גם היא אחראית על הפרנסה,

וגם הוא אחראי שיהיה אוכל טעים לארוחת צהריים וריצפה נקייה.

האם זה אומר ששניהם בפועל צריכים לעשות את כל המטלות? בוודאי שלא.

אבל ברגע שמבינים שהאחריות היא של שניהם, ובעצם רק נותר למצוא חלוקה הגיונית שתואמת את המציאות (למשל אם האשה בחופשת לידה אז היא לא תלך לעבוד תוך כדי), כל השיח משתנה.

דבר נוסף:

חופשת לידה ואבטלה הם שני מצבים לגמרי שונים.

אשה בחופשת לידה אמורה לטפל בתינוק בן 0, וזאת משימה של 24/7. אני לא חושב שאפשרי לטפל בכל מטלות הבית כשיש תינוק קטן שתלוי בך לחלוטין. 

לעומת זאת באבטלה היא כן אמורה להיות עם יותר זמן פנוי, מה שממילא אמור להיות מתורגם ליותר מטלות בבית בזמן שהגבר עובד.

אבל מרגע שהגבר חזר הביתה מהעבודה, הוא לא אמור להיות שייח שיושב על הספה וגולל בטיקטוק בזמן שאשתו מפרפרת עם ארוחות ערב, מקלחות, הרדמות, כביסה...

איזון, הקשבה והתחשבות - הם המפתח להצלחה.

החלוקה/ אופן הטיפול בבית

משתנה בהתאם לזוג ולצורך.

( בראייה ככה מהצד)

אישה בחל"ד רחוקה מלהיות פנויה לתחזוקה מלאה של הבית.  היא רוב סביב התינוק החדש.  

ותחזוקת בית יכולה להתפרש להרבה כיוונים - קניות שבועיות, השלמות קטנות לדברים שאזלו, בישולים, אפייה, ניקיונות  

תינוק שזוחל מאלץ לשמור על רצפה יותר נקייה לעומת בית ללא תינוק.  

ובמקום אחר התעניינת על פסיכולוג לגבר - אפשר להבין שהבעיה היא יותר מאשר תחזוקת הבית 

זה בנושא אחר.

כמובן שבסוף בנישואין הכל קשור לכל..  אבל זה ממש נושא אחר

העבודות בבית משותפות

אולי עם הזמן אחד יעשה יותר ניקיון והשניה יותר כביסה או הפוך אבל סהכ מתחלקים שניהם במטלות הבית, וב"ה לא חסרות מטלות.

צריך לומר שחופשת לידה היא דווקא סיטואציה שונה כי סביר שהאישה תנוח ככל שאפשר

אני יכול לומר על עצמי שאם הייתי יותר בבית, מסיבה של חוסר עבודה למשל, אני מניח שהייתי משתדל לעשות יותר עבודות בית כדי להקל עליה בהנחה והיא עובדת 

כך או כך בשיח טוב ונעים בין בני הזוג אפשר וצריך למנוע ויכוחים או אי הסכמות בנושא. 

וכאן נכנס עניין התקשורת בינהם 

ואת זה את יודעת לענות אם יש או אין

אבל טבעי (ולרוב הזוגות גם נכון) שאם האישה לא עובדת

תוכל להשקיע יותר במטלות הבית.

לא עובדת הכוונה שהיא לבד בבית

כי להיות עם תינוק/ילדים בבית זה כן לעבוד. לעבוד בגידול ילדים.

