מאז שאני מכירה את עצמי אני ביקורתית כלפי אמונות, מוסכמויות חברתיות, דעות, (לא נעים להגיד אבל גם אנשים) וכד'.
בעלי ההפך ממני במובן הזה. מאוד 'פשוט' בדעות שלו. לא מעניין אותו התפלספויות, מאוד מאמין בממסד ואנשים. מאמין 'במה שצריך'
ואני מתוסבכתתתת
כל דבר אצלי אישו
כל סיפור שאני שומעת כמו פגיעות מיניות, אי צדק, חוסר שוויון וכל דבר כזה מרתיח אותי ואני מרגישה שאני צריכה לעשות וליזום משהו בנושא. זה יכול להטריד אותי ממש.
הוא לא מבין מה בוער לי
ובאמת, הלוואי שהייתי כמוהו. הרבה יותר פשוט וקל.
אגב חשוב לי לציין שהוא מאזן אותי בדיוק מהסיבה שהוא מקליל דברים. אבל כשאני לא מצליחה לקבל ממה שהוא אומר ואני לא מסכימה עם מה שהוא אומר, זה קשה לי ממש. אני מרגישה ש'אין לי גיבוי' להרגיש או לחשוב את מה שאני מרגישה.
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...