מה קורה בניכם? מה קורה אצלו? מה תסכל אותו בעבודה שגרם לו לעזוב? 

קשב וריכוז זה לרוב "פיתרון" ולא "בעיה". (כלומר המערכת לא רוצה להיות בקשב). אם הוא היה פה, היה לי כמה כיוונים להגיד לו (אני גם מתכנת, וגם מתמודד עם ענייני קשב ודומיהם והאמת שבהצלחה יפה מאוד).

אבל הוא לא פה. את פה. ואת כרגע בעיקר חסרת אונים מול הסיטואציה שלו. את אומרת "הוא חייב לעבוד" ורוקעת ברגליים כמו ילדה בת 4. ספויילר - הוא לא ילד בן 4 וכרגע משהו עובר עליו שגורם לו לפעול כמו שהוא פועל.  למערכת שלך שמפעילה עליו לחץ אין הרבה יכולת לשנות משהו. אולי לתסכל.

"הוא חייב לעבוד" אומרת. וממשיכה להגיד. וזה לא עוזר, והוא בטוח לא יעבור ראיון עבודה אם הוא ילך אליו רק כי את לחצת עליו. הוא ילך וינסה בכל כוחו להיכשל. אני ממש רואה את זה בלייב.

ואני בכלל לא לוחצת עליו!

אני לחוצה בתוך תוכי

ולא מראה לו!

לו אני מראה אורך רוח והכלה

וסבלנות

ואפילו הוא לטיפול יקר שעולה 400 ש"ח לפגישה.

אז זה קצת פוגע שאתה אומר שאני כמו ילדה בת 4.

קודם כל התנצלות.

אחר כך טעון הסבר: אבל חייב להודות שזה הרושם שהיה לי מהפוסט שלך.  "הוא חייב". גם אם את לא אומרת אלו את זה, האנרגיה שנשבה ממך ומהפוסט שלך הרגישה לי בעיקר ככה. סוג של חוסר אונים כזה של "המציאות חייבת לי". והמציאות לא חייבת לך. אין לנו שליטה עליה. אני מבין שעד היום הוא פירנס יפה אם הוא מתכנת. משהו עובר עליו וכדאי לראות את זה בעין טובה. מה קורה שם? מה היה לו בעבודה שהוא עזב?

איפה הוא בעולם כללי? יש לו אנרגיה בכלל? הוא "חי"? נפגש עם חברים? יואצ להליכה? או שהוא רק "עבד" של הבית באיזו רמה.

לא יודעת מה הסטטוס שלך בענייני עבודה, אבל לאישה זה מאווודדד קשה להתמודד עם גבר שלא עובד.

וזה לא רק הכסף.

זה גם הגבריות.

(הכותב עצמאי עם 8 מקומות עבודה, ימים שאין עבודה אני מייצר אותה)

וגם זה שהגבר הזה תקוע בבית בזמן שהיא רוצה שהוא ילך, לא משנה כמה הוא מרוויח.

כן זה נכון. אבל זה שוב. מהצד של האישה.

בדיוק כמו שגבריות הרבה פעמים (ראה שרשור מקביל) נוטה לברוח לעבודה כדי להתחמק (תת מודע, ולפעמים מודע) מעבודות הבית. ומדברים 'נשיים' אחרים. ואז האישה כותבת פה שהיא מרגישה לא נעים.

פה יש לנו צד אחד. ואני מנסה לכוון להקשיב לצד השני.

אישה לא צריכה לעבוד קשה.

האחריות הכלכלית צריכה להיות עליו וזה מובנה ככה אבולוציונית, וממילא חובה הלכתית שלו.
 

את אפילו לא צריכה לדבר יותר מידי, כן צריכה להגדיר מולו מה האחריות שלו ומה האחריות שלך.
 

ותסגלי לעצמך תודעת שפע במקביל, הכסף יגיע אליך. אבל בשביל זה את צריכה להיות בתודעה נשית, מקבלת, קצת יותר פסיבית.

לעבוד קשה, כאישה, זה לא נכון לך. וממילא הוא מרשה לעצמו לשחרר. וזה ממש לא מה שאת רוצה וצריכה.

וגם לא נכון עבורו.

בכללי את נשמעת לי לוקחת יותר מידי אחריות.

לחפש לו מאבחן ומטפל, זה חלק מזה. שחררי, זה שלו.

