שהוא מחליט הוא מוביל הוא קובע,

שהמושכות בידיים שלו בהחלטות בבית.

לאו דווקא טכנית בדברים הקטנים יותר בקבלת החלטות וניהול.

תכונה של גבר.

יש שירצו להיות נשלטים ולא לקחת אחריות והחלטות - ויש שכן ירצו להוביל.  

אישיות.

לא משהו גורף לכל הגברים.

יש גברים שמאוד נוח להם שהאישה היא המחליטה והקובעת, המנהלת.  

האם זה משהו שנח להם מכורח המציאות כי התרגלו, כי גדלו בבית כזה, כי הם בזוגיות כזו? ואם לחפור, היעדר השליטה משפיע על חוסרים ומקומות אחרים בחיים שם הם לא יכולים לבטא את עצמם באמת?

או שזה בכלל לא תכונה גברית?

לפחות ממה  שאני מכיר מסביבתי הקרובה - האופי הזה, חוסר הצורך בשליטה ובהובלה, הנוחות שעושים בשבילך ומחליטים בשבילך, לא באה מהבית ומסביבת החיים בגיל ההתבגרות והיציאה לחיים עצמאיים.  

יש בזה לדעתי, כך משתקף ממה שאני רואה, הרבה מן העצלנות. אפילו הייתי מקצין ואומר - אדם חסר שאיפות בחיים.  לא להזיז לו את הגבינה, לא לעשות שינוים, לא חידושים, לא יוזם, מסתפק במועט מאוד. 

מכיר לא מעט גברים, כולל במשפחה המורחבת שלי, שהם ממש ׳נרפים׳, עצלנים, ולא יעשו דברים אם לא יכריחו אותם. הם הטיפוס ההופכי לגמרי לצורך בשליטה.  

יש כאלה שבא להם יותר טבעי ויש כאלה שלא אולי אבל זה רק בגלל שהעולם התקלקל והכל מבולבל.

זה לא ממקום של אגו שלילי

כלומר לדעתך היה דור כלשהו שבו לכל הגברים ללא יוצא מן הכלל היה דחף לשלוט?

אני לא חושב שיש תכונה כלשהי, ולא משנה איזו, שהיא תקפה על כל הגברים או על כל הנשים או על כל היהודים או על כל הילדים או כל חתך אחר באוכלוסייה.

קלקול?

ברוך ה' שיש אנשים שונים בעולם, אם כולם היו חושבים אותו דבר ורוצים את אותו הדבר העולם לא היה יכול להתפתח.

ויש נטיות טבעיות לנשים זה לא אותו דבר.

לשלוט ולהיות דומיננטי זה יותר גברי מנשי.

כשמדברים על נטיות של גברים ונשים, צריך לשים לב אם אנחנו מנסים לתאר את המציאות הקיימת, ״לרוב גברים לא בוכים מול אנשים״ לבין לנסות להכתיב אותה ״מי שבוכה הוא לא גבר אמיתי״.

ואם נולד מישהו שהוא הפוך מה״נטייה הטבעית הזאת״? אישה פעלתנית ואנרגטית שמתנדבת, מארגנת, ויוזמת, היא ״לא טבעית״? 

ולא מכיר בכך שיש שוני בין אדם, גם אם הם מאותו המין. זה תקף גם לתנועות הפמיניסטיות וגם לתנועות שמרניות קיצוניות.

מה תגיד על אישה פעלתנית ויוזמת שמקימה סטרסטאפ בהייטק ומגיע לתפקיד ניהולי בכיר? היא עושה משהו לא בסדר?

מבחינתי אין שום בעיה גם עם אישה אחרת שמחליטה להיות עקרת בית. הכל לגיטימי בהתאם לכוחות והכשרונות שה׳ נתן לכל אחד.

אין שום סיבה שאנשים יתאימו את עצמם למה שאתה חושב שטבעי, בדיוק כמו שאין סיבה ״למרוד בפטריארכיה״ או מה שזה לא יהיה.

