בבסיס-

סיפוק המצרכים זה תפקיד הגבר

הכנת האוכל זה תפקיד האישה.

לא רק באוכל, בעיני לגבר יש יכולת לספק ידע, כסף, חומרי גלם ועוד. והכח הנשי הוא לקחת את מה שהיא קבלה מהבעל, לעבד, ולהפיק מזה משהו.

ונחזור למטבח, כמובן שאם הגבר נהנה מהתחום או רוצה לסייע זה יפה ולמה לא.. (: 

התחברתי למה שכתבת

נראה לי זה תלוי מאוד.

אני מכירה זוג חרדים חוזרים בתשובה שהבעל הוא שף במסעדה וגם אוהב את זה ולכן הוא זה שמבשל בבית.

ועוד זוג שהוא "סוג של" חרדים שהאשה פחות מתה על המטבח והבעל או קונה או מכין בעצמו את האוכל לכולם..

כלל יש את היוצא מין הכלל.

אני בטוח שיש חרדים מודרנים שמעדיפים בכלל לאכול בחוץ...

הרעיון הוא הנורמה

תהיה לנו בעיה - אני לא ניהנת מזה, אין לי בעיה לבשל מדי פעם, אבל הצפיה היא שגם הוא ידע להתחלק איתי, לא חייב 50:50, מצידי לפעמים 70:30 60:40 .

אבל אני כן אתבאס אם הוא לא ישתתף (כמו אבא שלי) בהכנות לשבת, קצת בבישולים וגם בניקיון.

היום גם נשים עובדות , רובינו לא בבית כל היום , אני כמובן מייחלת לבשל לו ולהכין לו אוכל באהבה , אבל באותו זמן, הייתי רוצה שזה לא יהיה לו מובן מאליו- שזה התפקיד שלי להכין לו, והייתי שמחה שהוא גם יכין בשבילי ואיתי לפעמים.

עוד משהו שעלה לי - מה הכוונה ב"לנהל" ? שהאשה עושה הכל או שהיא אחראית על המטבח? כלומר אין לי בעיה שהוא ישאל אותי מה לבשל, או אם הוא לא יזכור בדיוק לאיזה ארון שייך כל כלי (למרות שהזכרון שלי זוועה, נצטרך לסמן 😂)

לי קווים ברורים למילה ניהול בהקשר הזה.

בכולל שבו אני נמצא מרבית האברכים יענו בצורה ברורה לשאלה, האם אתה מבשל בבית?

בתשובה של "אני אוכל".

הוא יעשה קניות והכל ואולי יכין בבוקר סנדוויץ זריז לילדים לפני שמפזרים את כולם בגנים וכו'

אך כשזה מגיע לבישול ארוחות זה כבר ברור להם מי יעמיד את הסירים.

(בעל שלא יבשל לאשתו מידי פעם לא חושב שעונה להגדרה של בעל)...נראה לי שדגים מועילים לזכרון, ושמן זית

אם בשידוך היה אומר כזה דבר ממקום של אין מצב שאני נותן יד

הייתי פוסלת מעיקרון שאני לא מאמינה באדם שמשליך עלי תפקידים אני מאמינה באדם שקם ולקוח אחריות כשצריך ואם לא אספיק לבשל יקח תמושכות כי הוא מבין שאנחנו זוג

לי ויכוח עם אחת האחיות שלי כשהיא רק התחילה את תהליך התשובה שלה

ואמרה שהיא לא מקבלת את מה שהנורמה הדתית מכתיבה

 ושהבעל שלה יבשל לה כל יום והיא תשב בסלון (כיום היא מכינה סעודות שבת למופת וזה עוד לפני שהכירה את הארוס שלה)

לענייננו, אמרתי לה שלא סתם בורא עולם ברא את הנשים מניקות ולא את הגברים,

נראה שטבע האישה הוא לדאוג לאחר, להיות רגיש לאחר וגם החשק להאכיל.

כך שאם מישהו ישליך או השליך עלייך תפקיד זה יהיה הבורא ולא הגבר, לא?

ואני אכן המבשלת בבית אבל גבר שבא ואומר לך בשידוך שמבחינתו זה תפקיד האישה זה אומר סיי מסויים שיש לו תבנית בראש של זה אני עושה ובזה אני לא נוגע

וזה לא עובד ככה בזוגיות

בזוגיות אנחנו יחד כיחידה אחת ואם לא הספקתי לבשל ואתה בבית אז אתה יכול להפשיל שרוולים ולקחת אחריות

בחור שמדבר על תפקידים כנראה עוד לא התחיל להבים מהי זוגיות

טת יודעת כמה מצבים היו לנו לאורך השנים שיצאתי מתיפקוד בגלל לחץ בעסק/ מצב רפואי בהריונות ובעלי לא חיפש של מי התפקיד! הוא הפשיל שרוולים ועשה כביסות ובישל וסידר את הבית אפילו שביום יום זה באחריותי המלאה

אפילו בלי מצבי קיצון ברגע שהוא רואה שזהסל כביסה מתמלא הוא ישר לוקח דף ועט שואל הוראות איך למיין כביסה ויושב למיין לסלים

זה גבר שבנוי ואפשר לחיות איתו

לא אחד שכבר בדייטים מדבר על 'תפקידים'

היא מילה שגויה לדעתי

אין תפקידים לאף אחד אנחנו יחד בהכל

אז אם המצב הכלכלי דוחק אני לא אגיד לבעלי זה תפקיד שלך אלא אני יוסיף שעות בעבודה

ואם נגיע למצב שיותר נוח שהוא יפזר תילדים אז הוא יפזר המשימות ביננו מתחלפות ומתחלקות כל הזמן בהתאם לצרכים ולנןחות של הבית

בזמן השידוכים לא רואים את זה, אבל יש המון מצבים שלאישה קשה לנהל את המטבח

הריון/ אחרי לידה/ שילוב של ילדים ועבודה/ חולשות כאלה ואחרות

הייתי מבררת קצת יותר לעומק איך הוא מתייחס למצבים כאלה.

