טוב בסדר לא כולם יכולים להיות

נביאים... סתם בצחוק

לא צריך מקורות.  אם אדם שואל שאלות על אמינות התורה מה יעזור לו להביא מקורות שכתוב בהם שהתורה אמת?

אמונה מתבררת בשכל, לא במקורות.

התחושה שלך מוטעת.

גם לי היתה תחושה חזקה מאוד בליל שמחת תורה תשפד שמחר בבוקר יהיה רגיל לגמרי.

לא תמיד צריך לסמוך על תחושות, לפעמים הן ההפך הגמור מהאמת.

אני לא אומר שטויות, פשוט לא למדת לעומק אז אתה מחליט שזה שטויות.   אמרתי לך כבר שאני וודאי בזה במאה אחוז מוחלט

רבים המקורות שאתה מחרטט מהזיכרון כל הזמן.

יודע מה, בא לי לשאול מישהו שגם התווכח איתך.

@פשוט אני.. מה אתה אומר על דבריו?

בעניין הם לא דמגוגיה אלא וודאים במאה אחוז.

זה נכון גם לשאר טענותי אבל לא עליהם דיברתי

נובעת מזה שוודאי יש משמעות לעולם, עובדה שוודאי לנו שאושר עדיף על סבל, וודאי לנו שיש לנו השתוקקות לאושר ולשלימות.  בעולם ללא משמעות לא ייתכן כזה דבר.

היא חסרת הגדרה ומובן,  אין דרך להבדיל בין סיבה ראשונה לא גשמית אחת לחברתה, עיין רמבם "אילו היה האלו-ה גוף, היו אלוהיות הרבה"

כי אין דרך להבדיל בין שתי סיבות ראשונות לא גשמיות.   כשאני אומר "2 תפוחים" זה כי אני רואה 2 תפוחים בראיית העין וכך מבדיל ביניהם, או "2 רגשות" כי אני מבדיל בין רגש לרגש שאני מרגיש.    אין שום אפשרות להבדיל בין סיבה ראשונה אחת לחברתה, כך שזה משפט ריק. 

אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים. אלא אחד. שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות. מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד. אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.

זה פשוט לא טיעון משום סוג של טיעון.

אין כאן היקש, אין כאן אינדוקציה, אין כאן לוגיקה. פשוט בליל מילים שמגיעות אחת אחרי השנייה ללא כל היגיון.

באותה מידה אפשר לכתוב:

וודאות שיש לפיצה תודעה נובעת מזה שוודאי יש משמעות לאכילה, עובדה שוודאי לנו שטעם טוב עדיף על רע, וודאי לנו שיש לנו השתוקקות לפיצה חמה. בעולם ללא תודעה של הפיצה, לא ייתכן כזה דבר.

הוודאות שיש לגבינה צהובה רצון שיאכלו אותה נובעת מהעובדה שוודאי לנו שטוסט עם גבינה עדיף על טוסט בלי גבינה, וודאי לנו שיש השתוקקות פנימית לחמימות ולצמיגיות. בעולם בלי רצון של הגבינה – לא הייתה לנו תשוקה כזו.

הוודאות שיש חייזרים שמסתכלים עלינו דרך מצלמות נסתרות נובעת מזה שוודאי יש משמעות לכל המבוכות הקטנות שלנו, עובדה שכולנו מרגישים מבוכה כאילו מישהו צופה בנו. בעולם ללא חייזרים – לא היינו מסמיקים לבד במקלחת.

הוודאות שלגרב האובד יש שליחות קוסמית נובעת מזה שוודאי יש משמעות להיעלמותו, הרי ברור לנו שגרב אחד לבד הוא סבל, והשתוקקות לזוגיות של הגרב מוכיחה שיש לו ייעוד. בעולם אקראי גרב לא היה נעלם עם כל כך הרבה דרמה.

הוודאות שיש קוקטייל אחד שמסמל את שלמות הקיום נובעת מהעובדה שכולנו מרגישים שחסר משהו בכל קוקטייל ששתינו עד היום. ההשתוקקות הזו מוכיחה שהוא קיים, והוא מחכה לנו באיזה חוף תאילנדי מיסטי.

הוודאות שלרצפה יש צורך פנימי להפיל את הפלאפון שלנו נובעת מהעובדה שוודאי יש משמעות לרגעים האלה של שבריר שנייה, כשאנחנו רואים את הנייד באוויר. ההשתוקקות של הרצפה לפלאפון – היא עצמה ההוכחה.

ועכשיו ברצינות - הטיעון שלך מסתיים במילים "לא ייתכן כזה דבר". למה? מי קבע? גם אבולוציה יכולה לעשות שנרצה להיות מאושרים, ונרצה לאכול סוכר כדי שישתחרר לנו הורמון של אושר, כדי שלא נצום ואז נמות. זו כמובן רק דוגמה. זה שאתה כותב "לא ייתכן" לא הופך את זה לנכון.

על פי ויקיפדיה זה כן: "דמגוגיה או מַלְהִיגוּת, היא שיטת שכנוע מניפולטיבית להעברת מסרים בהתבסס על פנייה לרגש הפחד, או לחלופין, שימוש באמירות ריקות מתוכן רלוונטי למסר הנדון. לעיתים, השימוש בדמגוגיה גובל בעיוות המציאות, באמצעות אזכורים סלקטיביים של עובדות, ושימוש בכשלים לוגים אחרים. הדמגוגיה שונה משיטות רטוריות אחרות כמו הומור וסרקזם."

וודאי לי שאני קיים.

לוגיקה בנויה על אם א אז ב.   ומי אמר שאם א אז ב?

אבל לא וודאי לי שטעם טוב עדיף על רע אלא שאני כך מדמה כרגע ומסודל בשכלי המופשט להבין שיש הבדל בין עצם ההשתוקקות לאושר לבין טעם טוב.

לגבי עצם זה שאושר עדיף על סבל (או שכל סוג של שלימות אחרת עדיפה על העדרה, למשל מוסר עדיף על רוע וכו') זה דבר שאי אםשר לנתק מעצמו.

לא דיברתי על הוכחות עצמות אלוקים שאי אשר לדבר עליה, אלא על זה שיש בוודאות מקור משמעות מושלם חיצוני למציאות.

לא דיברתי על הוכחה בדרך מדעית של הנחת הנחות לא ברורות מתוך ראיה אמפיקית, אלא עם איך מקור המשמעות החיצוני מצטייר אצלינו בתפיסה הסובייקטיבית

בהוכחה לוגית, אתה *בהכרח* מבין שאם א' קיים אז גם ב'. אחרת זו לא הוכחה אלא משפט סתמי בפורום באינטרנט.

למשל->השמש מאוד חמה->מי שייגע בשמש יישרף.

המעבר בין א' ל-ב' נסמך על חוקי טבע מוכרים ומוכחים, שאין מי שמתכחש להם: כשאתה מתחמם יותר מדי אתה נשרף.

"מי אמר שאם א אז ב" – אם אתה זורק את עקרונות ההיגיון, אז אפשר להצדיק גם קיום של דרקונים ורוחות רפאים באותה מידה. 

לא ככה עובדות הוכחות לוגיות.

וודאיות.

כמו שוודאי לי שאני קיים ,  ללא שום הוכחה לוגית

ומה שאתה מתאר כאן זה בעצם לא הוכחה אלא תחושה.

אין הוכחה לוגית לזה שאני רעב, אבל אני פשוט יודע באופן ודאי שביום כיפור בצהריים אני רעב.

לא כל דבר אפשר להוכיח, יש דברים שקשורים למחשבות או תחושות אישיות שלנו.

וכך גם בעצם כל הטיעון שלך לגבי אלוהים - הוא מתאר תחושה ומחשבה סובייקטיבית שלך, אבל הוא לא טיעון ולא הוכחה בשום צורה.

משפט כמו "אני חושב משמע אני קיים" אפשר לשאול עליו "ומי אמר שמחשבה מעידה על קימות? תוכיח לי את זה מתמטית!"  וודאי לי קיומי כי הוא וודאי לי. ללא שום משפט לוגי

שהם וודאיים.    קיומי הוא סובייקטיבי ועדיין וודאי.  כך העובדה שאושר עדיף על סבל , וודאי.

תגדיר מה זה משפט אוביקטיבי?

כשאתה עולה על המשקל במרפאה, קופצים מספרים על המסך.

אתה יודע למה?

כי קיומך הוא אובייקטיבי.