ועם כל השוני עדיין יש הבדלים ביולוגיים והבדלים נפשיים או רגשיים בין גבר לאישה. בין כל זה גם הנטיה לשליטה ודומיננטיות.

כל מה שכתבת לא קשור למה שכתבתי לא רואה שום קשר ולא סותר.

שום מקצוע או תעסוקה שאישה או גבר יבחרו בו לא ישנה את זה. זה לא תלוי בתוכן זה קשור באיך זה יבוצע

מגיבה פה אבל זה גם על מה שאת אמרת @חושבת בקופסא 
בלי להעליב אף אשה ספציפית ואף מקצוע ספציפי,
אשה שמקימה סטארטאפ ומקדמת את עצמה לקדמת הבמה ומנהלת את זה בצורה שבאה על חשבון היכולת לנהל את הבית שלה,
זה הפך תכונות נשיות  טבעיות.
לא להיפגע, מדברת על הרעיון.
או כל אשה בתפקיד ניהולי בכיר בחברה גדולה שיש תחתיה הרבה עובדים בדרגות כאלה ואחרות, בפרט גברים.
לדעתי, זה לא מקום נשי טבעי שאשה תנהל גברים
אם כי כבר ראינו ש"נקבה תסובב גבר"..
זו לא המשמעות כאן.

שוב, פליז שאפחת לא תיפגע

אבל זה לא בהכרח שזה יבוא על חשבון

הרי אם ניקח אמא ממוצעת, רעיה בישראל, היא אכן מנהלת דגולה.

היא מחנכת, היא מג'נגלת, יש לה הרבה תחומי אחריות, היא "מנהלת" אנשים קטנים, היא דואגת לצרכי הבית שזה בפני עצמו המון, היא יודעת לנהל זמן..

גם כשבעלה שותף לה, זה לא תכונות שזרות לה

השאלה היא, האם היא יודעת לעשות את זה ממקום נכון והאם היא יודעת לעשות את ההפרדה בין הכובעים השונים. והערבובייה הזו, היא הפרוגרס שהרבה פעמים פוגע בדינמיקה הזוגית. כי היום אישה יכולה הכל לבד הרי, והגבר מתייתר כביכול ומעמדו נשחק

ההבדל  בין מעמד המנהלת הכביכול כל יכולה, שיש אנשים תחתיה,תחושת החשיבות העצמית הגבוהה, לבין אישה בבית מול בעלה וילדיה - זה מקום אחר.

ויש נשים שעושות את זה.

כולנו שמחים מזה שנשים יכולות להתפרנס לבד. אם מבחירה כמו שאת מתארת ואם מחוסר ברירה (רווקות, גרושות, אלמנות). זה מבורך.

ובמובנים מסויימים זה טוב, אבל במובן הבסיסי של מתח גבר-אישה זה יותר מורכב. זה מייצר אנרגיה שהיא לא נשית וזה לא נכון להתעלם מזה.

מהצד השני - אברכים. לא בדיוק מודל גברי במובן הקלאסי שלו. בלשון המעטה. זה לא  מקרי שבעולם החרדי נשים לוקחות לאט לאט את מטלות העבודה מה שגורר את הגברים לקחת את מטלות הבית.

מי גילה את האנרגיה הזאת? עם איזה מכשיר אפשר למדוד אותה?

יש תכונות אופי שנחשבות נשיות ונמצאות במידה כזאת או אחרת אצל חלק משמעותי מהנשים, נכון. אז מה? זה אומר שנשים מחויבות להתנהג כמו בובת ברבי בכל סיטואציה, אחרת הן כבר לא נשים?

כל זוג והדינימיקה הזוגית שהיא בריאה ומתאימה לו. אם יש זוג שמתאים להם אישה שקטה ומאוד עדינה שלא יכולה להחליט על כלום וגבר מצ׳איסט ודעתן שמוביל אותה, וטוב להם ככה והם עדיין מכבדים זה את זה, אז זה סבבה. אבל מי שזה טיפוס הזוגיות היחיד?

