אז הלכתי להיבדק...
ב"ה אלף פעמים שיש דופק והעובר זז..
לצערי ההמטומה גדלה לי מ5 ומשהו ל7 ומשהו, הטכנאית אמרה לי שזה לא כזה גדול אבל משיטוט פה בעבר, אני מבינה שזה כן גדול..
ממש התבאסתי.. השתדלתי לנוח ומידי פעם עשיתי מטלה כזו או אחרת בזהירות בלי יותר מידי מאמץ, אבל כנראה שזה לא מספיק..
מאוד חוששת מההמשך.. הבטן כבר בחוץ, אי אפשר לפספס אותה
צריכה עידודים ובעיקר חיזוקים.
כרגע אני לא עובדת..
תדעי לך שרפואית (לפחות לפי מה שאמר לי הרופא בסיכון פרופ אלחלל) - אין הוכחה רפואית שמנוחה אכן עוזרת.
אין גם הסבר רפואי לתופעה הזאת
אני הייתי אומרת לך רגע לנשום
אם את נחה בבית עד עכשיו וההמטומה גדלה, אני לא אשת מקצוע וממש לא מהווה חוות דעת רפואית
אבל יכולה להגיד לך שאצלי המשכתי לעבוד, העבודה אצלי בישיבה ככה שלא התאמצתי
ברור כשמש שעבורי לשבת בבית כל היום היה גומר אותי, נפשית.
אז למרות שעבדתי כרגיל, למרות שהייתי אמא לילד בן שנה וחצי עם כל מה שזה דורש
הייתי עם המטומה אמנם הרבה זמן אבל ב"ה ילדתי בשבוע 41
מה שאני מנסה להגיד שאצלי בכל מקרה, למרות שעבדתי ורצתי בגן שעשועים אחרי הבייבי - לא הייתה לידה מוקדמת.
שלא תטעי, אני הכי בעולם מבינה את החששות שלך
לצד זה קריטי גם לדאוג לנפש
אם לא עושה לך טוב להיות בבית כלכך הרבה זמן - אולי כן תשקלי חזרה לעבודה (אני לא זוכרת באיזה תחום את עובדת, אם במשהו פיזי - קבלי ביטול)
היציאה מהבית תסיח קצת את דעתך
קשה להיות בבית בחוסר מעש ולחשוב על ההריון כל היום
הרופאה המליצה לך על מנוחה? יציאה לשמירה?
כבר יצאנו לחופשה ככה שיצא לי טוב..
היא לא נתנה לי ימי מנוחה בגלל שכבר אין צורך אני במילא בבית...
אני לא דואגת בישיבה בבית.. פשוט מתבאסת על עצמי שכן עשיתי דברים בבית וחשבתי שאם אעשה אותן בזהירות אז הכל טוב.. וגם ההפחתה של ההפרשות גרמה לי לחשןב שזה קטן אז הרמתי את הבייבי בעצמי כשיכולתי לבקש ממשהו אחר.. בקיצור אני מתבאסת על זה אבל אני כרגע עם הפנים קדימה לנוח באמת בלי שום מטלה כזו או אחרת...
אשמח לסיפורים עם סוף טוב...
בסופו של דבר מרגישה שאני כן נחה, ועושה מה שאני יכולה. כל השאר זה כבר מאת השם.. לא מצליחה להבין איך זה גודל, הרי לא עשיתי משהו שדורש ממש מאמץ.. בסה"כ הורדתי ממש פרופיל אז למה זה גודל??!?!?!
מחכה לנסס!!!
אבל לא הרמתי תינוק. ליתר דיוק אפילו קרטון חלב מלא לא הרמתי.
ממש ממש ממש שמרתי.
הייתה המטומה משבוע 5 עד 21.
שמרתי הכוונה לא שכבתי במיטה כל היום, אלא שמרתי לא להרים כבד ולא להתאמץ בכלל.
קשה לומר אם יש קשר בין זה שהרמת תינוק לגידול של ההמוטומה, אולי היא הייתה גדלה בכל מקרה.
מה שכן חשוב להבין שאין קשר בין ההפרשות למצב ההמטומה.
היא יכולה להיספג בלי דימום והיא יכולה לגדול בלי דימום
והיא יכולה להיספג עם דימום והיא יכולה לגדול עם דימום.
מה שמשפיע על הדימום ככל הנראה זה הקרבה לפתח כמו במקרה של שיליית פתח.
המטומה נמדדת בשטח ולא באורך.