תפסיקי להתאמץ. תחזרי למקורות שלך, לרחם שלך.

אמונה בכך שהשפע קיים עבורך, שאני לא צריך/ה להילחם בשבילו, בעיקר לנכוח, לפתוח את ההכרה, את הידיים, ולסמוך על נותן השפע, שהוא ממש רוצה לתת, פשוט צריך לדעת איזה ערוץ לפתוח.

לחץ חוסם את הנתיבים שלו.

ואנרגיה נקבית בריאה מתוך הפסיביות שלה, הנקב שבה, היא לא רודפת ולא פועלת, היא פתוחה לקבל.

וגם כשכן, היא עושה את זה ממקום של אהבה, יכולת, כח ורצון, ולא מהישרדות.

חיזקת אותי,

מאיפה המידע על תודעה של שפע?

אשמח לרעיונות של פודקסט וכד.

אני גדלתי בלחץ כלכלי

ופוחד לשחזר...

תחושה של אני יעשה הכל שלילדים שלי יהיה הכל....

בעלי בנאדם אחראי אבל כבר כמה חודשים לא עובד

אני לא ממש מכירה, אבל בטוחה שאם תכתבי את המושג הזה, תמצאי עליו חומר נגיש...

אבל הרעיון הוא ככלל שתשחררי, ותלמדי לסמוך על נותן השפע.

לנשום עמוק, ולסמוך עליו שהוא משביע לכל חי רצון. לא רק צורך, אפילו רצון.

אבל לפנות למקור ולא לתלות את התקווה בצינור שלו, ומצד שני גם לא לקחת לצינור את התפקיד.

כל דבר במקומו.

לילדים שלך יש ויהיה הכל. וזה לא תלוי רק בך.

האמת היא, שאת האחרונה שזה תלוי בה.

אלא רק בתודעה שלך...

ושוב, אישה עוזרת לפרנסה כבונוס, לא במקום.

אם אתה "פותח פתח", זה יכול לבוא כי התודעה שלך עוזרת לך (למשל בראיונות עבודה או בפגישות עם לקוחות).

 אם אתה לא עושה כלום זה ישאר למעלה ולא ירד אליך.

זה מאוד מועיל בהורדת חרדות למינהן ששמות רגל במציאות לדברים שזקוקים להם כדי להצליח.

ולכן הגישה של "יש שפע בעולם" היא נכונה רק כל עוד עושים משהו אקטיבי להגשים אותו.

וטוב שכך...

באמת, מנקודת מבט יוזמת, פועלת, הישגית, תודעת שפע במובן שכתבתי למעלה, יכולה "לפגום" כשהיא לא מתורגמת לכלים גבריים...

אבל מצד האמת, היא לא באמת פוגעת כשהיא לא סותרת את התנועה הטבעית שלו.

גם גבר צריך להיות נקבי באיזשהו מקום, הרי השפע שהוא נותן לא מגיע מעצמו. ושם הוא צריך גם הוא להיות בתודעת שפע...

מורכב, אין לי זמן לכתוב על זה כרגע....

ממש שחררתי

פעם כל הוצאה שבעלי הוציא זה היה ויכוחים ולחצים

החלטתי לסמוך עליו

שהוא יפרנס

שיהיה לי כל מה שאני צריכה

שיוציא על מה שנראה לו נכון

הביא חצי אבטיח ב 50 שקל חייכתי

הוציא על העבודה שלו הוצאות שנראו לי מיותרות חייכתי

האמנתי בלב שלם שהוא חכם ויכול ויצליח

וראיתי ורואה ישועות כל יום

אם היא זו שנחשבת ל"מבוגר האחראי" שצריכה. להוביל אותו לשם ולדאוג לכל פרט ולתכלל ולדחוף, או לחילופין לכעוס עליו שילך לטיפול ולקחת אחריות לבד על הפרנסה, אז לא

זו עמדה אימהית. לא נשית.

יש מבנה בריא לדינמיקה בין גבר לאישה

ברור שיש אידאל ויש מה שבפועל ואצל הרבה אנשים יכול להיות שזה איפשהו באמצע, אבל גבר שלא מסוגל לקחת אחריות על עצמו ועל המשפחה שלו מבחינה כלכלית ושוקע לתוך עצמו ומשאיר את אשתו כך מתוסכלת זה בעיתי..גם לצד ההפוך כמובן זה בעייתי

בנאדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו

ברגע שהדינמיקה היא כזו שהאישה לוקחת אחריות על הכל, זה בעייתי. מה יגרום לו לרצות לצאת מזה בעצם? 

אבל אחרי שהוא במצב לא בריא, טוב שאשתו עוזרת לו ולא אומרת ''זה לא התפקיד שלי''

זה מבלבל אותו. היא לא אמא שלו...

אם הוא מבקש עזרה, זה משהו אחר. אבל הוא צריך לבחור בזה ולרצות בזה מיוזמתו...

אתה יודע מה הכי עודץזר בדיכאון?

לא רגישות והכלה אינסופיים,

אלא דרישות המציאות.

ברגע שהגבר משוחרר מעול הפרנסה ומכל עול,

הוא פשוט הופך להיות לא משמעותי ולא חשוב בבית. וזה, יותר ממאמץ הדיכאון, מעמיק אצלו את התחושה שהוא כלום.

דרישות המציאות והעולם,

ואפילו דרישות המצוות,

אע"פ שיש בהן משהו לא מתחשב ומגבוה,

הן נותנות כיוון, כוח, להיצמד לחיים.

כשגבר ממלא את חובתו, גם אם ממש אבל ממש לא בא לו, גם אם זה נראה הר בלתי עביר

המאמץ הזה נושא פרי משני כיוונים.

קודם כל זה מאמץ את המוח להיצמד להווה ולא לתסריטים השחורים

וההיצמדות להווה מזרימה חיים

והכיוון השני זה הרגשת היכולת. אני יכול להתגבר. אני מסוגל למלא את חובתי. אני בעל משמעות. אנשים צריכים אותי.

לכן אני ממש בעד להשאיר לגבר את התפקידים שלו.

לטובתו!

אם הוא רק יבין כמה הוא חשוב,

הוא כבר לא יהיה בדיכאון.

אם רק יילך לעבודה כרגיל ויתנהג נורמלי, זה יעבור לו.

אז... זה לא עובד ככה. אין לי מושג אם יש לו דיכאון או לא, כשאדם נמצא בצרה אז הוא צריך עזרה ולא שיגידו לו שהכל בסדר והוא רק צריך להמשיך.

יש משהו טוב בעבודה פיזית ובפשוט לקום ולעשות משהו בעולם, ויש גם משהו מסויים בזה שהדיכאון הוא סוג של בחירה של התת מודע כדי להתגונן בפני דברים שהוא לא יכול להתגונן בפניהם אחרת.

זה מאוד תלוי במצב ומה הגורם הרגשי לדיכאון שלו.

אבל בתוך החיים.

להגיע למצב של חוסר תפקוד לא עוזר בשום מצב.

וכן, ע"י ההכרח לתפקד בכל מחיר גם בסוף זה מזרים חיוניות בגוף ובנפש.

אם 2 אנשים מדוכאים

האחד כל היום במיטה בוהה, מקס' מדבר עם המטפל

והשני הכריח את עצמו לבשל, לנקות, לעבוד קצת, לדבר עם מישהו

למי תהיה בתודעה תחושה של עשיתי משהו היום? החיים שלי לא התבזבזו לריק?

זו תודעה שקיימת גם בדיכאון. זה לא שאדם בדיכאון פתאום לא חלים עליו חוקי הקיום האנושיים

דווקא ההכלה של אישתי, להאצים כל משהו שכן עשיתי ולתת את הספייס ואת הרוגע גם במצבים שלא היה לי הכח לעשות כלום ופשוט לשכב במיטה כל היום הם שנתנו לי את הכוחות לצאת מזה

להבין שזה לא בחירה זה לא סתם שינוי מחשבה, זה מצב חדש לחלוטין שמצריך טיפול והבנה ולא תקיפה.

וזה לשני הכיוונים שמעתי (גם מגוף ראשון) מקרים על נשים שחוו דיכאון ולא תיפקדו כלל בבית והאבא היה צריך לשמש גם כאמא שפשוט ההכלה של הבעל עם המציאות החדשה היא מה שעזר לאישה לצאת מזה (כמובן בנוסף לטיפול מקצועי) ודווקא מקרה שבו הבעל התעקש "להוציא" את אשתו מזה ולהעמיד אותה מול המציאות (המצב של הבית, איך הילדים נראים וכו') הוביל לגירושים

ברצינות, לא בציניות.