שאלתי את הצ'אט מה ההבדל בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, זו תשובתו:

משפט סובייקטיבי:

טענה שמתארת חוויה פנימית, תחושה או שיפוט אישי — ואי אפשר להוכיח אותה או להפריך אותה ממחוץ.
לדוגמה:

"אני סובל"

"הטעם של הגלידה הזו מדהים"

"הצבע הוורוד הוא הכי יפה מבין הצבעים"

אלה יכולים להיות אמיתיים עבור האדם — אבל לא בהכרח משקפים אמת על המציאות שמחוץ לו.

🌍 משפט אובייקטיבי:

טענה שיכולה להיות נכונה או שגויה ללא קשר למה שמישהו מרגיש או חווה, ושניתן לבדוק או לבחון אותה באופן כללי.
לדוגמה:

"השמש גדולה מהירח"

"מים רותחים ב-100 מעלות בלחץ אטמוספרי"

ההבדל בין סובייקטיבי לאובייקטיבי הוא בזה:
סובייקטיבי = משהו שאני חש או חווה (כמו "אושר עדיף על סבל בעיניי")
אובייקטיבי = משהו שנכון בלי קשר למה שאני מרגיש (כמו "השמש חמה")

 

אתה מדבר על קיום "אובייקטיבי" לטענתך בעניין חומרי.   דבר שהפילוסופים ברקלי יום וקאנט מטילים בו ספק באשר בכלל לדבר הגדרתית על אובייקטיביות של חומר

על עצמות השמש אין לנו יכולת לדבר בכלל

קרח שנמצא על כוכב מרוחק יכול להיות מאוד קר, גם אם בעלי תודעה כלל אינם מודעים לקיומו

ברקלי יום וקאנט חולקים עליך.

כמובן לא מבססים ידיעה על כך שמישהו טען כך. אכתוב על זה בהמשך

כשאתה רוצה להוכיח אם משהו נכון או לא נכון, אתה לא הולך לפילוסוף אלא לאיש שמבין באותו משהו.

לא הייתה להם מומחיות גדולה בפיזיקה או כימה לעניות דעתי, לכן את המושגים הנ"ל אין שום היגיון ללמוד מהם.

ו...

נכון, גם ברקלי וגם קאנט מטילים ספק ביכולת שלנו לדעת דברים על העולם כשלעצמו, ומראים שהרבה ממה שאנחנו קוראים לו "היגיון" או "סיבתיות" מבוסס על מבנה התודעה שלנו.

בדיוק בגלל זה אי אפשר לקפוץ מ"השתוקקות למשמעות" ל"מקור חיצוני של משמעות" — כי לפי אותם פילוסופים שאתה מצטט, כל התחושות האלה מתקיימות בתוך התודעה, ולא מלמדות בהכרח כלום על מה שיש מחוץ לה.

כלומר, אם אתה מביא את קאנט ויום — אתה דווקא שולל את הטענה שלך, לא מחזק אותה. אתה אומר שאם יש אלוהים לשיטתך, הרי שזה אלוהים שמתקיים בתודעה שלך ולא בהכרח במציאות.

לא טענתי שכל מה שהם אומרים הוא נכון. דיברתי על שיטתם הכללית. אכתוב על כך בהמשך (אגב ברקלי כן טוען לקיום אלוקים אובייקטיבי, ואולי גם קאנט. אבל לא כאן הנושא)

לחלוטין.   שאני אומר הוכחה זה כל משפט היוצר וודאות שכלית.   לוגי או לא

ואז כותב שאנחנו מגדירים בצורה שונה...

נו באמת.

בסוף זה משפט שכלי שמביא לוודאות שכלית וודאית.    אני לא דן כאן על טרמינולוגיה. אולי אכתוב את המושגים ביתר דיוק כדי למנוע בלבולים

ובגלל שאתה כבר היית משוכנע קודם, המשפט הזה למעשה לא הביא ודאות לאף אחד.

אני כותב לך שהבעיה היא לא באריכות אלא בזה שאתה כותב טיעון שמתחזה להיות טיעון לוגי, כאשר אתה בעצמך מודה שהוא לא עומד בכללים של טיעון לוגי. 

בקיצור נמרץ ולכן זה התנסח בצורה מטופשת.   

לא כל טיעון וודאי הוא לוגי,  ואם הבנת כך מדברי אז זה היה בגלל שכתבתי בקיצור ולא מובן.

כשאכתוב באריכות אפרט יותר

וודאי לך?

במשפטים אנליטטים.   אבל במשפטים סינתטיים כן.   למשל "לכל דבר יש סיבה"  מי אמר שמשפט זה נכון תמיד?