יש 7 שהוא בינוני ויש 7 שהוא גדול.
לא יודעת אם את עם ילדים בבית בשלב הזה, אם כן תרשמי לקייטנות, צהרונים והכל כאילו את עובדת משרה מלאה.
או שבמקום צהרון תהיה מישהי/ מישהו שיוציא אותם אחר"צ.
קודם כל, לי היתה המטומה ענקית, מסביב לרחם, מעל 7.
אחרי שני הריונות עם המטומה שלצערי עם סוף רע- בהריון האחרון הייתי בשמירה טוטלית!! במיטה בלבד. קמה לשירותים וזהו. אפילו להרים בקבוק או מחבת לא הרמתי. וגם כשקמתי מהמיטה צריך להסתובב לצד ואז לקום, ולא להעמיס על הרחם.
בנוסף לקחתי חומצה אלפא ליפואית שהמליצו לי כאן
ותודה לה' בהודיה כל כך גדולה לה' זכיתי לבן מתוק. ההמטומה נספגה בשבוע 30, כי עד אז לא לקחתי את החומצה ולא הייתח טוטלית במיטה.
ממש ממש ממליצה!
הלוואי שהיו אומרים לי את זה קודם
אה ולשתות הרבה מים
זה שאצלך ב"ה הסתיים בידיים מלאות מציעה לך להיזהר מאוד כשאת כותבת לאחרות.
יש הבדל בין מנוחה כפי שהרופאים מתייחסים אליה, לבין לא להרים כבד ולא להתאמץ ולא להתרוצץ אחרי ילד בן שנה וחצי בפארק.
ויש נשים שהסתיים אצלם בהפלה, זה לא כ"כ נדיר וזה גם מסוכן לאמא, לא רק להריון.
שאלת את הרופא אם זה בסדר להתרוצץ עם תינוק בפארק והוא אמר לך שזה בסדר?
כי אם שאלת על ללכת לעבודה כשהעבודה היא בישיבה זו סיטואציה אחרת, מציעה לדייק כי זה דיני נפשות, זה לא סתם חששות שאת רוצה להרגיע.
כלומר עם כל הכבוד לדאגה למצב הנפשי, מדובר פה בעניין פיזי שאסור לזלזל בו ואי אפשר להכפיף את כל מה שאת עשית יחד עם האמירה "אין הוכחה שמנוחה עוזרת".
משתדלת לנוח, אני לא עובדת וגם אם הייתי בעבודה שלי, היא לא עבודה פיזית בכלל.. אני רוב הזמן יושבת בעבודה..
הבאסה שלי זה שאני עושה השתדלות, עושה 5 אחוז ממטלות הבית ומגלה שההמטומה גדלה, הבנתי שהיא גדלה באורך ל7.. זה אומר שזה יוצר יותר קרעים בקרומים?
זה הוריד לי את כל הרוח מהמפרשים כי הייתי בטוחה שתהיה הקלה מסויימת אני נחה כבר יותר מחודש..
חוצמזה הכל תקין
כן שאלתי את הרופא בסיכון, פרופ אלחלל והוא אמר שאין הוכחה רפואית למנוחה.
לגבי מאמץ אמר גם שאין הוכחה לקשר בין הדברים אבל כן אמר להוריד פרופיל
לא התעמקתי איתו על ההבדל בין הרמת מזרון (שאמר בקריצה לבעלי "מהיום אתה שוטף את הבית ומחליף מצעים") לבין הרמת ילד
במציאות חיים שלי לא הייתה אופציה של לא להרים את הילד, לא הייתה אפשרות כזאת.
את היית מסוגלת לא להרים את הבן שלך ולא לצאת איתו לגן שעשועים? מדהים! לא לכולן יש אפשרות כזאת (או אפילו רצון כזה)
אם היה אומר לי שיש קשר ודאי בין השניים, מילא. אבל כל עוד אין הוכחה ודאית כזאתצ - צר לי, אני לא יותר צדיקה מהאפיפיור. לא יכולה.
אגב, עובדה
את לא הרמת שקית חלב
אני הרמתי חופשי ילד בן שנה
לשתינו הייתה המטומה לפרק זמן ארוך יחסית.
ככה שבמבחן התוצאה כמו שאת רואה - אין הבדל בין אחת שנחה לשנייה שלא.
