הוא רק בכיתה ב' יש לו עוד עשור במערכת החינוך.
אם זה המצב אז צריך לבדוק מה היקף התופעה ומה האלטרנטיבות.
אם מדובר במורים מקצועיים אז לדבר על המחנך, עם זו הגישה של המחנך אבל יש אנשי צוות אחרים אז לחשוב על מעבר כיתה/ לבקש שיבוץ טוב לשנה הבאה.
אם גם זה לא עוזר אז לדבר עם מנהל/ יועצת
ואם זה משהו שאין לו בכלל אלטרנטיבה בבית ספר הזה, אז להעביר אותו ביה"ס.
אם מדובר בצוות טוב ואוהב לפעמים הם כן מוכנים לשנות גישה אבל זה דורש מעורבות של ההורה והצעה לאלטרנטיבות כל הזמן.
למשל הייתי מדברת עם המחנך על עניין העונש הכיתתי, ומסבירה שאת מאוד מבינה שאי אפשר לעבור לסדר היום על ההתנהגות שלהם, רק את תוהה האם יש דרך נוספת להעביר את המסר, דרך אפקטיבית יותר שלא תגרום להם להתבאס מהחברים לבית ספר.
יש ילדים שלא יקחו את זה קשה, יתבאסו יום אחד מאיזה עונש כיתתי, ויש ילדים שעוד דבר ועוד דבר ועוד דבר, טו מאצ בשבילם.
ילד צריך לחוש שבית ספר היא מרחב מוגן עבורו, ולא תוקפני כלפיו.
והדרך לעשות את זה עוברת בין מורים מביני עניין ומשתפי פעולה, לבין הורים מעורבים.
למשל אפשר להציע במקום עונש כיתתי, קודם כל לעשות להם שיעור חברה ולהסביר מה לא בסדר בהתנהגות שלהם. כנראה שזה לא צריך לקחת הרבה זמן עד שהילדים יבינו שלא עושים את זה.
אח"כ בשביל תיקון אפשר שכל קבוצת ילדים שהרביצה מביאה פתקי סליחה עם ממתק קטן לקבוצה השניה,
או מכינים שלט גדול כיתתי עם איזה משפט שמדבר על ואהבת לרעך כמוך.
לא צריך לקרוא לזה עונש. אפשר לקרוא לזה לימוד דרך ארץ. לעשות את זה חוויתי בקטע טוב דווקא.
לגבי המורה שצועקת שלא הכין ש"ב, אולי היא רק מקריאה שמות מי הכין ומי לא,
והוא חווה את זה כצועקת, זה לא משנה. הוא בחוויה שלו נמצא בסיטואציה קשה.
הייתי מבקשת ממנה לא להקריא בקול מול כל הכיתה. מסבירה לה שזה מבייש אותו.
כמובן קודם משבחת על האכפתיות שלה וברור שהיא עושה זאת מתוך טובת הילדים וכו וכו.
כולם אוהבים שרואים את הכוונה הטובה שלהם לפני שמעבירים ביקורת על האופן בו הם מתנהלים.
תציעי אלטרנטיבות: לכתוב פתק, למלא במשוב, לסמן על גבי חוברת הלימוד סימן מוסכם.
כל דבר שלא יעליב את הילד, אבל יעזור לכם לעקוב אחרי ההתקדמות שלו תנסי בשיחה לא להגיע לעימות איזה פתרון עדיף, אלא להוביל אותה בדרך של שיתוף פעולה, להעדיף את הדרך שלך. תגידי לה שאת רואה על הילד איך כשמדרבנים אותו בטוב זה עוזר לו אבל כשמעירים לו זה מכבה אותו והוא מתקשה לשתף פעולה וחבל.
זה דורש הרבה תמרון אבל זה חשוב ממש לדעתי.
אגב אצלנו בתלמוד תורה של הילד, ה"עונש" הנפוץ הוא מכתב הביתה וזימון הורים לשיחה. בהתחלה זה היה נראה לי מוגזם על כל שטות לקרוא לנו, אבל עם הזמן שמתי לב שזה פשוט מגלגל את האחריות החינוכית אלינו וזה ממש טוב ונכון.
הורה שחושב למשל שעונש טוב לילד שלו, שלא יצא לשחק עם חברים אחר"צ יעשה את זה, והורה כמוני שחושב ששיחה עם הילד, ניתוח הסיטואציה, העלאת אלטרנטיבה ותיקון הנזק אפקטיביים הרבה יותר, יכול לבחור בדרך הזאת.
וגם על כל נזק פיזי שנגרם, ישר ההורים משלמים. כל פעם 5 שקל, שני שקל, סכומים סמליים כאלו אבל זה מעביר את המסר היטב גם להורים וגם לתלמידים ובלי חוויה שלילית לילד עצמו, כל הריצות/ דחיפות/ מדחרי כדור שלא במגרש פוסקים ממש בהתחלה.
אגב הייתה פעם מורה לבת שלי שעל כל אי הכנת ש"ב רצתה פתק אישור מההורים. באותה תקופה לא היה נכון ללחוץ עליה להכין ש"ב, התייעצתי עם המחנכת שלה מתוך כבוד למסגרת, ופשוט ציידתי אותה מראש בערימת פתקים.
ככה הילדה הייתה רגועה שיש לה הגנה עוד לפני "המתקפה" של המורה (שלא הייתה שום מתקפה ככה הילדה שלי חוותה את זה)
אגב נוסף, הרגישות הזאת גם אופיינית לילדי קשב.
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)