתנגדת, יכול להיות שמה שאת אומרת הוא פתרון טוב למצב הזה. ספציפית לנו אף אחד לא מביא, אז לא נתקלתי בעניין הזה

אבל אני רק אומרת, שזה לא נכון כסטנדרט חברתי, לקבוע שאם מישהו לא החזיר משלוח מנות זה "לא מכבד". זה לא הוגן לקבוע את זה כציפייה חברתית.

ואני חושבת שהיא ממש לא נכונה, ואפילו הפך פורים מטרת פורים היא נתינה, להרבות אהבה בנתינה, לא בתחשיבים של אם נתתי אני מצפה לקבל.

זה לגמרי כבוד הדדי להודות בלב שלם.

אחותי (הצדיקה ברמות על) כל שנה מחלקת משלוחי מנות לאנשים קשישים ועריריים, אין לה שום ציפייה לשום משלוח שיחזירו לה, נטו לשמח. לצערי לא הגעתי לדרגתה, ואני מבינה את הצביטה אבל בהחלט חושבת שהדבר העליון הוא לתת למען הנתינה

ובתפיסת עולם שלך זה לא מכבד לא להחזיר ואז את מצפה לקבל בחזרה

ומתאכזבת שזה לא קורה

ברגע שתקבלי שאחרים רואים דברים שונים ממך

ושהם לא 'לא מכבדים" בלא להחזיר משלוח מנות (ובכלל המושג 'מכבד' הוא יחסי ותלוי תרבות... מה שמכבד בתרבות אחת הוא מבזה בתרבות אחרת) אלא לא אוטים בכך צורך ומספיק הכרת הטוב ותודה

הציפיות יהיו שונות וכך גם האכזבות

אבל די הוצאתי את זה מהסיסטם שלי שזה לתת ולקבל.

אני נותנת למי שאני מרגישה לנכון, ואנשים מחזירים לי אהבה בכל מיני דרכים במהלך השנה ולא כמשלוח מנות דווקא.

אבל מבינה את האכזבה, זה באמת יום עמוס במיוחד השנה.

אני רואה מגמה יפה של הורדת סטנדרטים גם ברמת המשלוחים וגם בכמויות של המקבלים, זה גם ככה יצא מפרופורציה.

בעיקר כי גם ככה אני מרגישה חוסר ביטחון בחברה

והשנה באמת לא הבאתי לכמה שבעבר הבאתי,  וחיכיתי לראות אם הם ישלחו ראשונים. הם לא שלחו, והתאכזבתי...

זה טבעי שיצבוט גם אם התכוונו לשמח

לאנשים שבאמת אין מי שייתן להם- חדשים בקהילה, עולים חדשים וכאלו, ואז אני אוכל באמת לתת משלוחים עם אוכל טעים ומושקע. ולא החזרתי לאף אחת שנתנה, פשוט ממקום שלא רציתי להשתגע על הכנה של מיליון משלוחים. שמחתי מכל משלוח שנתנו, אבל לא החזרתי לאף אחת. חצי שנה אחר כך, אחת השכנות שאלה אותי אם אני כועסת עליה ובגלל זה לא החזרתי לה.

מאז אני מכינה כמויות גדולות של משלוחים יחסית קטנים כדי שתמיד יהיה לי להחזיר לכל מי שנותנת, ולא יצא שמישהי נפגעת ממני.

אבל זה דורש להכין הרבה משלוחים, סביב 20-30 לפחות ואני ממש יכולה להבין מישהי שבוחרת לא לפתוח פס ייצור של משלוחים מנות כדי שתוכל להחזיר לכולן.

ומצד שני, גם יוכל להבין את הצביטה, שהשקעת וציפית שיחזירו וזה לא קרה. אבל לא עשית מעצמך צחוק, וזה ממש לא אומר שהן לא שמות עלייך, וחבל שזה יפגע בהמשך החברות שלך איתן. 

באמת באמת מכל ה-❤️

אבל מצליחה להבין את המקום שצובט בלב וכל רגש הוא לגיטימי..

יכול להיות שזה יושב אצלך על זה, שזו דרך להביע חברות הדדית.. אבל לא בהכרח שכולם תופסים את זה כך..

בכל אופן חיבוק על התחושות🫂

אני לא מחזירה לכל מי ששולחת לי. אותי זה מביך מאד להחזיר. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שבגלל שהיא נתנה לי אני צריכה להחזיר לה (ובאמת עם הילדים ממש משתדלת שיחזירו לכל מי שנתן להם ומתאמצת על זה) באמת מתביישת לחזור להביא. אני עוד יותר מובכת שמחזירים לי בשביל להחזיר.

אני מכינה משלוחים קטנים ומחלקת למי שיוצא באהבה גדולה. לחברות טובות אפילו שהן שכנות לפעמים לא נותנת ולא נותנות לי וזה ממש משחרר. החברות שלנו לא נמדדת או מתבטאת במשלוחים האלה.

דווקא מי שלא חברים טובים אני מרגישה חייבת להחזיר אז מבחינתי אם לא מרגישים חייבים להחזיר לך- זו מחמאה

אני כבר שנים לא ב"משחק" הזה.

מכינים כל שנה כ6 משלוחים ואותם מחלקים לשכנים שהם לא דווקא חברים (אנשים בודדים, משפחות לא מהקהילה הדתית)

לי צורם שאותם שכנים מרגישים צורך להחזיר.

חבר'ה אין צורך. נותנת לכם באהבה!!

נדיר שחברה שלי תקבל ממני משלוחי מנות. כי כאמור מעדיפה לתת לשכנים שיש לנו איתם פחות קשר ביום יום או משפחות חדשות שספק אם יקבלו משלוח.

ויש לי אהבה גדולה לחברות שלי. והן יודעות שגם אם הן מביאות לי אני לא מחזירה..

אם הייתי נהנית מההכנה ולא היה אכפת לי להכין 100 משלוחי מנות, בכיף.

אבל לא נהנית. וזו טרחה גדולה עבורי.

אנחנו אוהבים להסתובב כל המשפחה ולחלק בעצמנו ולדבר כמה דק'. לבוא במאור פנים.

וכשמקבלים- לא מחזירים משלוח.

מחזירים בתודה, במאור פנים, בפרגון, במחמאה..