כן מאמינה שהאחריות על הפרנסה צריכה להיות על הכתפיים של הגבר( אישה לא בנויה להרגשה של כזה עול)

והעול של בית וילדים על האישה (גבר נולד עם תכונות שזה פחות טבעי לו)

זה בגדול

( ואני עובדת במשרה מליאה ואם זה קשור מרוויחה הרבה יותר)

ואחרי שיוצאים מהנקודת הנחה הזאת והזוגיות היא תקינה שתי הצדדים אמורים לרצות לעזור אחד לשני

אם אחד עבד עד מאוחר והלך לשיעור תורה ואני הייתי בבית בערב אני לא אשאיר לו כלים כדי שיעזור

ואם אישה בתקופה עמוסה עם ילדים קטנים ולא מצליחה לעזור בפרנסה תקופה גם בסדר

שהזוגיות תקינה רוצים שיהיה טוב אחד לשני ופחות מחפשים להתחשבן

ועכשיו יאלה להרוג אותי שאמרתי דיעות לא פופולריות...

מה"התחשבנות" או ה"פינקסנות" אבל בסוף שורה תחתונה אני מתפחלצת בתוכי כשאני מסדרת ומנקה והוא יושב.. נכון הוא לא תמיד יושב וגולל בפייסבוק, הרבה פעמים מתעסק בעבודה, או סתם פתאום חבר מתקשר, או פתאום נזכר באלף ואחד דברים אחרים שצריך לעשות.

בסוף אני מחפשת שותפות בעניין הזה למרות שאני בתכלס כרגע בבית והוא עובד.

לא מצליחה לעשות את המטלות השנואות (על שנינו) בשמחה.

מרגישה באיזה שהוא מקום שיפחה וקורבנית ומאוד לא אוהבת את התחושות שזה מוציא ממני.

לא רוצה להיות במקום הזה.

מנסה להבין האם זה משהו שאני צריכה עבודה עליו או שיש פה איך שהוא שיח זוגי שיכול לקדם אותנו.

כן דיברנו על הנושא והוא הציע להעזר בתשלום וזה לא מספק אותי. לא יודעת אפילו למה.

סליחה על הבלגן 

את מצפה שהוא יתקשר להזכיר לך לעבוד בבית כי הוא עובד בעבודה?

נכון שלא...😊

אז תני לו קצת לנוח בבית ותדברי איתו על הציפייה לעזרה כששתיכם יושבים

גם אני מתעצבנת על סיטואציות כאלה לפעמים

ואז נזכרת שכשהוא קם ב5 לתפילה ושיעור תורה אני עדיין ישנה

אז אין באמת שיוון ...

אם יש מטלות באמת שנואות - כדאי להוציא אותן למיקור חוץ או לקנות מכשיר עזר (מדיח, שואב שוטף). לא באנו לעולם כדי לעשות מטלות שנואות.

אם זה באופן כללי חוסר חשק למטלות הבית האינסופיות - אולי לחפש דרכים להתייעל או לחילופין לחפף.

אם את לא עובדת, אולי חסרה לך חברה? ובכלל הנאה בחיים, תחושת סיפוק, תחושה שיש בשביל מה לקום בבוקר ועוד.

לגבי זה שהוא יושב,

תראי בעיניי אם אישה בבית (ובלי תינוק / ילד), אז כן, היא יכולה לעשות את מטלות הבית בשעות הבוקר, ובערב לשבת יחד עם בעלה לכוס קפה, או סתם לרבוץ על הספה כמותו. אבל כנראה יש סיבה נוספת למה זה לא קורה, ונראה לי כדאי לברר מה באמת עומד שם מאחורה.

אם מדובר על מטלה ספציפית שנואה, שאין איך להוציא אותה - אפשר לשבת לשיחה ולומר לו באופן גלוי שאת ממש שונאת את המטלה הזו, ואם פעם בשבוע תשבו יחד על המשימה השנואה זה יקל מעליך מאוד. (רק שהוא הציע להעזר בתשלום, וזה נשמע לי מושלם מצידו)

אם מדובר על מטלה שנעשית דווקא בזמן הזה, כמו למשל להכין ארוחת ערב - לגמרי לגיטימי לבקש להכין יחד.

אני כן מסתייגת שיש עוד משתנים כנראה שמשפיעים,

לדוגמא סטודנטית שלומדת במהלך היום, או כמו שכתבו לפניי חל"ד, או הריון שדורש מעקבים צפופים.

