תקשיבו ללב שלכם. הוא זועק לביטחון מכם. תגידו יחד תהלים, הוא רוצה להרגיש אתכם, אתם מקור הביטחון שלו בעולם....

ואם אתם לא רוצים לישון איתו בחדר, אז תשנו איתו בספה בסלון? משהו שלא יהיה כזה נוח לו שזה יחזור כל ערב ומצד שני כן לתת לו מענה ממש מתבקש... הוא כולה בן 6! נשמה טהורה ורכה ועדינה שצריך אתכם איתו....

(מדברת מהזדהות עם יותר גדולה) 

תודה שעזרת לי לראות יותר את הצורך שלו.

עשיתי איתו עכשיו שיחה קצרה וטובה.

ובסוף הסכמנו שאני אשב על המיטה שלו (בדרך כלל יושבת על המיטה של אחותו, קצת יותר רחוק ממנו...).

נראה לי שהוא כבר נרדם. היה עייף באמת...

הרבנית מיכל שרים... ושמחה לשמוע שהיתה שיחה טובה...

בהצלחה בהמשך. אתם תעזרו לו כמו גדולים והוא רק יצמח מזה 

יש לך אפשרות להשיג בשבילו תמציות פרחי באך...?

אפשר להביא למעברים והסתגלות למצבים חדשים, לפחדים ולתחושת עטיפה ולביטחון...

הבאתי בדיוק לבת שלי והיא נרדמה רגועה בלי לבכות כבר יומיים ב"ה בדכ יש לה איזשהו פחד כזה של ללכת לישון... 

אבל ב"ה הפעם כבר הסתדרנו.

אולי נשקול לקנות בשביל פעמים אחרות.

מבינה אותך ממש, אנחנו עם אותו סרט עם בת 8.

מציעה לך לצאת משתי נקודות הנחה:

1. הצורך של הילד בעזרה שלכם הוא צורך אמיתי לגמרי.

2. הביטוי איך הצורך הזה בא לידי ביטוי (חושך מוחלט, חלון פתוח/ סגור, לשכב איתו במיטה) הוא לא צורך שאין עליו עוררין. כלומר אפשר ללמד אותו גמישות יחד עם עמידה על שלכם שצורת הביטוי הזו לא באה בחשבון תהא הסיבה אשר תהא.

בין שתי האקסיומות האלו יש מרחב פעולה של ניסוי וטעייה מה נכון לכם ולו.

לגבי איך להוציא אותו מהעקשנות, אני חושבת שצריך לדבר על זה לא בזמן אמת שהוא עייף וחרד, אלא במהלך היום, כמו שדיברתם איתו אז על גמישות.

להסביר לו שהוא לפעמים זקוק לעזרה ואתם רוצים לעזור לו ומבינים את הצורך שלו, אבל הוא גם צריך לעשות צעד אחד של גמישות על מנת שתוכלו לעזור לו. להעלות לו את יותר למודעות.

ואז כשהוא מבקש עוד סיפור לומר לו: אתה זוכר שדיברנו שאתה זקוק לעזרה? אז עכשיו אני מזהה שהבקשה לסיפור היא כי אתה זקוק לעזרה במעבר בין ערות לשינה.

אני מבינה שקשה לך ואני רוצה לעזור לך.

לצערי לא מתאפשר עכשיו לספר עוד סיפור, אבל אולי יעזור לך סיפור בספוטיפיי. מוכן שננסה?

או כשהוא מבקש שתישנו לידו במיטה לומר:

אני מזהה שאתה זקוק שישנו איתך, לא מתאפשר לי לשיום איתך במיטה שלך, בוא ננסה להירדם יחד בספה.

עוד משהו, העקשנות הזאת היא מה שנותן לו יציבות. הוא ננעל על משהו כי הוא לא מסוגל להתמודד יותר. אבל אם תצליחו לתפוס את זה רגע לפני, ולקחת את המושכות בידיים שלכם, הוא ירגיש את הביטחון ובאופן טבעי פחות יצטרך להינעל ויהיה יותר קל לתמרן איתו.

לא תמיד אפשרי לתפוס את זה בזמן, אבל בפעמים שתצליחו זה יקל עליכם.

יש לו אחים גדולים?

אני בשלב מסויים במלחמה דיברתי עם הגדולים ככה שיחה של בוגרים והסברתי להם שאחותם היא ילדה רגישה. הרבה זמן שאני קוראת לה ילדת לב הזהב, רק שלב של ילד רגיש הוא מדהים לזולת, אבל הוא גם פגיע וצריך הרבה חיזוקים.

וביקשתי מהם שיעזרו לי בזה. שיגידו לה כמה הם אוהבים אותה ויתנו לה יחס אישי.

הייתי צריכה את העזרה הזאת מהם על רקע המילואים, אבל למשל היום כשיצאתי עם הגדולה שלי, ונשארה פיצה אז אמרתי לה שתשמור לה למחר, היא אמרה מעצמה שכבר אין לה חשק לפיצה ומחר היא תביא לאחותה כי הלב שלה צריך קצת חיזוק ❤️

אז אם יש אחים בפער גילאים שמאפשר לילד לקבל מהם, אז אפשר לנסות להיעזר בזה.

כדאי להתחיל את התהליך לא ממש בסוף היום אלא לפחות שעה לפני. שהאח הגדול יבוא מיוזמתו לאותו ילד ויגיד לו כמה הוא אוהב אותו ורוצה לספר לו סיפור.

או לצייר איתו משהו, או סתם לדבר. או לשבת לידו, או לשכב איתו במיטה.

לאחים יש כח השפעה מדהים.

זה מזכיר לי לפני כמה זמן שהבת שלי פחדה לפתוח את הארון, אז הבן הגדול (13) בא אליה וחיבק אותה ואמר לה שביחד הם הכי חזקים והם ינצחו את כל מה שמפחיד בארון, וביחד הם פתחו את הארון ושאגו לתוכו, ולא ממש שמתי לב מה עוד הוא עשה איתה, אבל הילדה הייתה מאושרת והפסיקה לפחד מהארון מאותו יום.

עוד משהו ששמתי לב לגבי הבת שלי ואולי יהיה גם לכם רלוונטי, התחושה של הביחד ממש מפיעה עליה.

לא להרגיש לבד.

זה מתחבר לי לזה שהוא רוצה שישנו איתו. אולי אפשר לגרום לו להרגיש שאתם ביחד איתו על ידי זה ששניכם מחזיקים משהו ביחד בזמן שאת יושבת לידו או כל רעיון אחר שיגרום לו להרגיש ביחד.

עוד משהו לבדוק, האם המיטה שלו לא גדולה מדי. ילדים רגישים צריכים עיטוף, לא מרחב. להקטין את השטח פחות מאיים ויותר נותן ביטחון.

מקווה שמשהו יעזור מתוך זה. בהצלחה!

רק שכדאי לבדוק יותר לעומק מה הגורם לעקשנות,

לכל ילד זה יכול לשבת על מקום אחר, וצריך לתת מענה למה שעומד מאחורי ההתנהגות של העקשנות.

האם הוא זקוק לביטחון עצמי, האם הוא חושש להתמודד עם כשלונות או יכול להיות כל מיני דברים מתחת לפני השטח.

כלומר מציעה לשאול למה בעצם הוא זקוק ליציבות? מה היה שם קודם שגרם ליציבות שלו להתערער.

יכול להיות שזה המצב הכללי, אבל לא בטוח וכדי לא לפספס דברים כדאי לחשוב על זה יותר לעומק.

שני כלים שמאוד מאוד עוזרים לי זה גישת תקשורת מקרבת, אני כל הזמן קוראת ולומדת עוד, זה שפה שמבחינתי היא עולם ועם הזמן לומדים איך לרדת לרבדים יותר עמוקים של הדינמיקה,

וכלי נוסף זה הקשבה לשפת גוף. לא למדתי את זה ממקור מסויים, סוג של גדלתי לתוך תרבות שבה יש הרבה מקום לקליטת שדר שהוא לא במילים.

אבל אפשר לנסות להקשיב למה שמתרחש מולנו כל הזמן ולנסות להבין את העולם בשדר אחר.

למה הכלי הזה כל כך חזק עם ילדים? כי אצל ילדים יש שילוב מצד אחד של אותנטיות חזקה עם יכולת התבטאות שפתית מוגבלת מצד שני (אמנם מתפתחת עם הזמן אבל לא תמיד הם מצליחים לבטא באמת את מה שהם רוצים)

ודרך שפת הגוף, אפשר ללמוד הרבה על מה שעובר עליהם ומה שבאמת מציק להם. הרבה פעמים כשלא "מקשיבים" לשפת גוף שלהם מפספסים את ההזדמנות המתאימה וככה מגיעים למשברים והתנגדויות.