הלוואי והשינוי הזה יחול אצל כולם

שכל אחד יעשה מה שטוב לו מבלי להתחשבן.

שהאהבה תהיה נוכחת ואנשים ירגישו שייכות מבלי קשר למה הם קיבלו ולמי הם נתנו.

לא שמתי לב אם החזירו או לא.

אנחנו לא חברים של השכנים, יש לנו חברים אחרים

אבל יש משהו מאוד נוח שיש הגדרה ברורה ולא נכנסים לשאלה מה רמת הקשר, מי חשב עלינו קודם ומה זה אומר שאפילו להחזיר לא טרחו.

אם הבעלים שלהם מגוייסים בכלל לא הייתי מצפה לכלום (גם אם בעלך מגוייס, זה לא אומר שמגוייסות אחרות מסוגלות להכיל את האירוע)

לגבי אי החזרה והתנהלות כרגיל, זה אותו צד של המטבע. הן לא חושבות שאת מצפה לקבל חזרה

לכן הן גם לא החזירו

וגם לא מתנצלות.

פורים הוא חג מציף ולכן פחות ציפיות, פחות אכזבות

וזה לא קשור לקשר בהמשך הרגיל.

אם יש דפוס קבוע- שאת זאת שתציד מארחת, תמיד מזמינה את הילדים שלהם אלייך, תמחד זאת שמתעניינת בהם, תמיד זאת שמביאה משלוח ולא מקבלת- זה סיפור אחר.

אם תבחרי לצנן קשר, זה יתן לך משהו?

נניח אם מדובר בקבוצת חברות, ואם לא ץתחברי אליהם, תתחברי לאחרות אז סבבה,

אבל אם תצנני קשר תישארי לבד- אז מה זה נותן?

עדיף לדפדף הלאה.

לק"י

יכול להיות שקיבלת מעט משלוחים, ולכן מבעס אותך שלא החזירו לך?

כי אני ממש מבינה את זה.

בשביל היחס.

גם לי חברה לא החזירה
חברה קרובה
לא פוגע שלא החזירה(תכלס לא צריכה את השוקולדים והעוגות שלה)"
זה פוגע כי היא לא חשבה עליי כשהכינה לכולם משלוחים.
אבל השנה אני מבינה ומוחלת
ובכל זאת שמחתי להביא לה ולא מצטערת

רק מנרמלת לגמרי את הרגשתך

והאמת נותנת לפחות כמה משלוחים כאלה מראש, בידיעה שלא אקבל חזרה.

עצם הנתינה עושה לי טוב ואני לא מרגישה צורך לקבל חזרה. ממתקים אני יכולה וקונה לעצמי, אוכל מוכן כנל אני מסודרת ב"ה

עצם ההרגשה שהאדם השני קיבל, שחשבו עליו והשקיעו בו, זה מה שמשנה לי לפחות

אנחנו נותנים איך שיוצא ומסתדר, שום קשר לרמת הקשר.

לשכנים אנחנו ממש מקפידים לתת למרות שאין שום תקשורת איתם במשך השנה. עם אחרים ממש מה 'יוצא ומסתדר. בגדול מחזירה או נותנת עד שנגרמים לי המשלוחים, לא תמיד מצליחה להתארגן על לארוז עוד בשלב הזה.

ואגב, שנה שעברה יצאנו לחלק משלוחי מנות לכמה חברים. מפה לשם פגשנו ברחוב כמה אנשים אחרים שרצינו לתת להם, ולחברים כבר לא נשאר לי.. הלוואי שהם יודעים או חושבים שאולי המשלוח שלא הגיע אליהם הגיע לאנשים שזה היה להם משמעותי הרבה יותר.

של ממש

מי צריך את כל החלפת המזון הזו

פה מגיעים יותר מדי משלוחי מנות

אנחנו מתארגנים מראש כדי להחזיר

חוץ מכמה בודדים שיש לנו עניין לתת להם

אין לנו עניין בכל הסאגה הזו

אז כנראה שיש אנשים שגם אין להם עניין בזה וגם אין להם כסף מיותר לזה

הכי לגיטימי בעולם

למה שהן לא יתנהגו כרגיל

ולא עושה חשבון אם יחזירו לי או לא, מבחינתי אני שמחה לתת, ולכן גם כל שנה המשלוח שלי נראה אחרת,

 לפי הכח שיש לי להשקיע.. שנה אחת עשוי, שנה אחת קנוי, ופעם שכנה אמרה לי הגזמת, אני לא הכנתי ברמה הזאת...

אמרתי לה: מה שהכנתי, כי ככה התאים לי להכין, זה לא קשור למה את מחזירה, או לא מחזירה....

כשמסתכלים על זה ככה, אז לא נפגעים, מבינים שפורים זה חג יקר, ולא לכל אחד מתאים להכין כמות משלוחי מנות,

בקיצור, תכיני ותשלחי למי שאת באמת רוצה לתת, ואם בא לך משהו טעים , אל תחכי שהוא יגיע במשלוח מהשכנים,

תקני ותפנקי את עצמך! מגיע לך!

פורים שמח!

אידיאלית אני חושבת שהכי טוב להכין מלא קטנים ולהחזיר תמיד

יש מהשו שיכול להיות לא נעים כשלא מחזירים

אבל גם זה קורה

הבאתי לחברנ מתוך ידיעה שלא תחזיר לי.

ולא רציתי שתחזיר לי.

אני חייבת לה על כ"כ הרבה דברים.

ובכל זאת היא החזירה לי והרגשתי *מאד* לא נעים.

והבת שלי שעכשיו בת 7 גם אמורה לעבור ניתוח כפתורים.

אז קודם כול - לכל ילד מתאימה הכנה קצת שונה לפי אופיו. לבת הנוכחית שלנו, למשל, לא אמרנו את המילה ניתוח, אמרנו שהיא צריכה לעבור טיפול באוזניים, וישימו לה מסכה מיוחדת על הפנים שתגרום לה לישון, ןאחרי כמה זמן היא תתעורר ותהיה אחרי הטיפול. (אבל האמת שהיא קלטה את רוב האמת... גם כי היא חכמה וגם כי יש לה אחים גדולים)

אני לא זוכרת איך בדיוק הכנו את הבת הקודמת, אבל היא הייתה פחות רגישה, וגם שמחה שהיא סוף סוף תשמע טוב. (גם אם בפועל זה לא ממש היה ככה)

לגבי ההחלמה - בניתוח כפתורים ההחלמה לא ארוכה, אז לא התכוננו לזה במיוחד. לא יודעת איזה ניתוח אתם עושים... 

