אני חושבת שזה היה... באזור החודשיים? חצי שנה אולי? כמובן רק בלב והמשכתי לדבר איתה ולהתייחס הכל כרגיל.. גם אני מכירה את האופי שלה לא מאתמול אז בסופו של יום הבנתי מאיפה זה מגיע.

הצלחתי לצאת מזה כשחשבתי עם עצמי איך הגענו לסיטואציה הזאת ואיך אפשר להתנהג אחרת/ לשים סייגים כדי שריב כזה לא יקרה שוב.

רק אומר שאני אחת שלא נפגעת בקלות, אבל כשכן אז זוכרת לנצח 😅

נ.ב. בהתחלה חשבתי שרשמת "כמה זמן אתן שומרות טחינה?" ולא הבנתי מה הקשר בין הכותרת לתוכן חחח

אני מרגישה על עצמי ששוכחת נורא מהר.

גם אם קרה משהו לרוב באותו יום או מקסימום יומיים אח"כ אני כבר לא זוכרת בכלל שהיה משהו.

והשבוע אחותי אמרה לי שהיא עדיין פגועה ממני ממשהו שהיה לפני חצי שנה!!

לקחתי את זה ממש ללב.

אני כמובן זוכרת את האירוע, גם אני נפגעתי אז ובאמת היה לא נעים

אבל דיי עבר כל כך הרבה זמן.

איך זה יכול להיות שהיא עדיין סוחבת את זה?

כאילו אני אמורה להתנצל על משהו שהיה לפני חצי שנה?

אבל גם אני נפגעתי ממנה אז, אז אולי שהיא תתנצל?

בגלל שאני מחליקה ומעבירה הלאה תמיד אני צריכה להיות בעמדה המתנצלת?

באמת מתסכל

אני לא נכנסת לעמדת המתנצלת. נגיד במקרה כזה אני מקשיבה לאחותי, מביעה אמפתיה לכך שהיא פגועה וזהו. לא נכנסת שוב למריבה ישנה. לא מעלה את זה שגם אני נפגעתי ולא מתנצלת אם אין משהו שדורש התנצלות.

ראיתי שבדרך כלל אנשים מעלים דברים כאלו כדי לנקות את הלב ולא בשביל לקבל התנצלות. 

ממש קשה לי לפתוח את זה איתה.

ואם כן מרגישה שישר דורש התנצלות שלי ויש לי ממש התנגדות פנימית לזה.

יש מצב שהיא פתחה את זה כדי לנקות את הלב שלה הבעיה שעכשיו הלב שלי כבד.

על משהו שמצפים ממני להתנצל

אלא רק על דברים שאני חושבת שהם צריכים התנצלות

וגם אז ההתנצלות היא מדויקת וספציפית לטעות שעשיתי ולא על כל המקרה

תאמיני לי שכיף לך שאת לא😂

אבל גם אם אני זוכרת שנפגעתי אני בדרך כלל לא מרגישה את זה ביום יום כשאני פוגשת את מי שנפגעתי ממנו, ובטח לא יעלה את זה, אבל אם זה עולה אני כן ישמח לסוג של התנצלות. משהו בסגנון של וואי, לא היה לי מושג שאת פגועה מזה כל כך הרבה זמן. ואחרי ההתנצלות סוגרת את העניין.

"איך זה יכול להיות שהיא עדיין סוחבת את זה?"

יכול בהחלט להיות. העדת על עצמך שאת שוכחת מהר, מהמם ב"ה!! אבל אנשים הם שונים, אז אחותך כנראה שונה ממך, ואם לא נעשה בחצי שנה הזו משהו בקשר לפגיעה אז למה שהיא תשכח? זמן לבד לא מרפא פצעים בנפש..

אז מאוד קשה לי לסלוח. אולי אני אתנהג כאילו בסדר אבל בלב אני אשמןר עדיין את הפגיעה.

אם התנצלו ובאמת אז יותר קל לי למחוק ולהעביר

עד מתי זוכרים למישהו משהו שעשה?

בהנחה שבאמת הקשרים לרוב הם קשרים טובים חמים ואוהבים....

אבל אתנהג כרגיל.

אבל אם היא תזכיר משהו מהעבר שאני לא הייתי בסדר לדעתה אז  אני גם עלולה להזכיר..

ויש משהו מורכב שהיה עם אחותי ששתינו פגענו אחת בשניה ובגלל שזה היה די נקודתי שתינו שיחררנו אותו אחרי תקופה של כמה חודשים...

אני גם סוחבת דברים שנפגעתי מהם לפני שנים.

אבל באמת דברים סופר משמעותיים שממש שברו אותי.

אני לא מדברת על זה.

