כמו בהתחלה.

אל תראה אותה כמובנת מאליה.

תעריך. תחמיא. תפנק. תפתיע. תתרגש לקראתה. תתעניין בה. תקנא לה קצת. תראה לה שהיא מהממת בעיניך ומרגשת לך את הלב. 

ואם תעשה הפוך אז היא תגיד שאתה אדיש כלפיה

בקיצור מה שלא תעשה לא יהיה טוב

כי המריבה אצלה, בתוך עצמה.

ואין אפשרות להכנס לזוגיות עם בן אדם שמחליט הכל לבד והוא לבדו הוא יודע מה נכון ומה צודק

ויורה את המטרה.

והכל נברא לכבודו.

נשמע ששנכווית ממש מחוויה קשה,
המציאות ממש לא ככה, אם אשה הוא על הספקטרום של נורמלית.
אשה חייבת חיזור, אין פה ויכוח,
מה זה הייאוש הזה?

מצטערת בשבילך.

אבל לא כדאי להשליך. רוב הנשים הן טובות ומיטיבות.

מקווה שתצליח לשחרר את הכעס ולפנות מקום לטוב חדש בחייך. 

עננו ביום קראנו.

אני נותן אמון רק בה'

אל תבטחו בנדיבים.

אני הגעתי לתובנה שאשה מעצם טבעה

היא הרבה עסוקה בנראות, ובאיך להציג את עצמה טוב.

ולכן יש לה יתרון משמעותי בתחום ההצגות.

אני בטוחה שעברת סבל גדול כדי לצאת מנקודת ההנחה הזו.

אבל זה תרתי דסתרי אם אתה בוטח רק בהשם ואומר את זה

השם ברא את האשה, חווה לאדם, שתהיה לו עזר

זה שהנסיון הכואב שלך הוביל אותך למסקנות אחרות ממש לא משליך על כל העם הנשי, עם כל הכאב שבדבר.

מושפע רגשית

רשב"י עבר לגור במערה

שמעתי על נשים שיחתמו שבן הזוג

שהיו איתן ביחד במשך שנים, באוירה טובה

וביחד נעים.

ביום אחד לשלוח אותו לכלא למשך שנים.

בשביל איזו נקמה. או איזו מריבה פנימית.

ולהפריד את הילדים מאביהם

בשביל לחיות על 4000 לחודש.

ומתרצות את עצמן, ומספרות לעצמן סיפור להצדיק את מעשיהן.

לא אחת ולא שתיים.

לשאלתך, אני אכן מסוגל להאמין

שייתכן שעל איזה גלקסיה מרוחקת

חיה אשה ברמה מוסרית וערכית גבוהה

כמו חוה, וכמו האמהות הקדושות.

אך אם את רוצה לגרום לי להרגיש את האמת

המופלאה הזו, ולא רק להאמין בה כאקסיומה שכלית,

אבל עזוב את זה שניה, מניחה את זה בצד אין לי מושג מי אתה, וברור שלך אין מושג מי אני.
בשבילך,
ממש בשבילך, מציעה לך לפתור את המקום הזה מול איש מקצוע,
כי זה מה זה לא ככה.
ברור שגם אני וכל אחת על גבי הפורום יכולה לאפיין פה את העם הגברי על פי נסיונות נוראיים ש"זכינו" לחוות
האם זו האמת?
ממש לא.
אתה מספר לעצמך סיפור בוטה ועצוב כדי להרגיש קצת יותר טוב עם מה שעובר עלייך, ששוב, נשמע נורא ואיום,
אבל זו לא האמת, בפשטות.
שהשם ישפיע עלייך טוב!

תודה על האיכפתיות

מקווה שהיא כנה

יש גבול כמה אני יכולה להיות צינית 

אבל איכשהו יש לי הרגשה שמדובר על תכונות של אישיות נרקסיסטית יותר מאשר נשים.

כי יש גם גברים כאלה...

ומצטרפת לאיחולים של לאחדשה שתמצא מנוח ומרגוע ואחרי שזה יגיע גם אישה שתרצה להיטיב לך ואיתך.

מקוה שהיום אחרי הגירושין האנשים שסביבך רוצים בטובתך, אמן.

