גם היא אחראית על הפרנסה,

וגם הוא אחראי שיהיה אוכל טעים לארוחת צהריים וריצפה נקייה.

האם זה אומר ששניהם בפועל צריכים לעשות את כל המטלות? בוודאי שלא.

אבל ברגע שמבינים שהאחריות היא של שניהם, ובעצם רק נותר למצוא חלוקה הגיונית שתואמת את המציאות (למשל אם האשה בחופשת לידה אז היא לא תלך לעבוד תוך כדי), כל השיח משתנה.

דבר נוסף:

חופשת לידה ואבטלה הם שני מצבים לגמרי שונים.

אשה בחופשת לידה אמורה לטפל בתינוק בן 0, וזאת משימה של 24/7. אני לא חושב שאפשרי לטפל בכל מטלות הבית כשיש תינוק קטן שתלוי בך לחלוטין. 

לעומת זאת באבטלה היא כן אמורה להיות עם יותר זמן פנוי, מה שממילא אמור להיות מתורגם ליותר מטלות בבית בזמן שהגבר עובד.

אבל מרגע שהגבר חזר הביתה מהעבודה, הוא לא אמור להיות שייח שיושב על הספה וגולל בטיקטוק בזמן שאשתו מפרפרת עם ארוחות ערב, מקלחות, הרדמות, כביסה...

איזון, הקשבה והתחשבות - הם המפתח להצלחה.

החלוקה/ אופן הטיפול בבית

משתנה בהתאם לזוג ולצורך.

( בראייה ככה מהצד)

אישה בחל"ד רחוקה מלהיות פנויה לתחזוקה מלאה של הבית.  היא רוב סביב התינוק החדש.  

ותחזוקת בית יכולה להתפרש להרבה כיוונים - קניות שבועיות, השלמות קטנות לדברים שאזלו, בישולים, אפייה, ניקיונות  

תינוק שזוחל מאלץ לשמור על רצפה יותר נקייה לעומת בית ללא תינוק.  

ובמקום אחר התעניינת על פסיכולוג לגבר - אפשר להבין שהבעיה היא יותר מאשר תחזוקת הבית 

זה בנושא אחר.

כמובן שבסוף בנישואין הכל קשור לכל..  אבל זה ממש נושא אחר

העבודות בבית משותפות

אולי עם הזמן אחד יעשה יותר ניקיון והשניה יותר כביסה או הפוך אבל סהכ מתחלקים שניהם במטלות הבית, וב"ה לא חסרות מטלות.

צריך לומר שחופשת לידה היא דווקא סיטואציה שונה כי סביר שהאישה תנוח ככל שאפשר

אני יכול לומר על עצמי שאם הייתי יותר בבית, מסיבה של חוסר עבודה למשל, אני מניח שהייתי משתדל לעשות יותר עבודות בית כדי להקל עליה בהנחה והיא עובדת 

כך או כך בשיח טוב ונעים בין בני הזוג אפשר וצריך למנוע ויכוחים או אי הסכמות בנושא. 

וכאן נכנס עניין התקשורת בינהם 

ואת זה את יודעת לענות אם יש או אין

אבל טבעי (ולרוב הזוגות גם נכון) שאם האישה לא עובדת

תוכל להשקיע יותר במטלות הבית.

לא עובדת הכוונה שהיא לבד בבית

כי להיות עם תינוק/ילדים בבית זה כן לעבוד. לעבוד בגידול ילדים.

כן מאמינה שהאחריות על הפרנסה צריכה להיות על הכתפיים של הגבר( אישה לא בנויה להרגשה של כזה עול)

והעול של בית וילדים על האישה (גבר נולד עם תכונות שזה פחות טבעי לו)

זה בגדול

( ואני עובדת במשרה מליאה ואם זה קשור מרוויחה הרבה יותר)

ואחרי שיוצאים מהנקודת הנחה הזאת והזוגיות היא תקינה שתי הצדדים אמורים לרצות לעזור אחד לשני

אם אחד עבד עד מאוחר והלך לשיעור תורה ואני הייתי בבית בערב אני לא אשאיר לו כלים כדי שיעזור

ואם אישה בתקופה עמוסה עם ילדים קטנים ולא מצליחה לעזור בפרנסה תקופה גם בסדר

שהזוגיות תקינה רוצים שיהיה טוב אחד לשני ופחות מחפשים להתחשבן

ועכשיו יאלה להרוג אותי שאמרתי דיעות לא פופולריות...