זה יכול להיות דברים קטנים כמו ילד שתוקע מבט בכמות הקטשופ שאחיו שם בצלחת ולא אומר כלום,

וזה יכול להיות דברים גדולים יותר כמו קושי בכניסה לגן או כל חוסר שיתוף פעולה אחר.

בד"כ, ממש רוב מוחלט של הפעמים בדיעבד היה שם סימן מקדים. לא תמיד מזהים אותו מראש טוב בסדר, אנחנו לומדים את שפת הגוף, אבל אחרי זיהוי בדיעבד, זה יעזור לנו בפעמים הבאות לזהות מראש.

אני אוהבת לישוב על זה כמו וויז שבכל רגע נתון מחשב מסלול מחדש.

תארי לך אפליקציית ניווט, שרק כשהיא מגיעה למחסום/ פקק בדרך היא קולטת שצריך לבצע חישוב מסלול מחדש, זה אפשרי, בסוף נגיע ליעד, זה עדיף כמובן מאשר להישאר תקוע מול המחסום,

אבל זה מייגע.

חישוב מסלול מחדש כל הזמן גורם לנסיעה להיות הרבה יותר זורמת, לפעמים אפילו הנוסעים לא שמים לב שבוצע פה מסלול מחדש (הנוסעים במשל הם הילדים וההורה הוא הנהג)

מבחינתי להקשיב לשפת גוף מאפשר לי לזהות חסימות הרבה לפני שמגיעים אליהם, ולאפשר להגיב אליהם בזמן לפני שהילד שם לב שבעצם יש שם חסימה.

לדוגמה עם הקטשופ, את אני רואה ילדים רגיש ש"נתקע" לו המבט על הצלחת של אח שלו,

יכול להיות שאציע לו עוד קטשופ לפני שהוא בכלל מבקש.

כי לחכות שהוא יבקש, זה אחרי מלחמה שלמה שמתרוצצת לו בראש:

הוא קיבל יותר

אוהבים אותו יותר

לא אוהבים אותי

רע לי בחיים.

עכשיו יכול להיות שהפתרון לא יהיה לתת לו עוד קטשופ, יכול להיות שהפתרון יהיה להציע לו סיפור מיד אחרי האוכל למרות שהתכנון מראש היה שהם יעסיקו את עצמם.

כשאני מציעה סיפור במקרה כזה אני בעצם אומרת לילד:

אני מתייחסת אליך

אני אוהבת אותך

טוב לך בחיים.

כלומר יש פה שיח שלם שלא נאמרה בו אף מילה מעל פני השטח.

לפעמים לא אוכל לספר לו סיפור.

אבל אם ראיתי את המבט על הקטשופ

וראיתי את הקווצ שנהרס הציור

וראיתי את התסכול שהיא לא מוצאת משהו שחיפשה,

יכול להיות שבשלב הזה ידלקו לי שלוש נורות אזהרה.

ועכשיו אני אעצור הכל, ידבר איתה, יעודד, יעזור לה לחפש את מה שאיבדה.

אתן לה את ההרגשה שאנחנו איתה.

כל זה עוד לפני שהיא בכלל ביקשה או הביעה את התסכול שלה.

כשמו שהקדמתי, לא תמיד ניתן לזהות קודם, לפעמים הקשב שלנו במקום אחר, אבל גם בדיעבד אם יש שם התפרצות/ התעקשות/ בכי/ אמירה קשה כגון אף פעם לא.. ודברים מהסוג הזה,

צריך לא לשקוע שם רגשית מצד אחד, מצד שני כן לנסות לשחזר איפה ומה היו הסימנים קודם. 99% הם היו שם. זה בסדר שפספסנו, אנחנו אנושיים, אבל זה עוזר לנו ההורים ולהם הילדים, כשההורה משתפר בזיהוי המוקדם.

זה עוזר עם כל הילדים, זה עוזר פי כמה עם ילדים רגישים.

שני הכלים האלו מאוד מסייעים לי בהורות ואני ממליצה לכולם לאמץ.

ובנוסף גם להבין שהורות זה לא משהו שלומדים בקורס, מקבלים תעודה ועכשיו אני מומחית בהורות.

הורות זה משהו שלומדים כל יום מחדש מהרגע שנולד הבכור ועד תמיד.

גם אנחנו משתנים, גם הילדים וגם המצבים.

אין יום שדומה לקודמו. כל יום לומדים עוד ועוד.

גם אני למדתי מהשרשור הזה הרבה.

ובתקופה האחרונה בכלל השקעתי המון בללמוד עוד כי הרגשתי שחסר לי קצת כלים.

אתמול נתקלתי בפוסט בהקשר של הורות אחרי מלחמת עם כלביא, וזה ממשיך ללכת איתי.

כלומר חוץ משני הכלים שכתבתי הטיפ הנוסף, זה להבין שאנחנו כל הזמן בלמידה, כל יום משהו מתחדש/ מתחזק/ מתחדד.

הורות זה שליחות.

בע"ה שנזכה כולנו להיות שליחים נאמנים ולגדל בטוב ככל יכולתנו את הדור הבא של העם הקדוש שלנו.

לכבות את ההתרעות הללו

בזמנים שאין מלחמה פעילה עם אירן

התועלת שלהן אפסית

והנזק עצום

אם הייתה אפשרות לשנות את הצליל אז זה משהו שבהחלט הייתי עושה.

וההתראה אפשרה לנו את הקצת זריזות הזאת ככה שהאזעקה תפסה אותנו כשהבנות כבר נכנסו למיטות (החדר שלהן הוא ממד) ולא באמצע המדרגות של הבניין.

וגם מבחינה רגשית אני רואה שהן יותר רגועות כשאני אומרת להן מראש שתכף תהיה אזעקה מאשר כשפתאום יש אזעקה.

@לפניו ברננה! אני הורדתי את אפליקצית צבע אדום (לדעתי בהמלצת @בארץ אהבתי) ושם אפשר לגמרי לבחור את הצליל, ואפשר לבחור שזה יהיה על רטט אם הפלאפון על שקט. מבורך מאד בעיני

הוא מיורט בוודאות כמעט מוחלטת

הסיכוי שמישהו יפגע פיזית הוא מזערי

מיליוני אנשים וילדים נכנסים לסטרס מההודעות והאזעקות הללו

המחירים הנפשיים הרגשיים וההתנהגותיים גבוהים

זה נהיה מובן מאילו שנוצרות בעיות אצל ילדים

אבל זה מושפע ישירות מההתנהלות ההורית סביב האזעקות וההודעות הללו

אפשר לגדל ילדים גם בתקופה הזו בלי לפתח בעיות מיוחדות

אם שמים דגש גבוה על התנהלות מותאמת לילדים 

בעיני אני צריכה לעשות את ה-100% השתדלות שלי שמתאפשרת לי באותו רגע, ואם יש לי אפשרות נוחה ומהירה להגיע לממד אני אעשה את זה. (+זה שהממד הוא החדר של הבנות שלי אז הוא מרגיע אותן מעצם היותו המרחב הבטוח שלהן בלי קשר לאזעקות)

ב. בשניה שבה התקבלה ההתראה לא הייתה לי דרך לדעת מאיפה הטיל וזה לא כזה מופרך בעיני שאיראן תחזור לתקוף.

ג.לבנות שלי ממש לא אכפת אם זו אזעקה מתימן או מאיראן. ואני גפ לא מצפה מבנות מבנות 4 ושנתיים להתחיל לעשות חישובים אם זו אזעקה שמצריכה כניסה לממד או אזעקה שהסיכוי לפגיעה ממנה אפסית.

ד. לא רואה שום בעיות שנוצרות אצל הבנות שלי מההתנהלות שלי. להפך, בעיני אני משדרת להן ביטחון, והן מרגישות בטוחות כשהן יודעות שכשיש אזעקה הולכים בנחת לחדר שלהן ויושבים שם כמה דקות. העובדה שאני מתמגנת לא אומרת שאני משפריצה חרדה לכל עבר.