מטופש, לא הרחבתי כלל עדיין

כך זה יהיה יותר מטופש

במשפט אחד ולא הרחבתי, אז איך אפשר לדעת?

פשוט כתבת "אם א' אז ב'", למרות שאין שום הכרח כזה. ככה לא בונים טיעון, בטח לא אחרי גיל 11.

הטיעון שלך מנסה להידמות לטיעון לוגי, כלומר אם א' נכון אז גם ב' נכון. 

אלא שכאשר רוצים להשתמש בטיעון לוגי, חייבת להיות הוכחה ברורה וידועה לכך ש-א' מוביל ל-ב'. 

למשל "אם אני מחזיק ארנק באוויר ואני שומט אותו, הארנק ייפול למטה". 

זה טיעון לוגי תקף שהרי כולם מסכימים שיש כוח משיכה והוא הוכח פעמים רבות. 

במילים אחרות, כאשר אתה מציג טענה במבנה של "אם א' אז ב'", אתה בעצם מעמיד פנים שמדובר בהוכחה לוגית — אבל אם אין קשר הכרחי ומוסכם בין א' לב', אז אין פה הוכחה אלא השערה, אינטואיציה או אמונה. 

בדוגמה שלי: "אם אשמיט את הארנק, הוא ייפול" — זה טיעון מבוסס, כי כוח המשיכה מוכר, מדיד ונצפה שוב ושוב. 

לעומת זאת, בטיעון שלך: "אם יש לנו ודאות פנימית שיש משמעות, אז יש מקור משמעות חיצוני" — הקשר בין א' לב' אינו מוכח, אלא פשוט מונח כהנחה. כדי שטיעון מהסוג "אם א' אז ב'" ייחשב הוכחה לוגית, צריך להראות למה ב' נובע בהכרח מא'. לא מספיק לומר "מרגיש לי שזה נכון" — אחרת נוכל להוכיח כך כל דבר שבעולם, כולל קיומם של דרקונים, פיות או ספגטי מעופף.

זה הי רק משפט פתיחה.   ארחיב על זה בהמשך

האם וודאי לך שאושר עדיף על סבל?

יש מקרים שאני מעדיף לסבול בשביל להגשים מטרה גדולה יותר.

ספציפית האמונה באלוקים הביאה לי המון המון סבל.

כי אתה חווה משמעות גדולה יותר בסבל באותו זמן.

העניין שהדברים המקרבים אותנו לשלימות (לכן כתבתי גם אושר לעומת סבל, וגם מוסר לעומת רשע) , וודאי לנו שעדיפים על הופכם.  אילו העולם היה סתמי ללא משמעות,   לא היה לנו וודאות שמשהו עדיף על פני חברו. הכל היה סתמי

לא נכון, זה לא בשביל אושר. אני לא חווה אושר כשאני סובל, ולא סובל בשביל לחוות אושר בעתיד.

ולא הכל היה נראה לנו סתמי. האבולוציה הכניסה בנו תכונות כמו אהבה למתוק, למשל. כלומר הכניסה בנו את הרצון לחוות דברים נעימים.

אלא לידיעה שדבר מסויים הוא שלם יותר מהפכו.  אתה עצמך אמרת שאתה מעדיף לסבול בשביל מטרה גדולה יותר.  כלומר מטרה זו הנה שלימה יותר מהפכה בשבילך.

האובוליצה זה כבר טיעון כרונולגי איך הופיעה תודעת המשמעות בעולם, היא לא קשורה לכך שהיא קיימת ,יהיו שורשיה היסטורים אשר יהיו.    אנחנו מדברים על שני מישורים שונים

שאני דמגוג.  איך זה משפיע? אני נציג של היהדות?

ואם הייתי רוצח, זה אומר שהיהדות זה רוצחים?

אם החלטת שעה אחת, אז החלטת.

אבל אם אתה מזגזג זה לא וונצפן

ואם אדם יחשוב על זה בנפשו אז גם זה יהיה וודאי גם לו

בנפש האדם

אם זה היה וודאי משכל היית יכול להצביע לי על סיבה שבגללה הייתי משתכנע מיד, כי היא הוכחה שכל אחד יכול לראות.

אבל זה וודאי לך כי זה נובע מהרגש.

אין כאן שום הוכחה שאתה מצביע עליה, רק טוען שזה וודאי לך.

אבל יש נוצרי שוודאי לו שיש"ו הוא אלוקים, אז מה?! זה אומר שזה נכון?! שזה הוכחה למשהו??

זו דמגוגיה.

לבדוק אותה בתוך הנפש שלך ולראות שהיא וודאית.

זה כן טיעון צורני.   וודאי לך שיש משמעות לעולם?   מכאן תמשיל הלאה ותראה שעולם ללא מקור מושלם חיצוני הוא חסר משמעות ואז יש סתירה

זה לא טיעון בשום צורה, ממש לא וודאי לי שיש משמעות לעולם, כי מה זה משמעות? זו פשוט דמגוגיה.

שאני דורש שבשביל הוכחה, יהיה צורך ששלב א' באמת מחייב את שלב ב', ולא רק בהרגשה פנימית סובייקטיבית.

נא לפנות לפרופ' אבשלום כפור,   ולאקדם י-ה העברית ללשון.

אני מדבר על התוכן, לא על הגדרות של ביטויים.   כתבתי טיעון.    אם לקרוא לו טיעון, הוכחה, מפשט וכו' זה כבר עניין אחר

אבל לא מכורח היקש לוגי.  זה נובע מטבע הציורים הסובייקטיבים בנפשינו

אותה רמת טיעון.

אבל אני לא יכול לדמין שעצם הסבל עדיף מהאושר (לא על מאורע אושר ספציפי מסויים) או שמוסר/אידאליסטיות עדיפה על הופכה (את האחרון אתה אמרת, שיש מטרה שברורה לך שעדיף לעשות גם במחיר סבל).

כלומר באושר/מוסר יש עדיפות מהותית, עובדה שאנו לא יכולים לדמיין אחרת

כל שאר העולם (הגברי) מחפש אחר החיבור המשלים, ההדדיות והעומק הרגשי שהנוכחות הנשית מביאה לעולם ולנפש. כמיהה לשותפות אינטימית, בה שני העולמות נפגשים ויוצרים שלם גדול יותר מסך חלקיו

וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹקים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶדבָּהּ: (קהלת פרק ז פסוק כו)

את התאווה לנאוף עם נשים מרה ממוות, כדברי סוף הפסוק "חוטא ילכד בה".

כמו דמות האשה הזרה ממשלי, שמפתה את הפתי לנאוף איתה "לכה נתעלסה באהבים נרווה דודים עד הבוקר. כי אין האיש בביתו צרור הכסף לקח עמו ליום הכסה יבוא ביתו. 

אל תקרב אל פתח ביתה, רגליה יורדות מוות, שאול תמכו צעדיה. כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים... ולמה תשגה בני בזרה, ותחבק חיק נכריה.

 שתה נוזלים מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, ושמח מאשת נעוריך. איילת אהבים ויעלת חן בהאהבתה תשגה תמיד. יהיו לך לבדך ולזרים אין חלק עימך"

(זה גם משל להתרחק מאפיקורסות ולדבוק בתורה. אבל גם כפשוטו - שאדם יהיה נאמן לאשתו ולא ינאף עם זרה)

היי רות

את אמרת שאני עוד לא מוכן

אני חושב על זה הרבה

איך לפעמים אנ'לא רואה את מה שלכולם מאד מובן

אבל איזה עוד מרחק עלי לגחון

עד שגם אני אדע לנחש אשה נכון?

- - - - - - -

קשה להבין אתכן. בחיים שלי לא התגמשתי, הרפיתי, הרגעתי ותוך כדי התמסרתי והייתי יציב בקשר כמו עכשיו. אני ממש לא רוצה להיפרד ממנה

בנים ובנות חושבים בראש אחר לגמרי

שצריך לרפא, אלא לדעת איך לתפקד יותר טוב בקשר זוגי.

לדעתי כל אדם צריך ללכת לאימון זוגי/קאווצ'ינג. שיתן לו כלים.

לעיתים כדי שגבר יבין נפש של אשה טוב שהוא יקבל כלים במסגרת של אימון. כמובן שגם בנות טוב שתלכנה לאימון.

אין מה להפסיד, רק להרוויח מזה.

וגם אם יש לה בעיה ואתה רוצה את הקשר הזה, אימון יכול לעזור לך לגשר על הבעיה ולתת לך כלים איך לעזור לה לרפא את הבעיה שלה , וכמובן טוב שגם היא תלך לאימון (השאלה אם נכון לומר לה). ואולי הבעיה לא אצלך ולא אצלה אלא בקשר ביניכם,ואז אימון יכול לתת כלים לפתור את הבעיה.

בסוף על כל בעיה שלך/שלה , שיח כנה ורגיש ביניכם הוא הכי טוב. ואימון עוזר לך לתת כלים לעצמך לשיח יעיל כזה

מאמצים זה חשוב אבל איך תדע שאתה מתאמץ בכיוון הנכון? 

זה דבר שהרבה פעמים מביא זוגות לתסכול כי כל אחד בטוח שהוא נותן מעצמו מלא והוא באמת נותן רק שהוא מסתכל מהתפיסה שלו וזה בכלל לא מה שהשני צריך ממנו...

אגב, מכירה זוג שהם נשואים והולכים לטיפול זוגי אחת לשנה מבחינתם כמו שעושים טסט לרכב וזה גאוני בעיניי

במקום להתייחס לזה כבעיה שצריך לרפא בטיפול, תתייחס לזה כאתגר שמזמן לך לרכוש כלים לזוגיות טובה יותר

שני אנשים נפגשים. אחד משקיע מאוד בקשר ואחד פסיבי ומשועמם.

האם זו בעיה? האם שני האנשים זקוקים להדרכה ושיפור?

לא יותר הגיוני להגיד שזה לא יפה מצידו/ה של זה שפחות משקיע ושהבחור שיותר השקיע צריך לשמור על עצמו ולא לכלות את רצונו ותקוותיו על אבן שאין לה הופכין?

וכמובן שאם תגיד שעצם ההשקעה יכולה להיות הבעייתית תוסיף שמן למדורת הפדגוגיה. נכון שזה עלול לקרות אבל כרגע זה לא המקרה 💁🏻‍♂️

בפועל היא עברה תהליך עם עצמה והתחזקה. אבל המעמד הזה שבו זה לא הדדי לא פשוט לי.

אנחנו לא מחפשים "מי פה צודק/אשם בסיפור" , אלא "מה הכלים שניתן לקבל כדי להטיב עם הקשר" כמובן בהנחה שאתה מעוניין בקשר.

וכמובן שיח כנה ורגיש ביניכם על זה הוא הכי טוב. 

כמובן אם אתה מרגיש שהיא ממש מנצלת אותך מתוך רוע לב זה סיפור אחר

אז לא הבנתי ממך מה הבעיה.

ולמה זה נשמע שאתה היחיד שמתאמץ בקשר...?

ובבירור אני גם חווה פחד ולחץ מבנות קודמות שההיכרות איתן הלכה בנתיב דומה

שבו להרגשתי הן היו פסיביות ומשועממות ואני הייתי מסור ומשקיע, ובשלב מסוים הן פשוט חתכו

עכשיו זה לא בדיוק ככה והיא טובה מהן בהרבה, אבל הצורך שלי בנוכחות של הצד השני משמעותי. לא כיף להרגיש שהקשר הוא עליי ולא גם עליה. אני מרגיש כאילו היא קרובה ללהחליט להיפרד, ולא יודע לענות לעצמי איך היא תרגיש אם אני אגיד לה שאני רוצה להיפרד. אם היא תהיה אדישה או לא תושפע מזה אין לי כוח להתאמץ עוד. אני חייב לדעת שהיא רואה בי משהו טוב....

וואי מבינה ממש את הצורך בהדדיות, זה חובה... 

השאלה אם זה מתפתח לאט... מעניין איך היא רואה את זה. לפעמים הכל טוב חוץ ממשהו אחד קטן שחוסם. אין סיכוי שתדברו על זה? יכולת של זוג לדבר פתוח אחד עם השני זה מרכיב מאד חשוב. 

אני לא באמת חושבת שיש לי משהו לייעץ לך שלא חשבת עליו כבר אבל בכ"ז... ואולי כן הייתי מנסה לקחת עמדה פסיבית יותר ולראות אם זה גורם לה להביע עניין יותר.

אני אומנם חמדמד אבל אני נושך

ראאררר

מצאנו גג ממש מגניב ליד מחנה והשתלטנו עליו בהזדמנות נראה לך יש דיבור על להקים שם את פייט קלאב הירושלמי🥰🤗

אגב, יש משו ס*** יותר מלדמם מהאף?

בצל יכול לעמוד אם אין לו רגליים?

אבל עדיין תימה לגבי הרגליים