אתה לא עונה "חבל לעשות ביטוח לרכב של האשה, היא תפרק את האוטו לגזרים ואז תיקח את כל הפיצוי לעצמה ותברח".

ובפרקטיקה- הודעה באמצע היום, פתק קטן מדיי פעם,
פינוק שהיא אוהבת ולא תפנק את עצמה,
מדיי פעם לצאת מהשגרה,
ליזום דייטים,
לפרגן לה לטפח והרים לעצמה, גם אם זה דורש ממך מאמץ (יציאות עם חברות או אפילו חופשה עם חברות, פעילות גופנית ואתה בזמן הזה על הבית)
להכין לה משהו טעים שהיא אוהבת
על זו הדרך.

אבל, יש חשיבות רבה לכל הטיפים שנכתבו כאן וגם לאלו שלא נכתבו. בוודאי שככל שאתה יותר רואה אותה, יותר שם לב למה היא צריכה, יותר מבין ומרגיש מה משמח אותה, יותר קשוב אליה, אבל קשוב באמת - זה ישפר יותר את הקשר בינכם ויועיל לזוגיות באופן כללי ובטווח ארוך גם לאינטימיות. ככל שיש יותר אינטימיות רגשית - יש גם יותר אינטימיות בכל הרמות.

(כתבתי כאן משהו קצת חריף ומחקתי. לא מחפש להכנס בך. מקווה שהדברים מובנים)

יותר מכל זה, היא צריכה לא להרגיש שיש לך צפיות ממנה, שהיא לא מסוגלת לעמוד בהם. תחושה כזאת מכבה כל הרגשה שיכולה להיוולד משלל המחוות שלך.

ויש לך גם את @נגמרו לי השמות

@עדידפ 

ושום שינוי לא מתחיל בנס אלא בהחלטה, ולפעמים בהחלטה קשה.
 

יותר רע ממה שיש לך, לא יהיה. גם אם תהיה תקופה מאתגרת איתו.

את צריכה לבנות לך בזריזות מערכת שתתמוך בך בתהליך.

אם הוא התחיל לזרוק חפצים, זה יכול להגיע בקלות לאיבוד שליטה חמור יותר.

וחיבוק גדול גדול.

העולם מלא באנשים טובים שירצו לעזור לך, תעזי לבקש. את ראויה.

אם אין לך אוויר, זה הסימן שלך לצאת לנשום.

אח"כ תטפלי בעצמך, כי יש בעיות מהבית שדורשות טיפול שורש, ועד שלא נטפל בהם, נמשיך לזמן לעצמנו את אותן בעיות כדי שנלמד את השיעור.

הצעד הראשון זאת שיחת טלפון. משם תוכלי רק להתקדם.

יתכן שיש מה לתקן, אבל את מוכרחה ליווי!

די לצרה בשעתה-
אל תחשבי כל כך רציתי בית טוב לילדיי,
לעשות עכשיו בחירה קשה ואמיצה זה הבית הכי טוב שיכול להיות!
זורק חפצים, עכשיו עכשיו ממש עכשיו טלפון לארגון בת מלך,
ומשם הכל יתגלגל.
את לביאה וחזקה,
השם איתך,
יש לאן לעלות והמון. שום גורל עדיין לא נחרץ!
חיבוק ענק

שהיתה באותה סיטואציה בדיוק.

אם את לא קמה עכשו ופונה לרשויות- את הכותרת הבאה בעיתון.

כן, זה נשמע קיצוני... אבל קחי בחשבון שאי אפשר לדעת לאן כעס יוביל.

(היא סחבה עוד שנתיים איתו ושמעתי ממנה איך דברים הידרדרו.

עירבתי את הרווחה באיזור שלהם כי לא יכולתי לראות ולשמוע יותר- פחדתי על הילדים.

 תודה לא-ל היא שבוע אחרי הגט והיא מוגנת.)

עם זריקת החפץ.

אולי עוד היה כבר קודם אבל זה בהחלט סימן לא טוב שחייב תמרור אדום.

לפנות למישהו, משפחה/חברה קרובה, קודם כל שלא תהיי לבד בכל זה.