מה"התחשבנות" או ה"פינקסנות" אבל בסוף שורה תחתונה אני מתפחלצת בתוכי כשאני מסדרת ומנקה והוא יושב.. נכון הוא לא תמיד יושב וגולל בפייסבוק, הרבה פעמים מתעסק בעבודה, או סתם פתאום חבר מתקשר, או פתאום נזכר באלף ואחד דברים אחרים שצריך לעשות.

בסוף אני מחפשת שותפות בעניין הזה למרות שאני בתכלס כרגע בבית והוא עובד.

לא מצליחה לעשות את המטלות השנואות (על שנינו) בשמחה.

מרגישה באיזה שהוא מקום שיפחה וקורבנית ומאוד לא אוהבת את התחושות שזה מוציא ממני.

לא רוצה להיות במקום הזה.

מנסה להבין האם זה משהו שאני צריכה עבודה עליו או שיש פה איך שהוא שיח זוגי שיכול לקדם אותנו.

כן דיברנו על הנושא והוא הציע להעזר בתשלום וזה לא מספק אותי. לא יודעת אפילו למה.

סליחה על הבלגן 

את מצפה שהוא יתקשר להזכיר לך לעבוד בבית כי הוא עובד בעבודה?

נכון שלא...😊

אז תני לו קצת לנוח בבית ותדברי איתו על הציפייה לעזרה כששתיכם יושבים

גם אני מתעצבנת על סיטואציות כאלה לפעמים

ואז נזכרת שכשהוא קם ב5 לתפילה ושיעור תורה אני עדיין ישנה

אז אין באמת שיוון ...

אם יש מטלות באמת שנואות - כדאי להוציא אותן למיקור חוץ או לקנות מכשיר עזר (מדיח, שואב שוטף). לא באנו לעולם כדי לעשות מטלות שנואות.

אם זה באופן כללי חוסר חשק למטלות הבית האינסופיות - אולי לחפש דרכים להתייעל או לחילופין לחפף.

אם את לא עובדת, אולי חסרה לך חברה? ובכלל הנאה בחיים, תחושת סיפוק, תחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר ועוד.

לגבי זה שהוא יושב,

תראי בעיניי אם אישה בבית (ובלי תינוק / ילד), אז כן, היא יכולה לעשות את מטלות הבית בשעות הבוקר, ובערב לשבת יחד עם בעלה לכוס קפה, או סתם לרבוץ על הספה כמותו. אבל כנראה יש סיבה נוספת למה זה לא קורה, ונראה לי כדאי לברר מה באמת עומד שם מאחורה.

אם מדובר על מטלה ספציפית שנואה, שאין איך להוציא אותה - אפשר לשבת לשיחה ולומר לו באופן גלוי שאת ממש שונאת את המטלה הזו, ואם פעם בשבוע תשבו יחד על המשימה השנואה זה יקל מעליך מאוד. (רק שהוא הציע להעזר בתשלום, וזה נשמע לי מושלם מצידו)

אם מדובר על מטלה שנעשית דווקא בזמן הזה, כמו למשל להכין ארוחת ערב - לגמרי לגיטימי לבקש להכין יחד.

אני כן מסתייגת שיש עוד משתנים כנראה שמשפיעים,

לדוגמא סטודנטית שלומדת במהלך היום, או כמו שכתבו לפניי חל"ד, או הריון שדורש מעקבים צפופים.

אני בהריונות ישנה המון. אבל זה באמת צורך של הגוף ולא פינוק של זמן מנוחה... אז גם כשלא עבדתי וישנתי בבקרים, זה היה בשביל התפקוד המינימלי, וכמובן שלא יכולתי לעשות לבד את מטלות הבית.

קודם כל מתחברת לתגובה של @יראת גאולה.

אם את בבית ואין לך חברה, וכל היום סביב המטלות, זה יכול לשעמם ולחרפן. אני, כדי להיות פרקטית בבית, צריכה שהזמן של המטלות יהיה תחום ולא יתפרס לי על פני כל היום. אז כשהייתי בבית, למרבה הפרדוקס, הוא היה מסודר פחות במהלך היום. זה הרגיש לי חסר טעם לרדוף כל היום אחרי הבלאגן והרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות.