הכל שאלה של אם שני בני הזוג מרוצים מהמצב שהם נמצאים בו. אישה בכיף יכולה לבקש מבעלה להיות גברי וליזום ולהיות פעלתן יותר, אבל אין שום סיבה לאכוף תכתיב חברתי שכולם צריכים להיות מחויבים אליו.

שוב, ההבדלים בין גברים לנשים הן תיאור מציאות קיימת ולא הכתבה של איך היא צריכה להיות.

כל אחד במקום שלו.

קטונתי מלהגיד לך (או לכל אדם אחר) איך להתנהג ומה נכון לו.  יש מציאות קיימת, יש מקצועות עם רוב נשי ויש תכונות אופי גבריות. וכל אחד יכול לבחור (או להיוולד עם) מה שמתאים לו. זה בסדר.

פשוט להבין שיש לזה השלכות. בדיוק כמו שללכת להיות אברך זה אומר שתהיה משכורת נמוכה. זה בחירה מודעת וזה בסדר. אישה שתבחר מקצוע גברי תאמץ תכונות מתאימות ויהיה לזה השפעה  אחר כך.  ככה עובד העולם ולכולנו יש עבודה לעשות.

בתרבויות של המזרח והצ'אקרות אפשר ללמוד די בקלות שאישה "גברית" פשוט לא מושכת גברים "גבריים" אלא גברים ""נשים"" (במרכאות כפולות כי ההגדרה פה ממש לא מדוייקת).

על כך שיש תנועה נשית

ואין הכוונה לאישה שקטה וגבר מאצ'ו, זה יותר סטראוטיפים.

ז"א, יש דפוסי התנהגות שיותר יאפיינו חיצונית אישה שנמצאת בתנועה הנשית הזו, כי כידוע מה שיש בפנים יוצא החוצה.. ואין הכוונה בנראות חיצונית דווקא אלא בביטוי האישיות כלפי חוץ, אבל זה לא בובת ברבי על עקבים וצייד עם רובה ושרירים לצידה

הגישה הזו מכוונת לכך שהעמדה של הגבר היא עמדת משפיע, נתינה, והאישה היא בעמדה של קבלה. זוהי גישה תורנית יהודית לגמרי אגב, ואני לא מתכוונת לפשט של "אישה כשרה עושה רצון בעלה" שהרבה פעמים מלמדים בצורה שגויה, וזה מתבסס על כך שמכירים בצרכים הנפשיים של גבר ואישה במרחב הזוגי האישי

היהודית גם, אבל ממש לא רק. 

אין לי שום בעיה עם אישה ״נשית״ או ״גברית״ אני אפילו בעצמי יחסית ״נשית״ באופי שלי באספקטים מסוימים, אבל אני לא חושבת שהמושג ״נשיות״ או גבריות״ (תקראו לזה גם תדר/ תכונה/ תנועה/ אנרגיה/ גל/ מה שזה לא יהיה) צריך להכתיב את ההתנהגות של אנשים לכתחילה.

למשל לפני כמה שבועות גיליתי שבעלי לא יודע ולא מאוד מתעניין לעשות מנגל בעצמו בבוא היום כשנבחר ללא ללכת להורים. מבחינתו זה לא מאורע כזה מרגש וזה לא מעניין אותו במיוחד להתעסק עם זה.

אמרתי לו (חצי בצחוק חצי ברצינות) שאני מצפה שבתור הגבר בבית הוא ייקח אחריות על הנושא, אבל אם ממש לא מעניין אותו אז אני יכולה לנסות ללמוד לעשות זה.

יש פה תנועה לא גברית או לא נשית? לפי מה שאתם אומרים אז כן, והוא חייב לרוץ להרים מנגל תוך כדי הרמת משקולות ונהמות לא ברורות של מכיניסטים.

התנהגות שני בני אדם אמיתיים לא מוכתבת לפי התבניות האלו. ושוב, אני ממש לא פמיניסטית. 