אם הוא היה אומר עדיין שזה תחום האחריות הבלעדי של האישה, מודה שזה היה גורם לי כנראה לחשוב פעמיים. לא כי זה שוניביסטי,כי זה לא מתחשב ומקובע

להכנס לפרטי פרטים

ברור שלא מדובר על עבדות, בכל זאת זו האישה שלך

האהבה שלך שותפה שלך חצי שלך, אם ילדיך, וכו'.

ברמה הכי פשוטה ויומיומית, כמו שאני יודע שאם לתקן דלתות מטבח או להחליף ברז במקלחת אני זה שקופץ לטמבוריה הקרובה ומטפל במה שצריך

האם גם האישה צריכה לדעת שהיא זו שקופצת למטבח וכו' (כמובן כשאנחנו בריאים ויכולים והכל)

אם כל אחד מונח במקומו, לא רואה בזה בעיה.

אישה אחראית למה קונים (מזון) לבית. אחראית לרשימת הקניות. (לאו דווקא לקניה בפועל, אלא מה יכנס הביתה)
אישה אחראית לבישולים בסופשבוע. זה לא אומר שהיא לא יכולה לבקש עזרה מהגבר "תקלף לי תפוחי אדמה" "תחתוך לי בצל".

לגבי אמצע השבוע -כל בישול = בונוס. שאף אחד לא יבנה על זה. 

אין אוכל מבושל באמצע השבוע ? הילדים והגבר צריכים ללמוד להסתדר. להכין לעצמם כריכים או חביתה , סלט וכו'.

אם האישה בישלה -בכיף- גם באמצע השבוע. אז כמובן שהיא מפנקת את המשפחה שלה וכולם מרויחים והיא תרויח מזה גם בחזרה. אין שום ספק. אוכל=שמחה.
אוכל של אמא = שמחה כפולה. זה כח אדיר לאמא שהיא מבשלת אוכל לבעלה ולילדים. 

בשידוכים, לא הייתי ממליץ לאף  בחורה לומר "אני לא אוהבת לבשל", אם היא בכל מקרה, מתכוונת לבשל בסופישבוע. אין בזה שום הגיון.
יש לנושא הזה משקל ריגשי אצל גברים. משהו שקשור לאמהות. עדיף לא לומר כזה משפט. ככה אני חושב.

בראש טוב.

יש מי שיאמץ את האידיאל הזה כאידיאולוגיה

ככה זה הטבע.

פעם חשבתי אחרת, אבל ככל שגדלתי והכרתי את עצמי ואת הנפשות הפועלות הבנתי שזה לא סתם ככה עד היום.

באמת שלהיות בבית ולגדל ילדים זה יותר מתאים לאישה ולצאת החוצה לעבוד ולהביא כסף הביתה יותר מתאים לגבר. כמובן שזה לא חד משמעית ולא מתאים מאה אחוז לכולם, אבל סה"כ ככה הנפש שלנו עובדת.

ולדעתי כמעט כל אישה שתשאל תעדיף היא לבשל לבד ושלא יפריעו לה ויתרוצצו לה בין הרגליים. 

בדיחה ישנה.

גבר נשאל מה הוא עושה כשהמדיח בבית מתקלקל?

תשובה. מתגרש ומביא אישה חדשה.

(:

היא עיקר הבית

אין על זה חולק.

לא לחינם בגמרא היא נקראת בית

(האישה היא הבית ובעלה הוא בעל הבית)

אז סייגתי את דבריך ואמרתי שהוא לא סתם זוכה לתואר בעלה, זה בא יחד עם חובות לדאוג לאשתו וכו'

גם אצלי זה לא עובר חלק.

שרצתה לקרוא לבעלה לעתיד אישי ולא בעלי ובסוף היא התחתנה עם מישהו שקוראים לו "ישעי", (זה נשמע "אישי".)

לשאלתך אני אקרא לו בעלי אבל לא מתוך המחשבה על המשמעות של הבעלות.

הרוב המוחלט מחכות לקרוא ככה לבעל שלהן. על השאר אני מרחם. 

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי."

הושע ב', יח'

אבל בתכלס אין לי בעיה לקרוא לו "בעלי" כל עוד הוא באמת ראוי לתואר הזה ומן הסתם שאם אני אתחתן איתו הוא יהיה ראוי.

מבין שאין פה מבט חרדי, לאומי.

הרוב באותה תפיסה כל זמן שיש הבנות במקרים מסויימים

אני מבשלת ובעלי אופה ושוטף כלים.

פחות או יותר אמרתי לו מה החלקים השנואים עליי בעבודות הבית והוא לקח אותם על עצמו.

הוא טוען שעדיין יוצא בסוף שאני עושה יותר ממנו, אבל זה באמת כבר לא משנה לי. אחד הדברים שרציתי לעשות אחרת בבית שלי זה לוותר על הסצנה של אמא שקורעת עצמה במטבח ומתחננת לעזרה מכל הילדים, כשהאבא נמרח על הספה בנוחות ואין עם מי לדבר.

זה לא קשור לפמיניזם, זה פשוט לא הגיוני שבמציאות שבה שני בני הזוג נמצאים מחוץ לבית שהעול יפול רק על אחד מהם. גם לא הייתי אומרת שמלאכות הבית טבעיות יותר לנשים. יש כאלו שזה בא להן בקלות, וכאלו שישרפו כל חביתה. הבעיה היא שאנחנו לא נותנים לרוב הבנים לנסות בכלל את הדברים האלו ואוטומטית מפילים את זה על בנות, וככה חושבים שזה עניין מולד במהות האישה או משהו.

אולי גם כיבוס ביד בנהר במשך שעות זה חלק ממהות האישה? אין שום סיבה להעתיק בלי מחשבה מה שביה בדורות הקודמים. צריך לחשוב מה הנסיבות שהם היו שגרמו למצב הזה, ומה דומה ומה שונה בין אז להיום.

כמו שאמרו לפני, בחור שקובע עובדות לבחורה בדייטים, אפילו לא משנה באיזו נושא, הוא באמת מקובע, לא מתחשב ואפילו די עצלן. אדם בוגר שלא יכול לשרוד ברמה הבסיסית בלי אישה שתבשל לו, תכבס לו, תארוז לו תיק לנסיעות ותקבע לו תורים לרופא, נשמע לי די פאטתי, כמו ילד קטן שמחפש אמא.