כשהבנות שלי משחקות באזעקה וממד (אחת עושה אזעקה ואז שתיהן רצות מתחת למתקן כביסה) אני תוהה לעצמי לאיזה מציאות הזויה אני מגדלת את הבנות שלי, אבל יחד עם זה מבינה שהן לוקחות את זה למקום בריא, שאלו החיים. חיים שיש בהם אזעקות ויש נוהל מסויים שעושים כשיש אזעקה.

לא שונה בעיני מהמשחק שלהן שאחת מהן חולה והולכים ל'רופא'

עם 100% השתדלות להגן על הנפש?

כשאין מלחמה פעילה עם אירן הסיכוי לטיל שחומק מיירוט הוא מזערי

אפשר לעשות הפרדה בין האזעקות להסבר שלפעמים צריך ממד ולפעמים לא

תמיד יש הורה שיגיד אם צריך או לא

לא דברתי כמובן על הבנות שלך אלא באופן כללי על נושא השרשור וההתייחסות שעלתה

ובטח זה שמנעת מהן את הצליל שמעורר סטרס

זה עוזר להן להיות יותר רגועות

אבל רוב האנשים עם ההודעות מקבלים את צליל הבעייתי ובהכרח יוצרים סטרס שיוצר בעיות

מבינה את הדעה שלך שהיא הרווחת אצל אנשים

אני כותבת את שלי לא בשביל לשכנע

אלא להציג שוב דרך התנהלות שמונעת בעיות שמוצגות כבלתי נמנעות בשעה שניתן למנוע אותם

המצב הזה לצערנו ממשיך

אולי לזמן ממושך ואולי גם ידרדר שוב

כדאי תמיד לחשוב ולבדוק שוב שפועלים בדרך מיטבית לגוף ולנפש

לא רואה גם הסתירה.

או אפילו יש קשר. כשאני יודעת שיש מצב שהוא עם סיכוי מסויים לפגיעה בגוף (וזה לא משנה שהטיל מיורט. במקום שבו אני גרה נפלו כמה פעמים שברי יירוט של הטילים מתימן, ואם הייתי עומדת בחוץ הייתי עלולה, אמנם בסיכוי קטן אבל עדיין תרחיש אפשרי- להפגע), אבל יש לי את הדרך להתגונן מהמצב הזה, זה מגן גם על הנפש שלי. כמו שאני לא מפחדת להוציא אוכל חם מהתנור כי יש לי כפפה, אני גם לא מפחדת להפגע מטיל/ שברי יירוט/ רסיס כי יש לי ממד. 

וגם הצליל המבהיל יכול להפוך ללא מבהיל כשאנחנו מתווכים נכון את הסיטואציה.

גם צליל של אמבולנס שעובר ברחוב הוא מבהיל, רובינו לא מפתחים שריטות ממנו כי אנחנו יודעים לייצר אצלנו את ההפרדה בין הצליל הלא נעים לבין המשמעות שלו. 

קשה לי עם ההקשר שלך שלהשמע לאזעקה זה בהכרח לשרוט את הנפש

כל צליל גם אם היה נעים כנראה היה מתפרש במערכת כלא נעים בגלל שיש את ההתניה לאירוע מאיים בסמוך אליו.

לגבי הטילים מתימן, אם אין ממד בבית ונדרשת השתדלות מיוחדת, לא הייתי עושה אותה במצב הנוכחי שהסיכויים להפגע אפסיים ממש. גם שהיתה להם נטיה לשלוח טילים לפנות בוקר ובשעות הזויות, חצי מדינה מתעוררת ממשהו שלבסוף הוא דיי כלום... אז אני מבינה את האחריות של המדינה להתריע על כך לכולם לפני, אבל לפי הנתונים הנוכחיים לא רואה עניין להתמגן מתוך מאמץ מיוחד.

(בלי קשר שלפעמים אני חושבת שאולי זה לא מופרך כל התיאוריות הקונספרטיביות שישראל זורקת על עצמה את הטילים. אבל ימים יגידו...)

הרבה כתבות בזמן המלחמה על הקונפליקט של הסטרס מול הגנה פיזית מפני הטיל

הם כתבו שהצליל הזה בהכרח גורם לסטרס

הוא גם נועד לזה (לא לטילים אלא ליצירת סטרס בעקבות רעידת אדמה או צונאמי או משהו בסגנון

הוא ממש לא נועד לטילים

למרות שזה השימוש שנעשה פה בארץ)

ההתרעה עם הצליל הצורם היתה רק מול איראן. אתמול ההתרעה המקדימה היתה עם צליל הרבה פחות מלחיץ.

עצם הסיטואציה של טילים זו מציאות מלחיצה. אבל בעיני לשמוע ישר אזעקה זה יותר מלחיץ.

הבעיה העיקרית זה שלפעמים יש התרעה מקדימה בלי אזעקה אחר כך (אצלנו זה אפילו יותר פעמים מאשר עם אזעקה), ואז זה לחץ באמת מיותר.

מתלבטת מה נעשה להבא. נחשוב על זה...

לא רואה איך להתעלם מאזעקה או התראה יכול להרגיע

אפשר להכנס לממד ברוגע ובכיף בלי משקעים 

היא שהוא מגיע בזמנים שגם לנו כהורים קשה בהם...

בלילה, כשאנחנו כבר גמורים מעייפות ורק רוצים כבר שקט, ובבוקר, כשאנחנו בלחץ כבר להתחיל את יום העבודה ושהילדים יגיעו בזמן למוסדות הלימוד...

אז קבלי את הזדהותי הכנה, קודם כול (אנחנו גם חווים את זה עם בת באותו גיל).

אני מודה שלי בלילה אין כוח, ואני לא נענית לה בדרך כלל. (אצלנו היא מתוחכמת, ולעולם לא תודה בפירוש שהיא מפחדת. אבל כן תצא מהמיטה בלי סוף ותסרב לכל הבטחה שלנו. אצלנו זה גם לאו דווקא סביב טריגר ממשי שמעורר פחד, אלא פחד שמלווה אותה באופן כללי וצף בעיקר לפני השינה)

הדבר היחיד שעוזר לפעמים הוא שאני אומרת לה שהיא לא חייבת לישון, רק חייבת להיות במיטה (אצלה הפחד הוא מעצם ההירדמות, כנראה). כמובן יש לה מנורת לילה ליד המיטה (ואם אחותה מתלוננת על האור אני שולחת את האחות לישון בחדר אחר), ואני אומרת לה שהיא יכולה לצייר או "לקרוא" (היא יודעת מעט לקרוא) במיטה.

אנחנו הרבה פעמים כן יושבים לידה ושרים שירים ומספרים סיפורים (היא הכי אוהבת שאנחנו מספרים סיפורים על עצמנו כשהיינו קטנים, אז לפעמים אני מנסה לבחור סיפורים על פעמים שהיו לי פחדים מכל מיני סוגים - אבל צריך לעשות את זה בחוכמה, כדי שהיא לא תבין שאני רוצה לתת לה מסר, כי היא מתעצבנת מזה). אבל האמת היא שאנחנו יושבים בחדר בעיקר בגלל אחותה הקטנה, שאם לא ישבו לידה היא פשוט לא תבין שהיא צריכה להישאר במיטה. לא יודעת אם היינו עושים את זה רק בשבילה🙈

עוד קושי במעברים ששמתי לב אליו אצלה הוא כשחוזרים מהגן. באופן טבעי אני שואלת ילד שאני אוספת אותו איך היה היום בגן, ואצלה זה גורם לה להתקפד נורא. אז למדתי לא לשאול אותה, כמה שזה קשה... ואז לפעמים בהמשך אני מעלה את השאלה הזו כבדרך אגב - אם נגיד היא חזרה עם פרס, אז אני שואלת אם היה יום הולדת, וכו'.

גם אצלכם הוא סיים גן חובה?

כי אחד הדברים שמלחיצים אותי אצלה זה כיתה א'... מבחינה לימודית לגמרי לא דואגת, כי היא חכמה מאוד, אבל מבחינה רגשית אני דואגת מאוד... (גם חברתית - היא נפגעת בקלות מחברות, וגם התנהלותית - איך היא תצליח להירדם ולקום בזמן עם הקושי שלה במעברים ואיך היא תשרוד את הדרך הארוכה לבית הספר...)

אנחנו גם לקחנו אותה לטיפול רגשי, אבל לצערי הוא לא היה מוצלח כל כך, ובשלב מסוים היא פשוט סירבה להמשיך ללכת (היא חכמה מאוד, כאמור, אז מבינה היטב את העובדה שמנסים "לטפל" בה).