במקביל לפנות לאנשי מקצוע שילוו אותך, למשל ארגון בת מלך או ארגוני נשים אחרות שייתנו לך את כל התמיכה והגב שאת צריכה

את ראויה ויכולה תקבל חיים אחרים וטובים יותר

בהצלחה 

ממנו לבד

אבל גם אל תישארי במצב הזה

נשמע חוויות קשות ומציפות, גם ההוה, שמזכיר את הקשיים מהעבר (וזה בדרך כלל ככה, חוויה שלא נרפא תשחזר את עצמה

בלבושים שונים כדי שנזכה לרפא אותה). ממליצה לך ממש לקבל עזרה ולעשות תהליך אישי שבו תתחילי לרפא את פצעי וכאבי העבר שלך, וגם מתוכו תתחזקי ותוכלי לראות אם יש דרך לתקן את הזוגיות או שנכון לפמות לדרך אחרת.

והכי חשוב, לקבל ולבנות את עצמך מבפנים❤️

במידה והוא מתנהג בצורה אלימה (לא הבנתי מה הכוונה לזרוק חפץ) דבר ראשון תפני לקווי סיוע ותמיכה לנשים שמתמודדות עם אלימות. יש לבת מלך ויש לפורום מיכל סלה.

זו לא עילה לגירושין.

תתחילו להרגע

נראה שמעולם לא הייתם בבית דין.

אין צורך להכניס את האשה לסרטים.

לא מפרקים בית בישראל בגלל זריקת חפץ בכעס.

לא נעים אבל יכול לקרות.

לפי התורה אין פה עילה לגירושין.

וכי בגלל שאדם כעס פעם אחת או שתיים

מה שמעניין זה ש10 אנשים בפורום

ישר מכניסים את האשה למקרה מיכל סלה

ואם בגלל הסטרס שאתם משדרים היא

תגיד מילה או תעשה מעשה

שישאיר את הילדים האלה לגדול ללא אבא

איך כולכם כותבים מילים שיכולים לגרום נזק

לנפשות בכזו קלות וממשיכים לגלול לפוסט

הבא ולתת "המלצות" בלי שום הכשרה

ובלי שום היכרות עם פרטי המקרה

זה מה שמעניין.

ואני כותב בתור אחד שספג חפץ או שנים

וחווה אי שליטה במידת הכעס

אם ניסית לרמוז שאני כותב מתוך פוזיציה

לא יודע מה ניסית לרמוז עם כל הסימני נקודה...

אילו חיי נישואים מאושרים יכולים להיות עם אדם אלים וקפיריזי שלא שולט בעצמו בשעת הכעס?

אם הוא לא מוכן לטפל בעצמו, גם אם הוא לא יפגע באף אחד פיזית, האישה (או הגבר אם הוא הקורבן) והילדים לא יכולים לחיות שנים רבות באווירת פחד וחוסר ידיעה.

ומעולם לא "זכיתי" שבעלי יזרוק על חפץ בשעת כעס.

זה ממש לא התנהגות נורמטיבית 

לא עלי ולא על שום מקום אחר

יש גבול לעצבים ...נשואה מעל 20 שנה

אלא סתם, כמו המשבר כלים בחמתו.

ואם הוא היה זורק חפץ מתוך כעס

זהו הייתם סוגרים את הבסטה?

דיי כולם פה יודעים שהצדק איתי

ורוצים להמשיך להתווכח

מחמאה בשבילי

מתוך כעס

זה היה בעיה גדולה

הייתי עוצרת הכל

שולחת אותו לטיפול ומוודאת שאין מצב בעולם שזה קורה שוב

ברוך ה' בעלי יודע לשלוט בעצמו גם כשהוא כועס

ומעולם לא הביא לידי ביטוי כעס בצורה מכוערת כזו

אני לא מבינה למה אתה חושב שכולם מסכימים איתך

זריקת חפץ זה בהחלט גבול אדום זורח

ויצא לי פה ושם לזרוק חפץ.

לא עליו.

לאוויר העולם.

לשמחתי בעלי הכיל את המקרה וחזרנו לשותפות השמחה שלנו.

אני מסכימה שזריקת חפץ בלבד, אין בה בכדי לסיים נישואים.

