זה עובד כמו קסם.

הפספוסים לגמרי הגיוניים

היא התאפקה המון זמן

וזה נהדר כי זה מראה שהיא מסוגלת לשלוט בסוגריםץ

כעת נלמד אותה איך לשחרר, זה לפעמים אפילו מפחיד אותם.

כשפותחים זרם מים מולם זה פשוט גורם להם לשחרר.

אני ישבתי ליד ילדים שהתקשו לשחרר ושמתי ספר של גמילה באמבטיה וכל פעם שהלכנו לשירותים ישבתי והקראתי.

ילד אחד גם הבאתי סיר משחק ודובי והדובי ישב לידנו ו"עשה" גם...

בהצלחה

ניסיתי להדגיש שזה פשוט לא עובד במקרה הזה, לא מצליחים לגרום לה "לפספס" בתוך האמבטיה או בשירותים, לא עם מפעילים מים זורמים, לא עם קוראים לה סיפור...

ואני לא בטוחה שהיא מספיק מבינה שהדובי "עושה" גם (אומנם ממש בזמן האחרון התחילה לשחק עם בובות, אבל לא נראה לי שמספיק)

זה כן גורם לה לשחרר, פשוט צריך הרבה סבלנות.

התאומות שלי נגמלו בגיל 3 וחצי

ישבתי במשך שעות

אני לא מגזימה- שעות!!! באמבטיה

עד שלמדו לשחרר.

כי דווקא נשמע שהיא כן מודעת ושולטת.

ואני מסכימה עם מתואמת שלכתחילה ממש לא הייתי עושה גמילה במצב הזה.

אבל בגלל שכבר התחלתם- אולי לא כדאי לעצור. כי זה כשלעצמו עלול לגרום לנסיגה.

אני חושבת שהיא ממש בכיוון הנכון.

שלוליות בימים הראשונים של הגמילה זה הכי נורמטיבי וקלאסי שיש.

גם התחלתי אתמול גמילה ..

יכול להיות שלושה ימים רק של פספוסים, עד שהיא תלמד לשחרר, וזה תקין. אל תתיאשי..

אצלי גם הבעיה זה לשחרר, הכי קל לקחת למקלחון, להוריד תחתונים ולפתוח ברז.

אולי גם לתגמל אותה (במשהו סימלי- שוקולד צ'יפס אחד נגיד ) על כל פעם שהיא עושה, גם אם בורח לה, כדי להטמיע שזה חיובי לעשות פיפי.

והרבה סבלנות ומחמאות

כדי שלא תפחד מזה, ותבין שהרעיון זה לעשות פיפי.

ממש לומר ולשמוח: איזה כיף! עשית פיפי, הנה שוקולד, בפעם הבאה תעשי בשרותים.

בתקווה שדי מהר יהיה אפשר לעבור ללתגמל רק על עשיה במקום המתאים. 

ננסה את עניין התגמול גם על פספוסים.. נראה לי בפסח הרגשנו שזה לא מועיל, אבל אולי עכשיו גן.

אלא אם כן אתם באזור בלי אזעקות בכלל...

היא אמורה להיכנס לגן רגיל או מיוחד?

אם לגן מיוחד - אז הם עוזרים שם בגמילה. אז אין מה להילחץ מזה עכשיו...

כותבת לך כאמא לבת שלוש ורבע שעדיין עם טיטול... היא תלך בשנה הבאה לגן תקשורת בע"ה, ושם כבר יעזרו בגמילה שלה... (אולי בקיץ, אם הכול יהיה רגוע, כן ננסה לגמול אותה. כי תכל'ס היא כן מבקשת לעשות בשירותים. אבל היא גם מסוגלת לדחוף ידיים לשירותים המלוכלכים וכו', וזה לא מתאים לי...) 

יש אצלנו די הרבה אזעקות... אבל גם רוב השנה וחצי האחרונים

טפו טפו אני לא מרגישה בחרדה אבל, וגם יצא שככה שנינו בבית עם הילדים, אז אם כבר מרגישה יותר פניות.