כתבתי שהבחור קובע עובדות?

אני מבין מה שאת כותבת ואולי אפילו מבין מהיכן זה בא לך 

אך זה לא כזה קרוב לשאלות שלי, בעיקר לא לשאלה השנייה.

בסופו של דבר, יש כאן הרבה תגובות, כתבתי את שלי רק אחרי שקראתי את כולן.

ואם אכן נתיחס לשאלה השניה שלך, אם חברה שלי תספר שהיא יוצאת עם בחור שזה ה"חיסרון" היחיד שלו, אני בהחלט אנסה לשכנע אותה לא לפסול אותו, אחרי שהיא תברר למה בדיוק כמו מתכוון באמירה הזאת ואם היא חושבת שהיא מוכנה לאורח החיים הזה.

הניסוח שכתבת "ברור שמי שמנהל את המטבח זו האישה" בהחלט יכול להיתפס כהנחתת עובדה מגבוה. כמו בחורה תגיד ש"ברור לה שהגבר מפרנס" ולכן היא לא מתכוונת לעבוד בכלל גם אם הם יהיו חנוקים כלכלית, והגבר צריך להסתדר.

נכון שהפרשנות הספציפית הזאת לאמירת ה"ברור ש" לא מחייבת, אבל גם לא מחייב שזאת בהחלט לא הכוונה.

שים לב בלשון הדיבור בימינו אף אחד לא אומר שאישה "עוזרת" לגבר עם הפרנסה. גם במקומות שמרניים שאומרים שתפקיד הגבר לפרנס (דוקא בישראל הקבוצות השמרניות ביותר מטילות את הפרנסה על האישה) עדיין ברור שכשאישה משתתפת בפרנסה היא שותפה לכל דבר ועניין והאחריות שלה על הנושא לא פחותה משל הגבר, גם אם בפועל היא מרוויחה פחות או עובדת פחות שעות ממנו.

אז למה אנחנו אומרים שגבר "עוזר" לאישה במטלות "בית? זה הבית שלו בדיוק כמו שהוא שלה. הוא ירוויח בדיוק כמוהה מארוחה חמה, כלים נקיים, כביסה נקייה מקופלת בארון וכל אחת ואחת ממטלות הבית. אז למה השותפות של הגבר נחשבת "עזרה"? 

גם כשאני עובדת ושותפה לפרנסה, מבחינתי אני לא אחראית לה

ואני באמת חיה ככה מבחינה תודעתית ולדעתי זה מה שנכון מבחינה נפשית גם

מאוד מעניינת.

זה מבלבל אותי ויבלבל אותי יותר אם את לאומית

ואני בין העולמות, יותר לכיוון חרדי

למה זה משנה בעצם..?

זה לא משנה

העניין הוא שהתגובה שלך קרובה לסגנון החרדי שנתקלתי בו

ויצאתי מתוך נק' הנחה שאת לאומית, לכן זה בלבל אותי

זה לא עניין של השקפה חרדית בכלל, ולא ביררתי את זה גם האמת, אבל זה לא מסתדר לי עם זה שנשים חרדיות הרבה פעמים הן המפרנסות היחידות

זו תפיסה שהשתנתה אצלי הרבה אחרי שהתחתנתי והבנתי שלא נכון לי נפשית להתעסק בדאגות פרנסה. זה מרחיק אותי מהמקום שאני רוצה להיות בו

אגב, גם גדלתי בבית כזה שבו האבא הוא המפרנס העיקרי

כל העניין של לשאלה הזו היא בכדי להבין אם מצד ההשקפה הלאומית

יש גם עניין שבו במילים עדינות האישה תהיה במטבח והאבא יהיה חוטב עצים

מה שכן תוך כדי התגובות עלתה בי שאלה נוספת

כיום נשות האברכים הן אלו שמפרנסות ובד בבד הן אלו שגם בעיקר במטבח

תוהה מה הסיבה לכך...

זה בדיוק מתייחס לשאלה הראשונה שלי לגבי העמדה בציבור החרדי

אע"פ שמצד האמת כפי שציינת מי שמפרנס זו האישה, היא זו שבפועל יוצאת לעבוד

והבעל יושב בכולל ומקבל מלגה אלא אם כן מדובר על רב/בעל תפקיד כזה או אחר שגם מביא משכורת

אך כך או כך על פי רוב מי שמנהלת את המטבח זו האישה, האם זה נכון או לא, זה לא עניין שלי ולא נוגע בזה

השאלה שלי הייתה ללאומיות שכאן ובתוכן את ושמח לקבל את התגובה שלך

(:

אשאל אותך שאלה ספציפית, הדעה שלך באה מנק' מבט שלך אישית או שיש כאן עניין גם מצד ההשקפה?

(כמו אצל אותם "שמרנים" כפי שרשמת)

של פרנסה וגם של עבודות הבית והגברים חיים במעין עולם הבא בלי טרדות העולם הזה, ורק מתפלפלים במשך שנים שסוגיות בגמרא עיון בלי לצאת עם שום נפקה מינא מעשית בשום מובן בכלל.

אבל זה לא הנושא של הדיון, אז לא ניכנס לזה.

מבחינה "השקפתית" כללית אני חושבת שכל זוג צריך למצוא סידור ששניהם מרוצים ממנו. הנחת היסוד שלי היא שעבודות הבית פשוט צריכות להעשות, לא משנה על ידי מי.

אם למישהי מתאים לקחת על עצמה את כל עבודות הבית והגבר יפרנס באופן בלעדי וגם הוא מרוצה מהסידור, אז שיהנו להם.

באותה מידה אין בעיה עם חלוקה שיוונית מדוקדקת. כל עוד שני הקצוות האלו וכל מה שבינהם נעשים באמת ברצון טוב, שלא מתוך קביעה מהותנית שאינה נינתנת לשינוי בעתיד כלשהו בהתאם לדרישות המציאות המשתנה.

אולי עקרת הבית המסורה תחליט אחרי אחרי כמה שנים שהיא רוצה לצאת לעבוד חלק מהזמן ותרצה שהוא ישתתף בחלק מהמטלות?

זה גם לא חייב להיות שינוי עד כדי דרסטי, כל עוד יש לשני הצדדים רצון טוב אחד כלפי השני והערכה כלפי מה שהם עושים, הכל טוב.