מדברת על משו יותר בקטנה, כן לא נחמד לא נעים אבל קורה.

אנחנו לא מלאכים.

שאי פעם רבתי עם מישהו על משהו קטן

אם היה פיצוץ כנראה שזה משהו רציני או חשוב

אם היתה אי נעימות על משהו קטן אני יכולה לשכוח אחרי שניה או מקסימום נשכח בלילה

מריבה על משהו משמעותי יכולה להשאר אצלי הרבה

אם זה משהו שחוזר קבוע שוב ושוב אני יכולה לא לסלוח אף פעם

שזה תלוי בן אדם ותמיד אפשר להשתנות כלומר, אם פעם הייתי שואלת אותי את השאלה הזו הייתי עונה שבחיים לא הייתי סולחת!!!!!!!

אבל זה רגשות קשים מאוד שהשפיעו עליי לא רק בפן הנפשי אלא גם בפן הפיזי אז עשיתי טיפול הוליסטי למדתי כלים לשחרר את החסמים שזה עושה בנפש ובגוף- למעשה ברגע שהבנתי את ההשלכות של סיטואציות כאלו לטוב ולמוטב ואיך נכון להתמודד איתם באופן שלא יזיק לי.

היום שאני עונה לשאלה הזו אז אני עונה שאין לי שליטה במציאות והכל מאת הקב'ה ואם זה צריך להיאמר לי אז יש לזה משמעות כלפי עצמי מה אני צריכה לתקן בי אחרת האמירה הפוגעת בכלל לא הייתה מפריעה לי בשום צורה.

אחרת זה מעיק

כמו שק תפוחי אדמה רקובים שסוחבים ולא מבינים למה מסריח וקשה והלב לא נקי

אבל לא מוציאה מילה מהפה במשך שנים ארוכות.

שומרים על יחסים רגילים ואף טובים, אבל הלב חמוץ.

חרא אופי. ידוע לי. 

בס״ד

אני אוהבת שלום וחשוב לי להיות בשלום עם כל הסובבים אותי אז אעשה כל מאמץ ליישר את ההדורים, והרבה פעמים זה יעבור גם דרך עבודה פנימית שלי (שיטת העבודה לדוגמה). בהרבה מקרים (כשזה מתאפשר) זה גם יעבור דרך שיחה טובה כזאת עם אותו האדם שנפגעתי ממנו.
 

לרוב אני שוב אחזור להיות בקשר טוב ואוהב (אוהב באמת!) -

אבל משהו חמוץ קטן בלב,

או אולי זה בעצם משהו לא לגמרי בטוח בקשר,

או שאפשר להגדיר את זה ככאב קטן ועמום כזה -

או פשוט צלקת קטנה

יישארו גם כעבור שנים.
 

אז זה לא טינה למעשה,

אבל משהו כן נשאר.

ממש לא אחשוב על זה ביום יום או בכל מפגש עם אותו האדם, אבל פה ושם זה יעלה לי. אני גם לרוב אזכור את כל הפרטים, יותר את האירוע בכללי ואת התחושות שזה העלה בי.

לא עונה אחת אחת אבל ממש עזרתן לי

ובאמת חושבת שזה אופי נפלא להעביר הלאה ולהמשיך בטוב את החיים.

נראלי צריכה קצת יותר לעבוד על האגו שלי שלא יהיה לי כ"כ קשה להתנצל (זה קורה בעוד מקומות)

וגם קצת קשה לי להבין אנשים שלא סולחים מהר דווקא בגלל שאני כזאת.

בקיצור תמיד יש מה לעבוד ולהתקדם.

בס״ד

אני לא מכירה את אחותך אז אני לא יודעת אם זה רלוונטי אבל מנסה כיוון. אני אישית לא אוהבת לשמור משהו בלב להרבה זמן ואעדיף לפתוח את הדברים יחסית סמוך לזמן שזה קורה.

אבל יכול להיות שהיא חשבה על עצמה שיעבור לה /

שהיא תצליח לדון לכף זכות ו/או להחליק את זה /

לעשות עבודה עם עצמה?

והנה, עובר זמן ועוד זמן,

ואי הנוחות או הפגיעה נשארת לה בלב.

וצר לה וקשה לה

כי את אחותה והיא אוהבת אותך

והיא רוצה יחסים נקיים וטובים איתך?

אז היא בחרה לשתף אותך -

גם אם ברור לה שהאופי של שתיכן שונה

וגם אם היא ניחשה שתחשבי שזה קצת כבד לחזור על משהו שמבחינתך שכחת מזמן

וגם אם זה יחשוף את היותה כזאת שלא שוכחת בקלות.

