וואי מבעס... זה חברות שלא אופייני להן להתנהג ככה? את יודעת על משהו שמעסיק אותן עכשיו שהחברות פתאום ירדה בעיניהן?

באמת קשה להכיר חברות עומק בגיל הזה אני מזדהה עם החוסר. וגם אם גרים רחוק אז עוד יותר זה סיפור להפגש ולשמור על קשר.

אולי ללכת לחוג כלשהו, שיעור, התנדבות? זה מקומות לפגוש אנשים...

זה חברות שחלק מהזמן הן חברות ובחלק השני הן אומרות שהן לא יודעות להיות חברות..

לא יודעת אם יש משהו שמעסיק אותן עד כדי כך,

אבל לפחות בעיניי-

אם אחת מאיתנו עוברת תקופה מורכבת כמו שהייתה לי אז אני כן מצפה לפחות לטיפה של הבנה.

אני לומדת.. ויכולה אולי ליצור שם,

אבל בכללי כבר חיה בתחושה כזאת של אכזבה אז מראש לא מנסה.

מקווה איתך ומאחלת שתזכי לחברות טובות🙏

יכול לשתף שלאחרונה חוויתי עניין דומה מאדם קרוב, ועם אנשים אחרים כנראה הייתי מתקדם. אבל בגלל שהוא יותר מסתם חבר בשבילי, הייתי צריך לבלוע את הכבוד שלי שמעלה ריח צחנה, וללכת עד אליו אחרי מעל חודש של נתק כשהוא מסנן אותי חופשי, בדיעבד התברר שעבר עליו משהו וזה גם מה שחשבתי מהכירות איתו.

ואגב, זאת הפעם השניה שזה קורה.

בפעם הראשונה אחרי שבלעתי את כבודי המסריח כאמור, זכינו יחדיו לסיים כמעט חצי ש"ס, נראה מה נזכה בפעם הזו.

ובאופן כללי, אני חושב שבגילאים בוגרים כבר קשה ליצור חברויות עמוקות באמת, מבין את החוסר שלך. אולי תנתבי את זה להתבודדות עם השם? אולי הוא מנסה לרמוז לך שכרגע הוא רוצה לקרב אותך, ושהוא יהיה המרכז שאותו את רוצה ובוחרת לשתף בהכל.

ועוד דבר חיובי שיכול להיות פה, בעזרת השם שיגיע האחד ותוכלי לשתף אותו בהכל מהכל ללא צורך בחברות כאלו ואחרות, ואז השיתוף לא ישאיר אותך מרוקנת בגלל הרדיפה וכו' אלא ימלא אותך ויהיה הרבה יותר משמעותי מאשר לרדוף אחרי חברה שעושה טובה.

לסיים חצי ש"ס? גם זכות עצומה ובטח מאוד מקרב.

אני מקווה שאיתן לפחות אשתה קפה חח

לפחות עם אחת מהן העלתי את זה (והיא באמת יותר מסתם חברה טובה),

אבל זה מהר מאוד חוזר לאותה נקודה וכאמור לא רק איתה.. בסוף אני תוהה האם הבעיה היא באמת בי?

למרות שאני מאוד משתדלת.

עוד נקודה, האם כעבור על אחת מהן משהו.. זה מבטל את מה שעובר עליי?

כל הזמן עוברים על אנשים דברים ובכללי אני לא בן אדם משתף כ"כ ודווקא בסיטואציה הזאת שעברתי רק חיפשתי את מי לשתף.. ועדיין.

פשוט קשה לי לשחרר מזה, באמל כי אני החברה הזאת שכל הזמן באים לשתף אותה אבל לפעמים גם אני צריכה איזשהו מקום.

לגבי הקשר עם ה',

אני מסכימה.

פשוט לא חושבת שזה סותר...

ועד שהוא יגיע... בנתיים לא רואה אותו באופק.

אבל זה לא מוביל לשום מקום.

הן כן יכולות לספר ולשתף וכו', אבל לא אשמע פעם אחת לשלומי.

ממליץ לחפש חברות במעגלים שנמצאים בהם,

עבודה/לימודים/אזור מגורים.

אבל באיזה תדירות אין התעניינות?

אולי זה קשור לאופי וכדאי חברות שרוצות לשוחח בתדירות הרצויה?

אני לא מחפשת מישהי שכל היום מתקשרת וכו',

כי גם לי אין זמן להיות כל היום בשיחת חברות.

אבל כן להיות שם אחת בשביל השנייה בתקופות קשות.

באמת שכבר לא אכפת לי אם הן שם בכללי או לא, פשוט הייתה סיטואציה שהייתי צריכן אותן מאוד והן לא היו שם בשבילי.

ועכשיו הסיטואציה הזאת כבר עברה ואני נשארתי עם האכזבה.

ליבי איתך,

ממליץ באמת לחפש חברות בלימודים.