אני בהריונות ישנה המון. אבל זה באמת צורך של הגוף ולא פינוק של זמן מנוחה... אז גם כשלא עבדתי וישנתי בבקרים, זה היה בשביל התפקוד המינימלי, וכמובן שלא יכולתי לעשות לבד את מטלות הבית.

קודם כל מתחברת לתגובה של @יראת גאולה.

אם את בבית ואין לך חברה, וכל היום סביב המטלות, זה יכול לשעמם ולחרפן. אני, כדי להיות פרקטית בבית, צריכה שהזמן של המטלות יהיה תחום ולא יתפרס לי על פני כל היום. אז כשהייתי בבית, למרבה הפרדוקס, הוא היה מסודר פחות במהלך היום. זה הרגיש לי חסר טעם לרדוף כל היום אחרי הבלאגן והרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות.

כשגדשה הסאה, כבר יצאתי מהבית לעבוד ורווח לכולם

לגבי זה שמפריע לך שהוא יושב ותחושת שותפות - האם את מרגישה שאתם שותפים בדברים אחרים?

הזוגיות שלכם במקום שהיית רוצה שהיא תהיה בו? את לא חייבת לענות כמובן

אבל בגדול, לדעתי, כשאישה לא מקבלת את הצרכים הרגשיים שלה מבעלה, היא תובעת אותם בדרך של "שתלטנות" בתחומים אחרים חיצוניים יותר. 

זה לא מספק אותך כי אם יש עכשיו כילים בכיור אז נביא עוזרת והיא תשטוף אותם? או תפעיל מכונת כביסה כי יש מלא בגדים מלוכלכים?

את מחפשת שותף לא מישהו שישב על הספה כשאת מארגנת את הבית אחרי א. ערב.

עוזרת יכולה בהחלט לעזור אם קשה לך ואת לא מספיקה לנקות ממש את הבית. אבל לתחזוקה שוטפת אם שניכם בבית שניכם צריכים להיות שותפים פעילים.

בעיה כ"כ מוכרת שאני התמודדתי איתה ועדיין מתמודדת.

אני פשוט אומרת "תפעיל בבקשה מכונה" "תכניס כלים למדיח" "תנקה את שולחן האוכל" "תקפל כביסה" אין ברירה זאת הדרך היחידה שמצאתי ..

שותפות כמו באידיאל הקיבוצי (שבקיבוצים כמובן קרס, חברה לא יכולה להתנהל כך, בית כן) כל אחד תורם לשותפות את מה שביכולתו וכחותיו לתרום ומקבל את צרכיו ככל שהשותפות יכולה לתת אותה. אגב, זה נכון לא רק על בני הזוג, אלא גם כלפי שאר בני הבית. גם ילדים שגרים בבית יכולים וצריכים להשתתף במטלות בצורה שמתאימה לכחותיהם ויכולותיהם בגיל וברמה.

אחרי שאמרנו את זה - בתוך השותפות יש סוגי מטלות שיותר מתאימים באופן טבעי לבעל ויש שמותאמים יותר לאשה ככלל ויש שיותר מתאימים לפלוני ולאלמוני. כמובן צריך להתחשב בנסיבות הספציפיות.

המציאויות שהוזכרו בסוגריים - אינן אחידות בכלל. 'חופשת לידה' זו הגדרה מטעה, זה הכל חוץ מחופשה. בשבועות הראשונים אחרי הלידה (בדגש ככלל על ששת השבועות הראשונים, אבל כמובן צריך גמישות לפי הכחות) - אישה לא אמורה לעשות מטלות בכלל חוץ מהטיפול הישיר בתינוק וההתאוששות מהלידה.