אבל היא עדיין עשתה את הצעד הזה,

בתקווה שתהיה שיחה טובה ובונה

שכל אחת תיקח אחריות על החלק שלה

שתוכלו לנקות את המוגלה הזאת שנשארה לה איפשהו ביניכן

ושבסופו של דבר זה יקרב ביניכן?

ומצטרפת ל@רקאני שכתבה שאת מהממת. אשרייך על הסקת המסקנות שהסקת, ועל האופי הזורם שלך 🫶🏼, זה דבר ממש יקר בחיים!

שחוזר הניגון, החלטתי לסנן

באמת אבל

אני באופן אישי גם לא קובעת נופש מראש אף פעם אז זה לא מחרבש לי איזו תכנית שאי אפשר לדחות למועד אחר

אני באמת ממליצה להוריד מינון של חדשות. זה ממש בריאות הנפש

זה שתראי ותתעדכני לא אומר שהתחזיןת נכונות וגם אין לנו שליטה על זה. חבל על האנרגיות הנפשיות שאת משקיעה

היום אין מלחמה? אחלה. אז היום נעשה משו

מחר חלילה תהיה? נתאים את עצמנו

( מקווה שהתגובה במקום, שולחת חיבוק בכל אופן❤️)

אני בכללל א בחדשות, כולם מסביב מדברים על זה...בעבודה, בכל מקום.אז אני כל פעם פותחת "וואלה" רק לראות אם מתחיל משהו, קוראת רק כותרת כללית, לא קוראת הכל.מרגישה שרוצה לדעת מה מי מו

אבל שומעת קולות.

לא דיבורים, קולות של מטוסים.

אז הלב מחסיר פעימה, ובלי שאני רוצה אני מעבירה בראש שיש מה שצריך בממד.

ומימי הסגרים בקורונה אני לא דוחה יציאות כמה שאפשר.

וכן, ממשיכה להדחיק ולעצום עיניים בכח, ולהמשיך רגיל.

כי אולי כן, אבל אולי לא

ורק משתדלת לכוון יותר בתפילה, בעיקר באנוכיות שלא יבטלו לי את הנופש

הילדים ממש יתבאסו אם יתבטל 😔

מאחלת לכם שלא יקרה כלום, וזה סתם איומיםוהכל יחזור על מקומו בשלום

ימים האלו זה כבר הפך לשנים אלו...

גם שנה שעברה היה חשש ובסוף טסנו ונהנו.

מקווים לטוב..

תמיד יכולים להיות שיבושים מכל מיני סיבות בלתי צפויות אבל אי אפשר לחיות ככה את החיים....

ובד"כ אני בנאדם זורם, ולא אכפת לי מכלום.אבל עכשיו לקראת חופשת קיץ, מבאס.

מבחינתי חיה את החיים, מתכננת תכניות לעתיד כמו תמיד, מקסימום יתחרבש לי.. ממש לא חיה בתודעת מלחמה מתקרבת... אחד הדברים הכי קשים לחיות איתם זה חוסר וודאות, אני מציעה לך לא להכנס לזה בכלל! כעת היום הכל כרגיל, אז ממשיכים. מה יהיה, לא להתעסק עם זה.

אין מלחמה אלא אם הוכח אחרת במשך כמה ימים (עיין ערך המלחמה שהתחילה ונגמרה באותו יום)

בתקופה כ"כ משוגעת

חוץ מלא להחשף לחדשות

צריך גם לא להתייחס לשמועות שרצות שם

כי אין פרופורציה בין כמות הפעמים שדברו על מלחמה לבין הביצוע

מבחינתי ברור שיהיה, וזה רק עניין של ימים.

יש אומרים אחרי המונדיאל שהוא היום.

אבל בעצם לא משנה לי אם זה יתחיל מחר מחרתיים בשבת או עוד שבוע או עוד חודש.

כן קבענו נופש, אולי הוא יתבטל,

יש משימות לסיים בעבודה, אולי זה יהיה מהבית.

הילדים ממילא בבית בחופש.

קניות וסידורים לשנה הבאה צריכה לעשות, חיכיתי לאחרי ט' באב

מקסימום נעשה עם משלוח.

באמת לא יודעת מה כבר יכול להשתבש בשגרה המשובשת ממילא..

ואם לא יהיה גם טוב,

כאילו אין תרחיש שיגרום לתוכניות להשתנות מהקצה לקצה.

היום לקחתי איתי ציוד נחוץ מהמשרד לצורך עבודה מהבית אם אצטרך לפרק זמן ארוך.

מקסימום כל יום אקח ואחזיר מה כבר יכול להיות..