אפשר ליצור חברויות חדשות, לי יש חברים טובים מהתואר השני

אולי כדאי להרפות קצת? למה להשקיע בחברות שלא מעוניינות בקשר כמו שאת מעוניינת בו?

אולי כדאי למצוא חברות ממעגל אחר בחיים? אילו מעגלי היכרות יש לך בחיים?

לא תמיד טוב לנסות למשוך מציאות שכבר נגמרה (לדוג', לנסות למשוך את חיי האולפנה אחרי שכבר המשכתי לשירות לאומי, גם אם זה לא בדיוק הולך)

אולי עדיף בכלל למצוא את סיפוק ואת הקשרים העמוקים דווקא בתוך המשפחה? (תכלס אני בהלם על עצמי שאני אומרת את זה, פעם כשהיו אומרים שמשפחה זה לכל החיים וחברות לא, הייתי אומרת נכון אבל באסה שזה ככה. ניתקתי קשר רגשי לחלוטין עם המשפחה שלי. היום, אחרי שחברויות נכזבו והשאירו אותי מצולקת, מצאתי את המשפחה כסביבה הכי אוהבת, הכי אכפתית והכי מתוקה בעולם. נס שהיא תמיד שם).

אז אני יכולה להבין..

אבל אני לא נמצאת בחברה חברתית ואם כבר אולי.עושים לי את מה שאתם מתארים פה ומשחררים את הקשר ממני.

צריך להיות יצירתיים, אמיצים ופתוחים גם לדברים שלא חשבנו עליהם, או שנשמעים לא קשורים..

תנסי לחשוב על כלל המעגלים שלך בחיים, איזה מעגל את יכולה לחזק?

מול עצמי? מול ה'? מול המשפחה המצומצמת? המורחבת? מול הסביבה המקצועית? מול מי שתמיד עולה איתך לאוטובוס ובחיים לא דיברת איתה?..

את מי שלא התאימה לשלבים שאני נמצאת בהם בחיים..

ביום יום שלי לא יוצא לי להכיר אנשים שדומים לי, או בכללי כאלה שבאזור הגילאים שלי..

אז להתחיל ליצור חברויות חדשות בצורה כזה לא כ"כ רלוונטי לי.

מסכימה איתך לגבי מהשפחה, אבל אצלי זה קצת יותר מסובך.

מי אמר שחברים חייבים להיות דומים? (לי הייתה חברה שהייתה ההיפך ממני כמעט בהכל. אני שקטה, היא סוערת. אני שכלית, היא רגשית..)

מי אמר שחברים חייבים להיות באותו גיל? (מכירה חברויות מעניינות שכאלו)

אם גדלתי בסביבה חילונית, באיזשהו שלב החברות משם לא תואמות את הדוסיות שלי היום..

מסכימה מסחינצ האופי וכו'

לא חיות את אורח החיים שלי גם (גמני בעלת תשובה)

אספתי ואני אוספת אותן לאורך כל החיים. מהתיכון, עובר בצבא, עבודות, לימודים..

חברות זה גם דבר שהרבה פעמים הוא זמני. יצא לי לפטר כמה.

מה שמשנה, זה שיש הדדיות מסוימת. ויש חברות לשיחות עמוקות ויש חברות לדברים אחרים. יש הכל מהכל.

בשיחות השקפה לא שיתפתי חברות כי מה הקשר באמת.. בשביל זה יש אנשים מתאימים להתייעצות גם אם הם לא חברים

תמצאי מישהי שתבין את הלב שלך, לא שתהיה דומה לך

❤️

מזדהה ממש עם התחושה הזו.

יש חברויות שנגמרות כשהחיים משתנים.

יש חברויות שאינן הדדיות יותר, וזה כואב וגם פוצע לפעמים... אבל... זה מה שיש.

אולי תפתחי את זה מול מי שבאמת חשובה לך?

(יכולה לספר שקרה לי שפתחתי את זה מול חברה שהרגשתי שלא הגיוני שאני זו שכל הזמן יוזמת שיחות, מפגשים ושיתפתי אותה. והיא לקחה את זה לתשומת ליבה ויש לנו שיחה קבועה כל שישי שאם אני לא מתקשרת, היא זו שתתקשר...)

מחזק

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.

שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.

עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב

נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.

פוליטית יותר מאשר עניינית?

אתן לך דוגמא -

אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.

כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10

(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)

ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר

לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה

במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.

אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).

לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.

יהודית יותר? חגיגות כבר היו שם......למה לחזור על זה? מילא.

שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...

עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח

ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'

מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.

מעניין אם במקומות מסוימים אכן נוצרו מנהגים חדשים לזכר הנרצחים, או שבסופו של דבר רוב הקהילות חזרו למתכונת הרגילה של שמחת תורה.

❣️

תודה