כשחיו בחמולות זה היה פשוט - שאר נשות החמולה גיבו. בימינו אין ברירה, אי אפשר שהבעל לא ילך בכלל לעבודה או לימודים שישה שבועות, אז האשה נאלצת אולי לעשות קצת יותר מ0 עגול, אבל בוודאי לא יותר ממה שעושה כשהיא עובדת בחוץ, את מה שהבעל עושה כל שאר הזמן - פשוט שזה המינימום שהוא צריך לעשות ואם יש קושי, להתאמץ להשיג עזרה מהמשפחה או בתשלום.

במציאות שהאשה מובטלת (או הבעל) וכל עול הפרנסה על הבעל (או האשה), פשוט שבאופן כללי מי שבבית אמור(ה) לקחת על עצמו(/ה) יותר ממטלות הבית, בדומה לעקרת בית מאידיאל - שחלק מה'הסכם', גם אם הוא לא רשמי אמור להיות שהחלק שלה בשותפות הוא מטלות הבית.

אמנם צריך זהירות:

ראשית אם המובטל/ת עוסק באופן פעיל בחיפוש עבודה, בירורים, שליחת קו"ח, ראיונות וכו' - הרבה פעמים זה אמנם שקוף, אבל זה לא פחות מאמץ מלעבוד.

שנית - מובטל/ת (בשונה מעקרת בית מאידיאל*) עלול להרגיש פיחות ערך עצמי שלפעמים גם מוביל לדיכאון. חשוב שגם בתקופה כזאת יהיה עם מה 'להרים את הראש' מהרוטינה של כביסה-כלים-החלפת חיתול. שותפות של הבעל (כנ"ל או האשה) ואפילו שדר אמיתי שרואה את המאמצים, יכולה לעזור מאוד לשמור על שפיות.

*גם עקרת בית מאידיאל, ראוי מאוד לענ"ד. עדיין חשוב להיות 'עם יד על הדופק', שאינה טובעת ברוטינה של מטלות הבית ונכנסת לסוג של דיכאון. כלל אצבע - אם אינה נראת חיונית, מתפקדת ושמחה, כדאי לעשות חושבים.

אם מישהו מזהה אשמח לעדכון בפרטי.

בעלי עובד בשעות הצהרים ערב לילה, ואני בזמן הזה עם הילדים והבית לבד.

ואני בבית כי הארכתי חופשת לידה כרגע. 

עכשיו שהוספת פרטים, לדעתי זה שאת המון זמן בבית לבד מאוד משפיע בנוסף

כדאי לחשוב אם זה שווה את זה,או אם יש לך אפשרות ליציאות בבקרים עם התינוק

אני חושבת שבזמן שאת עם הילדים - את עובדת בעבודה קשה ומאומצת. (ובבוקר את עם תינוק?)

לא הגיוני לומר שאת לא עובדת, והבעל כן עובד, ולכן מטלות הבית צריכות להיות עלייך. אלא את עובדת בזמן שהוא בעבודה, ושניכם צריכים לנוח כשמתאפשר.

ולמטלות הבית צריך למצוא פתרון. לדעתי פתרון של מיקור חוץ הוא מוצלח מאוד. ובשאר אפשר להתחלק, ומי שמסוגל יותר - יכול לקחת יותר.

דרך אגב, יש מטלות בית של קניות למשל - מי עושה אותן? כי גם זה זמן ומאמץ, אבל לא שנוא כמו מטלות הבית.

אם את לבד לבד, אני הייתי מצפה מעצמי לעשות את מטלות הבית העיקריות(ז'א, שהבית יראה תקין)

ואם עם ילד, לא הייתי מצפה יותר מידי או חושבת שזה תפקידי הבלעדי

בעיני זאת עבודה בפני עצמה.

ופרגון ושמחה בעשייה של האחר היא קריטית בעיני.

שווה לעבוד על הכיוון הזה ואז ממילא הוא ישמח לשמח אותך ואת לשמח אותו,  שזה כולל גם טיפול בבית, כי בסוף הבית הוא ה"ביחד" והבניין המשותף שלנו, וזה עמוק מעבר לטכני.