זה היה ניתוח שקדים אז קנינו ארטיקים מעדנים ויוגטרטים..ארגון קצת חומרי קריאה והרבה משככי כאבים  וכמובן היא היתה איתי בבית איזה שבוע וחצי

סה"כ ניתוח די פשוט

וכן גם דאגנו למישהי שתוכל לבוא לשמור על ביום יומיים הראשונים כשאני יןצאת להביא את אחיה הקטן כדי שהיא לא תבוא איתי את כל הדרך

ועוד 3 ימים אחכ להמשיך עם אוכל רך ולא חם מידי ולעקוב אבל לא להישאר בבית..

וזה היה כפתורים אדנואידים ושקדים 

זה יחסית ניתוח לא מאוד פולשני..

אבל נשמע פחות הכיוון שלך.

מבחינת הכנה, אפשר להתייעץ עם בית החולים, יכול להיות שיש להם מפגשי הכנה.

בבית הייתי דואגת הכי לרוגע

אני חושבת שזה היה מאוד נכון לי, לא לדעת הרבה זמן מראש ולדאוג.

כי הבת שלי, למשל, הייתה מתחרפנת אם היינו מודיעים לה יום לפני כן על הניתוח... ספק אם היא הייתה מסכימה לבוא... (הבת שצריכה עכשיו לעבור ניתוח)

פותחת יקרה - תנסו לחשוב היטב איזו הכנה מתאימה לילד הספציפי שלכם, כדי שיהיה לו הכי טוב שאפשר❤️

לישון טוב לפני, ללבוש נעלי ספורט וכו'

לא צוחקת זה מאמץ פיזי ומנטלי וחשוב לבוא עם בגדים נוחים.

לילד להצטייד במשחקים מדליקי אורות, עושים דברים מיוחדים, אפשר בהכל בשקל. העיקר שיהיה אפשר להסיח את דעתו עד שמתעורר לגמרי מחומרי ההרדמה. והם מאבדים עניין מאוד מהר, לכן עדיף כמה משחקים שכל אחד עודה משהו אחר וזול, מאשר משחק יקר שאולי לא יהיב חשק.

בגיל 6 לא בטוח שהוא ייכנס ראשון. אז גם להצטייד לתעסוקה לפני.

בבית משככי כאבים ואפשרות לשקט.

עם כל הכבוד לסבא וסבתא ובלונים ותשומת לב, ילדים חולים צריכים גם שקט ושההורים יהיו פנויים אליהם ולא יהיו עסוקים בלארח את המבקרים.

בבית לדאוג גם לאחים האחרים למתנות, את לא רוצה להתחיל בלאגן של קנאה בסיטואציה הזאת, וגם האחים חווים מתח סביב זה.

חוץ מזה מאוד עזר שהיו לי סרטונים של ילדים מהגן/ משפחה מברכים. ראינו את זה בלופים, אבל לא יודעת אם במקרה זה תפס, או שיש בזה משהו.

שהתעוררו מהרדמה היו שפוכים לגמרי וממש לא שתפו פעולה עם משחק, יותר עייפות וצורך בליטוף, חיבוק הרגעה...

דווקא אנחנו כמה פעמים רק הורה אחד בניתוח, לא אידאלי אבל אפשרי

אצלנו ההתעוררות מההרדמה עצמה זה צרחות וחוסר שליטה בגוף, וגירויים מאוד עזרו.

אח"כ נותנים להם לישון שינה טובה, ואז הם מתעוררים כמו שכתבת.

בכל אופן, טוב שיש משהו למקרה הצורך.

(מדברת על צעצועים מהשקל, לא להשתגע..)

הורה אחד בניתוח זה ממש ממש קשוח. עשיתי את זה פעם אחת, וממש לא ממליצה לנסות!

היו איתך מלווה אחר שהוא לא הורה?

כי להיות מבוגר יחיד גם על הניירת, בדיקות, להרגיע את הילד, לטפל בו וגם אי אפשר שניה לקפוץ לקנות משהו לאכול כשהילד מאושפז, ואי אפשר להוציא אותו, אותי זה גמר.

בפעמים שהיינו שניים ממש התחלקנו בהכל, היה נראה אחרת לגמרי.

אם אין ברירה זה סיפור אחר, אבל אם יש ברירה לא ממליצה לקחת סיכון שיהיה קשה ממש.

דווקא אני הרגשתי שהכי טוב זה לסייע להם לחזור לישון ברוגע, ממש לא זרמו עם שום דבר, פרט אולי לנער בן 13 שהיה בוגר.

לגבי הורה אחד בניתוח, ניסיתי יותר מפעם אחת. לא אידאלי אבל בהחלט אפשרי. לא אמרתי שלא קשה, אבל כן אפשרי.

אמא לבד בניתוחים (6 במצטבר).

היה לי חשוב שהילדים האחרון יהיו עם אבא שלהם, ואפילו שאמא שלי הציעה ללוות אותי, זה הרגיש לי מיותר לחלוטין.

הקושי היחיד דווקא לא היה העומס, אלא הפחדים, במיוחד בניתוח מסוים מורכב במיוחד, שפחדנו מסיבוך יחסית נפוץ וממש לא סימפטי.

דווקא טכנית לא הרגשתי שיותר קשה לי מלהיות עם ילד באשפוז (כלומר, זה היה קשה, אבל לא בצורה בלתי אפשרית).

אני עברתי קושי נפשי מטורף עם הבת שלי,ההתאוששות והאשפוז שאחר כך היו קשים ממש.

ועברתי כמה ניתוחים שונים עם כמה ילדים.

עם הילדים האחרים ההתאוששות היתה שונה לגמרי והקושי של האשפוז היה כמו כל אישפוז אחר.

תלוי בבית חולים.

הניתוחים שעשינו בבי''ח פרטי היו קלים לי יותר. הכל קטן ונגיש והיה ג'ימבורי וספריה נחמדה בהמתנה.

לעומת הציבורי שהיינו סגורים בחדר במחלקה עד שקראו לנו, ובשביל להגיע לחדרי ניתוח צריך לסוע ברכב...