(מה היה יכול להיות אם כן הייתי נחה? וואלה אין לי מושג. משאירה לחוקרים לגלות את הסטטיסטיקה ולעדכן אותי בתוצאות)
שוב, יכול להיות שזה עוזר (כמו שגם יכול להיות שאין הבדל)
יכול להיות שעוד מליון דברים יכולים לעזור. עכשיו אלך לעשות את כל הדברים האלה? לא. אני מעדיפה להתרכז במה שעובד בוודאות.
*כמובן קריטי לכתוב שאני לא מהווה חוות דעת רפואית לכלום*
שיתפתי על מה שהיה אצלי בלבד!
אם הרופא המליץ לפותחת לנוח שתעשה את זה ולא שום דבר אחר!!!!!
מתייגת @פעם אחרת כי קריטי שתקראי וכמובן תפעלי בהתאם להנחיות של הרופא
ואולי אולי הסיפור שלי יעודד אותך קצת בפעמים האלה שתעזי לנשום או להחזיק כוס מים (לא להתאמץ / להחזיק כבד וזה ;) )
בין מה ששאלת את הרופא לבין מה שאת עשית על דעת עצמך.
אז לא שאלת את הרופא אם זה בסדר להתרוצץ אחרי ילד בן שנה וחצי בפארק.
אחלה.
הכל טוב.
אבל תרשמי את זה ככה שלא יובן ששאלת, והרופא אמר לך שאפשר.
לי כל הרופאים להריון בסיכון שהייתי אצלם אמרו שאסור להתאמץ ואסור להרים כבד.
שימי לב וגם כל מי שהגיבה לאחר מכן,
גם לי אמרו שלא הוכח שמנוחה עוזרת אבל שאסור להתאמץ!
זה בא ביחד זה לא או מנוחה או להתאמץ.
כשלא ממליצים על מנוחה, הכוונה שאפשר ללכת, זה אפילו בריא וחשוב בשביל זרימת הדם, אפשר לצאת לעבודה.
אסור לרוץ, אסור לסחוב כבד, אסור להתאמץ.
אפשר לעשות המון דברים שהם לא בקטגוריית מאמץ.
אגב למדתי לא להרים קרטון חלב שלם לא כי דמיינתי שזה עוזר,
פשוט כל פעם שהתאמצתי יצא לי שפריץ אז למדתי לזהות בשלב מוקדם יחסית מה נחשב למאמץ עבור הגוף שלי.
להרים ליטר חלב, הגוף הגיב לא טוב, להרים חצי קרטון היה לי בסדר.
להרים קומקום מלא היה זוועה, למלא אותו עד המינימום ולהרתיח היה בסדר.
ולמדתי למצוא פתרונות יצירתיים ולהתמודד.
זה שאת החלטת מה נכון לך לעשות זה נהדר, אבל בזהירות ודיוק כשאת כותבת לאחרות.
חשוב להבהיר שהרופא לא אמר לך שזה בסדר להרים תינוק בן שנה וחצי.
מה פרקטי ומה לא פרקטי זה שיקול שכל אחת תעשה לעצמה.
אני הצלחתי לצאת עם הילדים ולקלח ולטפל בלי להרים.
לימדתי אותם להביא שרפרף לטפס עליו ולטפס עלי
לימדתי אותם להביא שרפרף לשפת האמבטיה ולהכניס רגל רגל.
לקחתי איתי סיר לצרכים לילדה בגמילה. ונעזרתי הרבה באחרים.
ההמטומה שלי נסיגה בשבוע 21 כשכבר משבוע 16 היא הייתה במגמת ירידה,
כל שבוע שהעובר גדל וההמטומה לא קטנה, מגדילה את הסיכון להריון. ככה שזה לא שאלה של 0 ו1.
יש פה מדרג והשאלה איך מקטינים את הסיכון.
אני לא שופטת מי שלא מצליחה לשמור או מי שלא חושבת שנחוץ לשמור, (לשמור הכוונה ממאמץ והרמת כבד, לא לשמור= לשכב במיטה)
אני רק אומרת שחשוב לדייק בדברים וכל אחת תעשה כרצונה.
להוריד פרופיל ולא להרים כבד.. ואם אני עושה משהו גם אם הוא קל ומרגישה כבדות לעצור מיד.. חוצמזה היא הייתה אופטימית ואפילו לא הזכירה את המילה הפלה מאיימת או את הסיכונים בכלל. את זה אני כבר מכירה מהעבר ומהרופא במיון שרשם שזה בגדר הפלה מאיימת..
הרופאה אמרה לי שאין הוכחה שמנוחה עוזרת ולא צריך להפחית פעילות בכלל
בפועל כן השתדלתי אבל ממש לא הפסקתי את השגרה
בין להגיד "לא הוכח שמנוחה עוזרת"
לבין להגיד שהרופא אמר שלא הוכח שיש בעיה להתרוצץ עם ילד בפארק.
חשוב פה הדיוק כי זה דיני נפשות.
משמע,
לא צריך לשכב במיטה, לא צריך לרבוץ על הריקליינר ככה שאפשר לצאת לפארק, לא?
קליקס על הרצפה כן וגן שעשועים לא?
לי יותר קשה לקום מהרצפה לעומת הליכה לגינה ולנדנד שעה בנדנדה 
...
בשורה התחתונה אני חושבת שהמסר הובן.
בתפילה שתהיה לפותחת הריון קל תקין לידה קלה בעיתה! ובידיים מלאות
אם יש לך אפשרות וזה בא לך בטוב - תמשיכי לנוח - להריון זה בטוח לא יזיק (תדאגי במקביל גם לנפש, היא חשובה לא פחות)
כן כדאי לזוז מידי פעם כדי להמנע מקרישי דם, חוסר זרימת דם וכל הכיף הזה - לא מתמצאת בתחום כדאי לבדוק עם יודעי דבר מתי וכמה..
בשורות טובות
ורק טוב תמיד!
עכשיו את כותבת לנדנד בנדנדה,
אם הכוונה שלך בלהתרוצץ היא לנדנד ילד בפארק אז סבבה,
המחלוקת היא רק על מונח.
כי להתרוצץ מבחינתי זה לרוץ, להתכופף, להרים לסולם/ מדרגות, דברים כאלו שדורשים מאמץ.
אגב איך הילד הגיע להתיישב בנדנדה?
אפשר לבקש עזרה מאנשים בפארק או להביא את העגלה קרוב שהוא יוכל לטפס,
אפשר למצוא פתרונות אבל חשוב שזה יהיה במודעות.
כי להרים ילד לנדנדה זה בהגדרת להרים כבד.
צר לי, אולי אצלך זה רלוונטי אבל הבן שנה וחצי שלי ממש לא היה מסוגל לעבור מעגלת יונאמה (שהיא נוחה וגבוהה) הוא ממש לא היה יכול לעבור לבד לנדנדה
ולא, לא ביכוון לבקש מאחרים להכניס לי אותו לנדנדה. אם את מסוגלת לכי על זה. לא כולן מרגישות בנוח לנצל אמהות אחרות בגינה.
את יכולה להמשיך לחפש אותי, הכל טוב
בשןרה התחתונה כתבתי את מה שהיה לי, בחיים שלי
כבר בהודעה הראשונה כתבתי שאני לא מהווה חוות דעת רפואית, אלא משתפת נטו מההריון שאני חוויתי.
זה נורא יפה שאת דואגת להריון ולאמהות אחרות, מדהים ממש! אותך לכל המדריכי חתנים, בכל הריון - גם בתקינים.
ועדיין כל עוד אין *הוכחה רפואית* לדברים האלה,
במציאות חיים של שוש
אם הייתי פועלת כמוך כנראה הייתי מאושפזת היום בשלוותה.
לא כולן בנויות לחיות ככה
אני לא מסוגלת לא להרים את הבייבי שלי, לא לנקות, לא לצאת לגינה ולא לצאת לקניון. לא מסוגלת.
לא יכולה לשבת בבית כל היום, צר לי.
אני צריכה את העבודה, צריכה את היציאה.
זה כמו שתגידי שתמיד טוב להיות צנועה, תמיד טוב ללכת עם גרביון 100 דנייר וחצאית עד הקרסול
האם ככה כתוב בתורה? לא. אבל למה לא להחמיר??
אז יש כאלה שההחמרה תבוא להן בטוב ויש כאלה שלא
החומרות שאת מציגה במציאות חיים שלי לא באו בטוב. לא יכלו להתקיים.
האם בגלל זה אני לא בסדר?
אני עשיתי את מה שצריך
ונמנעתי מלקיים את מה שלא חייב
ב"ה היה הריון תקין וילד מושלם!
אני אומרת שתדייקי את מה שאת כותבת לאחרות.
נכון שסייגת שאת לא נותנת חוות דעת רפואית,
אבל את משתפת בחוות דעת רפואית שקיבלת מפרופסור וזה כן יכול להשפיע על קבלת החלטות של אחרות.
