לרעות בגנים:
היא הגיעה לשדה,
הכל אדום, ריח של שושנים,
הכל זועק וחולפות השנים .
גם היא זועקת וצועקת מבפנים,
לא מוצאת אז לנה בכרמים.
בדמעות גופה נחבט על האדמה הלחה, כי היאך תעמוד ועודנה מחכה?!
הפציע השחר, אט אט עיניה נפקחות.
ולצידה עוד כמה גופות שוכבות.
כל אחת עם עניים נפוחות ובוכיות.
חייה נראים מיוחדים אך עוד הרבה כמותה.
אט אט כעבור מספר ימים גופות הנערות- נעלמות והיא נשארת לבדה, חסרת מעות.
ושוב, צונחת מטה.
בבוקר הרביעי פוקחת את עיניה ומסירה בחוזקה כל חבלי מעניה.
ברגליה מפלחת את הדממה ואת האדמה, צועדת בנחישות בשדרות השושנים.
רואה אם פרח הגפן או פיתח הסמדר
אך לא רואה את שדודה דר.
לפתע,
רואה שושנה, שונה מכולם בעלת גבעול מיוחד ועלי כותרת שונים.
אך השושנה, מכופפת וסגורה מבפנים.
היא מתכופפת ומריחה את ריחה המשכר וכמעט שתולשת את השושנה המיוחלת מרגבי האדמה
אך הינה בת קול שלוחשת: אל תפרי את הדממה! השושנה עוד לא פרחה, אל דאגה- עוד תגיע השעה!
דמעה זולגת מעיניה ולרגע נדמה כי השושנה פתחה את כנפיה,
הסגורים.
היפים.
ושוב, חוזרת למקומה.
היא נושקת לשושנה ומתרחקת מהכרמים
יודעת שתחזור בקרוב
ותמציא לה מזור.