בפרטי היה סיוט מהבחינה הזו,סביבה פחות נחמדה העדפתי לניתוחים פשוטים של אישפוזי יום בעיקר כדי שלא יידחו לנו ברגע האחרון.

אבל הניתוח המורכב נעשה בציבורי,הוא נעשה רק שם ואין אפשרות לפרטי,וגם היה צורך בהכנה של שבוע מראש ואישפוז בטיפול נמרץ אחר כך. אז לא היה הרבה סיכוי שיידחה,אבל חוץ מזה המשחקיה היתה ממש בתוך המחלקה,היחס היה מדהים,באמת ויש לי למה להשוות🤷‍♀️

עשו לה מפגש הכנה בבית רפואה, עם ספר ופליימוביל בית רפואה ודיברו איתה על ההרדמה וכו' בצורה תואמת גיל. תבררי עם איפה שאתם מתכננים לנתח אם יש להם דבר כזה

ואם לא- אולי אפשר לבקש מהם הסבר למה בדיוק יהיה שם, ולעשות לילד ספר בבינה מלאכותית עם השם מהתמונה שלו ולספר לו בתור הכנה

דיברנו על זה מהרגע שנולדה,

כשקבענו תאריך כמעט חצי שנה מראש דיברנו איתה.

הסברנו לה,נתנו לה לשאול שאלות.

היתה פגישה עם עוסית של המלחקה,כהכנה

העוסית דאגה גם לקצת תעסוקה.

אחרי הניתוח שהתעוררה מההרדמה ממש עזר מוזיקה שקטה גם להרגיע וגם עזר לה להרדם שוב.

היום הראשון היה ממש קשוח צריך המון כוחות נפש.

משכחי כאבים היו סביב השעון ממש כל שעתיים אקמול נורופן ואופטלגין.

היא קיבלה גם כמה ימים מורפיום לוריד אבל היא בעצמה רצתה להפסיק אותו.

מוזיקה ממש עזרה לה

משחקים פחות דיבר אליה היא לא היתה כל כך מסוגלת,

אבל כן הבאנו וזה עשה לה הרגשה טובה שיש אותם.

מה שכן לזמנים שבאמת כאב לה ולא עזר המשכחים לימדתי אותה להתרכז בנשימות ונשמתי יחד איתה,וזה ממש עזר לה.

סתם אקטואליה היו המון אזעקות מהחותים באישפוז בדיוק ערב פסח שנה שעברה,וזה היה ממש מסורבל להעביר אותה למקום מוגן כל פעם.

רלוונטי לכם לסבלט דירה עם ממד?

אני רואה שבאזור שלנו אנשים עושים את זה בשביל השפיות

להכניס מכונת כביסה (לא נורא שרבים ובלגן ברקע)

ואז-

לשים את כולם מול המסך .

בזמן הזה את שותה קפה, אוכלת משהו ונרגעת עם עצמך.

אם לא תיזמי הפסקות כאלו, קשה מאוד להחזיק את שאר היום....

למשל - מכונת כביסה עם בגדים למחר לכולם (לא  מצעים או דברים לא דחופים)

ארוחת צהריים פשוטה ומשביעה

מקלחת לך

וכו'

מתמקדים כל פעם במשימה אחת.

אם הצלחת שבחי את עצמך ממש!!

לעצמך או בקול רם.

תשתדלי לראות מה *כן* הצלחת לעשות

ולהזכיר לעצמך באיזו מציאות מטורפת אנחנו נמצאים.

לדעתי ברגע שתעריכי את עצמך

זה ירגיע אותך קצת

ובהמשך את כולם.

אפשר לבקש מהילדים משימות קצרות ופשוטות

אז להציע גלידות, פינוקים...

מניסיוני זה משמח את כולם.

ואם לא - אנחנו עדיין עם של אריות!

זו תקופה לא רגילה

אם תחכי לרגע שיישבו בשקט, זה לא יקרה

אוכל פשוט, תגדירי זמני ארוחות קבועים פחות או יותר

בין לבין - שיחתכו לעצמם ירקות וישתו מים או שינשנשו בייגלה

ותוך כדי שאת איתם, תובילי לכך שיחזירו איתך דברים למקום. שימי מוזיקה נמוכה ותנסי להניע

אבל תכלס לא חייב.. אפשר גם להחליט שכרגע משחררים וזהו

אני מדברת וכרגע הבית שלי בבלאגן אטומי, פשוט כי אין לי כח לעשות את זה אחרי עבודה מהבית ביחד עם הילדים היום ועוד יצאתי לאוורר אותם עם קורקינט כי השתגענו כולנו אז קחי את עצתי בערבון מוגבל🥴

אתמול בעלי יצא לתפילה ורציתי בינתיים לקלח את הילדים, ואז חשבתי שזה לא חכם - כי אם תהיה התראה תוך כדי, אין מי שיתקדם עם שאר הילדים למקלט בזמן שאני עוזרת לו לצאת מהר ולהתלבש. ושכולם יחכו זה לחוץ מידי.

אז באמת חיכיתי לבעלי (וב"ה הצלחנו לסיים את המקלחות בלי התראות/אזעקות), אבל אז קלטתי שגם כשאין המתארות/אזעקות אני כל הזמן צריכה לעשות חישובים מה יקרה אם... ולדאוג שאני מאורגנת לכל תרחיש.

משהו שכתבתי פה לא מעט

אבל רלוונטי יותר מתמיד

הסיכוי להיפגע פיזית במלחמה נמוך עשרת מונים מלהפגע בנפש

פגיעות בנפש הן שקופות

ויכולות לפגוע לתקופות ממושכות

לפעמים בלי מודעות לפגיעה ולמחיר

להיות בהיכון לאזעקה זו פגיעה נפשית וודאית

בעוצמה משתנה מאדם לאדם

זה שיש הנחיות והתראות ואזעקות

לא אומר שזו הדרך הכי נכונה להתמודד עם מלחמה

אני הייתי שם

בהיכון הזה

במלחמה הראשונה 7.10

הייתי בחרדות

וחלק מההחלמה היתה התובנה שכתבתי למעלה

מאז היו עוד מלחמות וגם סתם אזעקות (תימן)

כל פעם עשיתי צעד להחלמה מלאה מכוננות מלחמה/ אזעקות

במלחמה הזו שום דבר לא מלחיץ אותי

אין לי כוננות אזעקות

החיים ממשיכים כמעט כרגיל

אם אני בבית/ בעבודה

אני אכנס לממד (בדר"כ)

אם אני על הכביש

אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי יותר בטוח מכל העצירות הללו (כן אני יודעת שההנחיות אחרות)

(אם לא היה פה ממד

אין סיכוי בעולם שהיינו הולכים כל שניה למקלט

היינו הולכים למקום הכי בטוח בבית)

הנפש שלי בריאה מתמיד

אפס השפעה של המלחמה

ואני מוכנה לקחת את הסיכון (המזערי יש לומר) של פגיעה פיזית

תמורת נפש בריאה

מי שמתאים לה שתקח

ומי שלא לא

להיות בהיכון לאזעקות זו לא פגיעה נפשית וודאית.

אני מאמינה לך שלפעמים זה כן.

אבל זה לא מחייב בכלל.

כמו שכתבתי קודם - המודעות לזה שיכולת לתפוס אותנו התראה או אזעקה כן מצריכה ממני התארגנות מתאימה. אני לא אעשה כל דבר כשבעלי לא נמצא, אני כן אשקול מה לעשות מתי, ואני גם מורידה למשל תדירות של מקלחות לילדים, כי זה לא נחמד שיש התראה/אזעקה באמצע מקלחת.

אבל זה לא אומר שזה גורם לי לפגיעה נפשית...

להיות בהיכון כל הזמן

ואם עושים לה את זה

פוגעים בה

לא פגיעה נפשית כפי שמוגדר בהגדרה כלשהי

אלא בפשטות

זה לא טוב לנפש

זה פוגע בה

במידה כזו או אחרת 

אני לא יכולה להבין סיטואציה של אחר

במיוחד שהתנאים שונים

אבל גם כשאני בדרכים (ואני הרבה בדרכים)

וגם עם ילדים בדרך ואזעקה

וגם כשהתארחתי במקום ללא ממד

הייתי באותו מוד

נטול היכון

האזעקות לא מנהלות את חיי

קודם יש חיים מלאים עם שמירה על נפש בריאה

וכן

אם זה לא מדבר אליך

זה לגיטימי

רוב האנשים לא מתחברים לזה

(גיל 25)

עד היום להורים שלי אין ממד

המקלט הקרוב - רחוק מאוד. כמעט קילומטר ואף פעם לא הלכנו אליו. באף מבצע/ מלחמה

גם היום ההורים שלי לא רוצים לצאת מהבית לאף אחד מאיתנו שיש לנו ממש

אמא שלי כן דרוכה מאוד, היא לחוצה מהחיים באופן כללי, אבל ללכת לישון במקלט ולא בבית מהבית לא היה אופציה מבחינתה בכלל, גם לא לצאת מהבית ולהתארח, הנוחות של הבית נותנת לה שפיות וזה שהיינו במקום שלנו ולא נדדנו כילדים עזר גם לנו האמת  ומבחינתה זה כמו שתגידי לה לעבור לגור בחלל

גם כשהתחתנתי גרנו בבניין עם מקלט למטה ולא הייתי מוכנה לישון בו, אפילו שזה אומר לרדת עם 2 תינוקות, וירדנו. אם לא היה מקלט מבחינתי נשארים בבית

בעלי רצה שנעבור  אז לחמתי שיש לה מקלט בבית ולא הייתי מוכנה לשמוע בכלל

מבחינתי הבית עדיף על הכל..

אז יש גישות כאלה

שההשתדלות היא במידת מה שאפשר להכיל נפשית ולא מעבר

בכל אופן חיבוק♥️

כי נכון אף אחד לא יכול להבין לעומק אף אחד בשום עניין

היא הציעה גישה

שכנראה לא מותאמת ומדויקת לך במאה אחוז..

את תמצאי מה נכון ומדויק לך בעז''ה

אנחנו רק מציעות כיווני מחשבה

ואת תאספי מה שנכון לךץ

תראי הז מצב קצה עכשיו ברור

ווכל איד מתנהל בו אחרת

בתחילת המלחמה כשגרנו במקום עם הרבה אזעקות ובעלי גם היה מגוייס הרגשתי שאני דרוכה כל הזמן ואי אפשר לחיות ככה

ונסענו לקרובים רחוקים -האופציה היחידה שהיתה לי

היה לי נורא מממש

הם היו חמודים בגדול.אבל נפי'ת ופיזית היה קשוח עד נוראי

מאז לימדתי את עצמי הרבה שיטות התמודדות עם פחדים, עם שינוי שגרה, עם מצבי קצה

אז מצאתי מה האחיזות נשותנות לי בטחון

אני נגיד מחפשת מה ההשתדלות הכי מקסימלית שאפשרית לי במצב הנוכחי

ומה שמעבר -לא..

ואז מבחינתי המטרה שלי זה לשמור על עצמי בכוחות עבורי ועבור הילדים

ולכן אני במקומך לחלוטין היתי עוזבת מחר על הבוקר וחוזרת גם הביתה אם אין פתרון אחר

או מוצאת מקום זמני  סמוך למקלט אבל עצמאי שלי ולא בבית של מישהו 

ולא היו אצל הורי שום קבלות או מנהגים מיוחדים שלהם.

בעיני זה מאד יפה ומיוחד אבל את יכולה בהחלט להחליט לבד על משהו שאת מתחברת אליו

(לדוגמא: לימוד 2 הלכות שבת בסעודת שבת/לימוד פרק בנביא בסעודת שבת)

אבל יצרנו לנו כזו

למשל - אני לומדת פרשת השבוע עם הילדים כל שבוע

בעלי אחראי על לימוד משניות והוא והבן הולכים כל מוצש לאבות ובנים

יש לנו לימוד בסעודות שבת של הלכות

תחשבי על משו שאתם מתחברים אליו

זה רעיון יפה, רק ממליצה לחשוב על משהו שאתם אוהבים (מי שעושה אוהב, כלומר לא שאת רוצה שבעלך ילמד עם הילדים והוא עושה לך טובה), ולהתחיל בפשטות.

לא להכריז "מכאן ואילך, בבית הזה תמיד לומדים פרשת שבוע בשבת אחרי הצהריים" אלא פשוט לעשות פעם אחת. ועוד פעם. ועוד...

אולי תראו שזה לא מתאים לכם, ותרצו לבחור משהו אחר. אולי זה מתאים לכם, אבל בהתחלה תפספסו מדי פעם עד שתתרגלו.

בהצלחה ♥️

למדנו כל שבת בצהריים משניות עם אבא שלי.

זה זכור לי ממש כי זה לא היה בבית, היינו הולכים יחד איתו לביכ''נ ולומדים שם. בדיעבד אני מבינה שכנראה הוא רק רצה לתת לאמא שלי לישון, אבל לי זה הפך את הלימוד ליותר רציני ומחייב.

בעלי והילדים לומדים קבוע ב'אבות ובנים' של הקהילה בשבתות אחרי מנחה.

מכירה משפחות שבמקום סיפור לפני השינה קוראים יחד תנ''ך.

אבל לדעתי, פשוט תנסו ותראו מה זורם לכם. זה חייב להיות משהו שגם אתם כהורים תאהבו, כי ה-דבר שאנחנו רוצים להעביר לילדים זה את אהבת הלימוד, ואי אפשר לזייף בזה.

גם אם מקבלים על עצמנו מנהג יפה - לזכור שזה רק מנהג, ואם לא מתאפשר בזמן מסוים, אז לא נורא.

בכל אופן, גם אני בת להורים שחזרו בתשובה ובעלי בן להורים משתי עדות שונות והם לא כל כך בקטע של מנהגים מיוחדים, אז קצת מזדהה איתך...

בכל אופן, אנחנו ניסינו להנהיג לימוד הלכות שבת בסעודה, אבל זה קצת התמסמס לצערי... אבל אני לא נלחצת מזה, יודעת שזה עוד יכול לחזור בע"ה.

ולפני כשנה התחלתי ללמד את הילדים הצעירים שלי תנ"ך לפי הסדר, כל יום (בד"כ לפני השינה) פרק אחד. זה התמיד ככה במשך תקופה ואז התמסמס. עכשיו לומדים מדי פעם עוד פרק, כשיוצא ויש נחת... וזה בסדר מבחינתי.

(זו תובנה לא רק על מנהגים ביהדות, אלא על כל כלל חדש שמנסים להנחיל בבית. לקח לי זמן לקבל את זה שכללי סדר חדשים או תורנויות סדר, למשל, לא יחזיקו מעמד זמן רב, וזה בסדר. הכי חשוב שהבית יהיה באווירה טובה, גם אם אין בו דברים קבועים...)

אלא גם משהו מעבר-
למשל אצלנו בכל יומהולדת נהוג לחגוג עם סעודת אמנים.
 

חושבת בעיקר על דברים שקשורים במעגל השנה (כלומר, סביב חגים ומועדים. אבל דברים שלא נפוצים ברוב הבתים)

ואגב, זה תלוי גם בני כמה הילדים שלך.

וגם עליי חלק מהדברים העיקו. לפעמים זה נחמד ולפעמים זה דייייי למי יש כוח. אז נראה לי כדאי לשים לב גם לזה (אם זה לא משהו שכתוב בהלכה, אז אולי לא להתעקש אם רואים שזה מוביל לאנטי…)

קודם כל את יכולה לשלוח בפרטי,

לגבי מה שכתבתם,

אנחנו אנשים זורמים מאוד ומחפשים דברים כאלה כמו נקודות שמקשרות לתורה/ לה' בחיי היום יום שלא חשבנו עליהם כי לא היו לנו..

לא משהו כבד וברור שנראה שזה זורם ומתאים לנו ולילדים..

תודה למי שענתה🙏

סיפורי צדיקים בארוחות משותפות

חידונים על פרשת שבוע

אצל ההורים שלי באמת קראו אגרת הרמבן ואני זוכרת את זה ממש כדבר ששינה אותי, אצלנו זה פחות תפס.

שעה וחצי לפני שבת הבנים ובעלי הולכים ללמוד בבית הכנסת

סיום מסכת או סיום ספר נביא נחגג בסעודה גדולה

אנסה לחשוב מה עוד

לפי החלוקה השנתית של המצוות לפי ימים

אני לא מצליחה להקפיד על זה כל יום, אז לפעמים משלימים כמה ימים ביחד. היתה תקופה שלמדנו כל ערב בארוחת ערב, היתה תקופה שסיפרתי להם לפני השינה, משתנה

בערב שבת מברכים את הילדים

שרים בר יוחאי בנוסף לשלום עליכם ואשת חיל

בוקר שבת שרים חלק מהקידוש (מ 'ושמרו בני ישראל את השבת) 

בפסח הצגות

לא עולה לי עוד

התלבש ככה בתור בגדים לפורים או בכללי.. באופן כללי אני לא מתערבת לבעלי בבגדים, גם כשהם ממש לא לטעמי.  לא הייתי רוצה שיחליט איך אני אתלבש ואין סיבה שאני אחליט בשבילו, הוא אדם בוגר. אז גם אם מחר הוא ישנה את הסטייל לבוש שלו לבגדי עבודה - בעיניי זה זכותו..

אם הוא לבש אותם רק בקטע של פורים אז בכלל לא הבנתי מה הבעיה.

התגובה שלו אולי קצת קיצונית לפי דעתי האישית, מצד שני גם הבקשה שלך.. וגם העובדה שאת זאת שבכית ומיסגרת את זה כאילו הוא בא לצער אותך - אני מאמינה שהוא לא עשה את זה נגדך, פשוט זה מה שהוא אוהב. בלי קשר אלייך.

נשמע שכדאי שתעבדו על התקשורת ביניכם, וגם על הנפרדות בהחלטות האישיות. זה עושה רק טוב 🧡

לגבי הילדים - זה ממש הגיוני. תזרמי איתם. זה מצב מפחיד גם לנו כמבוגרים ואם זה מה שנותן להם ביטחון אז תני להם את זה. לא רק עד סוף המלחמה גם קצת אחכ, ומי שיחזור מיד לעצמאות - מעולה, אבל תניחי שיהיו כאלה שיצטרכו עוד זמן כדי להרגיש בטוחים מספיק

א. הייתי עושה לעצמי כלל לא להתערב לו בבגדים ויהי מה.