כשגדשה הסאה, כבר יצאתי מהבית לעבוד ורווח לכולם

לגבי זה שמפריע לך שהוא יושב ותחושת שותפות - האם את מרגישה שאתם שותפים בדברים אחרים?

הזוגיות שלכם במקום שהיית רוצה שהיא תהיה בו? את לא חייבת לענות כמובן

אבל בגדול, לדעתי, כשאישה לא מקבלת את הצרכים הרגשיים שלה מבעלה, היא תובעת אותם בדרך של "שתלטנות" בתחומים אחרים חיצוניים יותר. 

זה לא מספק אותך כי אם יש עכשיו כילים בכיור אז נביא עוזרת והיא תשטוף אותם? או תפעיל מכונת כביסה כי יש מלא בגדים מלוכלכים?

את מחפשת שותף לא מישהו שישב על הספה כשאת מארגנת את הבית אחרי א. ערב.

עוזרת יכולה בהחלט לעזור אם קשה לך ואת לא מספיקה לנקות ממש את הבית. אבל לתחזוקה שוטפת אם שניכם בבית שניכם צריכים להיות שותפים פעילים.

בעיה כ"כ מוכרת שאני התמודדתי איתה ועדיין מתמודדת.

אני פשוט אומרת "תפעיל בבקשה מכונה" "תכניס כלים למדיח" "תנקה את שולחן האוכל" "תקפל כביסה" אין ברירה זאת הדרך היחידה שמצאתי ..

שותפות כמו באידיאל הקיבוצי (שבקיבוצים כמובן קרס, חברה לא יכולה להתנהל כך, בית כן) כל אחד תורם לשותפות את מה שביכולתו וכחותיו לתרום ומקבל את צרכיו ככל שהשותפות יכולה לתת אותה. אגב, זה נכון לא רק על בני הזוג, אלא גם כלפי שאר בני הבית. גם ילדים שגרים בבית יכולים וצריכים להשתתף במטלות בצורה שמתאימה לכחותיהם ויכולותיהם בגיל וברמה.

אחרי שאמרנו את זה - בתוך השותפות יש סוגי מטלות שיותר מתאימים באופן טבעי לבעל ויש שמותאמים יותר לאשה ככלל ויש שיותר מתאימים לפלוני ולאלמוני. כמובן צריך להתחשב בנסיבות הספציפיות.

המציאויות שהוזכרו בסוגריים - אינן אחידות בכלל. 'חופשת לידה' זו הגדרה מטעה, זה הכל חוץ מחופשה. בשבועות הראשונים אחרי הלידה (בדגש ככלל על ששת השבועות הראשונים, אבל כמובן צריך גמישות לפי הכחות) - אישה לא אמורה לעשות מטלות בכלל חוץ מהטיפול הישיר בתינוק וההתאוששות מהלידה.

כשחיו בחמולות זה היה פשוט - שאר נשות החמולה גיבו. בימינו אין ברירה, אי אפשר שהבעל לא ילך בכלל לעבודה או לימודים שישה שבועות, אז האשה נאלצת אולי לעשות קצת יותר מ0 עגול, אבל בוודאי לא יותר ממה שעושה כשהיא עובדת בחוץ, את מה שהבעל עושה כל שאר הזמן - פשוט שזה המינימום שהוא צריך לעשות ואם יש קושי, להתאמץ להשיג עזרה מהמשפחה או בתשלום.

במציאות שהאשה מובטלת (או הבעל) וכל עול הפרנסה על הבעל (או האשה), פשוט שבאופן כללי מי שבבית אמור(ה) לקחת על עצמו(/ה) יותר ממטלות הבית, בדומה לעקרת בית מאידיאל - שחלק מה'הסכם', גם אם הוא לא רשמי אמור להיות שהחלק שלה בשותפות הוא מטלות הבית.

אמנם צריך זהירות:

ראשית אם המובטל/ת עוסק באופן פעיל בחיפוש עבודה, בירורים, שליחת קו"ח, ראיונות וכו' - הרבה פעמים זה אמנם שקוף, אבל זה לא פחות מאמץ מלעבוד.

