שני כלים שמאוד מאוד עוזרים לי זה גישת תקשורת מקרבת, אני כל הזמן קוראת ולומדת עוד, זה שפה שמבחינתי היא עולם ועם הזמן לומדים איך לרדת לרבדים יותר עמוקים של הדינמיקה,
וכלי נוסף זה הקשבה לשפת גוף. לא למדתי את זה ממקור מסויים, סוג של גדלתי לתוך תרבות שבה יש הרבה מקום לקליטת שדר שהוא לא במילים.
אבל אפשר לנסות להקשיב למה שמתרחש מולנו כל הזמן ולנסות להבין את העולם בשדר אחר.
למה הכלי הזה כל כך חזק עם ילדים? כי אצל ילדים יש שילוב מצד אחד של אותנטיות חזקה עם יכולת התבטאות שפתית מוגבלת מצד שני (אמנם מתפתחת עם הזמן אבל לא תמיד הם מצליחים לבטא באמת את מה שהם רוצים)
ודרך שפת הגוף, אפשר ללמוד הרבה על מה שעובר עליהם ומה שבאמת מציק להם. הרבה פעמים כשלא "מקשיבים" לשפת גוף שלהם מפספסים את ההזדמנות המתאימה וככה מגיעים למשברים והתנגדויות.
זה יכול להיות דברים קטנים כמו ילד שתוקע מבט בכמות הקטשופ שאחיו שם בצלחת ולא אומר כלום,
וזה יכול להיות דברים גדולים יותר כמו קושי בכניסה לגן או כל חוסר שיתוף פעולה אחר.
בד"כ, ממש רוב מוחלט של הפעמים בדיעבד היה שם סימן מקדים. לא תמיד מזהים אותו מראש טוב בסדר, אנחנו לומדים את שפת הגוף, אבל אחרי זיהוי בדיעבד, זה יעזור לנו בפעמים הבאות לזהות מראש.
אני אוהבת לישוב על זה כמו וויז שבכל רגע נתון מחשב מסלול מחדש.
תארי לך אפליקציית ניווט, שרק כשהיא מגיעה למחסום/ פקק בדרך היא קולטת שצריך לבצע חישוב מסלול מחדש, זה אפשרי, בסוף נגיע ליעד, זה עדיף כמובן מאשר להישאר תקוע מול המחסום,
אבל זה מייגע.
חישוב מסלול מחדש כל הזמן גורם לנסיעה להיות הרבה יותר זורמת, לפעמים אפילו הנוסעים לא שמים לב שבוצע פה מסלול מחדש (הנוסעים במשל הם הילדים וההורה הוא הנהג)
מבחינתי להקשיב לשפת גוף מאפשר לי לזהות חסימות הרבה לפני שמגיעים אליהם, ולאפשר להגיב אליהם בזמן לפני שהילד שם לב שבעצם יש שם חסימה.
לדוגמה עם הקטשופ, את אני רואה ילדים רגיש ש"נתקע" לו המבט על הצלחת של אח שלו,
יכול להיות שאציע לו עוד קטשופ לפני שהוא בכלל מבקש.
כי לחכות שהוא יבקש, זה אחרי מלחמה שלמה שמתרוצצת לו בראש:
הוא קיבל יותר
אוהבים אותו יותר
לא אוהבים אותי
רע לי בחיים.
עכשיו יכול להיות שהפתרון לא יהיה לתת לו עוד קטשופ, יכול להיות שהפתרון יהיה להציע לו סיפור מיד אחרי האוכל למרות שהתכנון מראש היה שהם יעסיקו את עצמם.
כשאני מציעה סיפור במקרה כזה אני בעצם אומרת לילד:
אני מתייחסת אליך
אני אוהבת אותך
טוב לך בחיים.
כלומר יש פה שיח שלם שלא נאמרה בו אף מילה מעל פני השטח.
לפעמים לא אוכל לספר לו סיפור.
אבל אם ראיתי את המבט על הקטשופ
וראיתי את הקווצ שנהרס הציור
וראיתי את התסכול שהיא לא מוצאת משהו שחיפשה,
יכול להיות שבשלב הזה ידלקו לי שלוש נורות אזהרה.
ועכשיו אני אעצור הכל, ידבר איתה, יעודד, יעזור לה לחפש את מה שאיבדה.
אתן לה את ההרגשה שאנחנו איתה.
כל זה עוד לפני שהיא בכלל ביקשה או הביעה את התסכול שלה.
כשמו שהקדמתי, לא תמיד ניתן לזהות קודם, לפעמים הקשב שלנו במקום אחר, אבל גם בדיעבד אם יש שם התפרצות/ התעקשות/ בכי/ אמירה קשה כגון אף פעם לא.. ודברים מהסוג הזה,
צריך לא לשקוע שם רגשית מצד אחד, מצד שני כן לנסות לשחזר איפה ומה היו הסימנים קודם. 99% הם היו שם. זה בסדר שפספסנו, אנחנו אנושיים, אבל זה עוזר לנו ההורים ולהם הילדים, כשההורה משתפר בזיהוי המוקדם.
זה עוזר עם כל הילדים, זה עוזר פי כמה עם ילדים רגישים.
שני הכלים האלו מאוד מסייעים לי בהורות ואני ממליצה לכולם לאמץ.
ובנוסף גם להבין שהורות זה לא משהו שלומדים בקורס, מקבלים תעודה ועכשיו אני מומחית בהורות.
הורות זה משהו שלומדים כל יום מחדש מהרגע שנולד הבכור ועד תמיד.
גם אנחנו משתנים, גם הילדים וגם המצבים.
אין יום שדומה לקודמו. כל יום לומדים עוד ועוד.
גם אני למדתי מהשרשור הזה הרבה.
ובתקופה האחרונה בכלל השקעתי המון בללמוד עוד כי הרגשתי שחסר לי קצת כלים.
אתמול נתקלתי בפוסט בהקשר של הורות אחרי מלחמת עם כלביא, וזה ממשיך ללכת איתי.
כלומר חוץ משני הכלים שכתבתי הטיפ הנוסף, זה להבין שאנחנו כל הזמן בלמידה, כל יום משהו מתחדש/ מתחזק/ מתחדד.
הורות זה שליחות.
בע"ה שנזכה כולנו להיות שליחים נאמנים ולגדל בטוב ככל יכולתנו את הדור הבא של העם הקדוש שלנו.