העיקר שלא יהיו לימודים מרחוק, זאת החרדה העיקרית שלי מהתפתחויות מרעישות שכאלו 😜

ועדיין...כמו כזה לפני לידה, שיש מתח מתי ואיך וכמה, חוסר שקט.ככה מרגישה עכשיו

מצחיקה אני

ממילא המציאות לא צפויה ויכולה להתהפך ברגע , אז אני פשוט חיה את חיי רגיל, קובעת מתכננת הכל רגיל. כשנופתע, נתמודד. לא רואה טעם לעסוק בזה.

עכשו קראתי אתכן ונזכרתי שהדאגה העיקרית שלי ממצב כזה זה שיקפיצו אותו למילואים ואני אשאר להשתגע לבד עם הילדונת 😒

איף.

משיח דחוף.

לואפילו לרגע לא הבנתי מהחדשות שכל רגע עלולה לפרוץ פה מלחמה נוספת...

אני אפילו לא מבינה על סמך מה החשש הגבוה?

טראמפ תוקף אנחנו לא...

איראן תוקפת במכוון לא אותנו

נכון אולי

אבל האולימהזה קיים תמיד מבחינתי לאור השנים האחרונות

לא רואה שום הבדל בין האולי..שלמדנו לחיות לצידו ולומרנשזה במילא לא בשליטתנו ובבחירתנו אז בואו נמשיך בשגרה

לבין האולי כרגע

טראמפ רק לוחץ עליהם להגיע להסכם הוא לא משמיד את הגרעין או משהו כזה

לנו אין המון אינטרס בזה

ולכן מבחינתי אין לי אפילו מחשבה כזאת בראש

נכון ברור שאם יעלה להם והם יתקפו פה הכל יכל להשתנות

אבל בסדר זה נכון תמיד באותה המידה בעיני

קיצר בעיני לחיות בחששות של מה יכל לקרות זה ממש לוקח לנו גם את המעט שגרה שפויה שיש לנו בשנים האחרונות

זה עבודה תודעתית

וגם אמונית לזכור בידיים של מי אנחנו

וזה לא סותר שהחשש הכי מובן שיש וטבעי לחשוש ממה יהיה.. קשה לנו עם חוסר ידיעה ברור...

דווקא כאחת שכן קראה הרבה על

להיפך טראמפ מבין שאין איך לעשות איתם הסכמים וההסכמים איתם לא שווים כלום.

הוא מתכנן לפגוע בהם קשות מאוד מאוד וככל הנראה לצורך העניין ישראל תתערב כי יש לנו יכולות שהוא לא יכול לוותר

עכשיו רק העיתוי לא כ"כ ברור

אולי מחכה לאחרי המונדיאל

אולי מחכה לבחירות האמצע שלו

זה לא יודעים... ימים יגידו

אבל מסכימה איתך שלא לתת לזה לנהל אותנו

אני כבר לא מתרגשת מהאולי הזה

עברנו את זה כמה פעמים ונעבור גם הפעם אם יהיה צורך

מתעסקת בזה כי זה פשוט לא רלוונטי בעיניי כרגע.

תהיה מערכה? נתכוונן עם החיים בהתאם.

חבל מעכשיו להיות סביב זה.

מבחינתי הכל כרגיל

כל הזמן דיבורים על היתכנות של מלחמה

תשימי מבטחך בבורא עולם

ותנסי לסנן כמה שאפשר

תלכי עם המנטרה הזו ,הקדוש ברוך הוא דאג דואג וידאג לי ויעשה הכי נכון עבורי ולא לתת לפחד לנהל

זה כמו שתגידי במצבי לחץ הוא מוריד לי סטירות,

אבל חוץ מזה הוא בעל מהמם.

זו חלק מהדינמיקה של האלימות וצריך לטפל בזה.

משפחתי, לא משפחתי גם הילדים רואים וסופגים את זה,

מישהו צריך לעצור את ההעברה הזאת בתוך המשפחה.

אין מנוס מטיפול, ואם הוא לא מוכן תלכי לפחות את, שתדעי מה האפשרויות שלך ולאן את לוקחת את זה.

תזכרי שאת לא אשמה בכלום!

בהצלחה יקרה!

לשתוק באותו רגע ולסיים את השיחה

ובזמן אחר - נניח בערב, להגיד לו - שומע בעלי? ההתנהגות שלך לא לעניין

אני מצפה ממך להצליח לאסוף את עצמך כשאתה לחוץ ולהתנהל בצורה נורמטיבית. ההתנהגות הזו לא מקובלת עליי ואני לא מתכוונ לקבל אותה.

שאין אפשרות כזאת שמישהו שחייב טיפול ופוגע באחרים מסרב ללכת לטיפול.

תדברי איתו על זה בזמן שהוא רגוע.

מכיר בזה שמשהו ההתנהלות שלו לא תקין?