שנית - מובטל/ת (בשונה מעקרת בית מאידיאל*) עלול להרגיש פיחות ערך עצמי שלפעמים גם מוביל לדיכאון. חשוב שגם בתקופה כזאת יהיה עם מה 'להרים את הראש' מהרוטינה של כביסה-כלים-החלפת חיתול. שותפות של הבעל (כנ"ל או האשה) ואפילו שדר אמיתי שרואה את המאמצים, יכולה לעזור מאוד לשמור על שפיות.

*גם עקרת בית מאידיאל, ראוי מאוד לענ"ד. עדיין חשוב להיות 'עם יד על הדופק', שאינה טובעת ברוטינה של מטלות הבית ונכנסת לסוג של דיכאון. כלל אצבע - אם אינה נראת חיונית, מתפקדת ושמחה, כדאי לעשות חושבים.

אם מישהו מזהה אשמח לעדכון בפרטי.

בעלי עובד בשעות הצהרים ערב לילה, ואני בזמן הזה עם הילדים והבית לבד.

ואני בבית כי הארכתי חופשת לידה כרגע. 

עכשיו שהוספת פרטים, לדעתי זה שאת המון זמן בבית לבד מאוד משפיע בנוסף

כדאי לחשוב אם זה שווה את זה,או אם יש לך אפשרות ליציאות בבקרים עם התינוק

אני חושבת שבזמן שאת עם הילדים - את עובדת בעבודה קשה ומאומצת. (ובבוקר את עם תינוק?)

לא הגיוני לומר שאת לא עובדת, והבעל כן עובד, ולכן מטלות הבית צריכות להיות עלייך. אלא את עובדת בזמן שהוא בעבודה, ושניכם צריכים לנוח כשמתאפשר.

ולמטלות הבית צריך למצוא פתרון. לדעתי פתרון של מיקור חוץ הוא מוצלח מאוד. ובשאר אפשר להתחלק, ומי שמסוגל יותר - יכול לקחת יותר.

דרך אגב, יש מטלות בית של קניות למשל - מי עושה אותן? כי גם זה זמן ומאמץ, אבל לא שנוא כמו מטלות הבית.

אם את לבד לבד, אני הייתי מצפה מעצמי לעשות את מטלות הבית העיקריות(ז'א, שהבית יראה תקין)

ואם עם ילד, לא הייתי מצפה יותר מידי או חושבת שזה תפקידי הבלעדי

בעיני זאת עבודה בפני עצמה.

ופרגון ושמחה בעשייה של האחר היא קריטית בעיני.

שווה לעבוד על הכיוון הזה ואז ממילא הוא ישמח לשמח אותך ואת לשמח אותו,  שזה כולל גם טיפול בבית, כי בסוף הבית הוא ה"ביחד" והבניין המשותף שלנו, וזה עמוק מעבר לטכני.

לא שזה תמיד עובד , ולפעמים עושים משימות כשלא רוצים או כשלא מוערכים. אבל יש שדרוג גדול אם משתדלים. ככה זה אצלנו, סתם משתפת לפתוח את הראש

להיות בחופשת לידה עם התינוקת זו מעמסה לא קטנה.

ברור שאת גם צריכה לנוח בזמנים שיכולה וזה שאת בבית לא אומר שאת יושבת רגל על רגל ונחה, בכל זאת את מטפלת בה וזה דורש מה שדורש.

בעזרת שיח פתוח בינכם תגיעו להחלטות משותפות על מטלות הבית שיתחלקו בינכם.

הבית לא רק שלך כמו שלא רק שלו.

בעיניי טבעי שהגבר יהיה יותר אחראי ונוטל את אחריות הפרנסה על הבית כמו שאמרה @אור123456 ועדיין כשהוא יכול שיעשה חלק מהדברים כמו כשאת יכולה גם את תעשי חלק

והאמת והשלום אהבו

שגבר חייב להיות אחראי על משהו ממטלות הבית

גם אם הוא עובד קשה

כי זה חלק משותפות

אישה בהארכת חופשת לידה לא צריכה לעשות יותר מהגבר

כי זו עבודה מאד סיזיפית

המצב האידיאלי שלכל אחד יהיו תחומי אחריות בבית ומקסימום לוקחים עזרה חיצונית/ אחד מתנדב לסייע לשני

המצב שאינו אידיאלי שהאישה צריכה לקחת אחריות על הכל

אם זה קורה והגבר לא משתף פעולה אפשר להעביר הרבה למיקור חוץ (עוזרת, אוכל קנוי, חד פעמי, בייביסיטר)

אישה פוגשת את הבעל שלה רק כשהוא נח בערב. הוא יכול לתזז כל היום והוא יכול דווקא למרוח את הזמן בעבודה, אבל בשני המקרים היא פוגשת אותו רק יושב בערב על הספה כשהיא "מתזזת".