לא שזה תמיד עובד , ולפעמים עושים משימות כשלא רוצים או כשלא מוערכים. אבל יש שדרוג גדול אם משתדלים. ככה זה אצלנו, סתם משתפת לפתוח את הראש

להיות בחופשת לידה עם התינוקת זו מעמסה לא קטנה.

ברור שאת גם צריכה לנוח בזמנים שיכולה וזה שאת בבית לא אומר שאת יושבת רגל על רגל ונחה, בכל זאת את מטפלת בה וזה דורש מה שדורש.

בעזרת שיח פתוח בינכם תגיעו להחלטות משותפות על מטלות הבית שיתחלקו בינכם.

הבית לא רק שלך כמו שלא רק שלו.

בעיניי טבעי שהגבר יהיה יותר אחראי ונוטל את אחריות הפרנסה על הבית כמו שאמרה @אור123456 ועדיין כשהוא יכול שיעשה חלק מהדברים כמו כשאת יכולה גם את תעשי חלק

והאמת והשלום אהבו

שגבר חייב להיות אחראי על משהו ממטלות הבית

גם אם הוא עובד קשה

כי זה חלק משותפות

אישה בהארכת חופשת לידה לא צריכה לעשות יותר מהגבר

כי זו עבודה מאד סיזיפית

המצב האידיאלי שלכל אחד יהיו תחומי אחריות בבית ומקסימום לוקחים עזרה חיצונית/ אחד מתנדב לסייע לשני

המצב שאינו אידיאלי שהאישה צריכה לקחת אחריות על הכל

אם זה קורה והגבר לא משתף פעולה אפשר להעביר הרבה למיקור חוץ (עוזרת, אוכל קנוי, חד פעמי, בייביסיטר)

אישה פוגשת את הבעל שלה רק כשהוא נח בערב. הוא יכול לתזז כל היום והוא יכול דווקא למרוח את הזמן בעבודה, אבל בשני המקרים היא פוגשת אותו רק יושב בערב על הספה כשהיא "מתזזת".

מרגיש לי שזה הרקע של הפוסט שלך.  שם זה מתחיל.

זה תחושה. אחר כך אפשר לבדוק אם היא מחוברת למציאות (אולי כן) ואולי לא.

זה קצת שונה. אני פוגשת אותו בבוקר.. לפני שהוא הולך לעבודה..לא בערב כשהוא גמור.

וגם יש ימים שהוא לא עובד בכלל והמצב לא שונה באותו יום. 

אני לא מכיר אותו. אבל יש מצב שהוא באמת יכול לתת קצת כתף. בטח בימים שלא עובד.

ואולי לא.

ואולי אתם צריכים מדיח ורובוט שוטף רצפה, וחבל לריב.

ועדיין לא חסר עבודה בבית של ילדים.. טפו טפו.

יש תמיד ובהמון תחומים

אין סיבה שלא יהיה חלק אם יש לו זמנים שהוא בבית ולא עסוק אלא אם יש סיבה מיוחדת שאנחנו לא יודעים

גאונית.

טוב נו מכונת כביסה יותר אבל זה כבר יותר יישן

רק הטיפול בילדים זה עבודה במשרה מלאה.חד משמעית

וגם - חופשת לידה זה לא דומה לאישה שמובטלת והילדים במסגרות

(ובכלל חופשת לידה ספציפית זה זמן מנוחה לאישה להתאושש ולטפל בתינוק כך שזה רק צריך לשאוף להוריד ממנה  מטלות מה שאפשר )

להיות כל אחה"צ והערב עם הילדים זה לגמרי עבודה כמו בחוץ ויותר (מבחינתי לעבוד במשרד הרבה הרבה פחות מתיש. ואני עובדת תמיד מחוץ לבית בין היתר כדי להתאוורר )