אני חושבת שזה הצעד הראשון

מה זה 'התפוצצתי עליו'

צעקות?

זה שונה ממה שהוא עושה?

אולי שניכם צריכים ללמוד איך לתקשר אחרת

אין מה לדרוש ממשהו לעשות מה שאת לא מסוגלת

בדרכ אם מישהו אחד מתקשר בצורה רגועה

זה משפיע על השני

אם זה חד צדדי ומתמשך

למרות שצד אחד מתנהל בצורה תקינה

זו בעיה אחרת

בשבילך כאישה.

עוד לפני השאלה איך אתם זוגית.זה שם אותך כל הזמן עומדת על המשמר, בהיכון, חסרת מנוחה במצבי לחץ או משבר, מוכרחה לאסוף את עצמך כשאת בעצמך צריכה משענת חזקה וביטחון.

אני לא חושבת שאת צריכה להכיל את זה.

אבל זה גם לא אומר לפרק את הבית.

זה אומר שבשעת התפרצות כדאי לך לסנן. הכל. פשוט לא להיפגע. להיות בפוקוס על דבר אחד- איך אני מצמצמת מגע ואיך אני שומרת את הכוח שלי לי ולילדים.

מה שהוא אומר זה פשוט פצע פתוח ומדמם.

שכמובן ף הוא *חייב* לטפל בזה או לשלוט בזה

אבל אם הוא מרשה לעצמו להתפרץ קשות, תגני את על עצמך והילדים.

והכי מובן שזה לגמרי קשה לך. בסוף את רוצה שקט בעצמך, ואולי שהוא יעזור בבית עם הילדים,

ובמקום שיעזור ויתמוך, את צריכה להיות חזקה בשביל כולם ועוד לשמוע צרחות וניתוקים.

זה הזוי.

אבל בהינתן שכרגע זה המצב שלך והחלטת לא להתגרש- הדבר החשוב הוא לא להיכנס אצו לפצע או לתהום הזאת. את עכשיו עומדת על האדמה בעוד הוא עמוק בבור. התפקיד שלך זה להיאחז באדמה ששומרת עלייך. להיאחז ביציבות הנפש ולא להיכנס אתו פנימה. זה לא בריא לך ולא מועיל לך.

ואני חושבת שאת צריכה לדבר אתו על מה הוא מפסיד כשהוא בוחר לא לשלוט בכאוס שלו.

הוא מפסיד את הכבוד שלו

הוא מפסיד את היכולת שלך להיות אינטימית אתו

הוא מפסידאת הביטחון של הילדיםשלו

והוא מפסידמול עצמו- באמון שו בעצמו שהוא מסוגל לשלוט בכמנו כאדם בוגר

אני ניחה שכל אחו יהדהדו בלבו.

חיבוק חזק!

אבל אם אתם הולכים חשוב שזה לא יהיהבגישה של- באנו לתקן אותו. אלא לבוא ללמוד איך להתמודד ביחד עם תקופות לחץ.

מנסה לענות....זה לא התפרצויות של זריקת חפצים

זה צעקות ואיבוד שליטה על הפה בעיקר

שזה יכול להיות הכי הכי פוגע

ותמיד אני צריכה להיות אסופה ולשתוק או להיות "השוטר הטוב"

עד שהכל יעבור

וגם אני בתוך הלחץ וגם אני עוברת

אז כמה אפשר להישאר חזקה?

והוא תמיד הכי הכי מסכן והכי קשה לו

מה שטוב זה שאפשר לתקן

אני חושבת שאתם קצת בהיפוך יוצרות

בעיניי גבר/ בעל לצורך העניין כמובן, הוא דמות להישען עליה.

ממליצה ללכת לטיפול כדי לדעת איך להגיע לדינמיקה נכונה עם ליווי נכון. זה נכון שהוא מגיב בצורה מסוימת אבל יש לך אפשרות לשנות את התגובה וההתייחסות להתנהגות שלו ומכאן דברים יכולים להשתנות

אני לא אומרת שתצעקי אחריו בחזרה כי זה כנראה לא יעזור

אבל לדבר באסרטיביות

ככה לא תדבר אלי, לא מקבלת שככה מדברים איתי.

רוצה ששוב נשב יחד לארוחת ערב? תתנצל ותבטיח שתטפל בהתפרצויות שלך.

כנראה שלא.

כי הוא יודע שהחבר לא יקבל את זה.

לרוב גם כשאנחנו ממש כועסים יש לנו שליטה על זה.

אפשר לנסות לדבר על זה בזמן רגוע? לומר למה את מוכנה ולמה לא. (אני מוכנה שתסתגר בחדר או תצא להליכה) אבל שלא תצעק עלי.

אם תצעק אני אפסיק להקשיב ואצא.

לבקש ממנו ללכת לטיפול זוגי ולכוון את המטפל/ת שילך גם לפגישות לבד בהמשך

אין סתם התפרצויות זעם

וברוב המקרים זה בכלל לא קשור אלייך

אלא משהו יותר עמוק שלו עם עצמו

בהצלחה וחיבוק

אבל רק קאסטות מהסופר.וגם זה בקושי...חחח

אבל לפחות היה נבלע איכשהו

בלי כלום.

לא הכי בריא בעולם,

אבל זה מה שאני מצליחה לאכול,

קורנפלקס עם או בלי חלב גם, על הבוקר לפני שמתחיל ההקאות.

פתיתים/אורז- זה מרגיש 'אוכל'. (ולי יש חשק דווקא לפתיתים קרים😂 משהו נדפק שם בהריון)

אבל שמתי לב שזה לא רק מה לאכול זה גם איך. חדר קר ומאורר ומקומות שלא מעלים לך יותר בחילה.

אני למטבח לא נכנסת, אוכלת רק בסלון.

קורנפלקס עם חלב

מלפפון ככה

נשנושים שמנת בצל

עוגיות או עוגות לא יותר מידי שוקולדיות

ענבים

אבל תנסי קודם סודה.

מבינה אותך ממש עם הצורך למשהו בריא.

אני לא מצאץי ממש משהו בשלב הזה.

לפעמים טונה אם סחטתי לגמרי את השמן ושמתי מלא לימון.

הייתי אוכלת עם קרקרים יבשים, ממש הדיקט. לא הקרקר זהב השומני.

הכי מתסכל שלא מתעכל לי פירות וירקות

אולי שייק יתעכל לי אבל אני לא בתפקוד של להכין

לדעתי תשחררי את הבריא ותתמקדי באפשרות לאכול משהו....

לא בריא, אבל זה החליק לי ומילא קצת את הקיבה.

אפשר גם להכין לבד בבית אם יש מי שיעשה את זה

95 בצום,או אחרי סלט?

מה הערכים שלך בדרכ?

בצום היו תקינים אבל התחילו לעלות- 105 וכזה...

העניין הוא שגם אחרי אוכל אני רואה שיש עליה.

אפילו שהיא עדיין בגבול התקין-

אם פעם סלט היה מביא אותי ל80- היום הוא יכול בכיף לעשות לי 95.

יכול להיות ירק ספציפי שמקפיץ סוכר

זה רק סלט?

או בעוד דברים?

מהנסיון שלי כל הריון היו דברים אחרים שהקפיצו את הסוכר,תנסי לעקוב בנפרד אחרי המרכיבים.

במעיין שטוב חזיות הנקה עם ברזלים

רק עם ברזלים עומד טוב

אבל לא הכי נוח....

רק בסייפיש

יש להם תופרת שהופרת חזיחת רגילות להנקה

ואז לבנות עם חזה גדול (כמוני( יש פתרון שנראה טוב ואיכותי

אני לא לובשת עם ברזלים כי זה מכאיב ועושה סימנים

יש להם חזיות הנקה עם פתחים כאלה בצד שיש בפנים בטנה שאת יכולה להוציא או להשאיר

מגיע במידות s,m,l,xl

לי הן היו ממש טובות

יש בי בהחלט הזדהות עם מה שכתבת.

מחזקת אותך למצוא לך טיפול מיטיב❤️

אין לי עצות, חוץ מלפעמים

שאני מרגישה שברגע שאנחנו מרפות ומקבלות את התקופה הזאת בנחת, אז הכל נהיה הרבה יותר קל.

ברוב הזמן זה פחות ככה.. מותר להתלונן באמת זה קשה🫤

כי הכנות שלך נגעה בי

האמת יש פעמים שהרגשתי בדיוק ככה

אבל פחות עם המילה 'הם' מול הילדים.. אלא מול חוסרים וכאבים אחרים בחיים שלי שמקרינים גם לאמהות שלי..

נגיד מרגישה שבגלל שאין לי משפחה ושייכות אז אין לי כח לילדים כי אין לי על מי להשען אף פעם..

וזה שאין לי חברה קרובה אז אין לי את מי לשתף ..ואז פחות סבלנית בבית..

והרגשתי ש-

אני לא שמחה

לי אין כח

אין לי חשק

אני לא חיה

אני בלי אנרגיות

וכו וכו

הבנתי

שלי חסרה שמחה ואנרגיות בחיים.

והבנתי עמוק בבטן שאני לא מוכנה להיות שם יותר. שזאת תהיה החוויית חיים שלי.

