מה קורה בניכם? מה קורה אצלו? מה תסכל אותו בעבודה שגרם לו לעזוב? 

קשב וריכוז זה לרוב "פיתרון" ולא "בעיה". (כלומר המערכת לא רוצה להיות בקשב). אם הוא היה פה, היה לי כמה כיוונים להגיד לו (אני גם מתכנת, וגם מתמודד עם ענייני קשב ודומיהם והאמת שבהצלחה יפה מאוד).

אבל הוא לא פה. את פה. ואת כרגע בעיקר חסרת אונים מול הסיטואציה שלו. את אומרת "הוא חייב לעבוד" ורוקעת ברגליים כמו ילדה בת 4. ספויילר - הוא לא ילד בן 4 וכרגע משהו עובר עליו שגורם לו לפעול כמו שהוא פועל.  למערכת שלך שמפעילה עליו לחץ אין הרבה יכולת לשנות משהו. אולי לתסכל.

"הוא חייב לעבוד" אומרת. וממשיכה להגיד. וזה לא עוזר, והוא בטוח לא יעבור ראיון עבודה אם הוא ילך אליו רק כי את לחצת עליו. הוא ילך וינסה בכל כוחו להיכשל. אני ממש רואה את זה בלייב.

ואני בכלל לא לוחצת עליו!

אני לחוצה בתוך תוכי

ולא מראה לו!

לו אני מראה אורך רוח והכלה

וסבלנות

ואפילו הוא לטיפול יקר שעולה 400 ש"ח לפגישה.

אז זה קצת פוגע שאתה אומר שאני כמו ילדה בת 4.

קודם כל התנצלות.

אחר כך טעון הסבר: אבל חייב להודות שזה הרושם שהיה לי מהפוסט שלך.  "הוא חייב". גם אם את לא אומרת אלו את זה, האנרגיה שנשבה ממך ומהפוסט שלך הרגישה לי בעיקר ככה. סוג של חוסר אונים כזה של "המציאות חייבת לי". והמציאות לא חייבת לך. אין לנו שליטה עליה. אני מבין שעד היום הוא פירנס יפה אם הוא מתכנת. משהו עובר עליו וכדאי לראות את זה בעין טובה. מה קורה שם? מה היה לו בעבודה שהוא עזב?

איפה הוא בעולם כללי? יש לו אנרגיה בכלל? הוא "חי"? נפגש עם חברים? יואצ להליכה? או שהוא רק "עבד" של הבית באיזו רמה.

לא יודעת מה הסטטוס שלך בענייני עבודה, אבל לאישה זה מאווודדד קשה להתמודד עם גבר שלא עובד.

וזה לא רק הכסף.

זה גם הגבריות.

(הכותב עצמאי עם 8 מקומות עבודה, ימים שאין עבודה אני מייצר אותה)

וגם זה שהגבר הזה תקוע בבית בזמן שהיא רוצה שהוא ילך, לא משנה כמה הוא מרוויח.

כן זה נכון. אבל זה שוב. מהצד של האישה.

בדיוק כמו שגבריות הרבה פעמים (ראה שרשור מקביל) נוטה לברוח לעבודה כדי להתחמק (תת מודע, ולפעמים מודע) מעבודות הבית. ומדברים 'נשיים' אחרים. ואז האישה כותבת פה שהיא מרגישה לא נעים.

פה יש לנו צד אחד. ואני מנסה לכוון להקשיב לצד השני.

אישה לא צריכה לעבוד קשה.

האחריות הכלכלית צריכה להיות עליו וזה מובנה ככה אבולוציונית, וממילא חובה הלכתית שלו.
 

את אפילו לא צריכה לדבר יותר מידי, כן צריכה להגדיר מולו מה האחריות שלו ומה האחריות שלך.
 

ותסגלי לעצמך תודעת שפע במקביל, הכסף יגיע אליך. אבל בשביל זה את צריכה להיות בתודעה נשית, מקבלת, קצת יותר פסיבית.

לעבוד קשה, כאישה, זה לא נכון לך. וממילא הוא מרשה לעצמו לשחרר. וזה ממש לא מה שאת רוצה וצריכה.

וגם לא נכון עבורו.