בקשר לחנ"מ, כן מיועדת לגן שפתי.. אבל האמת שפשוט נמאס לי (!) מהחיתולים. ונראה לי שככה אני מצליחה להתניע הכי טוב תהליכים עם הילדים, במיוחד עכשיו שהיא דווקא כן רוצה (?), או מינימום זורמת, אז נראה לי כן מתאים..

בכל אופן, אצלנו הגמילה הכי מוצלחת הייתה כשקבענו תאריך לגמילה ופמפמנו אותו לילדה במשך תקופה - נגמלה חלק בלי פספוסים.

אבל היא הייתה ילדה חכמה מאוד בלי עיכובים בכלל, רק עם חרדה...

להתאפק ולשחרר.

את המיומנות הראשונה היא רכשה נהדר,

ועכשיו היא צריכה לרכוש את המיומנות השניה.

אין סיבה להתייאש, זה תהליך, והיא עוברת אותו יפה מאוד.

פשוט (או לא פשוט) צריך סבלנות.

כשהיא מפספסת - לומר לה בנעימות: איזה יופי, עשית פיפי! פיפי עושים בשירותים.

תצטיידי בסמרטוטים, ובבגדים נוספים, ובסבלנות,

ותחזרי לעדכן אותנו בעוד שלושה ימים 😊

שמה לי שעון ל 3 ימים

היא מצליחה מעולה

בסוף זה יצליח והיא תצליח לשחרר בשירותים

גם עם הבן שלי היה ככה

הוא למד אחרי כמה ימים לשחרר בישיבה

לקח לו עוד חצי שנה בערך להצליח גם לעשות בעמידה

אני בול ככה.. ובפסח בהתחלה היה נראה שמתקדם לכיוון טוב וכבר עשתה כמה פעמים ואז פתאום התחילה לצרוח כל פעם שהייתה צריכה לעשות, ולא הסכימה לשבת על האסלה.

שחררנו, לקחנו צעד אחורה.

בשבועות שוב ניסיתי וגם לא ככ הלך..

עכשיו אני במצב ביניים מחרפןןןן

היא יכולה לבקש מלא פעמים ללכת לשירותים- גם אם היא עם טיטול.. יושבת שתי שניות וקמה.. לא מסכימה יותר גם לא עם סיפור וכו. .

אבל כשהיא צריכה באמת לעשות היא מתחילה לצרוח בהיסטריה, לא מסכימה לשבת על האסלה או על הסיר וגם אם היא עומדת ומפספסת היא בוכה בהיסטריה.

בקיצור מתוסכלת.

מבחינתי לשחרר לגמרי ולחזור לזה עוד כמה חודשים אבל היא לא משחררת וכן מבקשת ללכת לשירותים😵‍💫😵‍💫

גם אני התחלתי עם ילד בן כמעט 3.

לא היו לי כמעט הזדמנויות שהיינו בבית שנינו ליותר מיומיים ועכשיו יש אז נראה לי הגיע הזמן בע"ה.

בינתיים בעיקר מפספס

האמת שלא החלטתי להתחיל. פשוו אין לי כח למצב ביניים המעצבן שאני נמצאצ בו כרגע. היא יכולה להקים אותי 5 פעמים בתוך 5 דקות כדי ללכת לשירותים, כשהיא עם טיטול, לשבת שתי שניות על האסלה ולקום.

אז מעדיפה להיות או כאן או כאן.

או טיטול לגמרי ושלא תדבר בכלל על שירותים, או שתגמל.

מצידי שתפספס פה כל היום. יש לי מליון סבלנות לפספוסים. רק שתזוז לאיזשהו כיוון

אבל היא רוצה שאבוא איתה, זה לא עוזר..

@שושנושי

הקב"ה סידר אותך...

בעיני זה ממש הסתכלות שגויה.