כי זה לא קשור אליהם.או למה שחסר לי.

זה קשור אלי.

להתמקמות שלי מול החיים ומה שהם דורשים.

ראיתי את זה בחוש כי לפעמים דוקא שהכל היה רגוע ובסדר..הלב היה כבוי.

וכשהיה אתגר- לפעמים כן הצלחתי להרגי ש חיוניות ושמחה למרות.

ואז כשזיהיתי את זה

אז הבנתי.שאני חייבתת לחזור לחיות.

עם מה שקשה. ועם מה שאין. ועם כל הטוב.

אז את נורמלית

וחיבוקקקק

וממליצה ללכת לטיפול טוב ישעשה סדר ויתן חיבוק ללב

מה עזר לך לחזור לחיות

ואיזה סוג של טיפול אני צריכה לחפש

תודה יקרה

ניסיתי כמה ולא היה לי מקדם

והמלצות נתנו לי על מטפלות מהממות אבל רחוקות..

לי אישית עוזר לכתוב ולעשות עם עצמי כל יום עבודה פנימית.. עם מטרות ויעדים לממש..ותובנות שמגיעה אליהן..

שמה לב איזה מחשבות מחלישות ומכבות אותי..ולומדת לזהות אותן בזמן אמת.. ואיזה נותנות לי כח..ואיזה תדר אני מחפשת ביום יום כדי להיות מי שאני רוצה

לומדת לנתק בין הנתונים בחוץ של מה קרה ומה הילדים עשו ומה חסר לי לבין איך אני מרגישה ומתנהלת.. לומדת שזה לא מחייב שאם משהו קרה לא לפי התכנון או אם חסר לי משהו - אז אני אכבה ואתנהל בעייפות.. לומדת שיכולה לבחור להיות מי שאני אוצה ושזה לא תלוי בבחוץ

מרגישה שזה המון עבודה כל הזמן מחדש

גם לומדת ימימה וזה מאוד עוזר

ופשוט שמחה זה ממכר

ברגע שגיליתי שאפשר לבחור בשמחה באותה המציאות ממש

אז פשוט בא לי מזה עוד

זה כיף להיות שמחה!!! כיף להרגיש כיף לחיות!!

ושווה להתאמץ עבור זה!

יכולה לשלוח לך בפרטי מס' של מטפלת שהמליצו לי עליה ..וכן ממליצה לך לברר על מישהי טובה באזורך.. ופשוט לקבוע..לתת לזה הזדמנות

רגעים של הנאה מהם? נחת?

כי אין רגע דל איתם ואני תמיד בתפקיד

וגם אם אני אחליט על שביתה קטנה של כביסות, נקיונות או בישולים

תהיה הילדה שתמיד חופרת וצריכה מלא צומי, הילד שלא מפסיק לריב ולשגע את כולם, האנרגטית שמכסחת את הבית

לנקות כינים

לקחת לרופא עור

לתקן את המשקפיים

תולעים

סיפורי חברות מדבקות מכתביות מפיות ולכווולם יששש

ועוד שלל הרפתקאות שמעייפות אותי עד תום.

ה"להיות בתפקיד" הזה, עם כל הברכה שבו, ב"ה, יכול גם להיות קשה ומכביד נפשית לפעמים

זה לא אומר שאת לא בסדר אם קשה לך, בעיניי את פשוט נורמלית כי זה הרבה להחזיק באמת לאורך שנים

ועם זאת, יש את התחושה שאת כלואה. מנסיוני תחושה כזו נובעת לפעמים ממצב שכביכול אין לנו בחירה במצב שדוחק אותנו לקיר ומאלץ אותנו להיות בסיטואתיה שאנחנו מרגישים בה לא בנח

אז אני רגע רוצה לשאול - מה היה נותן לך תחושה של חופש כביכול? תתפרעי רגע במחשבה עם עצמך

אולי באמת פיזית נפשית להתרחק רגע ייתן לך מילוי? יום יומיים מחוץ לבית נניח

לא יודעת בני כמה הילדים, אבל אולי לפרק רגע את הריכוזיות בבית ולתת לעצמך את האופציה להתאוורר קצת מאחריות שמקשה עלייך לאורך זמן? להיעזר בילדים, לקנות אוכל, להוריד תלות של הילדים בך ולעודד אותם ליותר עצמאות? פחות לרצות אותם בכל דבר? כמה בעלך מעורב ונוכח?