(אך לאור שאר הדברים שנכתבו אני כן חושבת שנדרש טיפול)

אדם שזורק חפץ מחוסר שליטה בכעסים שלו, מסוגל כנראה לעשות עוד כמה דברים מתוך עצבים.

מי יודע מה הגבול שלו? בספק אם אפילו הוא עצמו יודע.

"המשבר כלים בחמתו" זה חמור מאוד. זה אדם חסר שליטה, ולא סתם אנשים מהלכים על ביצים ליד אדם כזה. שזה עצמו סוג של אלימות.

אז או שילך לטיפול, או שיבין את ההשלכות של זה.

וזה לא משנה אם זה גבר או אישה.

אישה אלימה זה לא פחות חמור, בפרט כלפי הילדים.

אז מה קורה כשהם מאתגרים אותה? היא צורחת עליהם? מפליקה? מקללת? אומרת מילים קשות?

שליטה בכעסים זה מינימום.

ולזרוק חפץ זה לא סביר.

אבל על זה בלבד, לא רצים להתגרש.

ולזה התכוונתי. 

קודם כל, זה טבעי מאוד — משיכה פיזית (ובפרט לפנים) היא חלק מהקשר, אבל היא רק אחת מהמרכיבים. את מתארת מצב מעניין שבו את מרגישה טוב, נוח, כיף, והוא מושלם בעינייך בכל הפרמטרים האחרים, אבל יש עניין נקודתי — חוסר משיכה לפנים.

אז מה עושים?

1. בודקים אם זה משתנה עם הזמן

הרבה פעמים, כשאדם הופך קרוב, אהוב, מוכר ובטוח — גם הפנים שלו הופכות להיות “הפנים האהובות”. יש תופעה מוכרת שבה כשנבנה חיבור עמוק, משהו בתפיסה החזותית מתרכך ומשתנה.

אנשים מספרים שלאחר תקופה של קשר טוב, האדם שפעם לא משך אותם – הפך פתאום ליפהפה בעיניהם.

2. מפרידים בין לחץ חברתי לאינטואיציה אמיתית

לפעמים אנחנו לא אוהבים איך מישהו נראה לא כי זה מפריע לנו באמת, אלא כי בראש רצות לנו מחשבות כמו:

•“מה יחשבו כשיראו אותנו?”

•“הוא לא נראה כמו ‘הטעם שלי’ הרגיל”

•“האם מגיע לי מישהו שנראה אחרת?”

שאלי את עצמך בכנות: האם באמת הפנים שלו מפריעות לך כשאת איתו — או שזה יותר עניין של תמונה בראש?

אם את לא מתביישת כשהוא מחייך אלייך, ואם את מרגישה טוב בנוכחותו — אולי זה סתם רעש.

3. בודקים מה חשוב יותר: המראה או החוויה?

בסופו של דבר, קשר ארוך טווח בנוי על איכות הקשר, תחושת השותפות, הביטחון, והכיף היומיומי. אם את אומרת שהוא “מושלם מבחינת הכל”, אז את כבר במצב נדיר מאוד.

שווה לשאול את עצמך:

אם לא היו פנים — האם הייתי רוצה להיות איתו לכל החיים?

אם התשובה היא כן, אז הפנים כנראה לא הסיפור האמיתי.

4. אבל חשוב גם לא להתפשר לגמרי

אם את מרגישה דחייה או אי-נוחות פיזית ברמה שאת לא מצליחה להימשך בכלל, זו כבר נורת אזהרה. הקשר לא יכול להחזיק לאורך זמן בלי משיכה כלשהי.

בשורה התחתונה:

תני לעצמך עוד זמן.

אם הוא באמת טוב אלייך ואת שמחה איתו — יש סיכוי לא רע שהלב ילמד לאהוב גם את הפנים, ואולי תגלי שמה שהפריע לך בהתחלה פשוט נמס.

ואם גם אחרי זמן, את עדיין מרגישה שהלב מסרב להתחבר, וזו תחושת בטן קבועה — כדאי להקשיב גם לזה.

אבל אל תמהרי לוותר על מישהו נדיר רק בגלל סטנדרט חזותי שיכול להשתנות לגמרי עם עומק הרגש. 

אם את מרגישה שאת נמשכת אליו, שאינטרקציה קרובה איתו לא תרתיע אותך (נסי לדמיין, ותרגישי מה זה מעורר בך, משיכה או רתיעה)...

אם את לא נרתעת מלהסתכל עליו, אלא רק "לא אוהבת" מלכתחילה את איך שהוא נראה, לדעתי זה בסדר.

באופן כללי הרבה פעמים הטעם שלנו מושפע גם מהרגלים ומתרבות.

ובכ"מ מציאת חן זה חשוב, אבל נראות זה חלק מאוד קטן מהפונקציה הזאת.

שורה תחתונה, אם הוא מתריע אותך - לא רלוונטי.

אם יש מציאת חן ומשיכה כללית והוא לא המראה שחשבת עליו מלכתחילה, בסדר גמור.

מופנה לנשים בעיקר.

אני זוכרת את מה שכתבת לפני תקופה.

לפי מה שאת מתארת- חצית גבול. גבול אדום.

נראה שאת רוצה שבעלך יתגרש ממך כדי "להיענש" על ידו ולנקות מעט את המצפון שלך.

ואני אגיד לך ת'אמת...

גם מעשה כזה לא ירגיע אותך... אלא ידרדר את המצב הנפשי שלך.

קחי את עצמך בידיים וגשי לטיפול/ ייעוץ.

אל תעשי שום דבר נמהר ללא ייעוץ והכוונה.

אני לא חושבת שתקשיבי למה שאני כותבת, אבל שווה לי לנסות.

(אני מכירה לא מעט סיפורים של נשים כמוך, ותדעי שיש דרך להתגבר ולגדול מהסיטואציה- רק כשלוקחים אחריות ומכניסים אשת מקצוע לעניין)

אז זהו שאני לא רוצה לפרק את הבית

אבל נקלעתי למקום שאני לא יודעת איך יוצאים ממנו

אם את בקטגוריה של אנשים רגישים שלוקחים הכל "ללב" יש פורום שלם כדי להתחיל לעשות עם עצמך עבודה רגשית. לבכות לא יועיל לך ולהתגרש בטוח לא כמו שכתבה האישה החכמה שמעליי..

ולגשת לטיפול מחר!

שום עבודה לא שווה את הבית שלך!

לא את הדמעות של הילדים שלך ותלב של בעלך

תעזבי ותפתחי דף חדש. יכול להיות שלא תספרי לבעלך וזה לא סוף העולם. אבל להמשיך לעבוד עם ההוא שאין לו בעיה ללכת עם אשת איש - זה הדבר החמור!!!

בהנחה ואת בחרטה עמוקה כמו שנשמע תעצרי הכל מיד.

תחתכי את הקשר בכל צורה שהיא.

כולל לעזוב את העבודה

בשלב השני והמיידי לפנות לטיפול ועזרה

כנראה גם הקשר הזה הגיע מחוסר שהיה לך ואת צריכה למלא אותו עם בעלך, זה דורש עבודה 

לגמרי לחתוך כמה שיותר מהר את הקשר כולל לעזוב את העבודה

הבית שלך חשוב יותר מכל עבודה!!!

ודברים כאלה אם לא חותכים בקאט אחד נורא קשה להפסיק

עורכת עכשיו כי זה נשמע שבאתי להטיף לך אבל זאת לא הכוונה.

אני באמת חושבת שזה מה שחסר לך פה. את צריכה להחליט מה את רוצה ומה את עושה, לא הניסיונות ולא ההוא מהעבודה וגם לא בעלך.
 

כשתחליטי מה את רוצה את כנראה תדעי מה לעשות כדי לממש את זה.

תסתכלי רחוק איפה את רוצה את החיים שלך, ועל מי את משפיעה בדרך

אבל עברת גבול "לא תקרבו לגלות ערווה", שאם לא תתפסי אותו עכשיו תעברי כבר על איסורי כרת וסקילה.
 

אם את לא רוצה שהחיים שלך יתפרקו, 

את בשלב שאת צריכה כאן ועכשיו בלי רחמים עצמיים ובלי להסתבך, להתפטר סופית ולנתק כל קשר מהגרוש ההוא מטוב ועד רע.

פשוטות.

ולעבוד על הרצון.

אין מנוס מעבודה קשה.

צורך זה מושג חמקמק, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים להעריך מי צריך כמה.

אולי יש ילד הייטקיסט עם ילד אחד, וילד אחד עובד סוציאלי עם 8 ילדים.

אבל מי יודע, אולי דווקא ההיטקיסט יצטרך מאות אלפי שקלים כדי לטפל במחלה קשה ח"ו לא עלינו, וזו אולי דוגמה קיצונית אבל בחיים כמו בחיים יכולים להיות איספור סיפורים.

לכן הכי טוב בשביל לא לפגוע, לא לגרום לטינה, מריבות, כעסים, מרמור... לתת לכולם את אותו הדבר.

ועם זאת, אצלי יש סייג קטן:

אני מקבל מביטוח לאומי אלפי שקלים בכל חודש, בתור קצבת נכות לילד עם אוטיזם.

בגלל שזה כסף שהתקבל מהמדינה ספציפית עבורו, והוא עובר דרכי רק כי החוק לא מאפשר למדינה לשלם ישירות לקטין, אז בצוואה כתבתי שהכסף הזה יעבור ישירות אליו ולא יהיה חלק מההון שיתחלק שווה בשווה בין האחים.

חריג נוסף שחשבתי עליו ממש עכשיו תוך כדי הכתיבה:

אם יהיה ילד שיצטרך הרבה כסף לא בגלל בחירה שהוא בחר בחייו (כמו מקצוע או מקום מגורים או מספר ילדים) אלא בגלל משהו שלא בשליטתו, למשל ילד שלא מסוגל לפרנס את עצמו מסיבות רפואיות או אוטיזם וכו' והוא יהיה תלוי כל חייו ברווחה, או שהוא בעצמו אבא לילד מאוד חולה ולכן לא יכול לעבוד אלא רק לדאוג ולטפל בילדו החולה וכיוצ"ב, אז אני כן בעד לתת לו יותר מאשר למי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו.

אבל אני מדגיש שזה רק במצב שמדובר בהכרח, לא כאשר בגלל בחירות שהוא בחר הוא צריך יותר כסף.

מחולקת הכל לבן הזוג ואחר כך כל ילד רבע.

במהלך החיים, לדעתי כמעט בלתי אפשרי לחלק שווה בשווה.

דוגמא להמחשה, הלוואי והיתה רלוונטית- אם החלטתי לעזור לכל ילד בקניית דירה עם חצי מיליון ש''ח (הלוואי אמן!)- הגדול יקבל סכום שמספיק להון עצמי, בעוד שהקטן, באמצעות אותו סכום, יוכל כנראה לקנות רק עשירית דירה.

אז למה זה נחשב שווה בשווה?

דוגמא חלופית-

כשהגדול למד לתואר, ההורים היו מטופלים בילדים נוספים, ולא יכלו לממן לו את הלימודים. כשהקטן לומד כבר יש להם מאיפה. האם 'אסור' להם לממן את הקטן בשם השוויון??

ואחד האמצעים בכלל לא רוצה ללמוד, ומבקש את הסכום בשביל לטייל בחו''ל. האם הם 'מחוייבים' לתת לו?

אני בעד שכשההורים עוד בחיים, יתנו לכל ילד על פי יכולתיהם, צרכיו, והעקרונות שהם רוצים להנחיל (למשל, בדוגמא למעלה, הנחתי שאלה הורים הרואים יותר ערך בלימודים אקדמיים מאשר בטיולים).

אני גם חושבת שבירושה שווה בשווה

ובמהלך החיים לעזור לכל הילדים, כל אחד מה שהוא צריך.

יש חלק שיותר זקוקים לעזרה כלכלית,

ויש כאלה שתשומת לב מספיקה להם כדי לתת את הערך והתחושה שאוהבים אותם אותו דבר.

בתור האחות שפחות זקוקה לעזרה כלכלית ב"ה אני ממש שמחה שההורים שלי עוזרים לאחים שלי יותר,

ועדיין נותנים לי את התחושה שאוהבים אותי בדיוק אותו דבר.