החיים המערביים לימדו אותנו שהכל צריך להיות אינסטנט, וגמילה אמורה להתרחש ביום, גג יומיים, ואם זה לא ככה אז זה "קשה" או לחילופין - הילד לא בשל...

אבל זה ממש לא נכון.

גמילה היא תהליך שבו ילד רוכש מיומנות חדשה, וזה לוקח זמן, וזה בסדר גמור וככה צריך להיות. ואנחנו רוצים להיות שם איתם ולאפשר להם ללמוד את זה בנחת, גם אם התהליך כרוך בקצת יותר עבודה מאיתנו.

ועדיין אני שייכת לתרבות הזאת

אז ככה שכן - התהליך הזה מאתגר אותי, קשה לי איתו.

אני לא חושבת שנכון לבוא ולומר לבנאדם איך נכון להרגיש. 

יש "קשה לי"

ויש "גמילה קשה".

הקטננ שלי כרגע בת תשעה חודשים וכל פעם שהיא אוכלת זה אומר שכל המטבח מתלכלך והיא צריכה מקלחת.

קשה לי? כן

האם האכילה שלה קשה? לא, היא מצויינת, היא עושה את התהליך נהדר.

כתבת שגם אצל אחרים יש גמילה קשה, אז כן אני חושבת שהמצב התודעתי משפיע, וגמילה יכולה להיות מאתגרת, ולדרוש, אבל גם משמחת אם מורידים ממנה את המחשבה שמשהו לא תקין, כשהכל תקין ומצויין.

לק"י

לצורך העניין כשילד לומד לאכול, זה הרבה פחות מפריע לי שכולו מתלכלך. אבל כשיש מליון פספוסים זה יותר יגרום לי לאבד סבלנות.

לא תמיד, אני חושבת שהרבה פעמים אני לא מתרגשת מזה. אבל יש פעמים שכן....

(ואני גם התלבטתי אם להתחיל גמילה בתקופה הזאת. אני צריכה דחיפה לזה האמת. וגם לפנות את הרצפה בבית😂 שיהיה לי יותר קל להתמודד עם שלוליות).

הייתי משחררת את עניין השירותים ועובדת על שחרור החרדה מהצרכים עצמם.

כרגע האתגר שלה זה לשחרר את הצרכים בנחת. השירותים יגיעו בשלב הבא.

שתעשה איפה שתעשה, גם אם "בורח" לה אתם שמחים איתה: "כל הכבוד, עשית פיפי! וואו, איזה יופי, מי עשה את הקקי הזה, זהבית? נהדר, עשית המון קקי!"

אם את רואה שהיא צריכה - לדעתי לא לרוץ איתה לשירותים או לסיר, ממש להוריד סטרס.

בנוסף לשחק משחקים משחררים, לצחוק הרבה, וספציפית כדאי לתת לה לעבוד עם חומרים שמדמים צרכים - למשל פלסטלינה בצבע חום.

אני לא הייתי שמה טיטול.

ובאמת באמת שתפספס מבחינתי בכיף כל היום.

הבעיה היחידה שלי זה שהיא משגעת אותי ללכת איתה לשירותים כל שתי דקות, יושבת שניה וחצי וקמה.

היום הייתה בלי טיטול כל היום, פספסה פעמיים אבל ממש קצת, לדעתי אפילו היא לא שמה לב לזה שהיא עושה ועוד פעם אחת עשתה בטיטול אחרי השנצ (אין לי סבלנות לכבס מצעים אז בשינה שמה עם טיטול)

תכלס, היא בקושי עשתה היום.. והיא כן שתתה הרבה. 

עם הבן שלי הייתה סיטואציה דומה שהוא היה מתאפק מלאאא עד לשלולית, מבקש ללכת לשירותים מאבד סבלנות אחרי שניה וקם ואחרי דקה היה בורח לו..

ואז אחרי איזה שבוע כזה

בשבת אחת פשוט עברתי איתו לשירותים במטרה להישאר שם כמה שעות..