אבל אני מכירה גם מקרים הפוכים.

שגבר או אישה נכנסו לדיכאון ולא תפקדו,והעול היה כל כך בלתי אפשרי על הצד הבריא, שהכל קרס.

תחשוב אם יש 8-9 ילדים והבעל פשוט לא רוצה לעבוד... זה לא צחוק.

ואני עדיין סבורה שדווקא ההצמדות אל החיים עצמם, עם כל היופי והכאב והקושי שבהם, שומרים על בריאות נפשית, גם אם זה מאוד מאוד קשה.

היום הנטייה היא מאוד לשחרר את המדוכא ממחוייבויות החיים.

ודווקא בעיניי זה נראה לי מחמיר את המצוקה, כי חייו ריקניים יותר.

ואני מדברת מתוך ניסיון, לא מילים באוויר

והייתי גם בסכנת חיים.

נו אז?

הפתרון הפופולרי הוא לעטוף את האדם המדוכא בבועה. כבכץיכול אין חיים מחוץ לכאב שלו, ואין מה לצפות ממנו לקחת חלק בחיים עצמם.

וזה כשלעצמו מגביר מחלה ומגביר ייאוש.

מאולטימטומים מצבו טוב

זה יותר תנועה רגשית שמעבירה לגבר שאשתו סומכת עליו שהוא יכול, ומשחררת את אובר האחריות שהיא לוקחת על עצמה, גם באולטימטומים

אבל לא כשהדאגה והעול מוטל עליה.

אבולוציונית זה פוגע בה וממילא במערך הזוגי והמשפחתי.

לא בריא לה נפשית, וגם פיזית. היא צריכה אוקסיטוצין כדי להכיל תינוקות ברחמה, וכדי לגדל אותם כראוי.

אדרנלין סותר אוקסיטוצין.

לעומת זאת, גבר זקוק לאדרנלין. להישגיות...

ככלל, בפשטות, ואני אומרת את זה כאישה פמיניסטית, גברים ונשים שונים במבנה שלהם.

לאישה אסור לדאוג מהעניין הכלכלי, היא עוזרת כבונוס.

ומנסיון, תודעת שפע זה המאמץ הכי משתלם עבור אישה. (אבל גם ככלל. שייך גם לגברים, רק שהביטוי שלו אקטיבי ולא פסיבי)

ואפשר שיחפש אולי עבודה במקום קטן יותר, אם הוא מתכנת אני מניח שיש ביקוש לזה.

הוא נשמע לפי התיאור שלך מיואש, ואפשר להבין, ולכן צריך תמיכה ודחיפה ממך, לעזור לו, לתת לו דרייב.

הגיוני שהלחץ של שני האירועים באופק משפיע עלייך, על הבית, ולכן צריכים ביחד למצוא את האיזון והדרך להגיע לאירועים בנחת כמה שאפשר.

הוא מקבל אבטלה?

יש בינכם שיח כזה?

אם החסכונות לא היו עבור האירועים, והמצב הכלכלי מאפשר (עניין חוסר העבודה מאתגר בקטע הזה זמנית) אולי לשקול לקחת הלוואה קטנה על חשבון קרן השתלמות/קופג/פנסיה כדי לא לפגוע בחסכונות. 

התמודדות לא פשוטה יקרה שלי!

ואם הוא מוכן ללכת לרופא ולטפל זה כבר דבר גדול

בעלי גם עם קשב, ואם הוא היה שכיר כנראה גם הוא לא היה מצליח להחזיק עבודה כשהוא לא מטופל

למשל:

*הוא בחר במקצוע שלא מעניין אותו

*קשה לו עם העומס והלחץ בעבודה

*יש לו בוסים או קולגות מאוד לא נחמדים

*הוא לא מרגיש סיפוק

סתם רעיונות, אני כמובן לא מכיר אותו ואין לי מושג האם משהו פה רלוונטי או שסתם כתבתי שטויות.

רק עוד נקודות למחשבה...

אם אתם עושים בר מצווה, אז אתם נשואים מעל עשור

מה היה עד לפני שנתיים??

אולי עדיף לא להסתכל...

נשימה עמוקה

בתפילה לרוגע❤️

למרות שבעלי מעורב בנושא.
לא מעניין אותי.
מרגיש כאילו כל אחד מוכשר עכשיו לכתוב איזו זווית ראייה שלו, וכותבים לו "תודה שכתבת", ולפעמים זה לשה"ר ממש.
 

לא בגלל איך שיתנפלו עליי כאן כעדת כלבים מזי קצף - לזה אני לא רק רגיל אלא כבר מחוסן בפני הכלבת - אלא כמובן מפני שאתוייג מייד כבנטיסט מרעיל בארות, אוכל מוות [והפעם כמובן מהצד שמותר לכנותו כך...] והדיון יתמקד במה שלא שייך. אבל נו, שיהיה, הרי מאז ומתמיד תפקידי כאן זה להיות ההוא שמעז לדבר גם כשאף אחד לא במקום של לשמוע.
בקיצור נמרץ, הנקודה היא: היו הרבה שה"חג שמח" של האמא עשה להם טריגר שלא ברא השטן, אבל בפורום הזה נוח מאוד להתעלם, ולהציף רק כשפתאום יש איזה עניין שמסיבות מאוד מסויימות, ובכן, מציף.
סיימתי להפעם.

עריכה: בעצם לא, יש עוד דבר שחייבים לפרוק, אם כבר התחלנו. ההתקרנפות האיומה של וולדיגר. היא, מכל חברי וחברות כנסת הכתם הנורא, התיימרה להבין ולהיטיב עם התמודדות הנפש. לעסוק בזה, להיות לימין הציבור בזה. ועכשיו מה? ברגע האמת, רגע שבו הכרחי שתדפוק לבצלאל על השולחן ותכריח אותו להביט למציאות בעיניים, ולומר לאורית שעם כל הכבוד, היא לא יכולה לנהוג כאילו כלום ולהישאר בתפקיד שרה, חברת קבינט, חברת כנסת, בכירת מפלגה, בקרב הציבור. בטח כשמתיימרים לדבר בשם חברה שלמה, שאיפה גדולה. שתוכיח שהיא מבינה את חומרת המצב, את האש הבוערת, שתפרוש ותטפל בכאב מבית. שתתייצב באומץ ושתשמש דוגמא לציבור שנוהג אחרת מכולם, שיודע להתאבל ולשבת בקרן זווית ועימו אנוכי בצרה. זה ברור לגמרי שאורית לא איתנו, לא מסוגלת לקבל את ההכרח ותיאחז בקרן המזבח שאין לה בה כל שייכות עוד. אבל מה עושה מיכל? מתראיינת, צועקת בלחץ, מגוננת בציפוף שורות סובייטי על החונטה בצלאל והשותפים. זו חרפה מזעזעת, שבצלאל כנראה לא באמת קולט מה תעלה לו אלקטורלית באיזור שאיננו בכיסו, מהקו הירוק מערבה. אולי באמת הקו הירוק עדיין קיים - רק עבור הציונים הדתיים. עניין שבנפש.

אסור לה לפרוש. אם היא תפרוש זה ייפתח פה לשמועות שהיא באמת פגעה בביתה (שזה שטויות גמורות כמובן)

ייפרשו. רשעים ארורים.

כל מי שתמך בשקמה ברלסר ימ"ש

קודם כל עם כל הקושי אפשר להתחיל בלגור אצל ההורים

ולאט לאט להתארגן

אבל זה ממש לא פשוט

בשורות טובות

יכולה להתחבר לחלק מהדברים,
לא להכל, אבל לחלקים גדולים.
לפני שאני כותבת, ויש לי המון מה לומר..
את נותנת צ'אנס לשינוי ותיקון,
או שאת לא מוכנה לשמוע על הכיוון הזה בשום פנים ואופן,
ורק מחפשת כלים\כח איך ללכת?

כל עוד אין אלימות, מציעה לעשות את הצעדים הבאים בשום שכל..

מתוך חשיבה אמיתית מה נכון לעשות ואיך..

במיוחד כשיש ילדים ברקע, מה שהופך את הפרידה אם תהיה למורכבות יותר..

גירושין זה לא דבר פשוט. כמו ששמת לב,, זה כמו לחתוך את החיים לחצי, חצי בית,, חצי נוכחות עם הילדים ועוד..

ולכן אני ממליצה לחשוב על הצעדים הבאים ברוגע ובמתינות..