בכללי את נשמעת לי לוקחת יותר מידי אחריות.

לחפש לו מאבחן ומטפל, זה חלק מזה. שחררי, זה שלו.

תפסיקי להתאמץ. תחזרי למקורות שלך, לרחם שלך.

אמונה בכך שהשפע קיים עבורך, שאני לא צריך/ה להילחם בשבילו, בעיקר לנכוח, לפתוח את ההכרה, את הידיים, ולסמוך על נותן השפע, שהוא ממש רוצה לתת, פשוט צריך לדעת איזה ערוץ לפתוח.

לחץ חוסם את הנתיבים שלו.

ואנרגיה נקבית בריאה מתוך הפסיביות שלה, הנקב שבה, היא לא רודפת ולא פועלת, היא פתוחה לקבל.

וגם כשכן, היא עושה את זה ממקום של אהבה, יכולת, כח ורצון, ולא מהישרדות.

חיזקת אותי,

מאיפה המידע על תודעה של שפע?

אשמח לרעיונות של פודקסט וכד.

אני גדלתי בלחץ כלכלי

ופוחד לשחזר...

תחושה של אני יעשה הכל שלילדים שלי יהיה הכל....

בעלי בנאדם אחראי אבל כבר כמה חודשים לא עובד

אני לא ממש מכירה, אבל בטוחה שאם תכתבי את המושג הזה, תמצאי עליו חומר נגיש...

אבל הרעיון הוא ככלל שתשחררי, ותלמדי לסמוך על נותן השפע.

לנשום עמוק, ולסמוך עליו שהוא משביע לכל חי רצון. לא רק צורך, אפילו רצון.

אבל לפנות למקור ולא לתלות את התקווה בצינור שלו, ומצד שני גם לא לקחת לצינור את התפקיד.

כל דבר במקומו.

לילדים שלך יש ויהיה הכל. וזה לא תלוי רק בך.

האמת היא, שאת האחרונה שזה תלוי בה.

אלא רק בתודעה שלך...

ושוב, אישה עוזרת לפרנסה כבונוס, לא במקום.

אם אתה "פותח פתח", זה יכול לבוא כי התודעה שלך עוזרת לך (למשל בראיונות עבודה או בפגישות עם לקוחות).

 אם אתה לא עושה כלום זה ישאר למעלה ולא ירד אליך.

זה מאוד מועיל בהורדת חרדות למינהן ששמות רגל במציאות לדברים שזקוקים להם כדי להצליח.

ולכן הגישה של "יש שפע בעולם" היא נכונה רק כל עוד עושים משהו אקטיבי להגשים אותו.

וטוב שכך...

באמת, מנקודת מבט יוזמת, פועלת, הישגית, תודעת שפע במובן שכתבתי למעלה, יכולה "לפגום" כשהיא לא מתורגמת לכלים גבריים...

אבל מצד האמת, היא לא באמת פוגעת כשהיא לא סותרת את התנועה הטבעית שלו.

גם גבר צריך להיות נקבי באיזשהו מקום, הרי השפע שהוא נותן לא מגיע מעצמו. ושם הוא צריך גם הוא להיות בתודעת שפע...

מורכב, אין לי זמן לכתוב על זה כרגע....

ממש שחררתי

פעם כל הוצאה שבעלי הוציא זה היה ויכוחים ולחצים

החלטתי לסמוך עליו

שהוא יפרנס

שיהיה לי כל מה שאני צריכה

שיוציא על מה שנראה לו נכון

הביא חצי אבטיח ב 50 שקל חייכתי

הוציא על העבודה שלו הוצאות שנראו לי מיותרות חייכתי

האמנתי בלב שלם שהוא חכם ויכול ויצליח

וראיתי ורואה ישועות כל יום

אם היא זו שנחשבת ל"מבוגר האחראי" שצריכה. להוביל אותו לשם ולדאוג לכל פרט ולתכלל ולדחוף, או לחילופין לכעוס עליו שילך לטיפול ולקחת אחריות לבד על הפרנסה, אז לא

זו עמדה אימהית. לא נשית.

יש מבנה בריא לדינמיקה בין גבר לאישה

ברור שיש אידאל ויש מה שבפועל ואצל הרבה אנשים יכול להיות שזה איפשהו באמצע, אבל גבר שלא מסוגל לקחת אחריות על עצמו ועל המשפחה שלו מבחינה כלכלית ושוקע לתוך עצמו ומשאיר את אשתו כך מתוסכלת זה בעיתי..גם לצד ההפוך כמובן זה בעייתי

בנאדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו

ברגע שהדינמיקה היא כזו שהאישה לוקחת אחריות על הכל, זה בעייתי. מה יגרום לו לרצות לצאת מזה בעצם? 

אבל אחרי שהוא במצב לא בריא, טוב שאשתו עוזרת לו ולא אומרת ''זה לא התפקיד שלי''

זה מבלבל אותו. היא לא אמא שלו...

אם הוא מבקש עזרה, זה משהו אחר. אבל הוא צריך לבחור בזה ולרצות בזה מיוזמתו...

אתה יודע מה הכי עודץזר בדיכאון?

לא רגישות והכלה אינסופיים,

אלא דרישות המציאות.

ברגע שהגבר משוחרר מעול הפרנסה ומכל עול,

הוא פשוט הופך להיות לא משמעותי ולא חשוב בבית. וזה, יותר ממאמץ הדיכאון, מעמיק אצלו את התחושה שהוא כלום.

דרישות המציאות והעולם,

ואפילו דרישות המצוות,

אע"פ שיש בהן משהו לא מתחשב ומגבוה,

הן נותנות כיוון, כוח, להיצמד לחיים.

כשגבר ממלא את חובתו, גם אם ממש אבל ממש לא בא לו, גם אם זה נראה הר בלתי עביר

המאמץ הזה נושא פרי משני כיוונים.

קודם כל זה מאמץ את המוח להיצמד להווה ולא לתסריטים השחורים

וההיצמדות להווה מזרימה חיים

והכיוון השני זה הרגשת היכולת. אני יכול להתגבר. אני מסוגל למלא את חובתי. אני בעל משמעות. אנשים צריכים אותי.

לכן אני ממש בעד להשאיר לגבר את התפקידים שלו.

לטובתו!

אם הוא רק יבין כמה הוא חשוב,

הוא כבר לא יהיה בדיכאון.

אם רק יילך לעבודה כרגיל ויתנהג נורמלי, זה יעבור לו.

אז... זה לא עובד ככה. אין לי מושג אם יש לו דיכאון או לא, כשאדם נמצא בצרה אז הוא צריך עזרה ולא שיגידו לו שהכל בסדר והוא רק צריך להמשיך.

יש משהו טוב בעבודה פיזית ובפשוט לקום ולעשות משהו בעולם, ויש גם משהו מסויים בזה שהדיכאון הוא סוג של בחירה של התת מודע כדי להתגונן בפני דברים שהוא לא יכול להתגונן בפניהם אחרת.

זה מאוד תלוי במצב ומה הגורם הרגשי לדיכאון שלו.

אבל בתוך החיים.

להגיע למצב של חוסר תפקוד לא עוזר בשום מצב.

וכן, ע"י ההכרח לתפקד בכל מחיר גם בסוף זה מזרים חיוניות בגוף ובנפש.

אם 2 אנשים מדוכאים

האחד כל היום במיטה בוהה, מקס' מדבר עם המטפל

והשני הכריח את עצמו לבשל, לנקות, לעבוד קצת, לדבר עם מישהו

למי תהיה בתודעה תחושה של עשיתי משהו היום? החיים שלי לא התבזבזו לריק?

זו תודעה שקיימת גם בדיכאון. זה לא שאדם בדיכאון פתאום לא חלים עליו חוקי הקיום האנושיים

דווקא ההכלה של אישתי, להאצים כל משהו שכן עשיתי ולתת את הספייס ואת הרוגע גם במצבים שלא היה לי הכח לעשות כלום ופשוט לשכב במיטה כל היום הם שנתנו לי את הכוחות לצאת מזה

להבין שזה לא בחירה זה לא סתם שינוי מחשבה, זה מצב חדש לחלוטין שמצריך טיפול והבנה ולא תקיפה.

וזה לשני הכיוונים שמעתי (גם מגוף ראשון) מקרים על נשים שחוו דיכאון ולא תיפקדו כלל בבית והאבא היה צריך לשמש גם כאמא שפשוט ההכלה של הבעל עם המציאות החדשה היא מה שעזר לאישה לצאת מזה (כמובן בנוסף לטיפול מקצועי) ודווקא מקרה שבו הבעל התעקש "להוציא" את אשתו מזה ולהעמיד אותה מול המציאות (המצב של הבית, איך הילדים נראים וכו') הוביל לגירושים

ברצינות, לא בציניות.

אבל אני מכירה גם מקרים הפוכים.

שגבר או אישה נכנסו לדיכאון ולא תפקדו,והעול היה כל כך בלתי אפשרי על הצד הבריא, שהכל קרס.

תחשוב אם יש 8-9 ילדים והבעל פשוט לא רוצה לעבוד... זה לא צחוק.

ואני עדיין סבורה שדווקא ההצמדות אל החיים עצמם, עם כל היופי והכאב והקושי שבהם, שומרים על בריאות נפשית, גם אם זה מאוד מאוד קשה.

היום הנטייה היא מאוד לשחרר את המדוכא ממחוייבויות החיים.

ודווקא בעיניי זה נראה לי מחמיר את המצוקה, כי חייו ריקניים יותר.

ואני מדברת מתוך ניסיון, לא מילים באוויר

והייתי גם בסכנת חיים.

נו אז?

הפתרון הפופולרי הוא לעטוף את האדם המדוכא בבועה. כבכץיכול אין חיים מחוץ לכאב שלו, ואין מה לצפות ממנו לקחת חלק בחיים עצמם.

וזה כשלעצמו מגביר מחלה ומגביר ייאוש.

מאולטימטומים מצבו טוב

זה יותר תנועה רגשית שמעבירה לגבר שאשתו סומכת עליו שהוא יכול, ומשחררת את אובר האחריות שהיא לוקחת על עצמה, גם באולטימטומים

אבל לא כשהדאגה והעול מוטל עליה.

אבולוציונית זה פוגע בה וממילא במערך הזוגי והמשפחתי.

לא בריא לה נפשית, וגם פיזית. היא צריכה אוקסיטוצין כדי להכיל תינוקות ברחמה, וכדי לגדל אותם כראוי.

אדרנלין סותר אוקסיטוצין.

לעומת זאת, גבר זקוק לאדרנלין. להישגיות...

ככלל, בפשטות, ואני אומרת את זה כאישה פמיניסטית, גברים ונשים שונים במבנה שלהם.

לאישה אסור לדאוג מהעניין הכלכלי, היא עוזרת כבונוס.

ומנסיון, תודעת שפע זה המאמץ הכי משתלם עבור אישה. (אבל גם ככלל. שייך גם לגברים, רק שהביטוי שלו אקטיבי ולא פסיבי)

ואפשר שיחפש אולי עבודה במקום קטן יותר, אם הוא מתכנת אני מניח שיש ביקוש לזה.

הוא נשמע לפי התיאור שלך מיואש, ואפשר להבין, ולכן צריך תמיכה ודחיפה ממך, לעזור לו, לתת לו דרייב.

הגיוני שהלחץ של שני האירועים באופק משפיע עלייך, על הבית, ולכן צריכים ביחד למצוא את האיזון והדרך להגיע לאירועים בנחת כמה שאפשר.

הוא מקבל אבטלה?

יש בינכם שיח כזה?

אם החסכונות לא היו עבור האירועים, והמצב הכלכלי מאפשר (עניין חוסר העבודה מאתגר בקטע הזה זמנית) אולי לשקול לקחת הלוואה קטנה על חשבון קרן השתלמות/קופג/פנסיה כדי לא לפגוע בחסכונות. 

התמודדות לא פשוטה יקרה שלי!

ואם הוא מוכן ללכת לרופא ולטפל זה כבר דבר גדול

בעלי גם עם קשב, ואם הוא היה שכיר כנראה גם הוא לא היה מצליח להחזיק עבודה כשהוא לא מטופל

למשל:

*הוא בחר במקצוע שלא מעניין אותו

*קשה לו עם העומס והלחץ בעבודה

*יש לו בוסים או קולגות מאוד לא נחמדים

*הוא לא מרגיש סיפוק

סתם רעיונות, אני כמובן לא מכיר אותו ואין לי מושג האם משהו פה רלוונטי או שסתם כתבתי שטויות.

רק עוד נקודות למחשבה...

אם אתם עושים בר מצווה, אז אתם נשואים מעל עשור

מה היה עד לפני שנתיים??

צורך זה מושג חמקמק, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים להעריך מי צריך כמה.

אולי יש ילד הייטקיסט עם ילד אחד, וילד אחד עובד סוציאלי עם 8 ילדים.

אבל מי יודע, אולי דווקא ההיטקיסט יצטרך מאות אלפי שקלים כדי לטפל במחלה קשה ח"ו לא עלינו, וזו אולי דוגמה קיצונית אבל בחיים כמו בחיים יכולים להיות איספור סיפורים.

לכן הכי טוב בשביל לא לפגוע, לא לגרום לטינה, מריבות, כעסים, מרמור... לתת לכולם את אותו הדבר.

ועם זאת, אצלי יש סייג קטן:

אני מקבל מביטוח לאומי אלפי שקלים בכל חודש, בתור קצבת נכות לילד עם אוטיזם.

בגלל שזה כסף שהתקבל מהמדינה ספציפית עבורו, והוא עובר דרכי רק כי החוק לא מאפשר למדינה לשלם ישירות לקטין, אז בצוואה כתבתי שהכסף הזה יעבור ישירות אליו ולא יהיה חלק מההון שיתחלק שווה בשווה בין האחים.

חריג נוסף שחשבתי עליו ממש עכשיו תוך כדי הכתיבה:

אם יהיה ילד שיצטרך הרבה כסף לא בגלל בחירה שהוא בחר בחייו (כמו מקצוע או מקום מגורים או מספר ילדים) אלא בגלל משהו שלא בשליטתו, למשל ילד שלא מסוגל לפרנס את עצמו מסיבות רפואיות או אוטיזם וכו' והוא יהיה תלוי כל חייו ברווחה, או שהוא בעצמו אבא לילד מאוד חולה ולכן לא יכול לעבוד אלא רק לדאוג ולטפל בילדו החולה וכיוצ"ב, אז אני כן בעד לתת לו יותר מאשר למי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו.

אבל אני מדגיש שזה רק במצב שמדובר בהכרח, לא כאשר בגלל בחירות שהוא בחר הוא צריך יותר כסף.

מחולקת הכל לבן הזוג ואחר כך כל ילד רבע.

רק שהסביבה מופתעת

חמודה והכל אבל הגזימה😂

אל תקחי אותה קשה. הכל טוב. אנחנו מזיזים תאריכים חופשי. 

אני מאד מעריכה את המחווה שלה.

וכן, יצא לה מוזר שכל הילדים שלה נורא בעניין ואנחנו היחידים שלא.

ואז יש כאלה שמוזר להם שיש כאלה שלא יוצאים... ולא מבינים שלא לכולם זה מתאים- לא הזמן, לא עם העבודה, ולא כלכלתית. וזה לגמרי נורמלי.

סתם דוגמה שאני נתקלת בה בימים אלה.

שבו אנשים לא אוהבים להתערב בעניינים של אחרים..

לאנשים בעבודה שלי נראה מאוד לגיטימי לשאול אותי אם אנחנו מתכננים עוד ילדים, כמה אנחנו מתכננים, מתי...

לק"י

גם אנחנו לא תמיד חוגגים. לפעמים יוצאים לאכול ביחד, ולא באותו תאריך. מתי שמסתדר...

אני בעד לציין ולחגוג, אבל זה עניין אישי. היומיום יותר חשוב מאיך מציינים את יום הנישואים.

אנשים מופתעים מכל מיני דברים שהפכו להיות נורמות. 

בשנים לא מעוברות

התכוונתי שהתחתנו ב-י"ב בלילה אחרי השקיעה.

קיבלנו חדר אוכל פרטי

היה נגישות (אם זה נדרש)

יש מרחבים למשחק בחוץ עם דשא

מהדרין (אם נדרש)

בנוסף יש פינת חי נחמדה (לא הייתי מגדיר גדולה. אבל נחמדה) בקיבוץ עם כניסה חופשית. (רצוי לברר אם עדיין קיים)

אפשר ללכת לבקר ברפת ובחליבה שם.

לא שאלתי במפורש לגבי הרפת והחליבה. אבל לא נראה לי שזה הפריע למישהו.

בית כנסת יש מרכזי. לא פרטי.

אבל אם אתם מניין משל עצמכם. אולי תוכלו לקיים את רוב התפילות בחד"א שתקבלו. בררו זאת מראש.

יתרון שזה בית מלון דתי

כך שיש אווירת שבת גם בלובי.

אין לי מושג לגבי מחירים.

מניח שלא זול

יש להם בית כנסת מרכזי, ובית כנסת נוסף לאירועים פרטיים.

יכול להיות שבאותה שבת הייתה קבוצה נוספת שכבר סגרה את הבית כנסת ההוא.

(למיטב זכרוני אין אפשרת לחדר אוכל פרטי) 

קשת

חיספין

לא יודעת לגבי צליאק צריך לשאול כל מקום מה הם מציעים בעניין, לי לא מובן מאליו שיהיה להם מענה

גם כפר עציון לא רלוונטי?

סגרנו בעין צורים, מקווים שיהיה טוב.

תודה 🙏🏼

אתה רק כתבת שהיית שם,

הייתה זו @אור123456 שכתבה שזה מקום יפה

כמובן בצחוק!

תודה רבה לך על ההמלצה 🌷

למדתי מזה שצריך להיות יותר עשיר במילים …

רצוי לקחת מדפסת לייזר.

טונר אחד יספיק לך להרבה יותר דפים ממה שנראה לך.

וממש מומלץ מדפסת אלחוטית 

כך אפשרי להדפיס ישירות מהטלפון 

אני זוכרת את מה שכתבת לפני תקופה.

לפי מה שאת מתארת- חצית גבול. גבול אדום.

נראה שאת רוצה שבעלך יתגרש ממך כדי "להיענש" על ידו ולנקות מעט את המצפון שלך.

ואני אגיד לך ת'אמת...

גם מעשה כזה לא ירגיע אותך... אלא ידרדר את המצב הנפשי שלך.

קחי את עצמך בידיים וגשי לטיפול/ ייעוץ.

אל תעשי שום דבר נמהר ללא ייעוץ והכוונה.

אני לא חושבת שתקשיבי למה שאני כותבת, אבל שווה לי לנסות.

(אני מכירה לא מעט סיפורים של נשים כמוך, ותדעי שיש דרך להתגבר ולגדול מהסיטואציה- רק כשלוקחים אחריות ומכניסים אשת מקצוע לעניין)

אז זהו שאני לא רוצה לפרק את הבית

אבל נקלעתי למקום שאני לא יודעת איך יוצאים ממנו

אם את בקטגוריה של אנשים רגישים שלוקחים הכל "ללב" יש פורום שלם כדי להתחיל לעשות עם עצמך עבודה רגשית. לבכות לא יועיל לך ולהתגרש בטוח לא כמו שכתבה האישה החכמה שמעליי..

ולגשת לטיפול מחר!

שום עבודה לא שווה את הבית שלך!

לא את הדמעות של הילדים שלך ותלב של בעלך

תעזבי ותפתחי דף חדש. יכול להיות שלא תספרי לבעלך וזה לא סוף העולם. אבל להמשיך לעבוד עם ההוא שאין לו בעיה ללכת עם אשת איש - זה הדבר החמור!!!

בהנחה ואת בחרטה עמוקה כמו שנשמע תעצרי הכל מיד.

תחתכי את הקשר בכל צורה שהיא.

כולל לעזוב את העבודה

בשלב השני והמיידי לפנות לטיפול ועזרה

כנראה גם הקשר הזה הגיע מחוסר שהיה לך ואת צריכה למלא אותו עם בעלך, זה דורש עבודה 

לגמרי לחתוך כמה שיותר מהר את הקשר כולל לעזוב את העבודה

הבית שלך חשוב יותר מכל עבודה!!!