כרגע אנחנו חושבים להתייעץ בעצמנו עם מנחת הורים (התחלנו ליווי של הדרכת הורים בשביל הילדונת שלנו, שאובחנה לאחרונה על הרצף. אז אמנם זו פסיכולוגית שמתמחה דווקא בילדי תקשורת, אבל בסופו של דבר יש מאפיינים דומים בין ילדי תקשורת לבין ילדים רגישים, אז מניחה שהיא תוכל לעזור לנו גם איתה).

טוב, בסוף יצא שפרקתי פה גם בעצמי🤭

מתפללת גם עליכם שתצליחו לעזור לו (בלי עייפות......) ושהוא יתקדם למקום טוב! בסופו של דבר רגישות גבוהה (שאני מכירה אותה גם מעצמי) היא גם מתנה...❤️

קטן בשנתון. דווקא בכיתה הסתדר ממש בסדר, הקשיים מתבטאים יותר בבית (לפעמים גם בבוקר בהליכה לבית הספר, כשיש איזה טריגר כמו איחור או חזרה מחופש...).

אנחנו בדרך איתו לטיפול רגשי. מקווה שיהיה מוצלח וכן יעזור לו.

ותודה על ההזדהות ועל העצות.

בהצלחה רבה גם עם האחות שלה🩷🩷🩷

אצלנו אני מוצאת שדברים שלמדתי דרך הטיפול בילד שעל הרצף הועילו גם בהתמודדות עם אחיו.

בהצלחה במסע!

(במיוחד שנדיר לאבחן בגיל הזה, ועוד בנות, כשלא מדובר בתפקוד נמוך)

אמנם לא נחמד לנו לדעת שהקשיים הם כאן כדי להישאר, אבל אנחנו כן שמחים שיש הגדרה, מה שאומר שאנחנו לא סתם "ממציאים" או "לוקחים אותה קשה", וכמובן - שסוף סוף אנחנו יודעים באילו כיוונים לעזור לה...

היא כרגע בגנון פרטי רגיל, ושנה הבאה עולה לגן ותהיה בגן תקשורת בע"ה.

תודה

בין השורות שלך בתקופה האחרונה.

חיבוק גדול. מאוד לא קל לעיכול.

בהצלחה ענקית! 

בהצלחה רבה במסע יקרה!!

🩷🩷🩷

שולחת חיבוק וחיזוק וכוחות ❤️

שאצלנו המטפלת הרגשית של הילד בדיוק אמרה לנו לפני יומיים, שמלא ילדים 'הפוכים' עכשיו, במיוחד הרגישים יותר, שגם אם נראה שעברו את 'עם כלביא' בסדר גמור השינויים המהירים האלה משגרה לרק כולם בבית ובבת אחת שוב שגרה, ובטח כשזה מגיע אחרי יותר משנה וחצי של שגרה שהיא בעצם מלחמה, זה מתיש ושוחק וקשה, ורגרסיות וחרדות הן צפויות, וכמאמר הידוע אך הנכון, 'זו תגובה נורמלית למצב שהוא לא נורמלי'. 

היא אמרה גם שאצל כל ילד הרגרסיות מופיעות בתחומים המאתגרים שלו, והדפוסים שהיו מוכרים גם קודם, למשל המנעות/התרסה/חרדה וכו' צצים ומתגברים יותר עכשיו. אבל שההישגים שהושגו לפני המלחמה לא נעלמו, הילד כבר יודע אותם והשיג אותם והם עוד שם והילד יחזור אליהם שוב( לא בקטע שלא צריך להתייחס ולטפל עכשיו, החרדה אמיתית והקושי אמיתי, אבל לא להיות חרדים ומתוסכלים שכל ההתקדמות שהושגה נאבדה). 

אותי זה הרגיע, מקווה שהצלחתי להעביר חלק מתחושת הרוגע הלאה... 

ואני בהחלט מבינה את זה שקשה לו.

זה באמת מצב לא נורמלי שהגיוני להגיב אליו ככה.

מקווה שנצליח לעבור את זה בטוב באתגרים הבאים, ושנחזור לשגרה רגועה יותר בקרוב...

וואי, לפני המלחמה סוף סוף הצלחתי ללמד את הבת שלי להירדם בכוחות עצמה וזה היה הקלה עצומה לכולנו.

בן ה4 היה נרדם בקלות, והיא עוד שעה מתקשה להירדם וזה פשוט גמר עלי כי על היום אני איתם והייתי חייבת את הערב לעשות דברים ולשבת לידה שעה כבר לא היה סיכוי לחזור באותו מרץ.

והיה תהליך שהיא עמדה בו בגבורה, ולמדה להירדם בקלות תוך דקות בודדות, ודיברנו שזה הפרס האמיתי שלה וגם לה יותר קל וכיף בחיים

ולא הספקנו לקצור את הפירות כי מלחמה ורגרסיה.

אז ממש מעודד לשמוע שהתהליך לא ירד כולו לטמיון. אכן הייתי מתוסכלת מזה.

אני כן מתכוננת נפשית שנצטרך פה תהליך נוסף,

אבל ממש עודדת אותי שבע"ה יהיה יותר קל, כי בכל זאת משהו מהתהליך נשאר גם אם כרגע זה נראה שחזרנו לנקודת ההתחלה.

בע"ה שנצליח כולנו.

שאלה לגבי הטיפול הרגשי, איזה טיפול אתם עושים ואיך מתחילים את הפרוצדורה? צריך הפנייה מרופא ילדים?

אני לא עשיתי שום דבר חוץ מלתמרץ אותה.

הבטחתי לה שאם שבוע שלם היא נרדמת בכוחות עצמה היא מקבלת פרס.

אבל קדם לזה הרבה הכנות ודיבורים וניסיונות חוזרים ונשנים להתמודד עם זה.

אני מנסה להיזכר מה היה שם שבעצם גרם לי ולה להבין שעכשיו הגיע הזמן לפתור את זה לתמיד, אבל לא ממש זוכרת.

בפועל בימים הראשונים היה לה קשה וכמעט נשברנו אבל היא הייתה חזקה מספיק לנסות עוד, ובלילות האחרונים של אותו שבוע זה בא לה די בקלות, נרדמה תוך דקות בודדות.

ואז דיברנו על זה שבזכות שהיא נרדמת בקלות היא תוכל לישון אצל סבא וסבתא (חלום חייה)

ולהזמין חברה לישון אצלה (התגשם דווקא במלחמה) ואז אפילו לא הספקנו לקנות את הפרס והתחילה המלחמה ונסגרו החנויות.

בלילות הראשונים של המלחמה היא נרדמה בקלות כי ישנתי איתם בממד, עם הזמן היו כל מיני קשיים,

וגם עם אח שלה היה בעיות מה שגרם לנו להיות יותר בחדר שלהם מה שהקשה על כולם כי ההרגל לא נטמע מספיק זמן.

היום למשל היא סיפרה לי שאחד הטיפים שעוזר לה זה לדמיין טעמים של גלידה וזה עושה אותה שמחה וכמובן היא יותר רגועה.

אגב, קניתי לה פעם בובה נושמת וזה מאוד עזר לה, רק שהיא התקלקלה די מהר.

הרעיון הוא שהבובה נושמת נשימות עמוקות, וכשישנים איתה הנשימות מסתנכרנות,

ונשימות זה דרך לשחרר לחץ ולהירגע.

ועוד יותר מעניין המבצע - כשהוא נגמר היא המשיכה לישון יפה? או שבעצם המלחמה שיבשה הכול?

(עשיתי לבת שלי כמה מבצעים של שינה או קימה. בזמן המבצע זה עבד מצוין לרוב. ברגע שנגמר היא חזרה למה שהייתה...)

אולי 200 לא זוכרת, אבל נראה אפשר להזמין מאליאקספרס בשליש מחיר.. ובסוף גם התקלקל אז לא ממליצה לקנות את מה שקניתי, אבל אולי יש מציאות באתרים הסיניים ששווה את הניסיון.

היו לנו מלא ניסיונות למבצעים שכשלו,

אני לא זוכרת מה בדיוק הייתה התחושה שהפעם גם אני וגם היא הולכים על זה באמת.

היא מאוד מאוד רצתה להצליח אבל פחדה לנסות, אז ברגע שהתגברה על הפחד הראשוני ובעצם הצליחה להירדם עצמאית זה היה כ"כ משמעותי לה ששום סיום מבצע לא יכל לקלקל את זה.. (רק דברים כמו מלחמה בתוך מלחמה..)

