לק"י

אולי אם זה דימום ממש זה שונה.

ואולי השתנה משהו בדפוס ההנקה (ישן יותר שעות רצוף בלילה, התחלת מוצקים/ ארוחות). זה אולי גם משפיע.

במדרגות והיה לי ממש כבד והרגשתי באותו רגע כיווצים בבטן...

מאמץ פיזי גם יכול לגרום לדימום?

וכן, הנקה יכולה לגרום קצת לדימומים והכתמות לפעמים

אבל לי באופן אישי אם עד עכשיו לא היו כתמים, יותר נשמע הגיוני הריון 

ויצאו 2 קווים חזקים.

אני בהלם.

איך זה יכול להיות שלפני כמעט שבועיים היה לי דימום באורך ובכמות כמו ווסת?

ואתמול סחבתי את העגלה הכבדה שלנו למעלה והיה לי ממש כבד ואפילו לא חששתי כי הייתי בטוחה במאה אחוז שאני לא בהריון.

ממש כמו ווסת.

חיבוק על ההפתעה

האמת שהיתה לי הרגשה חזקה שזו תהיה התוצאה

אני הייתי הולכת מחר למוקד של הקופה לעשות בדיקת דם ואולטרהסאונד כדי לקבוע את גיל ההריון ולראות מה פשר הדימום

חיבוק גדול

לפחות טוב שנבדקת!

בע"ה שיהיה מהר מאחורייך ותזכי לידיים מלאות בקרוב 🙏

שבעז"ה יגמר מהר, בקלות ובבריאות.

ותזכו לזש"ק בקרוב.

ראיתי שכבר כתבת שזה חוץ רחמי, טוב שנבדקת.

לי התחיל ממש דומה, בהנקה מלאה, יומיים אחרי טבילה התחיל מחזור שהפך הכתמים ואחרי שהם הפסיקו את השבעה נקיים נדבקתי וראו שזה חוץ רחמי.

אצלי הבטא היה בירידה, אבל לא מספיק, אז הציעו זריקה (מטוטרקסט) שצריך בשבילה להפסיק הנקה לכמה ימים ואחכ צריך למנוע שלושה חודשים. אני סירבתי, כי הייתה ירידה, פשוט לא מאוד משמעותית ובאמת ב"ה נגמר בצורה טבעית (הייתי במעקב בבי"ח בערך חודשיים).

מקווה בשבילך שיגמר לבד ומהר ואם רלוונטי, אני יכולה לנסות לעזור בפרטי ממה שעברתי.

בשורות טובות!

שלהם שזה חוץ רחמי?

אני עשיתי ניתוח כי הבטא הייתה מעל 3000 וכבר הייתי ממש כאובה , ההמלצה אצלי הייתה חד משמעית ניתוח אבל גם נצנו את האופציה של ניסיון בזריקה, נתנו לי להחליט כמה שעות, ארי מס שעות נבדקתי שוב וראו כבר דימום מחוץ לרחם אז נשלחתי לניתוח

מאז, נכנסתי פעמיים להריון טבעי וילדתי ב"ה

את בבית או מאושפזת? מה הם ממליצים מבחינתם?

סליחה שאני לא נותנת לך מענה ככ , שולחת לך המון כוחות ❤️

בצד ימין .

אני ממש התלבטתי כי מאד קשה לי חוסר וודאות וגם לא רציתי להפסיק את ההנקה לכמה ימים.

אבל לחצו עלי להחליט ואמרו שקו ראשון זה הזריקה בדרך כלל ושלניתוח גם יש סיכונים.

אני בוכה בלי הפסקה

הם אמרו שהמצב כזה לא מאשפזים... זה נקרא אשפוז פתוח

אם יש כאבים חריגים אני מיד צריכה להגיע.

אני גם ככה יחסית חרדתית אז אני מרגישה נורא

אני אושפזתי האמת אז היה קצת שונה.

מתפללת שתבחרי את ההחלטה הכי נכונה עבורך.

לכל דבר יש סיכונים , גם זריקה לא תמיד עוזרת ואז עוברים לניתוח , מצד שני לעיתים זה כן עוזר ואז אין צורך בכלום חוץ ממעקב בטא

במרכז?

בטא מעל 1000?

הזריקה עזרה?

חשוב לחזור למעקב בבי''ח למרות שזה מעצבן. קבלתי מנה ואז בביקורת ירד. ואז שוב עלה וקראו לי לחזור. שוב מיון והכל. ואז קבלתי מנה נוספת. וזה כן ירד והמשיך לרדת.

בינתיים חשוב לא להתאמץ. אני כן הלכתי ועבדתי רגיל. אבל לא עשיתי ספורט מעבר לזה. ולא להרים כבד. 

אני בדיוק עברתי את זה גם לא מזמן

גם עם תינוק יונק....

גם אני בכיתי בלי סוף.....

מבינה אותך ממש!!!!! חיבוק ענק!!

באלי לומר לך שעשית בחכמה שלקחת את הזריקה.... ברור שזה עדיף על פני ניתוח. והחוואי הלוואי שזה באמת יעבוד לך.

אצלי קיבלתי זריקה אחת וב"ה במעקב ראו שזה ירד.

מבינה אותך גם בהקשר של הפחדים שהם מזהירים שעל כל כאבים חריגים לעוף למיון.... ממש נבהלתי ולא ידעתי אם אני צריכה לנסוע..

את האמת הרגשתי ממש לא טוב ב3 ימים שאחרי הזריקה. היו לי גם כאבים חזקים כמו צירים וגם בלאגן בבטן.. עצירות בעיקר אבל גם שלשולים וחוחשה מטורפתתתתתת

בגדול היו לי פעמיים שכמעט נסעתי.. פעם אחת בלילה שאחרי הזריקה כמעט התעלפתי ויומיים אחכ כאבים כמו צירים..

ב"ה זה עבר אז לא נסעתי אבל ייתי כפסע מלנסוע..

חיבוק.

אני פה אם צריך משהו...

ובאמת תנוחי.... זה ימים לא קלים גם נפשית גם פיזית וחשוב שיהיה לך במי להעזר.

אגב כששאלתי את הרופא הוא אמר לי שאני יכולה לחזור לעבודה ובפועל מזלללל שלא הלכתי. חייבים לנוח כמה שיותר... זה חתיכת אירוע לגוף. כל פעם שחשבתי שאני בטוב והתנהגתי כרגיל, אחרי כמה שעות פשוט הרגשתי נורא...... אז תנוחי!

בשוקות טובות בעה

כאילו לא באתי לזלזל חלילה.  רק להרגיע אחרות. לי היו כאבים לפני בגלל החוץ רחמי בעצמו.  

גם לי בנתיים אין כאבים ודימומים יותר ממה שהיה. אז לא ידעתי אם זה אומר שהזריקה עוזרת או לא...ממש קשה לי החוסר וודאות .. מרוב שזה קשה לי אני שוקלת לבוא ולבקש שינתחו אותי

הזריקה פשוט מפסיקה התחלקות תאים בגוף. לכן עוצרת את ההריון לאט לאט. במקביל יכולה להיות רגישות בבטן ובעור כי זה תאים שמתחלקים מהר בשגרה וזה יכול להשפיע. אבל לא מחייב. אני לא הרגשתי כלום. בעיני חוסר וודאות וכל העצבים עדיין שווה לגמרי את ההמנעות מניתוח. יש קיסריים מאחוריי וניתוח בטן גם אם נחשב קליל יחסית זה לא משהו שאת רוצה אם יש ברירה. מה גם שאם מוציאים חצוצרה זה לא עוזר לכניסה להריון אח''כ... אני אישית כרגע בכל מקרה בטיפולים. אבל עדיין. כן צריך סבלנות... חיבוק גדול. חשוב להקשיב לתחושות ולקבל אותן. קצת הכחשתי ובסוף זה לא עשה לי טוב. תכירי בקושי שלך. לגיטימי. 

אגב צריך למנוע הריון אח''כ 3 חודשים. 

וגם עד שמתאפס ללא מאמץ כמו שאמרתי קודם וגם ללא יחסים. 

לפעמים חוות דעת נוספת מרגיעה....

חיבוק ענק אהובה

היה רופא מומחה שאמר שלדעתו עדיף להוציא את החצוצרה כי לדעתו אחר כך יהיה לי עוד בלאגן. זה לא הרגיש לי נכון ואני ממש שמחה שלא הקשבתי. לא היה לי מאז שום בעיה בהריונות.

מה שכן לגבי ניתוח - הוא נעשה בצורה לפרוסקופית אז אין מה להשוות לקיסרי בכלל

אבל זה כן נכון שאם פעם אחת היה חוץ רחמי אז יש סיכוי גבוה יותר לחוץ רחמי חוזר

בגלל שאולי יש משהו בחצוצרה הזאת שגרם לזה שהביצית המופרת לא התקדמה לרחם...

זאת הסיבה.

לכן הדריכו אותי בהריונות הבאים לבדוק מיקום שק כמה שיותר מהר כדי לשלול חות רחמי..

ובלי יחסים עד שמתאפס?

לי לא אמרו על זה כלום

רק אמרו למנוע 3 חודשים בגלל הזריקה..

ולגבי המאמץ, מבחינתם כמו שכתבתי אמרו שאפשר לחזור לעבודה (ואני מאוד מתאמצת פיזית בעבודה שלי) יום למחרת הזריקה....

כמו שקרה לשירן.

אלה היו ההנחיות בבי''ח. וגם של הרופאה בקהילה. 

וקטע כי מבחינתם לא היה שום בעיה להתאמץ בעבודה

ולמה בלי יחסים?

אני חושבת שמה שהיה לי היה חריג

הרופאים אמרו לי שאני יכולה ללכת לעבודה כרגיל

אבל היה לי חשוב לכתוב כדי שבנות ידעו שזה גם אפשרי..... יש מצב שהייתי צריכה ללכת למיון כי זה חריג

אבל מרגיש לי שזה הגיוני כי זה חתיכת אירוע לגוף

הייתי צריכה שתי מנות כדי שהבטא תרד.

לגבי הנקה - לדעתי הייתי צריכה להפסיק רק 24 שעות, מקסימום 48

שכחו בפעם הראשונה להגיד לי שצריך לנוח

בפעם השניה שילבתי טיפול אלטרנטיבי של דיקור ורפלקסולוגיה. לדעתי זה עזר אבל אין לדעת

המטוטרקסט יכול לגרום לבחילות - מזכירה שאפשר לבקש לזה תרופה. אצלי זה מאד עזר.

התקשרתי למרכז הטרטולוגי ואמרו לי לחכות לפחות 24 שעות, עדיף 48

זה היה לפני בערך 5 שנים 

או שלא הבינו אותנו נכון או משהו

רק ביום ראשון אני אוכל להתקשר אליהם שוב ואני ממש מתלבטת מה לעשות

לדוגמא פעם ראשונה שהתקשרתי אמרו לי להפסיק להניק לתמיד כי היא היתה בת שנה וחצי והם חשבו שההנקה מיותרת.

וגם יש כמה מרכזים טרטולוגיים

מניחה שזה עניין של מה מרגיש לך יותר בטוח. אני אישית מרגישה בנח להסתמך על הגישה המקלה כי אני ככ אוהבת להניק

אני מנסה להבין למה מפריע לך שאת יכולה להתקשר רק ביום ראשון.

את שוקלת לעשות את הניתוח כדי שתוכלי להמשיך להניק?

לעניות דעתי זה לא שיקול סביר בפני עצמו

ובמקרה כזה אני אישית הייתי פשוט חוזרת להניק אחרי 24 שעות

ניתוח בעיני זו פעולה הרבה יותר פולשנית ממטוטרקסט

יש שני עניינים: ההנקה.. האמת שלפני שבת ב"ה ביררתי אצל מישהי שמבינה והיא אמרה שאני יכולה להניק.. אז מבחינת העניין הזה הייתה לי הקלה גדולה.

העניין השני זה ההרגשה של החוסר וודאות עם הזריקה הרבה ימים... וקשה לי עם זה ממש. הנטיה שלי זה פשוט רצון ללכת על ניתוח בשביל לסיים עם זה. בבית חולים לקחתי את הזריקה כי הפחידו אותי שגם לניתוח יש סיכונים וכו'

אחרי הזריקה?

מתי הבדיקה/מעקב הבא שלך? 

האמת הכאבים והדימומים די הפסיקו ואני לא יודעת אם זה סימן טוב או לא . מקווה שהזריקה עובדת והכל יהיה בסדר🙏

בעלי אמר לי בשבת דבר תורה על נחש הנחושת שמוזכר בפרשה... וכל פעם שאני מרגישה לחץ אני משתדלת לחשוב על זה ולהתפלל שיהיה בסדר בעז"ה🙏

כל כך שמחה בשבילך שזה הסתדר עם ההנקה. אמרו לך לא לחכות בכלל בין הזריקה להנקה?

לגבי החוסר ודאות זה ממש מובן. אין לי ככ עצה כי לא זכור לי שזה היה לי ככ קשה אבל מחזקת אותך שבעיניי ממש נכון לנסות קודם את הזריקה.

טוב שקיבלת תשובה טובה אחר כך.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...