לכן חשוב לדייק מה החוות דעת שקיבלת, להבדיל ממה שבחרת לעשות. (שסיבותייך עימך אולי במצבך גם הייתי בוחרת את אותם בחירות כמוך)
מה אפשרי ומה לא אפשרי זה דיון אחר, ושוב אין לי עניין לשפוט את הבחירות שלך.
ההריון הסתיים תקין וזה מה שחשוב בשורה התחתונה.
אני חושבת שברור מאוד מה ההנחיה של הרופא ומה עשיתי על דעת עצמי
אמנם ההנחיות לא מפורטות עם כותרת מודגשת נקודתיים וגרשיים, אבל בר דעת יכול להבין.
מצידי הדיון הזה הגיע לסיומו.
אם למישהי אחרי כל ההודעות עדיין לא ברור מה הנחייתו ומה עשיתי על דעת עצמי, שדרו אליי.
או שהכי טוב, תפנו לגורם רפואי / מכון פועה או כל מי שמבין בתחום לקבלת הנחיות קונקרטיות. ברור שזה עדיף מחוות דעת של משועממות בפורום
ויאללה חזרתי לעבוד
ומצטערת אם נשמע תוקפני,
זו ממש לא הייתה הכוונה,
לי היה נשמע שהניסוח עשוי לבלבל ומכיוון שאני מכירה את ההנחיות אחרת חשבתי שנכון לדייק.
אולי טעיתי, בכל אופן סליחה והמשך יום טוב.
אצלי זו עסקת חבילה.
יציאה לגינה כוללת את השימוש בכל המתקנים. כולל שפריץ מים מהברזייה וישיבה על הספסל.
וואי צר לי אבל את ממש נתקעת על קטנות, יש הבדל כלכך מהותי בין נדנוד לעזרה בעלייה למגלשה?
זה כמו שתגידי שיש הבדל בין לשחק צינורות למגנטים
אני לא יודעת איזה משחק קשה יותר.
וואי תקשיבי הצלחת להצחיק אותי.
ביציאה הקרובה לגינה, בכל מתקן אזכר בשרשור הזה ואתהה עם עצמי אם פירטתי גם על המשחק בקרוסלה שלא זזה
יש הבדל בין להתאמץ לבין לא להתאמץ.
בכלל לא דומה להשוואה בין צינורות למגנטים.
מי שיכולה לצאת עם ילדים לפארק ולא להתאמץ, מצויין.
מי שלא מצליחה וכן מתאמצת שתדע שזה לא תחת התוויה הרפואית, זה הכל.
נכון זה קטנות, ולכן הרבה נשים במצב כזה מעדיפות להישאר במנוחה ולא להתעסק בקטנות.
אבל מי שמעוניינת במצב של המטומה בסיכון כן לצאת לפארק ולא להתאמץ, צריכה להתעסק בקטנות, מה לעשות.
משבוע 15 בערך עד הסקירה המאוחרת
בערך חודשיים
שלא הוכח שמנוחה עוזרת... וגם לי בכמה הריונות היה דימומים וכל פעם בדקנו את זה לעומק וזה מה שהם אמרו.
*אבל* הניסיון בשטח של מלא נשים (וגם שלי) מראה שכן יש קשר. וגם אנחנו לא לקחנו סיכון וכשהיה לי דימומים נחתי לגמרי ולא הרמתי שום דבר שהוא קצת כבד.
עדיף ללכת על הצד המחמיר מאשר להצטער על זה אחר כך
לא חייבים להיות במנוחה, אבל אסור להתאמץ.
מי שלא במנוחה הרבה פעמים מפספס דברים בטעות שכן גורמים למאמץ.
מי שנח זה יותר במודעות.
זה לדעתי ההבדל בין מה שהרופאים אומרים לבין מה שנשים מרגישות.
אגב אי אפשר באמת לבדוק את זה מחקרית כי אי אפשר להגיד לנשים אתם תנוחו, אתם לא תנוחו
ובואו נראה את ההבדל.
אז "לא הוכח שמנוחה עוזרת" לא אומר ש"הוכח שמנוחה לא עוזרת".
ועדיין אפשר לא לנוח וגם לא להתאמץ.
ב"ה 3 חודשים אחרי לידה
הנקה מלאה
טבלתי 5 שבועות אחרי הלידה, דווקא הלך בקלות הייתי יכולה אפילו לפני לטבול.