ולנסות לאהוב אותו איתם כמו שהוא, שלא ירגיש שהוא על תנאי ואת גם תוכלי להשתחרר ולא להיות "אמא שלו"

ודבר שני כדאי לדבר על זה בתקשורת מקרבת- שאלה, שיתוף, הקשבה, הרבה הקשבה ולשמוע מה היה לו בעיקר לא נעים בזה... כי נשמע שזה נגע לו בנק רגישה ממש..

ב. לקבל את זה ולזרום איתם. אם הם ממש לא ככה במציאות אז זה בעקבות המלחמה, כדאי לתת לזה את המקום ולא ללחוץ עליהם לכלוא את התחושות שלהם בפנים. זה מאוד בריא וחשוב.

אם בעלך נניח פועל במפעל ובגדי העבודה שלו מוכתמים (גם אם אחרי כביסה) ודהויים, אז באמת אולי עדיף שלא להיכנס ככה לחג.

אם לא ומדובר בבגדים רגילים רק שאינם בגדים חגיגיים- נשמע לי סביר ביותר.

ובשני המקרים אני לא רואה סיבה להתערב לבעל בבגדים לא ביום חול ולא בחג ושבת.

מאד נפוץ שזוגות רבים בזמן שמתארחים אצל המשפחה. יכול להיות שאתם מרגישים שמסתכלים עליכם ואולי אפילו שופטים אתכם ולכן כל אחד יותר רגיש.

אולי אם לא הייתם שם, פחות היה לך אכפת שהוא ילבש את המכנסיים האלה? ואולי הוא היה פחות רגיש בבית שלכם?

אני לא מנסה להגיד לכם לחזור הביתה אם אין שם ממד, להיפך. רק להיות מודעים לסיטואציה, לדבר על זה ביניכם ולהיות סופר רגישים אחד לשני.

לא להתערב!!

את תתלבשי לטעמך והוא יתלבש לטעמו.

וזה לא עניינך מה הוא לובש.

סליחה שאני ככה חריפה, אבל זה מתכון לכ"כ הרבה מריבות מיותרות...

כי בתכל'ס, מה זה משנה?

אם הוא לא מתלבש מכובד זה לא אומר שום דבר על המכובדות שלך או של המשפחה. רק על עצמו.

לשחרר, ולאהוב אותו איך שהוא...

אולי בהמשך הוא יזרום גם על לשנות סטייל. ואולי לא. אבל לפחות לא תריבו על זה

חשוב לך ואת מתייחסת אליו כאמא (מבקשת שיחליף מכנסיים) לבין אמירה כמו - "לדעתי יותר מתאים מכנס x" ולשחרר

בטח ובטח שלא לחפור ולהיכנס לעימות על זה

וגם הקטע שאת בוכה אומרת שהוא מצער אותך.. זה מצער גם את הצד השני התייחסות ווכחנית לגבי לבוש. אתם לא בבית, מלחמה, צריך לבחור על מה לשים את הפוקוס

לגבי הילדים נשמע לי הגיוני

הם עברו לבית אחר, רחוק מאזור הנוחות, מלחמה, אזעקות, נשברה השגרה, תהיי שם בשבילם. זה צורך רגשי

זה כמו אחרי לידה שהכל יותר רגיש.

כל הערה פיצית שלך או של משפחתך על העצמאות שלו עלולה לגרום להצפה ולכל המועקה לעלות.

ממילא הוא לא בבית שלו, לא יכול לקבל החלטות שהוא רגיל לקבל,

את חוזרת למשפחתך וקצת פחות "שלו" חוזרת לדפובים שהכרת ואולמ השתנו עם החיים המשותפים איתו.

הכל יותר רגיש.

את בעצמך מודה שאם זה היה בבית הפרטי שלך פחות היה אכפת לך, אז התזוזה העדינה הזאת מורגשת.

במיוחד אחרי כמה ימים.

תדמייני שאתם אצל המשפחה שלו כמה ימים ואז הוא מעיר לך על משהו שאם הייתם בבית היה יותר מכיל.

לא היית מרגישה עוד יותר רע עם זה?

נגיד כשהייתי לפני לידה נסענו לחמותי ואחרי יומיים נשברתי ובכיתי שנחזור הביתה,

הוא אמר שאמא שלו תיפגע אם נצא כמו גנבים בלילה ושנחכה לבוקר.

וואי איזה שטיפה הוא קיבל ממני, מספיק סבלתי את המשפחה שלו יומיים. חיכיתי שיחזור מהעבודה שיעזור לי להתקפל, ועוד במצבי אני צריכה להתחשב ולא לפגוע בהם..

בואי נגיד שהתגובה שלי הייתה חריפה פי עשר מהתגובה של בעלך.

כשאתה בבית לא שלך עם הרגלים שלא גדלת עליהם, זה ממש יכול לשגע.

במצב שגם ככה מתוח- על אחת כמה וכמה.

בכל זאת מצב קצה..

ובמיוחד שאתם לא בבית, לשמור על הכבוד שלו מבחינת עצמאות וקבלת החלטות ואיך הוא מרגיש, מאשר איך הוא נראה.

מבחינת הילדים לשבת לידם עד שנרדמים זה מינימום לדעתי.

במלחמה הקודמת ישנתי איתם בממד,

הפעם לא ישנה איתם כל הלילה אבל כן מרדימה ובאה מיד עם תחילת אזעקה. (גם יש לי בת 12 שישנה עם הקטנים אז זה נותן להם יותר ביטחון)

אם היו מתעקשים שאשן איתם לא הייתי חושבת פעמיים.

לגבי בת ה10 במהלך היום- זה כן נשמע קצת חריג (מחוץ לבית זה לגמרי לגיטימי. אבל בתוך הבית הייתי חושבת שבגיל שלה היא אמורה להיות מסוגלת לשחרר)

כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע איך לגרום לה לחוש יותר בטוחה באופן הדרגתי.

לדוגמה: לתת לה משימות ברורות

לתת לה שליטה בתחושת הזמן (יש לה שעון) למדוד כמה זמן לוקח מנקודה מסויימת בבית עד לממד.

להסביר לה על התראה מקדימה ולקחת אחריות מלאה שלכם שאתם תגידו לה מתי מתקבלת התראה.

