מה קורה בניכם? מה קורה אצלו? מה תסכל אותו בעבודה שגרם לו לעזוב? 

קשב וריכוז זה לרוב "פיתרון" ולא "בעיה". (כלומר המערכת לא רוצה להיות בקשב). אם הוא היה פה, היה לי כמה כיוונים להגיד לו (אני גם מתכנת, וגם מתמודד עם ענייני קשב ודומיהם והאמת שבהצלחה יפה מאוד).

אבל הוא לא פה. את פה. ואת כרגע בעיקר חסרת אונים מול הסיטואציה שלו. את אומרת "הוא חייב לעבוד" ורוקעת ברגליים כמו ילדה בת 4. ספויילר - הוא לא ילד בן 4 וכרגע משהו עובר עליו שגורם לו לפעול כמו שהוא פועל.  למערכת שלך שמפעילה עליו לחץ אין הרבה יכולת לשנות משהו. אולי לתסכל.

"הוא חייב לעבוד" אומרת. וממשיכה להגיד. וזה לא עוזר, והוא בטוח לא יעבור ראיון עבודה אם הוא ילך אליו רק כי את לחצת עליו. הוא ילך וינסה בכל כוחו להיכשל. אני ממש רואה את זה בלייב.

ואני בכלל לא לוחצת עליו!

אני לחוצה בתוך תוכי

ולא מראה לו!

לו אני מראה אורך רוח והכלה

וסבלנות

ואפילו הוא לטיפול יקר שעולה 400 ש"ח לפגישה.

אז זה קצת פוגע שאתה אומר שאני כמו ילדה בת 4.

קודם כל התנצלות.

אחר כך טעון הסבר: אבל חייב להודות שזה הרושם שהיה לי מהפוסט שלך.  "הוא חייב". גם אם את לא אומרת אלו את זה, האנרגיה שנשבה ממך ומהפוסט שלך הרגישה לי בעיקר ככה. סוג של חוסר אונים כזה של "המציאות חייבת לי". והמציאות לא חייבת לך. אין לנו שליטה עליה. אני מבין שעד היום הוא פירנס יפה אם הוא מתכנת. משהו עובר עליו וכדאי לראות את זה בעין טובה. מה קורה שם? מה היה לו בעבודה שהוא עזב?

איפה הוא בעולם כללי? יש לו אנרגיה בכלל? הוא "חי"? נפגש עם חברים? יואצ להליכה? או שהוא רק "עבד" של הבית באיזו רמה.

לא יודעת מה הסטטוס שלך בענייני עבודה, אבל לאישה זה מאווודדד קשה להתמודד עם גבר שלא עובד.

וזה לא רק הכסף.

זה גם הגבריות.

(הכותב עצמאי עם 8 מקומות עבודה, ימים שאין עבודה אני מייצר אותה)

וגם זה שהגבר הזה תקוע בבית בזמן שהיא רוצה שהוא ילך, לא משנה כמה הוא מרוויח.

כן זה נכון. אבל זה שוב. מהצד של האישה.

בדיוק כמו שגבריות הרבה פעמים (ראה שרשור מקביל) נוטה לברוח לעבודה כדי להתחמק (תת מודע, ולפעמים מודע) מעבודות הבית. ומדברים 'נשיים' אחרים. ואז האישה כותבת פה שהיא מרגישה לא נעים.

פה יש לנו צד אחד. ואני מנסה לכוון להקשיב לצד השני.

אישה לא צריכה לעבוד קשה.

האחריות הכלכלית צריכה להיות עליו וזה מובנה ככה אבולוציונית, וממילא חובה הלכתית שלו.
 

את אפילו לא צריכה לדבר יותר מידי, כן צריכה להגדיר מולו מה האחריות שלו ומה האחריות שלך.
 

ותסגלי לעצמך תודעת שפע במקביל, הכסף יגיע אליך. אבל בשביל זה את צריכה להיות בתודעה נשית, מקבלת, קצת יותר פסיבית.

לעבוד קשה, כאישה, זה לא נכון לך. וממילא הוא מרשה לעצמו לשחרר. וזה ממש לא מה שאת רוצה וצריכה.

וגם לא נכון עבורו.

בכללי את נשמעת לי לוקחת יותר מידי אחריות.

לחפש לו מאבחן ומטפל, זה חלק מזה. שחררי, זה שלו.