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

אבל יכולה להיות לך עבודה רגשית שלמה. בסופה אולי יהיה לך קל להתגרש ואולי תסכימי לקבל אותו כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו כדי שיתאים יותר למה שאת חולמת עכשיו (או העזת להתחיל לחלום) בחיים שלך.

קודם כל מה שאמרת על עצמך על ריצוי ופחד.  לפני שאת רצה לשנות את העולם תנסי קודם כל להיות יותר את בתוך המקום הקיים (ובעבודה). לא לריב איתו ולא "לא יכולה לשמוע". פשוט להיות יותר את.

ספויילר: כשאת תהיי יותר מדוייקת לעצמך כל הסביבה תהיה יותר מדוייקת לך. סביר להניח שהוא יהיה הראשון.

חשוב מאד לנסות נשום רגע, "למפות" את הבעיות ולהבין איפה את נמצאת בנישואים האלה ואיפה האופציה לפירוק החבילה כרגע מול זה.

דבר ראשון, אנשים פשוט לא מאמינים שיד סיפורים כאלה. אז כן, זה קיים, וזה כואב נורא.

אז המון בהצלחה!!

דבר שני, הכתיבה שלך משדרת בהלה ולחץ. אז הייתי ממליץ לך לשבת במתינות, לשקלל את הנתונים, לבודד את הטוב והרע ולהבין בדיוק איפה הבעיה ואיך צריך להסתכל עליה.

לא משנה מה תהיה המסקנה שלך, כשתבואי בעיניים פקוחות ובידיעה ברורה, הכל יהיה לך קל יותר וגם לא יגיע מצב של חרטה וכדו (כי טעות אחת את כבר עשית כנראה..).

דבר שלישי ומאיד חשוב, סבתי ע"ה הייתה אומרת: "כמו שהצעת את המיטה  ככה תשני בלילה". במקרה של שיחת יחסינו לאן, והחלטה מכל סוג, אנא ונא - תתעשו הכל בכבוד ובהבנה הדדית. זה משנה את כל העתיד שלכם ומותיר לך הזדמנות לדף חדש ומהמם בחיים שלך!

ושוב, בהצלחה

מה עם ההורים שלך?

בני משפחה אחרים?

כדאי מאד לקבל ליווי והכוונה ברמה הרגשית וברמה המעשית❤️

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

תלוי בגורמים רבים

למשל

מי ומה אתם , מה הסביבה, בבית ובחברה, מי הילד, מניין הגיע ונובע הקשר,

אבל מעשית, הוא כבר לא ילד. הוא מחליט על עצמו ובוחר את הבחירות שלו, על ההשלכות שיהיו להן. כנראה שאם הבחור בחר בקשר כזה - אין מה להטיף לו על הבחינה העקרונית, אלא לראות איך משמרים קשר קשוב וקרוב.

כן, במידה שיש לכם שיח פתוח איתו (אם אין, כבר מאוחר מידי) - חשוב לנהל שיח על גבולות. שמעתי מד"ר אלישע אזר (מטפל בכיר בתחומי טרוואמה, משפחה מיניות ועוד, מנהל מרכז מפגש בשילה) שהרבה פעמים בני נוער דתיים חוצים גבולות חמורים ואפילו מסוכנים מאוד מהר, כי ברגע שחצו את הגבול של לדבר עם בנים/בנות, או את הגבול של נגיעה - לא מודעים להמשך המדרג. כשמגיעים לכל מיני סיטואציות, שנער חילוני הודרך להתנהל בהן, נסחפים גם בלי מודעות לסכנות או לחוסר רצון לעבור גבולות חמורים יותר.

ובעולם שלנו לא מאוזן.

רצון לקשר זוגי והורמונים מתחילים הרבה לפני ש"נכון" לקיים אותו, בד"כ.

אם הוא בכיוון של להתחתן מוקדם, זה לאן דווקא רע.

אין כללים, רק דבר אחד חשוב.

אהבה.

לא להתנות איתו כלום, אלו החיים לו, גם אם הוא מתנהל בצורה שלא תואמת את איך שהיית רוצה או מצפה. כשיש קשר אוהב ןמכיל, יש תוואי שיכול להגיע ולהשפיע על הלב.

כשיש ביקורת, זה מפתח מגננה, רצון להסתיר ולעשות דווקא. וזה, אתה בטוח לא רוצה....

לכבוד האישה החשובה והניצבת על משמר המתיקות, תחיה.