בנוסף, לדעתי בגלל שבאמת אנחנו לא יודעים באילו סיטואציות ניתקל בחיים, אני חושבת שכדאי שלכל אישה תהיה יכולת מינמלית להתפרנס במקצוע שהיא יכולה לסבול, ולכל גבר צריכה להיות יכולת מינמלית לדאוג לצרכיו וצרכי ילדיו ברמה בסיסית.

אני אפרט לגבי מטלות בית כי זה הנושא: להכיר אילו כלים בבית הם בשרים או חלביים, לדעת לעקוב אחרי מתכון פשוט ברשת שהוא לא רק חביתה, להצליח להפעיל מכונה בלי להרוס לחלוטין את כל הבגדים, לזכור מה המקום של הגרביים של הילדים (וגם הגרביים של עצמו) וכולי.

חלק מהדברים האלו משפיעים על תפקוד יום יומי בסיסי בבית, וחלקן יהיו רלוונטיים לתקופה שהאישה לא נמצאת, למשל אשפוז אחרי לידה. (או סתם כשהוא רואה שהיא גמורה היום והוא מציע להכין ארוחת ערב.   )

בתור אחת שגדלה בבית כזה, שמי שנמצא בבית עושה - אבא גם שוטף כלים ומבשל, וגם אמא, ושניהם על הניקיון.

הם מאהבה יכינו אוכל אחד לשניה ולהפך , זה האידיאל שלי 🙏

מה הילדים עושים?

אם אשתי לעתיד יודעת מה טוב לה היא תרחיק אותי מסקווטש וכלים אלא אם כן היא רוצה טעם 

של אורז וסבון כלים מבישול קודם בתבשיל החדש, גרוע בזה ברמה של יאוש.

בישולים בכיף, שתכין לעצמה משקל צמוד והאופני כושר במרפסת(:

גם אמא וגם אבא שלי לא היו מצויינים כמו היום בניקיון ובבישול.

אמרו שזה תהליך למידה, גם היום יש תפקידים שכל אחד קצת יותר טוב בהם, אבל השני מסוגל להם בהחלט.

ולגבינו- ברור שהילדים עוזרים בבית, ולמדנו המון מההורים, אני מתפללת שאזכה (אמנם לא מתנה את העתיד שלי בכך) לבית כמו שגדלתי בו. 

אם כבר אתה בודק בדשא החרדי 😂

אני בודק בדשא הלאומי תורני

ויש סיבות טובות לכך(:

אצל הציבור התורני לאומי, זה דומה מאד לדתי לאומי ומעורבב איתו כחלק מהמגזר עם הגיוון שלו, כך שאין מה להשוות לחרדים חחח

וחוץ מזה, לא באמת משנה אם היא רק דת"לית או תורנית, לפחות בעיניי 

אז בוא ותאמר לי מה העמדה שלהן?

חדש לי אחינו(:

כולל העמדה שכתבתי בצחוק, שגם לזה יש להם פתרון בדמות הסכם יששכר וזבולון, וכן מעשרות

כלומר, ברור שהוא עלול להיפגע. אבל איפה את מרגישה את זה שאת מפחדת לפגוע בו?

(אפילו תעשי על זה עבודת כתיבה של 3-4 פסקאות לנסות להבין למה לך קשה לעשות את הצעד הזה אחרי שהגעת למסקנה שהוא נכון).

ובינתיים את גם פוגעת בעצמך, בשלוות הנפש שלך, בהתקדמות קדימה.

תהיי כנה בפגישה הבאה לומר הכל ולהפרד בכבוד.

בהצלחה♡

כדאי לדעתי להכין את השטח כדי שהצד השני לא יגיע מולהב לדייט ולו בשביל שיפרדו ממנו.

תשתפי בדברים טובים עליו ולמה לא מתאים לדעתך.

לזכור ולומר שנפרדים כי אין התאמה ולא כי הצד השני לא טוב מספיק.

ואני מבינה שלאמר "זה לא אתה, זה אני" - ישמע כתירוץ נדוש ומוכר. אז אם זה באמת כך, לא לאמר את זה.

סבורה שאם בכל זאת נפגשתם במשך חודשיים תמימים, יש לך דברים טובים לאמר עליו ואליו.

אולי באמת לאמר קודם בטלפון (או בדרך התקשורת הרגילה שלכם) שחשבתם קצת (או הרבה)

ואתם רוצים לשתף אותו בזה. כך שהוא יבין במה דברים אמורים, לפחות במקצת. אבל בצורה

מאוד עדינה ובלי לפגוע בכלל.

בהצלחה!

הגיוני מאוד שיכאב לבחורה, אך השאלה איך זה יעשה בצורה מכובדת  שתמזער נזקים

בגדול - להקשיב ולהבין מה היא תרצה.

אני נוטה לחשוב שרוב האנשים ירצו שיודיעו להם בטלפון, לפחות ברמז, ואז לעשות פגישת פרידה שבה מדברים על חוויות, רגשות, מחשבות וכו'

אבל יש כאלה שהם לא אוהבים "להתבחבש" ברגשות, אלא מעדיפים לברוח - וזה הכי לגיטימי שבעולם!!

אז לכן הכי חשוב להקשיב לה - אם היא רוצה לברוח תנסה לעודד אותה ותתן לה לברוח, אם היא רוצה להביע רגש, תן לה להביע מה שתרצה.

כמובן שזה יכול להיות קשה לך שהיא תביע כאב וצער. נראה לי היא שווה ש"תסבול" את זה אם הייתם ביחד חודשיים.

בהצלחה רבה!!

זה אף פעם לא נעים, גם לא אחרי דייט אחד ובטח לא אחרי חודשיים.

כי זו חרב. אין דרך שזו תהיה כרית רכה, חלומית או פלומתית. זו חרב, להט חרב מתהפכת, דוקרת כמדקרות פגיון. ואתה תכאיב, תדקור, תפלח כבכידון מלובן לוהט דרך קרבי האדם בו זה יינעץ.
ואף על פי כן, כך תעשה. והרחמן המרחם על בריותיו שבשמיים, הטוב כי לא כלו רחמיו, יכפר. וכולי האי ואולי.