את ישנה טוב? זה ממש משפיע על תחושות ייאוש מנסיוני

מה שעוזר לי זה לעשות לי 'חופשים' קטנים במהלך היום, נניח מקבלת אותם בצהריים בחזרה מקייטנה, מדברת איתם קצת, שעה, שמה להם לאכול ואז מסתגרת בחדר לרבע שעה/ חצי שעה, תלוי כמה הם מסתדרים. וככה במהלך היום נכנסת לחדר מפעם לפעם, נועלת, מבקשת שלא יפריעו, בה לא תמיד הולך אבל בגדול הם פתאום מתחילים לדבר אחד עם השני במקום רק איתי שזה אחד הדברים שסוחטים אותי ממש, להקשיב לסיפורים הלא נגמרים האלה וכולם רוצים לדבר ביחד...

שלך הוא תיאור מדויק על ילדים

במיוחד בגיל קטן

זה פשוט מאד קשה

במיוחד אם יש כמה קטנים

אני הרגשתי הרבה שנים

אח"כ הם גדלו והצלחתי להנות מהם

וגם ללדת עוד אחד ולגדל אותו בטוב בלי עומס גדול מדי

יש איזשהי פנטזיה על אמהות מהנה

עם כמה ילדים קטנים ועם העומס

אולי יש כאלו שזה עובד אצלם

אבל אם זה לא עובד

זה לא אומר שמשהו לא תקין

כי זה הכי הגיוני שיש

נראה לי העזרה הכי טובה היא עזרה פיזית של מישהו אחר שיטפל לפעמים בילדים ואת תוכלי לנוח/ לבלות

וגם כדאי לתכנן ילודה קדימה

כדי להנות מהאמהות כשהם גדלים

ולא מתכננת ללדת יותר ככל הנראה

זה לגמרי מעל לכוחותיי

לחשוב על הלופ הזה מחדש של טיפול בגוזל… עם גזים, צרחות, לילות לבנים, והלאה

עוד עומס ועייפות ומטלות ודאגות.

אני כבר כמה שנים טובות בתוך זה.

אמאלה זה מתיש.

להתחיל משחרור הכאב

להבין שהמצב בבית עמוס אובייקטיבית

זו לא רק התחושה שלך זו התחושה האמיתית

זה קשה וכואב

וזה יעבור מתישהו אבל יקח זמן

עד אז כדאי לחשוב על צמצום נזקים

אם אפשר יותר עזרה

יותר יציאות ובילויים לעצמך

והכי חשוב

יותר הבנה עצמית

שזה פשוט קשוח מדי

כי הרגשתי בדיוק ככה לפני כמה שנים

עם 4 ילדים בגילאים 0-7

אני זוכרת שהייתי רואה אישה בהריון ודבר ראשון חושבת אמאלהה איזה מסכנה מה מחכה לה 🫣

היתה תקופה של כשנה וחצי שהייתי בבית ולא עבדתי, באמצע פרצה הקורונה ואז בכלל הרגשתי שאני בכלא

לא היה הבדל בין יום ולילה

כל היממות היו ברצף כי ביום תפקדתי עם הגדולים יותר בלילה הקטן היה ער רוב הלילה

בסוף מה שהרים אותי היה לצאת לעבוד מחוץ לבית

זה היה מאוד קשה השינוי הזה אבל הרים אותי ממש. פתאום פגשתי עוד אנשים, טיפלתי בדברים שלא קשורים רק לתפקוד הבית

חיכיתי עוד כמה שנים להריון הבא אבל אני יכולה להגיד לך שככל שהזמן עבר והם גדלו המצב השתפר מאוד

יש לי עדיין ב"ה הרבה עבודה והרבה תפקידים בבית אבל הילדים יותר עצמאיים ולא תלויים בי לכל כוס מים

מה אני רוצה להגיד לך זה שכשהייתי במצב הזה לא הבנתי איך אני אשרוד ככה תמיד

אבל הם גדלים וזה נהיה יותר קל מבחינות מסויימות

ותחשבי מה את יכולה לעשות לעצמך שיעשה לך טוב.

ההכרה במצב היא התחלה מצוינת

כדאי לקבל עזרה.

לדעתי זה באמת לא צריך להיות ככה..

למרות הקושי האובייקטיבי, התחושה שלך היא לא מחויבת המציאות ואפשר אחרת

ממליצה לך בחום לפנות לטיפול

אבל היא עלתה שעות בהדרגה.

זה נשמע בסדר.

תעקבי איך הוא במשך היום.

אם מעל שלושה קילו - אז מצוין, שיישן ותנוחי. ותדעי שזה עלול להשתנות בהמשך🤭

אם מתחת - אז צריך להעיר... (זה מה שהיה לי עם הקטנה שלי - עד שהיה לי תינוק שישן לילה, הייתי צריכה להעיר אותה לאכול כי היא הייתה קטנה מדי וגם לא עלתה טוב במשקל... כבר היה קל יותר אם היא הייתה קמה מעצמה🤭)