אבל כשבוע אחרי התחילו כתמים ודימומים קטנים. חשבתי שזה מחזור אבל זה לא התפתח לשם, לצערי נאסרנו (בטעות).
אחרי כמה ימים עשיתי הפסק וביום של הטבילה (😪) אני קמה בבוקר ושוב כתמים ודימום, שמנענו ממני לטבול ורק אחרי כמה ימים הצלחתי לעשות שוב הפסק ולטבול.
היום, אחרי שבוע וקצת מהטבילה, אני שוב רואה כתמים, דימום קטן. למה?? אני לא מונעת. מה קורה? למה כל הזמן יש לי דימומים וכתמים?
אני לא יודעת אולי הפעם כן יתפתח למחזור אבל אני לא יכולה כבר לדמיין את עצמי שוב פעם אסורה. אולי יש לכן עצה בשבילי איך לעזור לגוף שלי לא להתחרפן הורמונלית ולהפסיק את הדימום הזה?
בלידה אמרו שהוציאו את כל השליה...
גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.
נבדקת אחרי הלידה?
מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.
מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%
גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם
וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.
גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.
שאריות שליה.
חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה
איך היה בהנקות הקודמות?
בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...
הבת שלי לאחרונה התחילה לאכול את השרוולים של הבגדים )אולי לכבוד השרוול הארוך(.
אני באמת חושבת שזה רגיש כי היא עוברת תקופה קצת מורכבת אבל אנחנו מטפלים בזה.
הענים הוא שזה גם קצת מגעיל אותי...
וגם באמת עכשיו חורף וקר! וזה לא מוצא חן בעיני.
י ש לכן רעיון למשהו?
שאלתי אותה מה יעזור לה לא לעשות את הז כי היא הורסת את הגדים החדשים והיפים שלה ואכפת לה מאד מזה...והיא אמרה שהיא רוצה מוצץ במקום...
אשמח לכל חוות דעת.
אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה
הייתי שוקלת להביא לה
אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...
יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.
בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...
❤️
חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.
זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?
ויכולות להשתנות במהלך השנים.
שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.
אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.
היא ממש אוהבת
אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...
יש צוות של הבוקר וצוות צהרון בצהריים
סה"כ 7 נשים
מה אפשר לקנות כדי להראות הערכה אישית
כי הילדים ב"ה נהנים ומרוצים אבל שלא יקרע את הכיס?
בעייני כלום.
או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.
או כלום.
הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...
אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד.
אני כבר מאבדת את הראש
האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.
גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.
כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.
טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.
מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה
וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..
גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.
ולא עולה שקל
לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים
ולא מהבינה......
זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.
לא עוד כוס או קרם לחות לארון....
הוא יונק יעיל, ממלא טיטולים יותר ממה שצריך ביממה השניה לחיים, אפילו עלה במשקל מאז הלידה במקום לרדת!
אבל הוא באמת כל היום על השד, וכשלא אז הוא בוכה... ואני עוד לא השלמתי שעות שינה מהלילה של הלידה, והשד שלי רגיש בטירוף (ברוך ה' לא פצוע אבל בקצב הזה זה יגיע גם)
לא רוצה לתת לו תמ"ל (גם אין צורך), מוצץ אומרים רק אחרי שההנקה מבוססת, החלטתי שזה נקרא כבר הנקה מבוססת מספיק אבל הוא פשוט לא מעוניין.
מילא עכשיו בבית חולים, אבל מה אני אעשה מחר כשרני חוזרת לשאר הילדים, הוא ילמד לפתוח פערים בין הנקות מתישהו בקרוב?
(וגם ההנקות כואבות נורא מהתכווצויות של הרחם אז מוסיף לסיוט)
אבל זה ממש תקין שתינוק רוצה כמה שיותר ידיים והנקה בימים הראשונים (וגם אח"כ)
ואני לא יודעת ולא מצליחה לקרוא נכון אם לא באמת רוצים לארח אותנו (משפחה גדולה עם פעוטות ובני 18 +-) וכביכול הזמינו אותנו כי לא התראנו כמעט שנה, ובכל זאת...סבא וסבתא והקטנים מתגעגעים.
או שבאמת שמחים בבואנו, ומצפים לבואנו, ומתגעגעים ומכינים בשבילנו את תבשילי השבת בשמחה.
לצערי אפשרות ראשונה נראית יותר, מקווה והלוואי שאני טועה, לא כיף ככה.
(מביאה גם תבשילים, חלות, קינוח) אבל הכל נראה שנו טוב בואו אין ברירה. פעם בשנה נראה אתכם.
מה אני יכולה לעשות שיהיה כיף לארח אותנו? כלומר שיהיה שווה לטרוח בשבילנו? שלא יסתכלו על הקטנים, והבלאגן, אלא על החוויה המשותפת, הכיף, האווירה איתנו.
(מידי פעם אומרת לילדים, תביאו לסבתא חיבוק, תציעו עזרה,(הגדולים תמיד עוזרים, מנקים, יוצאים עם הקטנים אבל עכשיו יהיה גשום, אין לאן לצאת) תקשיבו, תנו לסבתא את הספייס שלה וכו, אבל לא רוצה לומר שוב ושוב כי זה משדר שצריך להתאמץ כדי שיהיה כיף איתנו וירצו לארח אותנו אחת ל...)
השאלה איך עושים את זה טבעי? שסבא וסבתא יהנו בנוכחותנו, ובמוצ"ש יחשבו לעצמם באסה שהם הולכים (חחחח זה לא יקרה לעולם, הלוואי!!)
ממש קשה לבוא בכזו חוויה.
י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?
אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה
מאד אוהבת לארח
וגם אסור להביא כלום
התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב
)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(
אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם.
אולי רק בית מלון ...חחח
אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.
כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.
זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...
זה באמת המון זמן…
כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.
אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.
אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)
להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?
גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.
מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲
אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..
בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.
ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה
תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..
אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.
את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.
אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.
לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.
דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.
ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.
אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין
סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.
תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.
אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה.
הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.
נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.
אז גם אירוח יכול להיות כך.
יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.
גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.
זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.
אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.
כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...
אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️
ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם
ואם הזמינו- אז אתם רצויים
וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך
אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך
אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה
קשה לארח
קשה להתארח
ובאופן כללי קשה להנות
זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה
לתת חיבוק, נשיקה
וללכת
(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)
ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"
שמותר שיהיה להם קשה
זה באמת קשה לארח,
קשה זה לא רע.
עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר
מאשר לנוח ולא להפגש.
כל עוד הם מציעים - זה טוב
גם בשבילם!
תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.
להתארח שבת שלמה
וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם
אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות
באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים
פגישות קצרות ולעניין
וגם הן לא הנאה צרופה
זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.
וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.
ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.
1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר
2. תיאום ציפיות לפני הילדים
כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..
3. לשחרר קצת..
בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא
ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,
אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר
אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...
4. תביאי לך פינוקים
זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים
אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..
אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...
ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!
ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא
אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.
וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.
וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.
חיבוק 🤍
זוכרת ששאלת על זה באה"ה
וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"
יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..
זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין
וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..
אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.
להיות איתה❤️
האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?
הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.
תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.
ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️
תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.
גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).
הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...
בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.
מקווה שזה מעודד
רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.
אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.
או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?
ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.
אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'
אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי
שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...
תודה על ההתעניינות
ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
איך זה יכול לעזור לי?
בנושא דיכאון/ דכדוך שלא עובר כמה חודשים אחרי לידה.
ואיך אני אמורה למצוא מטפלת כזאת? מאיפה משלמים?
אוף.
יש דרך הקופה
אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.
והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.
אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.
העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...
יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.
מה קורה בטיפול?
בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.
כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.
יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.
ועוד 2 נקודות חשובות:
ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.
ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.
ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.
מאוד מפריע לה שהיא מוצצת (בת 9 וחצי) אבל לא מצליחה להיגמל.
היא כל הזמן אומרת לי בכעס "אמא למה לא קשרת לי את הידיים כשנולדת.." מצחיקה (יש לי גיסה שקשרה לבת שלה את היד בגיל ינקות והיא באמת הפסיקה למצוץ, אני לא העזתי לעשות את זה לבת שלי, אבל עכשיו היא ממש סובלת מזה)
אבל יש לכן טיפים איך לעזור לה להפסיק? ניסינו מרה, לא עזר.
יש לה כבר פצע באגודל מהמציצה וכואב לה.
אציין שהיא לא מוצצת בחוץ, בבית היד שלה דבוקה לפה.
זה עובר לבד בסוף?
שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.
לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.
חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.
בהצלחה