היום היא חזרה ממש בסדר מהקייטנה ואפילו הכריזה שהלב שלה חזק (בטח, גם העליבה את אחותה על הדרך)

אז הצעתי לה שהיום ננסה שוב והיא קצת חששה לנסות, בשלב מסויים היו לה משיכות אף,

שאלתי אותה אם היא בוכה או מתחרטת,

היא אמרה שלא, ובאמת ב"ה הצליחה להירדם תוך דקות.

לפני כן היא הייתה יכולה לנסות מעל שעה ללא ההצלחה.

היא גם יודעת להגיד לי שבזכות זה שהיא נרדמת מהר אז המחשבות הרעות לא מספיקות לבוא ולהפחיד אותה.

היא מהצד שלה הייתה מאוד בשלה לזה רק לא ידעה איך.

רק מדגישה שהיא בת 8, (7.5 ליתר דיוק)

בכל זאת זה הבדל משמעותי מבחינת הבשלות להבין באמת שזה לטובתה לעומת גיל 6 שהייתה תלויה בנו לחלוטין ולא הייתה לה שום מוטיבציה אפילו לנסות.

אף שמדובר בהפרש של קצת יותר משנה ביניהן.

כי הבת שלי, כמה שהיא חכמה, לא יודעת לתמלל את הרגשות שלה כמו שאת מתארת את הבת שלך.

זה מעודד אותי לשמוע שעם הגיל זה יכול להשתפר (כי עד עכשיו הייתי בטוחה שהיא פשוט לא מוכנה להודות בקושי שלה, אף שיודעת אותו).

סתם בדקתי עכשיו בגוגל

אני קניתי את זה:

FurryBuddyil - בובה נושמת המקורית

ומיד גודל הביא לי פרסומות מאליאקרס וטמו:

קואלה נושמת עם צליל אור שינה לתינוק וחבר משחק קואלה צעצוע ממולא מוסיקלי לתינוק חדשני נוח חושי מתנות לתינוק - AliExpress 26

https://www.temu.com/ul/kuiper/un9.html?subj=goods-un&_bg_fs=1&_p_jump_id=894&_x_vst_scene=adg&goods_id=601099632345605&sku_id=17592645417726&adg_ctx=a-1be55c2a~c-ca1dd790~f-87488a75&_x_ads_sub_channel=shopping&_p_rfs=1&_x_ns_prz_type=-1&_x_ns_sku_id=17592645417726&_x_ns_gid=601099632345605&mrk_rec=1&_x_ads_channel=google&_x_gmc_account=5089574704&_x_login_type=Google&_x_ns_gg_lnk_type=adr&_x_ads_account=4833500095&_x_ads_set=21734204132&_x_ads_id=167013787919&_x_ads_creative_id=714432449946&_x_ns_source=g&_x_ns_gclid=CjwKCAjwsZPDBhBWEiwADuO6y3r0dUAEEwNLqyZLipsgyegqACC1Tdj6sDtRQl3I9TeiZ00UtDDGexoCUR8QAvD_BwE&_x_ns_placement=&_x_ns_match_type=&_x_ns_ad_po‎sition=&_x_ns_product_id=5089574704-he-17592645417726&_x_ns_target=&_x_ns_devicemodel=&_x_ns_wbraid=%7Bwbraid%7D&_x_ns_gbraid=0AAAAAo4mICGXi6vdQFTcMBXe-Lp1pe33C&_x_ns_targetid=pla-2411182411865&gad_source=1&gad_campaignid=21734204132&gbraid=0AAAAAo4mICGXi6vdQFTcMBXe-Lp1pe33C&gclid=CjwKCAjwsZPDBhBWEiwADuO6y3r0dUAEEwNLqyZLipsgyegqACC1Tdj6sDtRQl3I9TeiZ00UtDDGexoCUR8QAvD_BwE

ומבצעים נכון לשלב שלנו, הם מתקשים להירדם ואומרים שזה בגלל חלומות רעים.

אז בינתיים אני כן יושבת איתם ונראה לי שזה חלק מהסגירה של היום וזה חשוב להם.

אבל זה מאוד מאוד מאתגר לי בשלב הזה של היום, בעלי ואני מתחלקים לפי ימים ועדיין זה לפעמים ממש מביא אותי לקצה.

לכן מצד אחד רציתי לחפש דרך שתעזור להם להירדם עצמאית אבל לא בטוחה שזה כיוון שיתאים לנו

אם מתאים לך, את יכולה לשתף סביב מה היה הקושי שלה בהירדמות?

אני מדגישה שזה לא הפרס שהוביל את המבצע,

הפרס הוא מה שנתן לה את גושפנקת האומץ לקפוץ למים ולנסות. מה שעזר לה להתגבר על ההימנעות. היא מאוד רצתה להיות מסוגלת להירדם עצמאית אבל פחדה מהתהליך.

וגם זה נתתי לה את הזמן שלה.

בעיני יש הבדל ממש גדול בין גיל 6 לגיל 8

ויש הבדל גדול בין לפני מלחמת עם כלביא לבין אחריה. סתם שיתפתי כי שאלת, לא כי אני ממליצה לעשות את זה.

צריך מאוד להיזהר שלא יתפרש כחוסר תמיכה בילד.

זה לא כמו לדרבן להיכנס להתקלח ודברים כאלה..

לגבי מה ששאלת,

אני חושבת שהיה לה קושי בשליטה במחשבות (אני רואה את זה לאורך כל היום)

וכשיש משהו מטריד ולא מצליחים להניח את המחשבה בצד, לא מצליחים להירדם.

ואז החרדה מעצם העובדה שהיא לא נרדמת (גם ההשפעה על מחר שלא תקום בזמן, וגם המחשבה אם לא נרדמתי עד עכשיו, מה כבר יביא לי את השינה) גורמת לה לעוררות, והעוררות מגבירה את החרדה.

ואז זה לופ שקשה להרגיע.

וניסינו נשימות, ולזמן מחשבות טובות, ולהגיד משהו טוב שקרה היום, וטקס לילה ולחבק, ולהיות איתה מלא מלא מלא זמן, ורק במגע הייתה נרדמת.

תלות מוחלטת.

כן היה שלב שהיא רצתה לנסוע לשבת לסבא וסבתא עם הגדול,

ואמרתי לה שהיא לא יכולה עדיין כי סבתא לא יכולה להישאר איתה לפני השינה והיא מאוד מאוד רצתה ובאופן כללי יש לה אחים גדולים שמהווים דוגמה אישית ובאופן טבעי יש רצון להידמות להם. הם בשלב שיש להם חדרים בקומה נפרדת והיא בחדר לידי עם הקטן,

וגיל 8 זה כבר ממש תחילת גיל ההתבגרות (נקרא זריחת ההתבגרות) יש קפיצה ברצון לעצמאות.

והכל ביחד הוביל לזה שהיא הייתה מגוייסת להצלחה.

(אני לא בטוחה אם היא שהציעה את המבצע או שזה בא ממני)

בכל אופן זה בא על קרקע פוריה, זה לא שהפרס זה מה שגרם לקרקע להיות מוכנה.

תודה רבה על הפירוט! עוזר לי מאוד

והם קטנים יותר ... 6 ו4.5

וזה באמת החמיר אחרי עם כלביא ככה שנראה לי שנמשיך בינתיים כרגיל

( שזה אומר שהם לא נרדמים לפני 9! )

כי זה האבחון אצלנו.

זה פרטי, לא דרך הקופה,

ולמען האמת גם פרטי לא היה קל למצוא, בעיקרון חיפשנו פסיכולוגית ופשוט המומלצות בסביבה לא היו פנויות, בסוף קיבלנו המלצה חמה על המטפלת הזו, ונראה לנו שדי מתאים.

גם אצלנו חלק מהרגרסיה זה קושי בהירדמות אחרי שהגענו כבר להירדמות עצמאית... 

זה מה שחשבתי לחפש לה.

בהצלחה גם לכם ותודה על השיתוף!

הבן שלי בן 7

כשאני רואה שהם חורגים ממנהגי השינה ומגלים פחדים, אני מאפשרת לישון אצלנו בחדר

לפעמים זה רק להירדם ואנחנו מעבירים, לפעמים זה לישון ברצפה לידינו.

הם עדיין קטנטנים בעיניי בשביל להתמודד עם כל מה שעברנו בתקופה האחרונה

אם לי כבוגרת היה קשה,אני מבינה שגם הם מתערערים וצריכים אותנו יותר

אתמול אגב גם פה הייתה התראה ללא אזעקה, וזה הפחיד אותם נורא. אמרתי לבעלי לכבות אותה האמת. אנחנו קוראים חדשות רוב היום, אם היה משו רציני - היינו מחזירים. (לא יודעת אם הוא הקשיב לי האמת, אבל זה מה שהיה נראה לי נכון. גם אותי זה הקפיץ והמתח הזה לא טוב לי)

כן הייתי איתו בחדר עד שנרדם, אבל לא היו לו דרישות חדשות.

ומן הסתם עזר לו שלפני כן סיפרתי לו סיפור כשהוא יושב לידי בחיבוק, וקצת פטפטנו על התכנונים לחופש.

בעז"ה שנמשיך ככה...

כיף לשמוע גם על הצלחות ב"ה, גם מהצד שמקל עליכם וגם מהצד שיותר קל לו להתמודד.

מקודם כתבת על סגולת הפורום, לא יודעת כמה ברצינות/ בהומור זה נכתב,

אז רגע בנימה רצינית,

הרבה פעמים כשלנו יש בהירות לגבי הדרך, פחות חוסר אונים ויותר תחושת מסוגלות להכיל את האירוע,

הילד מעצמו מרגיש שהתחזקנו וזה מקל עליו לסמוך עלינו וממילא לא צריך לדרוש אותנו בדרך אחרת.

כלומר, זה לא רק יישום הפתרון, אלא הידיעה שיש מוצא.

בכל אופן בהצלחה והלוואי ויהיה קיץ שקט ורגוע מלא לילות של שינה עריבה.

בגיל צעיר השינוי המשמעותי בטיפול בעיני הוא הרבה יותר דרך הדרכת הורים ופחות בטיפול ממוקד בילד, ממליצה לשקול את האפיק הזה לפני שלוקחים אותו לטיפול

לא כולל הדרכת הורים בילד- אין?

בכל הטיפולים שהיו לי עם ילדים בגיל הזה, הטיפול כלל נוכחות לכל אורך המפגש, עם תרגול הורה-ילד תחת צפייה של המטפלת, עם דגשים וש"ב להורים.

(אין לי ניסיון טיפולים רגשיים אלא טיפולים מסוג אחר)

חלק מהרעיון בטיפול רגשי שיש לאדם מרחב פרטי מול המטפל, וההורה לכאורה עלול להפריע בזה.

(עוד לא החלטתי מה דעתי המדויקת על כך. לצערי פעמיים כשהיינו עם ילדים בגיל הזה בטיפול רגשי הוא לא היה מוצלח, ואני לא יודעת אם זה קשור לסוג הטיפול או למטפלת... בכל אופן, מה שכן למדתי - מטפל שלא קובע מפגש חודשי קבוע עם ההורים כדי לדווח על התקדמות ולתת כלים לעבודה בבית - הוא ודאי לא מטפל טוב.)

אבל בעיני מנסיון אישי שלי מול מטופלים שלי שהיו ילדים צעירים בעיקר בגיל גן או כיתה א', טיפול שכלל רק הדרכת הורים מדי שבוע לעומת טיפול שכלל מפגשים עם הילד והדרכת הורים פעם בחודש. השינוי היה מהיר ומשמעותי יותר שההורים היו בהדרכה אינטנסיבית מאשר בעבודה עם הילד. בגיל צעיר לוקח זמן ליצור קשר עם הילד, לרכוש אמון. וסוכני השינוי העיקריים הם ההורים שהרבהפעמים מגוייסים לרצון לשינוי יותר מהילד

ואיפה אפשר לקבל את השירות הזה, כלומר אצל איזה בעל מקצוע?

אני צריכה לחפש טיפול רגשי ולשאול אם הם עושים הדרכת הורים?

זה תקף גם לטיפול מסוג cbt?

מה ש @מתיכון ועד מעון כתבה זה שעדיף ללכת להדרכת הורים על פני טיפול רגשי.

אין לי מושג לגבי CBT.

 כי הקושי הוא רגשי אז גם הדרכת הורים תעסוק בעבודה רגשית התפתחותית ולכן אני ממליצה על פסיכולוגים (או עו''ס במידה ומוכשרים לגיל הרך)

יש שרותים פסיכולוגים בהם ניתנות הדרכות הורים קצרות טווח בעלות מופחתת דרך תוכנית שנקראת "דלת פתוחה"

לגבי CBT זה טיפול בעיקר חלקו המשמעותי בתירגול, דווקא בגיל צעיר ילדים יתקשו לעשות את התרגילים לבד וזקוקים לתמיכה של ההורים ולכן טיפול בילד כ''כ צעיר מחייב מעורבות אינטנסיבית של ההורה.

אני יכולה לשתף שבתקופת הקורונה העברתי קבוצה בזום להורים לילדים חרדות ולימדנו אותם טכניקות CBT וזה היה יעיל מאוד 

Cbt זה הכשרה נוספת. אני לא יודעת מי רשאי לעשות את הקורס. מכירה כוסית שעשתה רציני מאוד בהדסה, אבל אולי יש מקומות נוספים שפתוחים לכולם? לדעתי הייתי הולכת למטפלת עם תואר שעשתה את הקורס ולא לסתם מישהי שעשתה בלי רקע יותר מעמיק על הנפש... 

אבל נשמנ שהילד שלך זקוק להרגשה של בטחון קרבה וקשר.

ככל שתזמי אותו הוא פחות יחפש אותו 'בכח' וירגיש בטוח ומוגן.

בנוסף  כדאי לשוחח אותו, לשאול מה ואיך היה היול ולעזור לו לאסוף את היום, אם יש משהו שמפחיד אותו ממש לתת לו להגיד ולהוציא את זה,

ולא לגמד את הפחדים או לנסות להרגיע בזה שזה לא הגיוני, אלא לתת לו תוקף ולהגיד שזה באמת מגיש נניח להרגיש לא מוגן, או חוסר ודאות.

אבל למה לא לנצל את זה כבר לגמילה?

אם זה בא ממנה, הייתי מנסה עכשיו. אולי ילך בקלות.

היא עדיין מצליחה להוריד?

גם הבן שלי מוריד הרבה פעמים, אבל אם יש לו מכנסיים מספיק מסודרות עליו הוא לא עושה את זה... לפעמים אני בבוקר מגלה שהילד בלי טיטול 😲 יש לו גירודים על הישבן מבחוץ מסכן... אז הוא מוריד לעצמו..

היא בת שנתיים. הייתה לי מחשבה לנסות לגמול אותה (אף שמעולם לא ניסיתי בגיל הזה), אבל מרגיש לי שזה יהיה מסובך מדי (היא גם לא ממש מדברת).

תחתונים ומכנסיים היא מורידה. גופייה עם תיקתקים - היא לא פותחת את התיקתקים, אבל מצליחה להשחיל את החיתול מהצד.

עוד לא ניסינו האמת אוברול רגיל, כי יש לנו רק של חורף. בכל אופן - איך אפשר להלביש הפוך בלי שזה יחנוק אותה?

(ואולי באמת הטיטול מציק לה בגלל האטופיק שלה? לא חשבתי על זה...)

חולצה עם תיקתקים ולסגור אותם מעל המכנסיים?

הכוונה שהסקוצ'ים של הטיטול יהיו מאחורה. ואז היא לא מוצאת אותם ולא מצליחה לפתוח ולהוריד את הטיטול.

אצלנו זה עזר לתקופה (עד שהיא מצאה את הסקוצ'ים מאחורה🤦🏼‍♀️)

תכלס זה עוד שלב מתוק ומתיש (אומרת זו שמצאה ממש לפני כמה ימים קקי במיטה כי הגברת החליטה שוב להוריד את הטיטול😅) בדרך לעצמאות של הילד💪🏻

וטוב, לנו היה סיפור מגעיל יותר ממה שתיארת כאן🤭 לא אפרט אותו מפאת כבוד ההיריוניות המבוחלות שכאן, רק אומר שזה היה עם התאומים, ושהם אהבו לשחק מסירות בכדור באותה תקופה🙈🙈🙈

בעיניי יוכ לא מביא מחילה לדברים שבאמת קשה לסלוח עליהם

אפשר לסלוח רק שמקבלים מרפא

ונשמע שאת עדיין לא שם

כדאי לחפש את הדרך לשם

ועד אז אפשר להניח לסליחה

היא לא באמת תעזור למשהו אם היא בכוח

רק בגלל שכיפור

את לא חייבת לסלוח לו עכשיו

יודעת שזה נשמע קצת כפירה אבל אסביר

מציעה דווקא עכשיו לא לחשוב שבגלל שעכשיו כיפור ותסלחי כלפי חוץ הכל ייפתר

זה לא עובד ככה (הלוואי)

יש תהליכים שלוקחים זמן ולדעתי טוב שכך.

זה בסדר אם את עדיין פגועה ואל תדחקי בעצמך להתפייס ולשחק אותה שהעל בסדר והכל עבר רק כי כיפור הגיע. הלב שלנו הנשים ןא עובד לפי זמן ( בכלל עבודת השם של האישה בנויה ככה שהיא פטורה ממצוות שהזמן גרמא כי העבודה שלה יותר פנימית)

אז אני במקומך לקראת כיפור הייתי לוקחת על עצמי - להתחייב להתהליך שאתם נמצאים בו. לא לשנוא אותו חלילה אבל לאפשר לעצמך להישאר מאוכזבת ועדיין לכבד אותו ככל הניתן

ואם כבר לשחרר כעס - הרבה פעמים הכעס עולה במקרים כאלה באופן פרדוקסלי - על עצמנו

אז אם כבר, תסלחי לעצמך. שכביכול "נתת" לזה להגיע למימדים האלה, שסמכת עליו וכו

חיבוק♥️

אני לא זוכרת שרשורים קודמים ולא מכירה כ"כ את הרקע, אבל אם הפוגע לא ביקש סליחה ( בצורה אמיתית וכנה) ולא שינה ממעשיו הרעים ולא פיצה על מעשיו הרעים- אין חובה לסלוח.

וזה שאדם מטפל בעצמו זה יפה, זה צעד לטיפול במחלה, אבל לא צעד לסליחה של הסובבים אותו.

כך שזה ממש לא כפירה.

וגם אם הוא ביקש סליחה הקב"ה לא יצר אותנו כמו רובוט וקשה למחול אוטומטית וגם זה בסדר.

אם הפוגע בקש סליחה והיא אמיתית

לא תמיד אפשר לסלוח

סליחה זה עניין רגשי שאי אפשר להפעיל בכוח

אבל נשמע קשוח

אל תדחקי בעצמך

בעז"ה עד שנה הבאה תוכלי להגיע בלב שלם

היית בטיפול בשביל עצמך? אם מדובר בהתמכרות להימורים אני יודעת שיש תוכנית לווי מיוחדת לנשות המכורים

לא מנסיון אבל שמעתי עליה

לק"י

אבל אם את לא יודעת בוודאות, אז לא כדאי לקחת סיכון.

אולי מוקד אחיות טלפוני ידעו לדייק אם צריך או לא.

אם לא היה כלום חוץ מהטיפה הזאת לא הייתי הולכת להיבדק בשבוע כזה (לא רוצה לקחת אחריות אבל ככ. אני הייתי עושה)

יתכן ותצטרכי אנטי D

וגם אם לא- הייתי הולכת להבדק

ולו רק בשל הרוגע ערב יו"כ.....

בשורות טובות

לי היה בול ככה בשבוע 37

הלכתי להיבדק ומסתבר שהייתי כבר פתיחה 5 וב"ה ילדתי מהר אבל הסתבר בדיעבד שהיתה היפרדות שלייה.

מאז שראיתי את הטיפת דם עד הלידה עבר פחות מיום. קצת יותר מחצי יום.

בקיצור לא להלחיץ ח"ו רק לספר מניסיון מה היה לי. הייתי הולכת להיבדק בהקדם.

אה ולשאול רב על יום כיפור ולקבל הוראה מרופא ורב. חשוב

לגבי מה הכמות אני לא זוכרת להגיד, בזמנו הרב שלנו הנחה אותי. אני כן זוכרת שהשתייה היה רק מים ולגבי אוכל אכלתי לשיעורין עוגיות מלוחות (משהוא שלא יעשה לי בחילה)

הריון עם המטומה שהרב אמר לאכול ולשתות שיעורים.

היה לי כוסיות לשתיה בגודל של פחות משיעור וקופסא קטנה למדוד כמות של אוכל.

שתיתי מים, תה ומיץ ענבים.

אכלתי- ענבים, קרקרים, גבינה, בייגלה, מעדן, כל פעם מדדתי כמה נכנס בקופסא ואת זה אכלתי. יש גם שעון חול עם הזמן שצריך לחכות בין אכילה לאכילה אז כל פעם שאכלתי מנה מדודה או שתיתי הפכתי את השעון.

בהצלחה רבה ושיעבור בקלות❤️

לי ידוע שזה מוקצה. שווה לבדוק..

שבסוף בפועל פשוט חיכיתי עשר דקות, עבר כבר זמן מאז...

קיבלנו ערכה ממתנת חיים ליום כיפור עם שעון חול של 9 דק' אז כנראה שזה מותר.

גם ראיתי לא מזמן איזה דיון שהסביר למה אין בעיה בשעון חול במשחק

יכול להיות שיש לארגונים כמו עזר מציון או יד שרה.

שיעורין ומדדתי עם מזרק ושפכתי לכוס חדפ וסימנתי עליה עם טוש ארטליין. הכנתי כמה כוסות חדפ שקופות כאלה לפני כיפור לשימוש

אכילה לא יצא לי

בהרבה מקומות

שווה לברר

הוא מסביר בסוף בדיוק איך למדוד את השיעורים

*הלכות יום כיפור לנשים* /הרב טל מרום - סוגה בשושנים

כידוע יום הכיפורים הוא יום צום מדאורייתא, החמור ביותר מבין כל הצומות ואיסור אכילה ושתיה בו כרוך בכרת.

נחלק את הפסיקה למספר מצבים נפוצים:

*יולדת -*

1. *בתוך* 72 שעות מרגע הלידה - ברור שאין חיוב לצום. אוכלת ושותה כרגיל

2. *לאחר* 72 שעות עד שבוע לאחר הלידה - אם אומרת שצריכה לאכול, מאכילים אותה. ואם אינה צריכה - צמה כרגיל.

3. לאחר שבוע ימים מהלידה - נחשבת כאדם רגיל וצמה כרגיל.

*מניקה -*

להתכונן לצום כראוי בימים שלפני - לאכול ולשתות היטב.

להתחיל את הצום וגם בצום עצמו - להיות במקום ממוזג, לנוח, לוותר על התפילות (ובמידת הצורך אם הבעל צריך לעזור, יוותר על התפילות - חלקן או כולן - כדי להישאר לעזור לאשתו)

במידה ורואה שיש חולשה משמעותית שלא עוברת, מעבר לצום רגיל (סחרחורת שלא חולפת גם אחרי מנוחה, חשש לעילפון או בחילות והקאות שלא מפסיקות) אפשר לשתות לשיעורין.

*הסבר על שיעורין בהמשך הדברים*

מי שיכולה להניק לסירוגין או לשלב מזון נוסף לתינוק (חלב שאוב או מוצקים) - כמובן שהדבר עדיף.

במידה ויש התמעטות בחלב והתינוק לא רגוע - לשתות לשיעורין.

מי שיודעת על עצמה מצומות קודמים שיש פגיעה לאחר הצום בכמות החלב באופן משמעותי ובלתי הפיך עד כדי הפסקת החלב לגמרי - לשתות לשיעורין.

*מעוברת -*

הדברים אמורים בהריון תקין ורגיל, במידה ויש חוות דעת של רופא לגבי הצום, יש להיוועץ ברב.

מעוברות חייבות בצום ולכן עליהן להתכונן היטב לפני הצום (לאכול ולשתות היטב) לנוח במהלך הצום, במקום ממוזג, לוותר על התפילות (להיעזר בבעל במידה ויש צורך).

להתחיל את הצום ובמידה ויש בחילות, הקאות משמעותיות ו/או מתפתחים צירים (אפילו קטנים) יכולה לשתות לשיעורין. מעוברת בחודשי הריון מתקדמים שלא מרגישה תנועות עובר תנסה לשכב על הצד במשך 10-15 דקות ואם לא מרגישה תנועות יכולה לשתות שתיה מתוקה פחות מכשיעור בכדי להרגיש את תנועות העובר.

אדם קרוב אצל עצמו, לב יודע מרת נפשו וברגע שאישה מרגישה שהמצב מתדרדר ואי אפשר להחזירו לאחור - לא להחמיר ולשתות לשיעורין מיד.

*אכילה לשיעורים* – *ברוב המקרים ניתן להסתפק בשתייה מזינה לשיעורים, ואין צורך באכילה. במקרים כאלו האכילה אסורה מכיון אשכילה ושתייה הם שני איסורים נפרדים ביום כיפור*, וגם כשהותר אחד מהם, לא הותר השני.

אם הרופא אומר שלא מספיק רק לשתות, ויש צורך גם באכילה, והרב פסק כך למעשה – יש למדוד ולהכין קודם הצום מאכלים בכמות של פחות מכשיעור. השיעור של אכילה ביום כיפור נקרא 'ככותבת הגסה', ובניגוד לשיעור של שתייה, הוא שיעור קבוע שאינו תלוי באדם עצמו.

באופן מעשי, שיעור זה הוא מעט פחות מ-30 סמ"ק (הכוונה שניתן להכניס את המאכל לתוך קופסה בנפח כזה), ואם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדילו למעט פחות מ-33 סמ"ק. אם גם שיעור זה אינו מספיק, ניתן להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

*טבילה ביום כיפור -*

המקוואות סגורים בליל כיפור מכיוון שתשמיש המיטה נאסר. מי שצריכה לטבול בליל כיפור דוחה את הטבילה למוצאי הצום. את רוב ההכנות אפשר לעשות לפני כניסת הצום בערב יוהכ"פ ובסיום הצום לחפוף, לרחוץ את הגוף היטב, לנקות את הפה ובין השיניים ולעיין שאין חציצות.

*הפרדת מיטות ומגע -*

יום כיפור אסור בתשמיש מיטה. בליל כיפור צריך להפריד מטות ולנהוג כדין הרחקות של נידה, לגבי הרחקות ביום, יש מקום להקל במגע שאינו של חיבה ובהושטה מיד ליד.

*נטילת גלולות ביום כיפור -*

אם אפשר ליטול את הגלולה לפני ואחרי הצום - עדיף.

במידה ואין אפשרות - ליטול אותה בלי מים

ומי שלא יכולה - ליטול עם שתיה מאוד מרה (2 שקיות תה קמומיל במים ולהשרות עד שהמים יספגו היטב) ופחות מכשיעור. אין צורך לברך לפני או אחרי.

חולה שאוכל או שותה ביום כיפור - אין צורך לעשות קידוש.

*איך מחשבים שיעורין?*

ממלאים לפני הצום את כל חלל הפה במים (שתי לחיים מלאות). פולטים את המים לכוס, מחלקים את הכמות לשתי כוסות (חצי-חצי). חצי מהכמות היא מלוא לוגמיו אותה אסור לשתות ביום כיפור ולכן אישה שותה *פחות* מחצי הכמות. כדאי לסמן על הכוס את קו גובה המים והכוס הזו תלווה אותה במהלך הצום.

בין שתיה לשתיה הפרש של 9 דקות.

בשעת הצורך אפשר לרדת מ9 ל-7 ול-5 ואפילו ל2 דקות.

עדיף לשתות מיץ ענבים כי יש בו סוכרים שיכולים לחזק את הגוף ולתת אנרגיה הרבה יותר משתיית מים. דוגמאות נוספות למשקאות מזינים: מיצי פירות טבעיים, יוגורט נוזלי, מרק מזין נוזלי, שהוכן לפני הצום.

כל שתיה כזו היא היתר בפני עצמו כך שאם האישה התאוששה, מפסיקה לשתות לשיעורין ובמידת הצורך - תחזור שוב לשתות לשיעורין.

להגדיל עד למעט פחות מ-40 סמ"ק, אך לא מעבר לכך.

מאכל זה יש לאכול ברווחי הזמן המפורטים לעיל לעניין שתייה.

*אכילה ושתייה אינן מצטרפות*, ולכן מותר לאכול מעט פחות מכשיעור ומייד לשתות מעט פחות מכשיעור ולהפך. *העיקר הוא להפריד בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה*.

לשאלות נוספות והצטרפות לקבוצת סוגה בשושנים - שות הלכתי בטהרת המשפחה

נתנאל ובת-חן ווייל

לגבי הזמן בין לבין. וגם לגבי זה שניתן כל שתיה ולא כל שתיה צריכה היתר בפני עצמה.

לכן נראה לי עדיף שכל אחת תשאל אצלה...

מותר לשתות כל משקה נוזלי כולל יוגורט שוקו וכו

אכילה נמדד לפי נפח לכן תכיני לך מראש מזון כמה שיותר דחוס כמו שקדים תמרים וכו.

פעם ראיתי טבלה ממש כמה שקדים זה שיעור כמה פתיבר אבל אני לא יודעת איפה למצוא

אני קיבלתי היתר בזמנו רק לשתיה בשיעורים, אז לא יודעת לגבי אוכל

אבל בשביל השתיה חילקו מטעם הקופת חולים כמו שלוקים של מים, שכל שלוק זה השיעור שמותר

ועקבתי בשעון וכל 9 דק' שתיתי שלוק של מים

אחרי לידה, שתיתי מיץ נראה לי או מים, ואכלתי ענבים.

רק משהו חשוב, זוכרת שטעיתי, אז אומרת לך שלא תעשי את הטעות שלי, אני הייתי אמורה לצום בעצם בין ביס לביס לא זוכרת כמה דקות נגיד 5 דקות, והפאדיחה שעשיתי היתה ששתיתי שלוק ואז אחרי 2 דק אכלתי ענב וספרתי 5 דקות בנפרד, כאילו בין השליה לשתיה 5 דק' ובין האוכל לאוכל 5 דק' ואז למעשה לא היה מקום של 5 דק' ברצף.. אחרי כמה זמן קלטתי ועצרתי. בקיצור, טפשות, לא מבינה למה חשבתי ככה, טוב, הייתי 4 ימים אחרי לידה 🫣

בכל אופן, להתחיל את השיעורים מיד, לא לחכות שתהיי צמאה או רעבה , כי אז זה ממש גרוע ותצטרכי לשבור הכל .

יודעת, לא מחברים בין השתייה לבין האכילה. ככה שזה דווקא נשמע בסדר גמור

ההפסקה צריך להיות בין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה

לא בין אכילה לשתייה.

וואי כבר עברו שנים ואני עדיין במצפון על כך... אז מה הרעיון? אני בעצם לא תמה ברצף כמעט בכלל...

השיעורים לא מצטרפים

אז אפשר שיעור אכילה ושיעור שתיה אפילו יחד

כדי להספיק לשתות (ולאכול) את הכמות הדרושה לבריאות הגוף...

(לפחות ככה זה היה אצלי. הרופאה אמרה כמה ליטר אני צריכה להספיק לשתות כל היום, ולכן לקראת הסוף אפילו הייתי צריכה לקצר את פרק הזמן בין שיעור לשיעור...)

היה שנה שבה עשיתי שיעורים בעקבות צירים מוקדמים בשבוע 32

הרב אמר שעדיף לשתות דברים שהם גם אוכל.

משקה יוגורט, מיץ ענבים, מרק, איגלו שזה בדיוק המדידה.

לגבי הזמנים, לחכות 9 דקות.

אבל במקרה שמרגישה צירים, מספיק לשתות לפי השיעור, העיקר שיהיה הפסקה ו"לא רגיל" מספיק גם לספור עד 20

אני בשבוע 30 והמצב שלי הוא צוואר מחוק ופתיחה

ואני בשמירה..

הרב נתן לי היתר לשתות לשיעורין ואני ממש חוששת מזה שלא נתן היתר גם לאוכל

מה הייתן עושות? שואלות רב נוסף?

אני ממש בלחץ

לק"י

יצא לך לשאול רופא מה הוא ממליץ?

אם כן, תגידי גם את זה לרב.

יוגורט חלב מיצים מרק טחון

תכיני לך מראש דברים מזינים לשתות

אבל למיטב ידיעתי מחבור בשתייה הוא זה שגורם לצירים, לא? ולא מחסור באוכל.

לכן הגיוני שאת צריכה רק לשתות לשיעורים.

בכל אופן, תשאלי את הרב מה את יכולה לשתות. זה לא רק מים, בעיקרון...

זה היה בט' באב והרב אמר לי רק לשתות

שתיתי ושתיתי ושתיתי

והיו מלא צירים

עד שבסוף אכלתי וזה נרגע לאט

אבל כדאי שזה יהיה רב שאת סומכת עליו

ושמבין את התמונה הרחבה

בשכיבה במיטה לדחוף את העקב לכיוון "למטה" ואת האצבעות "למעלה".

(למעלה/למטה יחסית לגוף שלך)

להריון וכאלה להנקה