ולכן נראה לי שהבסיס הוא אצלך - להעריך ולהאדיר את מה שאת עושה. לקבל ולכבד את עצמך על כך מה שאת "תורמת" לבית גם לפני הנקיון/כביסה/כלים

להיות שלמה עם הציפיות שלך שהוא יקח חלק במטלה הזו

ומשם לבוא לשיח מול בן הזוג- מה את מרגישה,מה עושה לך טוב ומה לא

ואיך אפשר לחלק בין שניכם את העומס של תפעול הבית

הגיוני שזה לא יהיה שוויוני,גם אין שאיפה כזו,אבל זה של שניכם ושניכם אחראים לו וזה נקודת מוצא חשובה

יכול להיות שההחלטה תהיה יותר מיקור חוץ אם יש יכולת כלכלית

אולי באמת שווה לשקול כן לצאת לעבוד אם זה מה שיעשה לך טוב יותר

ואולי הוא יפנים את החוויה שלך ויקח קצת יותר כדי שתהיה לו אישה רגועה ושמחה

לא יודעת...

בהצלחה!

זה עוד לפני הבקשה ממנו (או לא). זה הדיוק הפנימי שלה.

והוא בהחלט שותף, מלא.

אבל זה שאני בבית לא אומר שאני יושבת רגל על רגל, אני עובדת בבית עם הילדים.

אין משהו שהוא תפקיד בלעדי שלי למעט האוכל שאני משתדלת מאוד שיהיה מוכן כשהוא מגיע.
 

לגיטימי לצפות ממנו שיהיה שותף, אבל מבחינתי יש לו גם את הפריוילגיות שלו בגלל שעובד בחוץ.

(הוא לדוגמא כמעט כל יום מספיק לנוח חצי שעה ויותר, אחרי שמסיים לקלח את הילדים 😅. לי אין 5 דקות לנוח....)

יעסיק את עצמו יותר בזה.

הבית זה עבודה לכל דבר, יש מי שלוקחות על זה כסף הרבה כסף

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

זה באמת קשוח ממש

שולחת לך כוחות...

לגבי עוד ילדים אל תחשבי על זה כרגע את אחרי לידה תעשי מה שטוב ומרים לך תמצב רוח

אני שואלת כי זאת יכולה להיות הסיבה שהדימום עדיין מתרחש

או אמצעי מניעה הורמונליים ..

אולי יש עוד סיבות שאני לא מכירה

חשוב להתייעץ ולראות רופאת נשים אם עדיין ממשיך.

בהצלחה רבה 

קטונתי מלתת עצות ובכל זאת כוונתי רק להועיל

יש את הרב זכריה בן שלמה שיש לו הרבה ידע הלכתי ורפואי...

ניסית ללכת לבודקת?

גם לי זה קרה, הלכתי לבודקת והיא הצליחה לטהר.

למה זה קורה. יכול להיות שיש נשים שזה לוקח יותר זמן, אבל כדאי לבדוק שהכל בסדר. (זכור לי שמתישהו זה קרה לי אחרי הפלה והרופא כן מצא איזה משהו ונתן לי כדור כלשהו, זה היה כלכך מזמן שלא זוכרת מה זה היה.)

וגם אני יודעת שיש מצבים שאומרים להמעיט בבדיקות כדי להיטהר.

ובנוסף אחרי לידה, כמה שרוצים כבר חיבוק, הגוף צריך את הזמן שלו להחלים. אצל כל אחת זה זמן אחר ואולי פשוט עוד לא הגיע הזמן והגוף דורש לקחת את המנוחה שלו.  (חוץ מההחלמה המקומית, חוסר מנוחה מספיקה וחוסר בשתיה או מזון בריא, יכול לגרום לדימום.)

חוץ מזה שיש כאלו שאמצעי מניעה הורמונלים מפסיקים להן את הדימום.

מזל טוב והרבה בהצלחה