תפסיקי להתאמץ. תחזרי למקורות שלך, לרחם שלך.

אמונה בכך שהשפע קיים עבורך, שאני לא צריך/ה להילחם בשבילו, בעיקר לנכוח, לפתוח את ההכרה, את הידיים, ולסמוך על נותן השפע, שהוא ממש רוצה לתת, פשוט צריך לדעת איזה ערוץ לפתוח.

לחץ חוסם את הנתיבים שלו.

ואנרגיה נקבית בריאה מתוך הפסיביות שלה, הנקב שבה, היא לא רודפת ולא פועלת, היא פתוחה לקבל.

וגם כשכן, היא עושה את זה ממקום של אהבה, יכולת, כח ורצון, ולא מהישרדות.

חיזקת אותי,

מאיפה המידע על תודעה של שפע?

אשמח לרעיונות של פודקסט וכד.

אני גדלתי בלחץ כלכלי

ופוחד לשחזר...

תחושה של אני יעשה הכל שלילדים שלי יהיה הכל....

בעלי בנאדם אחראי אבל כבר כמה חודשים לא עובד

אני לא ממש מכירה, אבל בטוחה שאם תכתבי את המושג הזה, תמצאי עליו חומר נגיש...

אבל הרעיון הוא ככלל שתשחררי, ותלמדי לסמוך על נותן השפע.

לנשום עמוק, ולסמוך עליו שהוא משביע לכל חי רצון. לא רק צורך, אפילו רצון.

אבל לפנות למקור ולא לתלות את התקווה בצינור שלו, ומצד שני גם לא לקחת לצינור את התפקיד.

כל דבר במקומו.

לילדים שלך יש ויהיה הכל. וזה לא תלוי רק בך.

האמת היא, שאת האחרונה שזה תלוי בה.

אלא רק בתודעה שלך...

ושוב, אישה עוזרת לפרנסה כבונוס, לא במקום.

אם אתה "פותח פתח", זה יכול לבוא כי התודעה שלך עוזרת לך (למשל בראיונות עבודה או בפגישות עם לקוחות).

 אם אתה לא עושה כלום זה ישאר למעלה ולא ירד אליך.

זה מאוד מועיל בהורדת חרדות למינהן ששמות רגל במציאות לדברים שזקוקים להם כדי להצליח.

ולכן הגישה של "יש שפע בעולם" היא נכונה רק כל עוד עושים משהו אקטיבי להגשים אותו.

וטוב שכך...

באמת, מנקודת מבט יוזמת, פועלת, הישגית, תודעת שפע במובן שכתבתי למעלה, יכולה "לפגום" כשהיא לא מתורגמת לכלים גבריים...

אבל מצד האמת, היא לא באמת פוגעת כשהיא לא סותרת את התנועה הטבעית שלו.

גם גבר צריך להיות נקבי באיזשהו מקום, הרי השפע שהוא נותן לא מגיע מעצמו. ושם הוא צריך גם הוא להיות בתודעת שפע...

מורכב, אין לי זמן לכתוב על זה כרגע....

ממש שחררתי

פעם כל הוצאה שבעלי הוציא זה היה ויכוחים ולחצים

החלטתי לסמוך עליו

שהוא יפרנס

שיהיה לי כל מה שאני צריכה

שיוציא על מה שנראה לו נכון

הביא חצי אבטיח ב 50 שקל חייכתי

הוציא על העבודה שלו הוצאות שנראו לי מיותרות חייכתי

האמנתי בלב שלם שהוא חכם ויכול ויצליח

וראיתי ורואה ישועות כל יום

אם היא זו שנחשבת ל"מבוגר האחראי" שצריכה. להוביל אותו לשם ולדאוג לכל פרט ולתכלל ולדחוף, או לחילופין לכעוס עליו שילך לטיפול ולקחת אחריות לבד על הפרנסה, אז לא

זו עמדה אימהית. לא נשית.

יש מבנה בריא לדינמיקה בין גבר לאישה

ברור שיש אידאל ויש מה שבפועל ואצל הרבה אנשים יכול להיות שזה איפשהו באמצע, אבל גבר שלא מסוגל לקחת אחריות על עצמו ועל המשפחה שלו מבחינה כלכלית ושוקע לתוך עצמו ומשאיר את אשתו כך מתוסכלת זה בעיתי..גם לצד ההפוך כמובן זה בעייתי

בנאדם צריך לקחת אחריות על החיים שלו

ברגע שהדינמיקה היא כזו שהאישה לוקחת אחריות על הכל, זה בעייתי. מה יגרום לו לרצות לצאת מזה בעצם? 