מול זה

אין איזה רשימה מדויקת של מה גברי ומה נשי, אגב סטראוטיפיים חיצוניים שכתבתי עליהם, השאלה היא מה מגדירים בני הזוג ביניהם ומה ההשפעה של הפעולות היומיומיות האלה על התנועה הזוגית הכללית בתוך המטרייה של משפיע - מקבלת

אם בעינייך זה ענין גברי, אז אל תעשי. תוותרי על המנגל.

להרבה נשים לא מתאים להתעסק עם פחמים,ולנפנף על האש ולהתמלא בעשן. זה שהוא לא מעוניין, לא אומר שאת חייבת לעשות.ולא אומר שאת לא יכולה לעשות.

החשוב הוא מה הרושם הנפשי פנימי שאת מקבלת מזה. 

ומוסיפה -- הרבה פעמים אישה נכנסת לתנועה הגברית כשהיא עושה דברים לאו דווקא גבריים בסראוטיפ, אלא יותר דברים שמגיעים ממקום של ריצוי ו"חייב" בלי להיות קשובה לעצמה ולרצון הפנימי שלה, מה שיוצר מרמור פנימי והתנהלות חיצונית מרחיקה. כשזו סעצם התנועה הגברית -- התגברות למען הנתינה לאשתו.

אם מתאים לך - תעשי. לא מתאים, ממש לא חייבים.

אבא שלי עשה חביתות ושקשוקות מעולות, אבל מעבר לזה לא בישל (וכן, את שאר עבודות הבית הוא עשה לפי הצורך).

אני זרמתי לשם כשבהריון הראשון אשתי לא יכלה להריח את המטבח ומאז גלינו שאני נהנה מזה יותר ממנה.

אגב, אין לי הרבה תחביבים, זה אחת התרפיות היחידות שלי כשצריך הפסקות מללמוד וללמד...

(טוב, גם הפורום🤔)

מה שטבעי לך לא יהיה טבעי לשכן שלך וגם לא לאחיך.

זה שלאחוז גבוה של אנשים יש מכנה משותף, לא אומר שהשונה הוא מקולקל או נוצר בגלל קלקול בעולם וכו'

כשהיינו לקטים-ציידים לא הייתה הבניה חברתית לגבר לצוד. זה פשוט נמצא יעיל יותר שגברים יצודו ממוטות.

"הכל אני עושה בבית!"

"אתה לא יכול לשים גרב בכביסה?!"

אכן הגבר אמור להיות יותר דומיננטי, מטווה דרך, החלטות וכו'

אבל יש גברים (ואני מכיר כאלה) שהם ממש ממש לא דומיננטיים, אפילו אין בהם בכלל והם על גבול הנספחים לאישה שלהם, אין רבים כאלה אבל יש.

יכול להיות בהחלט מצב שהגבר יחליט על דברים מסויימים בבית שהוא חזק וטוב בהם והאישה בתחומים אחרים.

השאלה אם זה כורח המציאות - יש כאלה ויש כאלה,

או שבטבע זה אמור להיות א' ומה שקורה בפועל מסיבה מסויימת שונה.

להיות ככה אבל לא ממקום של אגו או שליטה (במובן הרע של המילה) אלא במובן של הנהגה.

וכמו כל דבר בחיים כדאי שיהיה איזון 

במידה רבה בעולם החילוני גברים כאלה לא מתחתנים. לפחות לא בגיל צעיר ונכנסים למה שמכונה שם "friendzone", כלומר ידידות. בעולם הדתי בגלל איך שעובד דייט הרבה פעמים זה כן מביא לחתונה ואחר כך למה שאתה מתאר.

הצורך לשלוט הוא צורך גברי טבעי.

אבל ההומו ספיינס שאנו היום רחוק מהטבע הטבעי שלו, מהאינסטינקט הפרימיטיבי הטבוע בו.

כמו שלא כל אישה חיה עם אינסטינקטים נשיים, לא כל הגברים חיים בתדר זכרי.

לדעתי זה קשור בעיקר בnurture, פחות בnature.

גבר שיוולד לסביבה שבה גברים חיים לפי התדר שלהם, ונשים לפי התדר שלהן, סביר להניח שיהיה גבר יותר חזק ודומיננטי ונוטה לשולט.

וכן vice versa. 

דייקת את מה שאני חשבתי אבל רציתי לוודא שאני לא טועה

❣️

לק"י

דוקא זה נראה שבתחום הבית למשל, הרבה יותר נשים לוקחות אחריות ומחליטות.

אז כנראה שלקיחת האחריות מתחלקת.

(יודעת שטוענים שגברים נוטים יותר לקחת אחריות ולהחליט. בפועל, אני לא רואה את זה ככה).

לתפקידים הטבעיים של הגברים והנשים

העולם העתיק היה עולם מאוד פטריארכלי, כפי שמשתקף אפילו מהתורה, מההלכות השונות המעגנות את החובות והזכויות, את הגבר שקונה את האישה.

המשנה הראשונה במסכת קידושין מתארת את תהליך הקידושין, ומשתמשת במילה "נקנית", מילה המצביעה על כך שתהליך הקידושין כולל בחובו תהליך קניין ("האישה נקנית בשלושה דרכים").

או ההלכות של הפרת נדרים שאב או בעל יכולים לבצע, בתנאים מסוימים, כדי לבטל את נדרה של הבת או האשה.

פערי ההשכלה המובהקים בין בנים ובנות - החינוך לבנות

בעולם הדתי-חרדי החל רק לפני זמן קצר במונחים היסטוריים.  עם הקמת בית יעקב.  

בעיני החלטות חשובות צריכות להיעשות ע"י שני בני הזוג. או בצורה שכל זוג יחליט מה הכי נוח לו ומי מחליט מה.

הגבתי בהמשך לתגובה למעלה

מרשה לעצמי לענות על אף היותי נקבה - נשואים טריים

שטוענת שגברים ונשים חיים כיום רחוק מהטבע שלנו..

ולכאורה הטבע שלנו, היה זה של העולם העתיק.  

תודה לאל שאנחנו לא שם. 

לטוב ולרע.

היום הרבה קשיים זוגיים מתחילים ונגמרים בדיוק בנקודה הזו.

מוזמן לבדוק את הנושא 

לא התייחסתי לנקודה הזו.

התייחסתי לנקודה הנפשית.

האנרגיה שכל אחד מבני המין מתהלך איתו. העמדה הנפשית שהוא מביא.

לא רשימת מכולת של אקטים שצריכים להיות מבוצעים על יד מי מבן מין כלשהו.

לחלק מהנשים זו תחושת הגשמה- כל עוד הבעל מספר את כל צרכיה הגשמיים, הרוחניים והנפשיים,
היא מעצמה תרצה לתת ולהעניק לו ולבית,
יש כאלה שרק תתן להן לסדר ולנקות את הבית לקפל מצעים ריחניים לפי איך שהן אוהבות ולנקות טיפטופ.
הכל תלוי בתחושת הגשמה,
וזה חוזר לנקודה הראשונה שבגללה פתחתי את השרשור-
גבר שמגשים את ייעודו באמת, יהיה בעמדה של שליטה הובלה והנהגה?
ואוטומטית יקרין על הבית- אשתו שתהיה בחינת מקבלת מהשפע ומשפיעה מהתכונות שלה?
 

תלוי אופי, אישיות, תשוקות, צרכים, שאיפות ומה נחשב תחושת הגשמה.

בנים ובנות למשפחות מהעשירות במדינה, שאין להם דאגות פרנסה, ולא לילדיהם ולנכדיהם - ויכולים בנחת וברוגע להתעסק בהגשמת חלומות ובמה שרק מעניין אותם, להתפתח, לחיות את החיים בצורה אידיאלית מבחינתם -  רבות מהנשים למשפחות האלו רואות בעמדות כוח והשפעה את ההגשמה של חייהן.  

