בזמנו, עם האתאיזם ותחילת הניהיליזם, שהיתה תופעה חדשה וקיצונית בחברה, המחשבות על משמעות החיים והיעדרם היתה מטלטלת. המון אנשים דיברו באור מרוגש על מחשבת ההתאבדות בעקבות הדרוויניזם (תוסיף לזה גם את הרומנטיציזם שעלה באותם שנים ותפס חזק, בעיקר בגרמניה ואנגליה).
באופן כללי יש שתי וריאציות של ניהיליזם - ניהיליזם השקפתי וניהיליזם מוסרי. ניהיליזם מוסרי יכול להיות גם אצל אנשים שמאמינים באלוהים ופשוט מרגישים שהכל צחיק ושכלום לא משנה. ניהיליזם השקפתי מגיע מהשכל אל המסקנה שאין משמעות.
בספר שדים כל הדמויות מתמודדות מול הניהיליזם הזה. חלק מסכימים איתו בשכל אבל עדיין מאמינים וקשורים לרגשות שלהם. חלק מכריעים מהשכל ומייבשים את חייהם. וחלק באמת מתנתקים מהאנושיות שלהם, נהיים אפאטיים באמת לרעיון משמעות החיים וכו'.
קירילוב השתבש, וגילה שהוא כל כך אדיש בנוגע לסוגיית ההתאבדות וחייו כל כך לא חשובים לו, עד שאין לו סיבה להתאבד. הבקשה שמבקשים ממנו לנדב את ההתאבדות שלו למטרה פוליטית מתקבלת אצלו בלי בעיה.
אבל אתה צודק - אין ניהיליזם מושלם. כלומר, ניהילחזם מושלם זה איבוד רצון; או להפוך לחיה נטולת מוסר, או להפסיק לרצות ולהפסיק להזדהות עם עצמך. קירילוב הוא אחד המופעים הכי קרובים לזה. דווקא הציטוט שהבאתי כאן מציג אותו באור אחר, שמתוך האבסורד מתגלות מחשבות אופטימיות על מהות החיים.
סטברוגין במצב יותר קשה ממנו, והוא נושק לפסיכופתיה.