בעלי היה בסלון וכל פעם אמרתי לו מה להביא לנו.. השקיתי את הבן שלי בכמויות של מיץ ושלוקים וקראנו ספרים ושיחקנו והכל רק רק רק בישיבה על הישבנון בלי לקום

ואז הוא שיחרר אחרי חצי שעה בערך

פעמיים ברצף

וזהו מאז היו לו מעט מאוד פספוסים. הוא פשוט למד איך משחררים גם.

מאז לא

הבעיה שגם כשניסיתי לשבת איתה עם סיפורים וכו היא לא מסכימה ומתחילה לצרוח

אחרי שבשישי אני הגעתי לסף שלי החלטתי לשחרר את זה עוד פעם לצערי.

מקסימום תגמל רק עוד שנה לקראת העליה לגן. גדול עליי כרגע במצב הזה

התחלתם גמילה אתמול ואת מצפה שהיא כבר תדע לשחרר?

חביבתי, שוואיה שוואיה

תני לה להתנסות

זה לוקח זמן.

(למרות שדוקא נשמע שהיא קולטת מהר אם אתמול בערב היא כבר ידעה להגיד שהיא צריכה פיפי ברגע שעשתה. זה יפה מאד!)

התחלנו ביום ראשון... עדין לא עשתה בשירותים, הצליחה כמה פעמים באמבטיה.
חוץ מזה ממשיכה להתאפק נפלא, עד השלולית.
אגב, היא לא מבקשת חיתול (בדכ). ממש מתלבטת אם להמשיך או לא :/

כל פעם אני רואה פה את התגובות בנושא, ושמחה שלא ראיתי לפני שהתחלנו את כל אלה שיומיים שלושה שבוע והם אחרי...

אנחנו גמלנו לאחרונה, שבוע ראשון רקק פספוסים בלי חשבון.

שבוע שני פעם אחת או פעמיים בשירותים

קקי רק אחרי חודש כמעט...

באמת אינסוף פספוסים

וזו היתה ילדה חכמה, גדולה, שרצתה להגמל,  וזה לקח זמן, מה לעשות.

ב"ה היום חודשיים אחרי, 100 אחוז, וזה כל כך, עושה אותה עצמאית ושמחה. מרגישה שזה בנה בה קומה של עצמאות בכל התחומים.

בקיצור, אתם במקום טוב... היא יודעת להתאפק וזה ממש שלב. תני עוד קצת זמן וזה יגמר בע"ה!

זה קשה אבל שווה, נשמע שממש אפשרי.

בהצלחה! אלופה 

התחלנו בתחילת שבוע ויש פיספוסים וכמעט התייאשתי היום..

בת כמה היא הייתה כשהתחלתם לגמול אותה? 

והיתה תקופה ארוכהה שהיה נראה שפשוט לא קורה כלום! עוד פספוס ועוד אחד ואחד...

היא היתה בת 2.8

אבל באמת קורה, הם לומדים, לאט לאט

זה המון למידה חדשה

שליטה בסוגרים שלפני כן לא היתה מודעת לקיומם בכלל

זיהוי תחושת דיעבד- אחרי הפספוס, להבין ולזכור את התחושה שקדמה.

זה ממש מורכב!

עד עכשיו, כשהיא כבר לא מפספסת- אני מרגישה שזה פלא זה שהיא מזהה, הולכת לשירותים, משחררת.. זה לא ברור מאליו, זו למידה וזה תהליך מיוחד ממש

אני זוכרת עם אחד הילדים שגם התלבטתי אם להתייאש ולהחזיר טיטול.

ואז שיתפתי חברה, והיא אמרה לי שאצלם תציב רואים שיפור חלקי אחרי שבוע, ושיפור משמעותי אחרי שבועיים.

וזה עזר לי להמשיך עם עוד קצת סבלנות, ובאמת אחרי שבוע של כמעט רק פספוסים, התחילו להיות גם הצלחות מדי פעם, ואחרי שבועיים כבר היינו באמת עם רוב הצלחות ומיעוט פספוסים...

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר