בחיים לא מצליחה לגרום לשלושתם להיות ביחד.

בדיוק חשבתי על זה היום.

שמצד אחד, באמת אי אפשר לשאוף לבית נקי ומצוחצח.

מצד שני- כן אפשר ללמוד להשתפר, להתייעל ולרתום את הילדים בטוב.

וגם בית נקי קשור בקשר הדוק לשפיות של ההורים.

אם הבית יורד יותר מדי בסטנדרטים, אז אני כבר נכנסת לאי שקט...

בקיצור, זה נחמד לקבל נורמליזציה לבאלגן של הבית, אבל בשבילי לפחות זה עדיין לא מספיק.

אני רואה שמתי שהבית נקי ומסודר

אני מתפקדת הרבה יותר טוב ויעיל, המצב רוח שלי טוב וזה משפיע על הכל. 

כשאני בטוב ושמחה הבלגן לא מטריף אותי

וכשאני לא רגועה אז אם יש סדר זה מרגיעה ואם לא זה מקצין את האי שפיות שלי

אבל הבסיס מגיע מדברים אחרים(לדוג' שאני מוטרדת מהתנהגות של אחד הילדים/משהו לא טוב שקרה בעבודה/משהו בזוגיות/ענין לא פתור שלי עם עצמי/משהו לא טוב שקרה במשפחה המורחבת וכו)

ואז רוצים להשתיק אותו באמצעות סדר

אבל גם בזמנים רגועים זה יכול להפריע 

זה סדר בחיים ובמחשבות.

כשהבית הפוך טאין לי כפית להכין קפה, זה מעצבן אותי

כנל להתחיל לבשל לשבת כשהכיור מלא כלים והאוכל משבת שעברה עוד במקרר

כשהכביסות מטפסות לתקרה ואין מה ללבוש וצריך לנבור בערימות, כנל

זה מסרבל את החיים תכלס

ושם לזכור שזה לא יעבוד ביחד כנראה עח שפיות ושמחה שלנו ושל הילדים

אני חושבת שיש כאן הרבה עבודה פנימית של הבחנה בין מה שבאמת מקשה עלינו, למה שתקוע לנו בראש כ'צריך'.

נגיד לי אין שום בעיה ללכת לישון עם כלים בכיור. אבל כן מחרפן אותי שבבוקר אין לי משטח עבודה מסודר.

אז אני משתדלת בערב לסדר את השיש, אבל בלי לשטוף כלים (וכשאין לי כח- גם בלי לנקות אותו. רק מפנה כלים ולכלוכים גדולים).

יש כאלו שזה יגעיל אותם. יש כאלו שלדעתם זה לא הגייני. לי זה נכון.

אבל יש גם ימים שאני כל כך עייפה- שגם את זה אני לא עושה. ואז כן, הבוקר יהיה יותר לחוץ ועצבני.

הורים שפויים וילדים שמחים  זה הכי חשוב

שנזכה

שלושתם מתקיימים בו זמנית הרבה שנים 😉

בית נקי קשור יותר

ליישום טכניקות ניקיון יעילות

מודעות לשמירה על ניקיון

חיים בקצב רגוע ושלו

מקומות ברורים לכל דבר

אפשר בקלות להביא את הבית למצב מסודר בלא המון זמן

אישית אני משתגעת כשמלוכלך ומבולגן מידי

אני אמא רגועה כשלא דביק לי ומגרד לי ברגליים

ולא מייאש לי בעיניים (מערמות בלאגן וכביסה)

וכשלא לוקח לי למצוא כל דבר חמש דקות (גרביים בערימה, סלוטייפ בחור אחר)

עשיתי שינוי בחיים בנושא הזה, מבלאגניסטיות לבית חי ומאורגן

ואני חושבת שזה רק שידרוג לחיים של הילדים ושלי

כי אני מזדהה עם האומרות שבית מסודר משפיע ישירות על השפיות של ההורים. אבל גם לרדוף כל היום אחרי הילדים שיסדרו פוגע בשפיות...

אז אני באמת לא מבינה איך המשולש הזה אמור לעבוד

@אוהבת את השבת

לא רוצה פשוט אאוטינג

התוכן שלה חינם

בנוסף יש לה ספר שעולה כמו ספר רגיל

ובכללי יש לה כל מיני כללים כאלה חכמים ממש

שברגע שמיישמים פשוט קל לארגן את הבית

יש את המספר של הקו שלה בגוגל

ואת הספר כנל

ממש בהצלחה;)

מנסה לעשות תהליך כזה

אני דווקא אדם מסודר אבל ניהול של בית שלם מאתגר אותי ורוצה ללמוד איך ליצור סדר תשתיתי נכון

אז אתן לך את השנקל שלי

1. לשים לב שהרבה פעמים אנחנו גולשות את הכוחות שלנו ונמצאות הרבה במסך. זה מושך, ממכר, כיף, אבל גם גוזל זמן יקר

2. לוודא שלכל דבר יש מקום מוגדר ולהיפטר מחפצים מיותרים

3. לעשות תחנות עצירה לסדר כמה פעמים ביום. לא לחכות לערב שיש כלים של 3 ארוחות ורצפה מבולגנת. כל פעם שיש מה לסדר - לעשות את זה ולפנות לזה במודע כמה דקות. לא להתפתות לדחיינות. אחרכך עובדים יותר קשה.

בסוף,הילדים מתרגלים ונכנסים ללופ מתוך הדוגמה האישית. אבל אם אמא לא משקיעה בסדר, ולא מרגילה לזה שהבית מסודר, אז כנראה שזה לא חשוב.(ורצוי שיהיה באווירה טובה. מבחינתי זה דורש זהירות לא להמאיס כמו בכל מצווה אחרת. להיות מסודר זה כלי לעבודת השם מבחינתי)  כמו כל דבר אחר בחיים שאנחנו רוצים ללמד. 

אבל תכלס, הרבה פעמים זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו.

אני מצאתי שהדבר הכי מפריע לי באמת זה היושבנות מול המסך. לא רק בלסדר את הבית,גם בעוד דברים הרבה יותר חשובים מבחינתי כמו להיות נוכחת לילדים שלי. אני נדבקת ולא באלי לקום. מכורה לגמרי.

האסקפיזם הזה באמת תופס חלק גדול מהיום שלי, אז מעלה את זה למודעות כמה שניתן, ומקווה להצליח להיפטר לגמרי מההרגל הזה..

אני חושבת שעד שלא אעבור סופית לטלפון כשר לגמרי זה לא יעבוד, אבל קשה לי עם זה בינתיים

אבל זה נובע מאופי יושבני בכללי...

ועוד משהו - שאני אוהבת לסדר כשיש שקט סביבי. וזה קורה רק כשהילדים ישנים. ואז בעצם הם לא רואים אותי מסדרת, וכך לא מטמיעים את הרעיון בטבע שלהם...

האמת. ובשנים האחרונות התקלקלתי לגמרי.

(אם יורשה לי, אזמא זשהכרתי את את הפורומים פה זה החמיר אפילו אבל קשה לי לוותר עליכן. ועם זאת,תכלס מתישהו אהיה חייבת לעשות לזה קאט ואני מקווה שבקרוב. רוצה לעשות גמילה מדופמין למי שמכירה)

וגמני אוהבת לסדר כשיש שקט סביבי. אבל עכשיו יש לי ילדים, והאמת שאני לומדת גם להנות מזה לפעמים, וגם - אני רואה בזה חלק מהשליחות שלי מולם.

בזמן האחרון זה אוזניות אלחוטית, קניתי אותן באיזה 50 ש"ח והן מה זה עוזרות לי בחיים😄

בשטיפת כלים אני שומעת פודקאסטים ואז זה גם מעביר לי את המטלה הזאת יותר בכיף. וגם כשילדים באים לבקש ממני משהו ולהסיח את דעתי אני אומרת להן שאסיים לשטוף ואתפנה (אם זה לא משהו מממששש דחוף)

גם עוזר לי להקציב זמן, ממש לשים שעון מעורר לרבע שעה ולעשות את משימת הסידור רק רבע שעה. רבע שעה פה,רבע שעה שם.

אוזניות שבארץ מוכרים ב200

שם שילמתי 70

מאוד טובות

מחזיקות מלא זמן

ושמיעה מצויינת

גם יש אפשרות לדבר איתם

אני ממליצה על פודקאסט בשם 'הבית האופטימי'. מטפלת רגשית שהפכה למסדרת בתים ומדברת הרבה על 'בית טוב דיו'.

ממש נותנת גישה שפויה לניהול הבית.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר