קורה שמתייעצים איתי כאן בשיחות אישיות.
קורה שמספרים לי דברים אישיים.
קורה שאני שומע על קשיים גדולים מאוד בכל מיני תחומים (בעיקר בתחום מסוים).
בעבר זה קרה הרבה פעמים, בשנים האחרונות הרבה הרבה פחות. כנראה כי אני כבר כמעט לא כותב על התחום המסוים.
אני לא איש מקצוע, לא תמיד יודע מה לענות, לא מוכן לקחת אחריות. אבל אני יכול לעזור במילות עידוד, הפניה לגורמים מתאימים (פסיכולוג, היועץ של בית הספר, רבנים מסוימים, ההורים... תלוי בהקשר).
אבל לפעמים... לפעמים אני שומע שהצד השני בסכנה. אני לא מדבר על מצבים אובדניים, גם בלעדיהם עדיין אפשר לעשות דברים ממש גרועים.
ואין לי את הכלים או הכישרון לעזור. וגם כשאני מפנה לאיש מקצוע אז לעיתים זה נראה כאילו אני רק רוצה להסיר ממני אחריות ולא באמת לעזור. כאילו אני עצלן שאין לו כוח להתעסק באחרים.
וזה כואב.
הכאב שיש בעולם כואב.
הכאב שלא תמיד אפשר לסייע כואב.
וכשמישהו מדבר איתי וכותב שהוא מתכוון לשרוט את עצמו אני בוכה לתוך עצמי. רוצה להושיט חיבוק גדול אבל לא יכול. ובאמת, באמת אין לי את הכלים. מילות עידוד לא תמיד מספיקות.
אז לפעמים אני אומר ''בפעם הבאה שאתה מרגיש צורך כזה, מיד תפנה אלי''.
ואז פונים אלי. 5 פעמים ביום, 10 פעמים ביום, לפעמים גם בלילות.
ואני לא יכול. פשוט לא יכול. אין לי את היכולת! אני לא יודע מה לעשות.
לראות אדם טובע לתוך עצמו כשאני עצמי לא יודע לשחות. זה נורא.
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.