(למשל בת ה8 שלי התקלחה בקומה למעלה, ואז יצאה בבהלה היא חשבה ששמעה את ההודעה המקדימה ונלחצה מאוד. אז את זה אפשר למנוע. לתת לה לשחרר כי האחריות שהיא תדע על ההתראה היא של המבוגרים)

מקלחת אפשר לקלח אותה בבגד ים, פחות התמודדות לא מחייבת. וגם לא חייב כל יום.

יש פעילויות מפחיתות חרדה ודריכות, תחפשי יש כל מיני רשימות שרצות..

אבל באמת שהכי טוב להירשם להדרכה מסודרת.

יש מטעם העיריות, משרד החינוך ומרכזי חוסן.

ואפשר להתקשר ליועצת של ביה"ס. אני בטוחה שהיא תשמח לעזור ולהנחות אתכם לגבי תוכנית פעולה.

אני חושבת שקשה מאד לשחרר ולהגיד שילבש מה שבאלו

בדיוק כמו שאני רוצה שהילדים שלי יראו מטופחים ויפים

כך גם אני רוצה שבעלי יראה יפה ומטופח

אפשר להגיד את זה בצורה יפה ומכובדת

מה עדיף שהבעל יתלבש לא יפה והאישה תתבייש ללכת איתו ברחוב?

הבעל הוא שותף בוגר חבר באותה רמה כמו האישה.

בתור זוג יש דינמיקה ותקשורת יותר חברית/ שווה בין בני הזוג ולכן יש מקום לדבר בצורה נעימה אחד לשני לא כבקשה או ציווי שנודף ממנו ריח שתלטנות מכיוון שלבן הזוג יש מרחב אישי של רצון/ מחשבה/ העדפה ויש *לכבד את זה*.

אפשר להציע/ לומר את דעתי אבל *לקחת בחשבון שבסוף זאת בחירה שלו מהעולם שלו ולכבד את זה*

בדיוק כמו שאני רוצה שיכבדו את דעתי כאדם ולא ייכפו עליי מה שאינני רוצה או מעוניינת בו . 

לגבי הילדים בגילים מסויימים יותר קל לבקש או להחליף להם , כי הם בחינת "עובר ירך אימו" כלומר חלק מהאם וממילא כרוכים אחריה ונשמעים לה.

תביני

גבר הוא לא פלסטלינה

שאפשר לעצב אותה כרצוננו.

הוא אישיות בפני עצמו עם עולם פנימי ורצונות.

הוא בחר כך- כי רצה כך .

תבדקי

מה מפריע לך בזה בעצם?

הגיזרה? הטעם שלו? המראה ?

אולי מפריע שבעצם את לא מרגישה "משפיעה" עליו?

בהזדמנות מתאימה תוכלי לשוחח עם בעלך

ולשמוע איך הדברים נראים מהצד שלו. 

בעיניי 

נכון לעכשיו ולתמיד

לסנן מה מהותי לקשר בנינו- ומה לא משמעותי.

חבל לתת לזוטות להרוס מצב רוח

או קשר טוב.

הוא לא חושב שהוא מוזנח,

או שלא אכפת לו מראה מוזנח.

אז או שהוא יחליף מכנס,

או שאת תחליפי משקפיים. מבינה?

ואני יודעת שקל להגיד וקשה לשחרר את זה,

אבל הוא צודק, מה אפשר לעשות..

תתנחמי, אצלנו באירוע הוא לא היה מוכן לקנות בגדים כי "לא בא לו"

בקושי לסדר את החולצה בתמונות הוא הסכים

ואח"כ שחררתי שיראה איך שהוא רוצה.

גם עם הילדים אגב,

היה לי חשוב שיראו יפה בקבלת פנים, ואח"כ שחררתי, חלק החליפו לבגדים ממש פשוטים. אם לא הייתי מסכימה בריקודים לא היו מסכימים ללבוש את הבגדים היפים בקבלת פנים.

אין מה לעשות, הוא אדם לעצמו. אפשר לבקש. הוא לא חייב להסכים ואם לוחצים הגיוני שיהיה ממורמר, זה החיים.

שימי לב

האמת נמצאת בכיס של האשה (או שלך) - מה יפה או מכוער, מה מתאים או לא

הטעם או הדעה של הבעל רלוונטיים?

את היית רוצה ללבוש רק מה שבעלך רואה לנכון?

האשה יכולה, במחילה, לעבוד על מידותיה ולשחרר האחיזה דרך הנראות של הבעל, ולא להתבייש ללכת איתו ברחוב.

לא תלבשי צבע שבעיניו מכוער אבל את ממש אוהבת.

יש זמנים שבהם יש כח ורצון להתחשב בבן הזוג ולשמח ויש זמנים שזה עושה הרגשה של 'איזה חצוף שמבקש ממני דבר כזה ואני אתלבש איך שאני אוהבת'. ויש עוד תחושות על הרצף הזה.

ואם תגידי שאת בחיים לא תלבשי בגד שאת אוהבת והוא לא, זה גם קיצוני בעיני ובסיכוי לא קטן מצביע שכדאי ללמוד ולעבוד על נבדלות בקשר.

אילו בעלי היה מבקש ממני להחליף את החצאית או את החולצה כי הם לא נראים לו...

לא רק שלא הייתי חוגגת איתו את פורים גם הייתי הולכת בהפגנתיות כנראה למקום אחר ..

איך היית מרגישה אם היה מבקש ממך כזה דבר ?

לגבי הילדים ככה זה הרבה אצל כולם

יש רגרסיות .. עצבים מריבות בין הילדים

לאף אחד לא פשוט

הרבה כוח 🤗

יעזור לך מאד לנסות להכנס לנעליים של השני.

לדמיין שאת בעלך

איך הוא מרגיש בתוך הבגדים של עצמו?

מה מנחה אותו בבחירת בגדים

איזה ערכים והעדפות יש לו סביב העניין.

את יכולה לשאול אותו

מסקרנות,

להניח את העולם שלך רגע

ולבקר בעולם שלו.

ולגבי הילדים

אם את ילדה, ופתאום פרצה מלחמה, ויש אזעקות ופיצוצים

ואתם לא בבית שלכם אלא מתארחים

ואת מן הסתם מרגישה דריכות תמידית וחוסר ביטחון -

מה תעשי כדי להרגע ולהחזיר לעצמך תחושת בטחון?

האם את מסוגלת להירדם בקלות?

אם לא, מה את צריכה?