מרגיש לי שזה הרקע של הפוסט שלך.  שם זה מתחיל.

זה תחושה. אחר כך אפשר לבדוק אם היא מחוברת למציאות (אולי כן) ואולי לא.

זה קצת שונה. אני פוגשת אותו בבוקר.. לפני שהוא הולך לעבודה..לא בערב כשהוא גמור.

וגם יש ימים שהוא לא עובד בכלל והמצב לא שונה באותו יום. 

אני לא מכיר אותו. אבל יש מצב שהוא באמת יכול לתת קצת כתף. בטח בימים שלא עובד.

ואולי לא.

ואולי אתם צריכים מדיח ורובוט שוטף רצפה, וחבל לריב.

ועדיין לא חסר עבודה בבית של ילדים.. טפו טפו.

יש תמיד ובהמון תחומים

אין סיבה שלא יהיה חלק אם יש לו זמנים שהוא בבית ולא עסוק אלא אם יש סיבה מיוחדת שאנחנו לא יודעים

גאונית.

טוב נו מכונת כביסה יותר אבל זה כבר יותר יישן

רק הטיפול בילדים זה עבודה במשרה מלאה.חד משמעית

וגם - חופשת לידה זה לא דומה לאישה שמובטלת והילדים במסגרות

(ובכלל חופשת לידה ספציפית זה זמן מנוחה לאישה להתאושש ולטפל בתינוק כך שזה רק צריך לשאוף להוריד ממנה  מטלות מה שאפשר )

להיות כל אחה"צ והערב עם הילדים זה לגמרי עבודה כמו בחוץ ויותר (מבחינתי לעבוד במשרד הרבה הרבה פחות מתיש. ואני עובדת תמיד מחוץ לבית בין היתר כדי להתאוורר )

ולכן נראה לי שהבסיס הוא אצלך - להעריך ולהאדיר את מה שאת עושה. לקבל ולכבד את עצמך על כך מה שאת "תורמת" לבית גם לפני הנקיון/כביסה/כלים

להיות שלמה עם הציפיות שלך שהוא יקח חלק במטלה הזו

ומשם לבוא לשיח מול בן הזוג- מה את מרגישה,מה עושה לך טוב ומה לא

ואיך אפשר לחלק בין שניכם את העומס של תפעול הבית

הגיוני שזה לא יהיה שוויוני,גם אין שאיפה כזו,אבל זה של שניכם ושניכם אחראים לו וזה נקודת מוצא חשובה

יכול להיות שההחלטה תהיה יותר מיקור חוץ אם יש יכולת כלכלית

אולי באמת שווה לשקול כן לצאת לעבוד אם זה מה שיעשה לך טוב יותר

ואולי הוא יפנים את החוויה שלך ויקח קצת יותר כדי שתהיה לו אישה רגועה ושמחה

לא יודעת...

בהצלחה!

זה עוד לפני הבקשה ממנו (או לא). זה הדיוק הפנימי שלה.

והוא בהחלט שותף, מלא.

אבל זה שאני בבית לא אומר שאני יושבת רגל על רגל, אני עובדת בבית עם הילדים.

אין משהו שהוא תפקיד בלעדי שלי למעט האוכל שאני משתדלת מאוד שיהיה מוכן כשהוא מגיע.
 

לגיטימי לצפות ממנו שיהיה שותף, אבל מבחינתי יש לו גם את הפריוילגיות שלו בגלל שעובד בחוץ.

(הוא לדוגמא כמעט כל יום מספיק לנוח חצי שעה ויותר, אחרי שמסיים לקלח את הילדים 😅. לי אין 5 דקות לנוח....)

יעסיק את עצמו יותר בזה.

הבית זה עבודה לכל דבר, יש מי שלוקחות על זה כסף הרבה כסף

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

אז האקסית שלו לא אשכנזית במיוחד.

הכרתי כל כל מיני עם סיומות "יץ' שהן פחד אלהים.

ברקוביץ'

איצקוביץ'

ישראלוביץ'

או ביץ'. אלה הכי מפחידות.

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה