אני כותבת כאן מתוך סערה פנימית שכבר תקופה לא נותנת לי מנוחה, ומרגישה שזה המקום היחיד שבו אני יכולה לפרוק בצורה פתוחה.
אני נשואה, אמא לארבעה ילדים, אישה דתייה שמשתדלת לשמור על צניעות – גם בלבוש, גם באורח החיים.
יש לי אחות תאומה – מבחינה חיצונית אנחנו מאוד דומות, אבל באורח החיים – ממש לא. היא מאוד מטופחת, משקיעה בעצמה המון, מתלבשת באופן חושפני מאוד, ולצערי גם לא רגילה לשמוע ביקורת. כל ניסיון עד היום להעיר לה בעדינות – גם ממני וגם מההורים – נתקל בהתפרצות ובצעקות. אנחנו פשוט פוחדים להעיר לה.
אני מרגישה מאוד לא נינוחה ליד בעלי כשהיא נמצאת – במיוחד לאור ההבדלים בינינו.
אני צנועה, פשוטה יותר במראה, ובשנים האחרונות, אחרי טיפול רפואי שעברתי, הגוף שלי השתנה לרעה.
זה לא נושא שעלה בינינו, אבל מתוך ההתנהלות בינינו אני מרגישה שזה מפריע לו לו.
היו גם שני מקרים שעד היום מטרידים אותי:
פעם אחת, בערך שנה אחרי שהתחתנו, באנו לשבת אצל ההורים. היא בדיוק יצאה מהמקלחת כשהיינו שם, והסתובבה בבית רק עם מגבת – עד שהכביסה שלה הייתה מוכנה. בעלי פשוט נכנס לחדר ונסגר שם מרוב מבוכה.
מקרה נוסף היה כשבדיוק נולד לנו הקטן. באנו שוב לשבת אצל ההורים, והיא חיכתה שחברים יבואו לקחת אותה לים, ובינתיים הסתובבה בבית עם בגד ים מאוד חושפני – מסוג שכמעט לא רואים אפילו אצל נשים חילוניות.
היא ידעה שאנחנו אמורים להגיע, ובכל זאת – כשנכנסנו, בעלי מיד לקח את הילדים ויצא איתם מהבית.
הוא לא אמר לי מילה, אבל אני יודעת שהוא משתדל מאוד לשמור על העיניים – וזה דווקא חיזק בי את התחושה שהוא עושה מאמץ אמיתי, ולא חס וחלילה מחפש משהו. ובכל זאת – אני נשארת לבד עם כל הרגשות.
ועם כל זה – חשוב לי לומר: במרבית הזמן אנחנו בקשר טוב. בשבתות אצל ההורים מדברים, צוחקים, משחקים עם הילדים. יש אהבה במשפחה.
אבל יש משהו שמכרסם בי מבפנים.
עכשיו, אחותי – שלא מספיק שהיא מתלבשת באופן חושפני ומטופחת מאוד – מתכננת לעבור ניתוח קוסמטי.
שמעתי על זה מאמא שלי, וברגע שהיא אמרה את זה – הרגשתי כאילו מישהו נעץ לי סכין בלב.
זה היה הקש ששבר אותי.
כי היא נראית כמוני – אבל הופכת לגרסה "משודרגת": מטופחת יותר, מושכת יותר, חיצונית יותר. ואני מהצד – מרגישה שקופה ליד זה.
מה בעלי חושב כשהוא רואה אותה?
הרי אם היא נראית כמעט כמוני – רק בגרסה יפה יותר – איך אפשר שהוא לא נמשך אליה??
אני לא מאשימה אותו, ואני גם לא בטוחה שהוא אי פעם חשב עליה באופן לא ראוי.
אבל אני מרגישה קטנה לידה. לא יפה כמוה. לא מושכת כמוה.
וזה כואב.
אני לא רוצה להרגיש כך – זה אוכל אותי מבפנים. זה מכניס אותי למקום של פחד, של השוואות, של קנאה שאני לא רוצה בה.
אני אוהבת את בעלי, אוהבת את אחותי – אבל אני פשוט אובדת עצות מול כל התחושות האלה.
מישהי כאן חוותה משהו דומה? יש דרך להתמודד עם זה בלי לשקוע?
איך מתמודדים בלי לפגוע באף אחד, ובלי לאבד את הביטחון?
תודה רבה לכל מי שקוראת עד הסוף. ממש.