קיבלתי מכתבך ודמעותיי (הקפואות) זלגו על הדף. כבר אמרו חכמינו: "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אך כאן מדובר בשינוי סדרי בראשית ובערבוב מין בשאינו מינו.

לעצם העניין, הנה הכרעת ההלכה:

דין "כל דפריש": יש לדעת כי גלידת בייגלה מלוח היא בבחינת "חדש אסור מן התורה". אבותינו במדבר אכלו מן שהיה טעמו כצפיחית בדבש, ולא כצפיחית בבייגלה עם נגיעות מלח אטלנטי.

מי שמשנה מן המטבע שטבעו חכמים בשוקולד-וניל, עליו הראיה.

שלום בית קודם לכל: שנינו במדרש שגדול השלום, שאפילו השם המפורש נמחה על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ואם במים עסקינן, קל וחומר בגלידה שנמסה. לכן, על בעלך לדעת ש"ביתו של אדם הוא מבצרו", אך המקפיא שלו הוא רכוש משותף.

דין התערובות: אסור לערבב בייגלה בשוקולד בלגי, משום "בל תשחית" את הטעם הטוב. עם זאת, אם נפל פירור בייגלה לתוך הווניל-עוגיות שלך – הוא בטל בשישים, ובלבד שלא יתכוון לבטלו לכתחילה.

הפתרון הפרקטי:  יש לקבוע "עירובי תחומין" במקפיא: צד ימין למתוקים וצד שמאל למלוחים, בבחינת "אם השמאל אימינה ואם הימין אשמאילה".

מומלץ לרכוש שתי כפיות בצבעים שונים כדי למנוע "בליעות" של מליחות במתיקות (חשש "טעם לפגם").

לסיכום: על הבעל לעשות תשובה (ורצוי שתהיה בטעם ריבת חלב). אם הוא מתעקש על הקרמל המלוח, עליו לאוכלו בחדר סגור, בבחינת "מים מלוחים ימתקו".

מקורות:

תלמוד בבלי, מסכת קינוחין, דף ע"ב ע"א:

"תנו רבנן: האוכל גלידה - מתוקה היא לו, מלוחה היא לו. מאי מלוחה? אמר רב פפא: בייגלה ושוקולד לבן. אמר ליה אביי: והא תנן 'דבש למתוקים ומלח לבשר'? אמר ליה: הכא במאי עסקינן? בקרמל מלוח, דאית ביה תרתי לטיבותא - ריחא דמתיקתא וטעמא דמליחתא. ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר 'שלום בית מעכב' וחד אמר 'המקפיא מעכב'."

רש"י על אתר:

בייגלה ושוקולד לבן: ערבוב מוזר שחידשו בני מערבא בשנים האחרונות, ואין דעת הבריות נוחה הימנו.

ריחא דמתיקתא: ריח של מתוק, שמטעה את האדם לחשוב שקינוח הוא, ולבסוף מוצא בו מלח ובוכה.

המקפיא מעכב: שאין המקפיא סובל שני מינים בסל אחד, וסופו שקופסת הווניל מקבלת טעם לוואי של בייגלה, וזהו "טעם לפגם" גמור.

תוספות:

ויש מקשים: מדוע לא אמרו "כל המלוח הרי הוא כמתוק"? ויש לומר דהני מילי בבשר ודגים, אבל בגלידה – מלח בתוך סוכר הוי "שינוי מנהג" וצריך עיון גדול.

הייתי ממליץ לך (לנקד בשווא או בפתח?) @אמא אסתי היקרה ובעלה המהולל, ללכת ליועץ זוגי, תלמיד חכם מופלג (ומומחה אמיתי לאובססיות) ולהיוועץ בו...

מה שמפתיע שפותחת השרשור היתה בקיאה בכל כך הרבה מושגים הלכתיים שהיה מתבקש מאליו תשדע לבד את התשובה, מה היא צריכה רבנים ומדריכות?

אני לא בטוח אם המלל, לאחר עריכה, לא ראיתי את המקור, עובר את גבול הטעם הטוב הנהוג בפורום זה

גם קשקושי פורים ניתן להעביר בצורות שונות

אגב, פעם היו משנים את שמות הפורומים , .. 

פנייה שנעשית בתור פורים שפיל, יש לה גבולות גזרה משל עצמה

פנייה שנעשית ברצינות,  מומלץ לרשום באופן שיבינו שזו שאלה אמיתית