ומכל זה רק למדים, ומדייקים יותר להבא, וקמים מכשלון ומעפר, וזזים הלאה בחיים.
ולדעתי בשיחה בטלפון, אין עניין אחר. ותקומו איש ואישה בתום הדיבור הקצר, ותהיו לבדכם כל אחד אחת בנפרד במקומותיכם, ותבכו את השריפה אשר כלתה, ותתאוששו כאבלי ציון, ותקומו מאפר.

הבה נשאיר את להט החרב המתהפכת למקרים אחרים. יש, בלי עין הרע (או עם), מספיק כאלה...

אני כן בעד פגישה. למרות שזה קשה יותר, בכל זאת פנים מול פנים - לא פשוט.

אולי אפילו להביא משהו קטן, מנחם?  אבל לא בטוחה לגבי זה כי אז אולי זה י קשה

עליו יותר.

אלא אם כן מדובר במישהו שלילי ביותר. אז שיחת טלפון קצרה וחדה היא פתרון מצויין.

לא נשמע לי כזה...

וזה בסדר ולגיטימי,

יש אנשים בחבשנים (כמוני) שצריכים לעבד ביחד את החוויה. כשמעבדים ביחד את החוויה אפשר להחשף ליותר צדדים של הסיטואציה ולהבין אותה יותר טוב.

אבל אם מרגישים שאין צורך/כוח לזה, אז סבבה אפשר טלפונית. 

אהבתי את המטאפורות המוגזמות שלך חחח

כשלמעשה, זה באמת לפעמים מרגיש לא רחוק, הרבה פעמים יכול להרגיש בצורה הכי טבעית שיש, שהשמיים נפלו.

הצד המסיים צריך לבוא לקראת הצד שמסיימים איתו (גם אם לצד המסיים גם קשה) 

אם היה קשר משמעותי בחודשיים האלה כדאי לעשות הכנה לפני ואז לתת אפשרות איך היא רוצה להיפרד. 

אם היה קשר משמעותי אני ממליצה מאוד בפגישה כדי לאפשר לסיים את הדברים באמת. 

השתדל להגיע אליה ו/או כל דבר שיקל על הסיטואציה 

בהצלחה! 

– ראשית אין לי מושג מה אומר "חודשיים" במושגים כאלה יש אנשים שתוך שבועיים מתחתנים ומצד שני יש לי משלוחים מאמזון שלקח להם גם יותר זמן להגיע. אין לי מושג עד כמה שניכם הייתם מושקעים בזה הקשר, באיזו תדירות כו' כו'.

– מה אני אישית כחתול זמני הייתי מעדיף אם היו נפרדים ממני? הייתי מעדיף שייפרדו ממני בשיחה או בהודעה מה הטעם לגרור אותי לפגישה שצריך לתכנן להתכונן אליה להתקלח להתלבש לנסוע הלוך ושוב אחרי העבודה במיוחד אם מדובר במרחק משמעותי רק כדי לומר לי "אה טוב אתה מוזמן לחזור הביתה". כאילו לא יודע לא שאין לי סנטימנטים פשוט אני לא אוהב שמזבלים לי במוח. בשלב השידוכין זה לא שהפכנו לחברי ילדוּת מהטובים שבטובים ועוד רק תוך חודשיים. בסדר היה נגמר כל סוף הוא תמיד התחלה חדשה.

– מאחר ולא כולם חתולים זמניים, הייתי מחלק את האנושות לשלוש קטגוריות:

1. חתולים זמניים, שזורמים עם הזרם הגדול של החיים ומקבלים את מה שיש לקב"ה להציע באהבה (ייסורים מקבלים באהבה או שלא מקבלים בכלל)

2. אנשים שלא משנה כמה דיפלומטי תהיה איתם יתבאסו על החיים שלך (במקרה כזה הייתי ממליץ לעשות מה שהכי פחות פוגע בעצמך כי גם ככה זה לא משנה)

3. איפשהו באמצע, כאלה שבדיו המילים הנכונות תוכל לרכך את המכה, אם אנחנו שייכים לקבוצה 3 אז פשוט לנסות לנסח משהו דיפלומטי, אם היו לי הערות משמעותיות הייתי אומר אותן בעדינות (הגעתי בסופו של דבר למסקנה שאני מחפש מישהי עם גישה קצת שונה לגבי XYZ כו') או מושך את האש אליי (בדיעבד הבנתי שאני לא לגמרי XYZ ברמה הכללית של הדברים)

אם הם מאוד סנטימנטליים אולי עדיף פגישה

אם לא אז לא

אבל טלפון לדעתי החתולית הזמנית האובייקטיבית זה מתכון לאי־נעימות

ובכל זאת, מקבלים אותם באהבה.

ולא כולם חייבים להיות במדרגה הגבוהה של קבלת יסוריים באהבה וזה בסדר גמור.

בגדול - לא לכל מה שכתבת מלבד ספידדייטים וזום, אם לא מוצאים אפשרות אחרת.

בכלל - הרוב המוחלט של המיזמים האלו נולדו איפהשהו על הרצף בין דת"ל ממוצע לדתי לייט-מסורתי. 

ואיך אתה מרגיש בדייטים עצמם?

זה יכול להיות עניין שכדאי לטפל בו בשלב בחינת ההצעה ועד להתנהגות בדייט עצמו.

'מסתיימים' הכוונה שהיא מסיימת אותם?

אם אתה מסיים, זה בירור מסוג אחד.

למה ההצעה, שנראתה לי בעלת פוטנציאל, כבר לא רלוונטית? מה פגשת שגרם לך לחתוך? זו בעיה בהצעה, כלומר לא היתה שום סבירות, אין שום דמיון/קשר בין הדמויות, או שזו בעיה בתקשורת, ביצירת הקשר?

אם זו בעיה בהצעה, למה הציעו לי? ייתכן ולא מכירים אותי/אותה/לא יודעים מה אני מחפש? למה לא 'עליתי על זה' מראש, בשאלות מבעל הרעיון (מלבד פרטים טכניים ומהותיים כאלה ואחרים, 'למה חשבת שהיא מתאימה לי?', 'למה חשבת שאני מתאים לה?'. לא 'כי לשניכם יש אוזניים/לב וריאות', אלא למה דווקא אני לה ודווקא היא לי. איזו ייחודיות ראית בכל צד שהעלת לך את המחשבה שיכולה להיות התאמה) או בשאר הבירורים. אולי העניין צריך חידוד?

אם זו בעיה ביצירת הקשר, האם נבהלתי משתיקות/משהו ספיציפי שהיא אמרה? האם חתכתי 'כי הרגיש לי' או שיש סיבה שאפשר להצביע עליה? הרם באמת נתתי הזדמנות או שמיהרתי לחתוך כי לא היו לבבות והצעת נישואין אחרי 20 דקות? האם נכון לחתוך אחרי נסיון אחד, כששני זאים נפגשים ומובן יהיו רגעים לא נעימים (וגם לא נוראיים) של שתיקות מביכות, או שנכון לתת צ'אנס נוסף, ואולי אפילו יותר? האם אני באמת בא מוכן לקשר, ובא להשקיע בדייט, או בא 'לעבור אותו' (כמשתמע קצת מנוסח שאלתך), ומיילא כל הדייט לא רלוונטי? האם יש בי פחד מיצירת קשר שגורם לי להיבהל ולהרגיש שזה לא רלוונטי, או אפילו להצביע על דברים ספיצייפיים למרות שהם לא באמת מהותיים לי?

אם היא חתכה, יש בירור נוסף, אך זה כמובן דורש גם את הבירור האם ההצעה היתה רלוונטית. אם לא, למה לא סוננה בדרך? האם ייתכן שהמציע/הדמויות שאצלן ביררו עלי לא מציגים אותי נכון?

אפשר גם לשאול אותה, בטלפון בו היא חותכת או בהודעה אחרי זה, למה היא חותכת. היא לא חייבת לך תשובה, וכנראה שהיא תענה 'הרגיש לי שזה לא מתאים', אתה יכול לבקש הערות/הארות להמשך הדרך, אולי תקבל משהו.

ייתכן שיש בך, במראה/דיבור/התנהלות שלך בדייט משהו מרתיע/מרחיק? האם השקעת בדייט, באת מכובד, פתוח (כמה שאפשר) להכיר, לשמוע ולשתף, התעניינת בה ולא חיטטת יותר מידי? האם חשבת מראש על מקום שנוח לה, מתחשב במה שמתאים לה, לא ליד כל החברות, מקום נעים, אולי אפילו עם שירותים? האם הבאתי לפגישה הראשונה מיץ תרד הולנדי סחוט ועוגיות שעורה ותירס במילוי חסה? התנהגתי מוזר? נסה לשחזר את מהלך הפגישה ולבחון אם היתה התנהגות מרחיקה מצידך.

כשזו אחת או שתיים, יש סבירות שההצעה לא רלוונטית/הן לא פתוחות לקשר, אבל אם זה כבר עם בנות רבות, יש כאן נורת אזהרה לכיוון שלך. מה אני לא עושה נכון.

זו התמודדות קשה. נסה ללמוד משהו מכל פגישה. להתייעל בתקשורת, להכיר גבולות ולהבין מה חשוב לאישה ומה מעניין אותה, למד להתחשב, ובעיקר, להיפתח.

זה נסיון לא פשוט. תדבר עם אבא, תגיד לו, ותתכוון לזה, שקשה לך, שאתה צריך את עזרתו, ושאתה מתאמץ ומשקיע כדי להקים בית לכבודו. קבל את הקשיים הללו באמונה, ויהיו לזכותך.

(מקווה שכתבתי כל מה שחשבתי, כי בטעות מחקתי הכל וכתבתי הכל מהתחלה)

אשריך. יצליח ה' דרכך ותבשרנו בשורות טובות במהרה.

אכן גם אני הייתי בבעייה כזו עד שלימדו אותי איך לפתח קשר עם אישה.
ואז הכל השתנה שסוף סוף הכדור היה אצלי.
לא בקטע מלחיץ אחי אבל אתה צריך ללמוד אם יוצרים קשר עם אישה.
תחשוב שזו בחורה שהיית רוצה ובגלל שאתה לא יודע איך מפתחים איתה שיחה הכל בורח לך, פשוט חבל.
לכן יש אנשים מאוד מאוד מסויימים שיודעים להדריך אז שווה לפנות אליהם וכן גם לשלם אם צריך.

תודה

אני יודע שזו לא מחלה, וברור שצריך אכן לבדוק מחלות גנטיות. אבל זה מטריד אותי. הלוואי שלא. 

אבא שלי נמוך, אמא שלי ממוצעת על גבול הנמוך,
וכולם אצלינו די נמוכים במשפחה. (אני נמוך)
אני חושב שאם זה פער, אז זה אמור להתאזן, אבל אין לי באמת ידע מקצועי...
אבל בסוף אם תתרגל לזה, אז הגיוני שגם התפיסה שלך תשתנה.

כל תודה רבה על התגובה נשמה טהורה, מקווה שהשאלה שלי בסדר!

דברי שני, זה ברור שעל רוב פשעים תכסה אהבה..אבל עד שהאהבה תגיע....

וזה גם מובן מאוד למה זה מפריע לך.

ואני מניח שאתה שואל על הילדים שבעז"ה תאהב אותם איך שהם יהיו...

על הרגשות שעולות אצלכם. יש להן מקום.

אין לי תשובה על כך. אולי להמשיך ולראות אם זה עדיין מפריע.

אולי הילדים יהיו גבוהים כמוך? יש לנו שכנים שהיא מאוד נמוכה. ממש.

בעלה די גבוה (לא 1.90) ו90% מהילדים, גבוהים.

אבל יכול אולי להיות גם ההיפך כמובן.

אגב, קראתי בספר "יומנה של שדכנית" על מישהו שהגיע לאחד מגדולי ישראל

בטענה שאחותו שמה דגש על שטויות; הכירה בחור נמוך ואינה רוצה בו כי

טוענת שתתבייש ללכת איתו ברחוב.

הצדיק ענה לו: אלו לא שטויות. זה דבר שצריך לקחת בחשבון אם זה מפריע לה.

זה לגבי ההצטדקויות שעולות כאן לגבי הרגשות לגטימיות לגמרי.

מה עושים איתן? זה כבר נתון לשיקולו של כל אחד.

בהצלחה רבה!

כנ"ל לאבא שלי, ואימי עוד יותר נמוכה. לגבר זה לא קל מבחינת הביטחון האישי, לנשים אין בעיה (הן אכן נתפסות כ"מיניאטוריות ומתוקות"). ילדיי נמוכים כמוני, הבן עדיין קטן ולא מוטרד במיוחד, לבת הגובה שלה כלל לא מפריעה.
 

אבל רוב הסיכויים שילדיך יגיעו לגובה ממוצע של 175 ס"מ ואף הרבה מעבר. אז אין מה לחשוש. שאל את הבינה המלאכותית והיא תיתן לך תחזית על סמך סטטיסטיקה קיימת.

על בסיס מה את/ה אומר את זה? באמת כבר שבוע שאני מנסה להסתכל מסביב על משפחות ולא מצאתי משהו עקבי מדי..חוץ משאם יש גנים נמוכים אז זה עובר הלאה..

מה שלא נכון זה המחשבה שגן גבוה פלוס גן נמוך יוצר גן ממוצע. אם אתיופי יתחתן עם אשכנזיה אז הילד יצא מוקה? זה לא ביולוגיה.

אם חכם יתחתן עם טיפשה אז הילד יצא ממוצע הציונים שלהם? זה לא ביולוגיה.

אחד מהגנים יבוא לידי ביטוי וזו הגרלה שאין לנו איך לשלוט עליה, ומה שכן יכול להיות זה עוצמה משתנה של הגן המסוים - אבל הנטייה תהיה גבוהה או נמוכה, וממש לא נטיה לממוצע.

זה דבר שיש לדעת.

עכשיו השאלה היא מה הטעם שלך בנושא, אם בכלל אכפת לך/חשוב לך, וכדומה.

ברור לי שאין פה נוסחה מדויקת (אע"פ שיש מחשבון באמת כמו ששלחו למעלה חחח..) אבל רוצה לשמוע מנסיון החיים פה של האנשים מה רואים/שומעים מסביב. לדעת האם אני לבד בהתלבוטות הזו והאם יש לה מקום או שזה יצר הרע? 

קודם כל - זה נכון שזה לא תמיד יוצא ממוצע, אבל דווקא בדברים האלו (גובה וצבע עור) יש איזשהו ערבוב של הגנים שיוצר לרוב משהו באמצע (כי יש פה כמה גנים שמשפיעים, ולכן חלק מתקבל מהאמא וחלק מהאבא, והתוצאה מושפעת משניהם. יש תחומים אחרים שבהם רק גן אחד משפיע ואז זה באמת סוג של 'הגרלה' אם זה כמו אמא או כמו אבא).

מכירה כמה משפחות של אתיופי ואשכנזיה (או להיפך) והילדים באמת בצבע כמו של תימנים. וגם במשפחה שלי רוב הילדים קיבלו צבע בערך באמצע ביני לבין בעלי (עם שונות בין הילדים, אבל בגדול כולם בטווח שבנינו).

ולגבי הגובה - יש לי דודים שהם עם הפרש גובה משמעותי. הבעל בערך 1.90, והאישה סביב 1.50 (להערכתי, לא שאלתי אף פעם...). יש להם 7 ילדים, 2 בנים שקיבלו את הגובה של אבא שלהם (לא יודעת אם ממש בגובה שלו, אבל כן גבוהים מהממוצע באופן ניכר), ו-5 בנות בגובה ממוצע, גבוהות יותר מאמא שלהן אבל לא באופן חריג.

זה מציק לך בעין?

מרגיש לך מוזר להסתובב עם מישהי יותר נמוכה בהרבה ולא ממוצעת?

איך הצל/ השתקפות שלכם ברחוב או מול חלונות ראווה מרגישה לך??

כי לגובה כמה שתרצה זה מה שה' קובע

אני באה כמיך ממשפחה של גבוהים

אבא שלי 185 אמא 175 ויש לי אחים 192 188 אחיות 176 175 שזה גובה ממש גבוה לבנות

אבל גם אחים בנים יותר נמוכים - ממוצעים 176

(שזה הממוצע בערך לגברים- 177)

ואני שאני 170 זה גם גבוה לבנות

(הממוצע הוא 163)

זה תלוי ילד מה הוא אוכל כמה ישן אם עושה ספורט

אני מכירה זוגות שהם הפוכים שניהם מגרדים את ה170 ויצא להם בחור 185

זה משפיע אבל לא מחייב בכלל

אז תתיחס יותר להרגשה שלך איך זה נראה בעינך

כמה  זה מפריע לך שהאישה שלך שהיא נמוכה

לא הילדים שלך

כי לי זה מפריע🙂

מודה

נסיתי  עם כמה וכמה בחורים אבל אני לא נמשכת לכאלה שפחות מ178-180

אני צריכה לראות שיש הבדל גובה בנינו

האם שאני שואל את עצמי את זה גם. כי זה פרדוקס כזה. ככל שאני מפחד יותר מאיך זה ישפיע על דור העתיד אוטמטית זה משפיע על איך אני מסתכל עליה. 
ובדיוק כמו שכתבת, יצא לי להתסכל על הצל ברחוב וזה, וזה מרגיש לי קצת 'מוזר', כמו אחות קטנה. אבל אמרתי לעצמי שזה אולי סתם קול בראש שצריך לנפץ..מבולבל כבר. 

שמחה שזה לא הפריע לבעלי...

יש לנו ילדים גבוהים, ילדים ממוצעים וילדים נמוכים. מגוון נחמד

אגב, ההורים של בעלי גם נמוכים, רק הוא ואחיו גבוהים...

גם לדעתי - פחות תחשוב על הילדים העתידיים, אלא על איך זה מרגיש לך מולה, אם מפריע לך להיות בפער כזה מולה. זה עניין של העדפות מראה ולא של גנטיקה...

כל הילדים יצאו גבוהים (חמישה במספר)

ואם אתה שואל אם יצא לי לחשוב על זה פעם, אז בפירוש כן.

בסוף כשאני מתחתנת עם מישהו אני רוצה להוריש גנטיקה טובה לילדים, לא דווקא גובה. 

(לי אישית גובה יותר מפריע בקטע שגבר נמוך מצטייר בעייני כפחות "גברי" אבל לא יפריע לי שיהיו לי בנות נמוכות למשל)

אני גבוהה.  ובכל זאת, שמתי לב שיש גברים נמוכים שהם גבריים בהחלט.

כמובן שמטבע הדברים, אשה גבוהה היתה רוצה בעל שלפחות בגובה שלה.

אבל יש גברים נמוכים גבריים ומושכים. לגמרי. וגם גבוהים שלא נראים

גבריים כל כך.

מכירה מישהו נמוך נמוך נמוך.....למטה מהממוצע. בהרבה.

אשתו גבוהה גבוהה גבוהה...למעלה מהממוצע.

רואה די הרבה זוגות כאלה.

ויכול להיות שסתם נטיית גובה

כנ"ל אצל הגברת המיועדת.

כי כן, ברור שגובה מושפע המון מגנטיקה, אבל יש מקרים שזה ניתן לבדיקה ממוקדת של 2-3 דברים. לרוב יבדקו בשביל שלא יהיה לשני ההורים (למשל כי אז ההשפעה היא לא רק על הגובה, אלא גם על עוד דברים. או כי זה כבר יצור מצב קיצון)

בכל אופן. אני חושבת שייתכן שיש פה גם עניין של מגדר.

כי כאמור, לגברים גבוהים מאוד, קשה פחות מלנשים גבוהות מאוד. וכך גם ההפך.

אז אתה אולי חושב - מה אם הבן שלי יהיה נמוך מאוד וזה יקשה עליו בזיווג/ביטחון עצמי/ ווטאבר

אבל אני כאישה הייתי חוששת בעבר מההפך - מה אם תצא לי בת מאוד גבוהה?

אני נמוכה מאוד, בעלי מעל הממוצע אבל לא ברמה חריגה, אז לא נראה לי שתצא לי בת 180 חחח

אבל בהחלט מבינה את הקושי של ללכת עם מישהי שנמוכה ממך ב40 ס"מ (מהכיוון של זו שהלכה לצידו של מי שגבוה ממנה ב40 ס"מ, וזה באמת מרגיש לפעמים כמו "ילדה", עד שמתיישבים ואז כבר לא. אבל מבינה)

כתבת הרבה ממה שעובר לי במוח. 

ברור שגובה באיזשהו מקום זה יתרון/נורמלי לגבר ואילו לאישה זה יהיה חיסרון מסויים..וכל הקטע שזה גם בדיוק להיפך! ואין לנו איך לשלוט על זה. מצד שני, כמו שכתבתי, יש לי איזו תפיסה כזו שגובה הוא מאוד מאוד חשוב. לכן זה משפיע לי על איך אני תופס אותה וגם עולה הפחד על דור העתיד,..

למה גובה הוא מאוד מאוד חשוב? ( חוץ מלהגיע למדפים הגבוהים בסופר)

אני ובעלי נמוכים והחיים שלנו מצויינים ב''ה. מקסימום לוקחים שרפרף 

לחלוטין. זה דבר שלא בשליטתנו בכלל, והוא לא עקרוני למהות של האדם. והאמת שבגלל שזה לא מאוד חשוב אני כועס על עצמי שזה כל כך מפריע לי! באמת. 
אבל כמו שאמרתי, תמיד גדלתי כך שגובה הוא חשוב, תמיד החמיאו לי על זה ותמיד זה היה לי כיף. לכן זה נתפס אצלי כנראה כמשהו חשוב....

כמו הרבה דברים אחרים שמפריעים לאנשים אחרים

אז זה אמור להיות גם מאוד מאוד חשוב כשאתה חושב על הבנות העתידיות שלך, לא?

להיות בת גבוהה מאוד, זה ממש לא קל.

גם להיות בן מאוד נמוך.

אבל אני אומרת, שאו שגובה זה פיצ'ר חיצוני וזה הכל, ואז באמת לא כזה משנה

או שהוא מאוד חשוב, אבל אז זה חשוב לשני הכיוונים שלא יהיה גובה קיצוני. לא?

קיצוניות לא טובה בשום דבר ובשום מצב. לא מחפש קיצון. 
מבחינתי גובה זה לא הכי חשוב, ברור שהעיקר הנשמה והמידות. עם זאת, קשה לי לשחרר את זה. 

פעם התעניינתי בעניין הגובה, וזה מה שאני יודעת להגיד:

יש תכונות שאפשר לבדוק בדנ"א של אדם, ולהעריך כיצד זה יבוא לידי ביטוי. לגבי גובה, אפשר לקבל הערכה, אבל טווח סטיית התקן הוא עצום, כך שההערכה הזאת מאבדת הרבה מיכולת המימוש שלה.

למה זה קורה? כי יש תכונות שתלויות רק בגן אחד או גנים בודדים, אבל גובה תלוי בעשרות אלפי נקודות שונות בדנ"א. (מקור)

אם זה משהו שמטריד אותך ברמה רצינית - לך תקבע תור אצל יועץ גנטי, ותברר.

מכירה הרבה זוגות בהם אחד מבני הזוג יותר גבוה, ומבחינת ילדים - לפעמים כולם בגובה דומה, לפעמים יש מנעד של גבהים.

אבל השאלה הגדולה היא:

האם אתה מחפש תשובה גנטית, או שאתה מחפש להשפיע על התפיסה שלך? האם אתה רוצה להשתחרר מהתפיסה הזאת?

בפער מהממוצע זה הכי כיף.

אז קח בחשבון שיתכן שגם בשביל הבחורה יש כאן התפשרות מסויימת, ושאולי בזכותה הילדים דווקא יהיו מאוזנים..

הרבה אושר בריאות נחת ושה' יאיר לכם את הדרך יום יום בקלות ובאהבה

לכל עם ישראל בעז"ה

איזה מרגש

שמחה בשבילך על המסע הקצר שעברת (לפחות ממה ששיתפת)

מאחלת לך אושר ועושר עד בלי די🥂

שיחקת אותה.

יפה.

מוזמן להמשיך לתרום ולקבל בפורום (אף שזכית ואין לך הרבה נסיון😀).