ראי את עופרה שטראוס - הבת של…, דנה עזריאלי - הבת של…, ליאורה עופר - הבת של…,

מנכ״ליות בנקים.. אפילו יפה בן-דוד, מזכ״לית הסתדרות המורים 

אני חושבת שאם ישבו איתן לשיחה בארבע עיניים עם פוליגרף לאמת מה הן חושבות באמת רובן יגידו שזה שוחק והן לא מרגישות באמת מיצוי ואולי מפספסות משהו בדרך.
אולי אני טועה.
 

ונשמע מנשים שכאלה שהן מאוד אוהבות את דרך החיים הזאת שלהן, שהן מובילות, מנהיגות, מנהלות.

זה בהחלט בא עם אופי לזה.

וכמו שכתבת בתגובה קודמת שלך, גבר במהותו על פי הטבע הוא בעמדת הנהגה והובלה ואישה תהיה בעמדה של קבלה, והכלה, אגב זה גם במבנה הפיזי של האיש והאישה.

אני באמת חושב שעם כל זה צריך שיהיה גם איזון מסויים בינהם, כזוג. 

למה אתה חושב שאנחנו צריכים את את כל ההתנדבויות ועזרה ולנשות המילואים? הגברים עוזרים בבית ובלעדיהם מאוד קשה לתפקד בניהול השוטף של הבית.

וגם לטעון  שאם נתחיל לבחון נשים, גברים או חייזרים במכונת פוליגרף ונקרא את המחשבות הפנימיות שלהם הם יסכימו איתך, זה חתרני, נוגד את השכל הישר ואין לה סוף.

אפשר גם לטעון על עקרות בית שהחברה דכאה אותן לעשות את זה ובפנים הן אומללות ומשוועות לעבודה משרדית מרגשת.

אתה לא יכול להיכנס לפסיכולוגיה של אנשים שאתה לא מכיר.

"אישה" במובן מסויים - היא לא.

לפחות בראיה שלי. וזה בהתעלם מזה שהיא ראש ארגון פשע (חוקי, לפי החוקים הדפוקים הקיימים) שבגדול מחזיק את כולנו בגרון והכוח שלו נובע בעיקר משם.

יש הרבה סיבות טובות ל "למה המציאות פועלת כמו שהיא פועלת". אבל הביולוגיה לא הלכה לשום מקום ובמקומות שבהם היא דומיננטית (הקלאסי זה משיכה-מתח מיני, אבל לא רק) - היא עדיין קיימת שם ועושה את העבודה שלה.

אבל זה מתוקף הענקת המקום הביתי לאשה את מבינה מה כוונתי?

ברור שנשים שמבשלות יחליטו מה יהיה לא. צהריים ויתנו את הטון בשיפוץ וגם סיווג לחוגים לילדים וכו'.

אבל לאן הבית הולך ואיך, מי לוקח יוזמה מי מחליט מי מוציא לפועל, האם זה מקומה של האשה?

אבל במינון גבוה מידי, זה כבר נשמע כמו מערכת יחסים בין אבא לבת, ולא בין בני זוג.

וגם בתוך זה יש מרחב תמרון.
בקיצור זה תלוי בהרבה דברים,
השאלה כמה זה נצרך ויש לי שאלת המשך לנשים שבקהל תוהה אם לפתוח שרשור המשך

לא קשור דווקא לגברים/נשים

לא תמיד שאלה של בחירה או הכרח

וגם לא קשור להובלה ולקיחת אחריות

יש גם גברים וגם נשים שיש להם צורך שתהיה להם שליטה על עצמם

יש גם גברים וגם נשים שיש להם צורך שתהיה להם שליטה על אחרים

זה לא הכרח, כי אפשר לרוב לטפל בזה.

כשיש לאדם צורך לשלוט (על עצמו או אחרים) או להיות נשלט, הרבה פעמים זה לא נובע מבחירה.