אבל אחרי שהוא במצב לא בריא, טוב שאשתו עוזרת לו ולא אומרת ''זה לא התפקיד שלי''

זה מבלבל אותו. היא לא אמא שלו...

אם הוא מבקש עזרה, זה משהו אחר. אבל הוא צריך לבחור בזה ולרצות בזה מיוזמתו...

אתה יודע מה הכי עודץזר בדיכאון?

לא רגישות והכלה אינסופיים,

אלא דרישות המציאות.

ברגע שהגבר משוחרר מעול הפרנסה ומכל עול,

הוא פשוט הופך להיות לא משמעותי ולא חשוב בבית. וזה, יותר ממאמץ הדיכאון, מעמיק אצלו את התחושה שהוא כלום.

דרישות המציאות והעולם,

ואפילו דרישות המצוות,

אע"פ שיש בהן משהו לא מתחשב ומגבוה,

הן נותנות כיוון, כוח, להיצמד לחיים.

כשגבר ממלא את חובתו, גם אם ממש אבל ממש לא בא לו, גם אם זה נראה הר בלתי עביר

המאמץ הזה נושא פרי משני כיוונים.

קודם כל זה מאמץ את המוח להיצמד להווה ולא לתסריטים השחורים

וההיצמדות להווה מזרימה חיים

והכיוון השני זה הרגשת היכולת. אני יכול להתגבר. אני מסוגל למלא את חובתי. אני בעל משמעות. אנשים צריכים אותי.

לכן אני ממש בעד להשאיר לגבר את התפקידים שלו.

לטובתו!

אם הוא רק יבין כמה הוא חשוב,

הוא כבר לא יהיה בדיכאון.

אם רק יילך לעבודה כרגיל ויתנהג נורמלי, זה יעבור לו.

אז... זה לא עובד ככה. אין לי מושג אם יש לו דיכאון או לא, כשאדם נמצא בצרה אז הוא צריך עזרה ולא שיגידו לו שהכל בסדר והוא רק צריך להמשיך.

יש משהו טוב בעבודה פיזית ובפשוט לקום ולעשות משהו בעולם, ויש גם משהו מסויים בזה שהדיכאון הוא סוג של בחירה של התת מודע כדי להתגונן בפני דברים שהוא לא יכול להתגונן בפניהם אחרת.

זה מאוד תלוי במצב ומה הגורם הרגשי לדיכאון שלו.

אבל בתוך החיים.

להגיע למצב של חוסר תפקוד לא עוזר בשום מצב.

וכן, ע"י ההכרח לתפקד בכל מחיר גם בסוף זה מזרים חיוניות בגוף ובנפש.

אם 2 אנשים מדוכאים

האחד כל היום במיטה בוהה, מקס' מדבר עם המטפל

והשני הכריח את עצמו לבשל, לנקות, לעבוד קצת, לדבר עם מישהו

למי תהיה בתודעה תחושה של עשיתי משהו היום? החיים שלי לא התבזבזו לריק?

זו תודעה שקיימת גם בדיכאון. זה לא שאדם בדיכאון פתאום לא חלים עליו חוקי הקיום האנושיים

דווקא ההכלה של אישתי, להאצים כל משהו שכן עשיתי ולתת את הספייס ואת הרוגע גם במצבים שלא היה לי הכח לעשות כלום ופשוט לשכב במיטה כל היום הם שנתנו לי את הכוחות לצאת מזה

להבין שזה לא בחירה זה לא סתם שינוי מחשבה, זה מצב חדש לחלוטין שמצריך טיפול והבנה ולא תקיפה.

וזה לשני הכיוונים שמעתי (גם מגוף ראשון) מקרים על נשים שחוו דיכאון ולא תיפקדו כלל בבית והאבא היה צריך לשמש גם כאמא שפשוט ההכלה של הבעל עם המציאות החדשה היא מה שעזר לאישה לצאת מזה (כמובן בנוסף לטיפול מקצועי) ודווקא מקרה שבו הבעל התעקש "להוציא" את אשתו מזה ולהעמיד אותה מול המציאות (המצב של הבית, איך הילדים נראים וכו') הוביל לגירושים

ברצינות, לא בציניות.