ודברים כאלה אם לא חותכים בקאט אחד נורא קשה להפסיק

עורכת עכשיו כי זה נשמע שבאתי להטיף לך אבל זאת לא הכוונה.

אני באמת חושבת שזה מה שחסר לך פה. את צריכה להחליט מה את רוצה ומה את עושה, לא הניסיונות ולא ההוא מהעבודה וגם לא בעלך.
 

כשתחליטי מה את רוצה את כנראה תדעי מה לעשות כדי לממש את זה.

תסתכלי רחוק איפה את רוצה את החיים שלך, ועל מי את משפיעה בדרך

אבל עברת גבול "לא תקרבו לגלות ערווה", שאם לא תתפסי אותו עכשיו תעברי כבר על איסורי כרת וסקילה.
 

אם את לא רוצה שהחיים שלך יתפרקו, 

את בשלב שאת צריכה כאן ועכשיו בלי רחמים עצמיים ובלי להסתבך, להתפטר סופית ולנתק כל קשר מהגרוש ההוא מטוב ועד רע.

פשוטות.

ולעבוד על הרצון.

אין מנוס מעבודה קשה.

לדעתי זה המון ממש

אולי תלכו לבקר אותם בימי שישי ותחזרו הבייתה לשבת

ככה אנחנו עושים לפעמים

גם אם בשוגג.

אם לא גורמים בינכם לבעיות בשלום בית,

אז לא יזיק לו לסבול קצת פעם בחודש, חודש וחצי כדי שאת תהי שמחה יותר.

בסוף הדרישות שלך לא מאוד גבוהות.
 

אפשר במסגרת האפשר להתחשב, לאפשר לו למשל לצאת לנוח בחדר כשיש רעש וצהלולים.

אבל לא רואה סיבה שתרגישי לא בנח.

רק מוסיפה שיתכן שהוא נפגע ממשהו (שקשור למשפחה) ולא מרגיש בנח לשתף אותך בזה.

אז תנסי לגשש ואם צריך, גם לפתור את זה...

זה בסדר גמור שתצפי שיבוא לקראתך גם אם זה דורש ממנו קצת להשקיע.

אני שומעת אותך ויש רושם שאת מאוד מתחשבת ודואגת לו. וזה יפה מאוד, תמשיכי ככה.

אל תחיי עם רגשות אשם על זה שמידי פעם את צריכה שיעשה מאמצים בשבילך.

שוב, אם אפשר להתחשב בו במסגרת האפשר, תתחשבי.

קשר משפחתי זה דבר חשוב.

כל עוד לא פוגעים בו או בזוגיות שלכם, אין סיבה שתוותרי על הצרכים שלך. במיוחד כאישה שרגילה לבקר בבית אמה.

תמצאו פתרון, אבל אל תוותרי על עצמך.

והבית שלך כן זה שהקמת קודם ואת צריכה להשקיע בו יותר זה דעתי

ואם היה כזה, שברתי שמאלה חזק

לא היינו אצל הנורים שלי שבת כבר כמה שנים וטוב לנו

להורים של בעלי הולכים מדי כמה חודשים לסעטדה וחוזרים לבית

מניחה שזה לא התשובה שאת מחפשת לשמוע🤭

תשבו תדברו תבואו אחד לקראת השנייה.אולי יש שבתות פחות עמוסות ותוססות עם פחות אנשים? כדאי לנסות ללכת אז

ולכן בגלל שלדעתי שלום בית זה דיני נפשותאם אין משהו חכם לומר ממש עדיף לא לומר וזהו בעזרת ה' מאחל לכם שתמצאו את הפתרון הנכון לשניכם על הצד הטוב ביותר

תנסו להגיע להסדר שעובד בשביל שניכם.

מצידך אולי אפשרי לנסוע לבד בימי השבוע עם הילדים.

מצידו להשתדל לבוא לקראתך כמה שהוא יכול, אם זה חשוב לך.

אצלנו יש אחים שמגיעים בקושי פעם בשנה להורים, אחרים פעם בחודש ואחרים כל שבת.

כל אחד ומה שמתאים לו.

הם באים אלינו.

הם הגיעו לשלב שמגיע להם להפסיק לטרוח, ולקבל נחת מהילדים והנכדים...