הרבה פעמים דווקא השולט הוא חסר אחריות והנשלט הוא זה שלוקח אחריות, ושניהם לא מובילים אלא דווקא מובלים ע"י הצרכים שלהם..

פשוט ממה שכתבת נראה שאת מניחה שיש קשר ישיר בין כל מיני מונחים,

ולי נראה שהמונחים הללו לאו דווקא קשורים זה לזה..

אין לנו שליטה על שום דבר בעולם. אפילו לא על אנשים קרובים לנו (ילדים זה קלאסי).

אנחנו צריכים לקרוא את המציאות ולהתקדם לפיה. זה נכון גם לגברים וגם לנשים.

בצד הגברי גבר צריך להיות יותר עם עין על המטרה ולהתקדם לכיוון שלה. אבל זה לא אומר שהוא "גיבור אני חזק" כי המציאות לא נשלטת על ידו. היא מציאות.

חייל (גבר גבר) צריך לצאת לקרב כדי לחסל את האוייב. אף אחד לא מבטיח לו שהוא יחזור משם חי או בכלל. התוצאה לא בשליטה, אבל הכוונה והמטרה לגמרי כן.

לא משנה מה השם של זה העניין הוא העיקרון-
האם ההובלה, ההנהגה, לקיחת האחריות,
מגיעה מרצון פנימי מהותי שמיוחס לגברים?
או שזו תכונת אופי שאינה תלויה במין אלא באופי של האדם עצמו?

לא נכנסת לעניין אמונה וביטחון או לא משנה מה מה בידייםש לנו ומה לא.
ברור שאנחנו פועלים ובסוף ה' מניע את העולם יכולים לרצות לשלוט והכל מתפרק.
התוצאה לא משנה, התהליך, הדרך המניע זה מעניין אותי.
 

לא מוחלט, אבל לגמרי יש. בעולם קצת יותר קרוב לביולוגיה - לגמרי היינו רואים את זה בולט יותר מאשר בעולם המערבי.

אגב, באופן קטגורי גברים עובדים בכל העבודות המסוכנות. נוטים לקחת יותר סיכונים בעבודה (ולכן להרוויח יותר כסף בממוצע, אבל גם לפשוט רגל יותר בממוצע) ועוד דברים כאלה. זה לא סתם. יש מאחורי זה מרכיב ביולוגי.

בין המרחב הזוגי למרחבים באחרים.

הטרנד הזה של הגדרת תדר הזכרי/נקבי בלי להבין אותו לעומק מביא למסקנות מגוחכות.

באופן כללי תנועה זכרית זאת ההשפעה, מכוון החוצה. יכול להיות השליטה/לקיחת אחריות תהיה תנועה נקבית ודווקא לצמצם/לשחרר תהיה תנועה זכרית.

דוגמא: אם אני לוקח אחריות כי אני קונטרול פריק או כדי שיעריכו אותי שיגידו שאני אחלה גבר, אני לא בתדר זכרי. בדרך כלל זה יגרום לי למאמץ ושחיקה.  

אם אני מסיר אחריות וכך אני נותן מקום למישהו אחר, אני בתדר זכרי.

והיא תכונה שיכולה וצריכה להיות קימת אצל שני בני הזוג, במינון

במובן של שליטה עצמית למשל, זו תכונה שצריכה להיות קיימת אצל שני בני הזוג אבל היא משרתת את הזוג באופן שונה

וכשהיוצרות מתערבבים, מקבלים שליטה במקומות הלא נכונים. כלומר, היא הרבה פעמים בכלל תופעת לוואי של משו אחר עמוק יותר

ומצרפת שיעור מרתק בענייני תפיסת הנשיות והגבריות.

אפילו שפורים עבר לפני חודשיים, אז זה קצת פחות בהקשר, זה עדיין פותח את הראש למשהו אחר לגמרי.

תהנו

תודה רבה

האם באופן טבעי ומהותי בפנימיות של אישיות גברית,
יש תנועה כזו של שליטה טבעית?
לקיחת אחריות, הובלה, איך שלא לקרוא לזה.

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.