אבל אני מכירה גם מקרים הפוכים.

שגבר או אישה נכנסו לדיכאון ולא תפקדו,והעול היה כל כך בלתי אפשרי על הצד הבריא, שהכל קרס.

תחשוב אם יש 8-9 ילדים והבעל פשוט לא רוצה לעבוד... זה לא צחוק.

ואני עדיין סבורה שדווקא ההצמדות אל החיים עצמם, עם כל היופי והכאב והקושי שבהם, שומרים על בריאות נפשית, גם אם זה מאוד מאוד קשה.

היום הנטייה היא מאוד לשחרר את המדוכא ממחוייבויות החיים.

ודווקא בעיניי זה נראה לי מחמיר את המצוקה, כי חייו ריקניים יותר.

ואני מדברת מתוך ניסיון, לא מילים באוויר

והייתי גם בסכנת חיים.

נו אז?

הפתרון הפופולרי הוא לעטוף את האדם המדוכא בבועה. כבכץיכול אין חיים מחוץ לכאב שלו, ואין מה לצפות ממנו לקחת חלק בחיים עצמם.

וזה כשלעצמו מגביר מחלה ומגביר ייאוש.

מאולטימטומים מצבו טוב

זה יותר תנועה רגשית שמעבירה לגבר שאשתו סומכת עליו שהוא יכול, ומשחררת את אובר האחריות שהיא לוקחת על עצמה, גם באולטימטומים

אבל לא כשהדאגה והעול מוטל עליה.

אבולוציונית זה פוגע בה וממילא במערך הזוגי והמשפחתי.

לא בריא לה נפשית, וגם פיזית. היא צריכה אוקסיטוצין כדי להכיל תינוקות ברחמה, וכדי לגדל אותם כראוי.

אדרנלין סותר אוקסיטוצין.

לעומת זאת, גבר זקוק לאדרנלין. להישגיות...

ככלל, בפשטות, ואני אומרת את זה כאישה פמיניסטית, גברים ונשים שונים במבנה שלהם.

לאישה אסור לדאוג מהעניין הכלכלי, היא עוזרת כבונוס.

ומנסיון, תודעת שפע זה המאמץ הכי משתלם עבור אישה. (אבל גם ככלל. שייך גם לגברים, רק שהביטוי שלו אקטיבי ולא פסיבי)

ואפשר שיחפש אולי עבודה במקום קטן יותר, אם הוא מתכנת אני מניח שיש ביקוש לזה.

הוא נשמע לפי התיאור שלך מיואש, ואפשר להבין, ולכן צריך תמיכה ודחיפה ממך, לעזור לו, לתת לו דרייב.

הגיוני שהלחץ של שני האירועים באופק משפיע עלייך, על הבית, ולכן צריכים ביחד למצוא את האיזון והדרך להגיע לאירועים בנחת כמה שאפשר.

הוא מקבל אבטלה?

יש בינכם שיח כזה?

אם החסכונות לא היו עבור האירועים, והמצב הכלכלי מאפשר (עניין חוסר העבודה מאתגר בקטע הזה זמנית) אולי לשקול לקחת הלוואה קטנה על חשבון קרן השתלמות/קופג/פנסיה כדי לא לפגוע בחסכונות. 

התמודדות לא פשוטה יקרה שלי!

ואם הוא מוכן ללכת לרופא ולטפל זה כבר דבר גדול

בעלי גם עם קשב, ואם הוא היה שכיר כנראה גם הוא לא היה מצליח להחזיק עבודה כשהוא לא מטופל

למשל:

*הוא בחר במקצוע שלא מעניין אותו

*קשה לו עם העומס והלחץ בעבודה

*יש לו בוסים או קולגות מאוד לא נחמדים

*הוא לא מרגיש סיפוק

סתם רעיונות, אני כמובן לא מכיר אותו ואין לי מושג האם משהו פה רלוונטי או שסתם כתבתי שטויות.

רק עוד נקודות למחשבה...

אם אתם עושים בר מצווה, אז אתם נשואים מעל עשור

מה היה עד לפני שנתיים??

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת