אסור להדליק אש בשבת, זה אומר שהדלקת אש בשבת סותרת את טבע האדם?

לאכול פרה שחוטה זה מתאים לטבע האדם אבל לאכול פרה שחושמלה לא מתאים לטבע האדם?

אם כבר, התורה אומרת על טבע האדם משפט מאוד ברור:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

אם היינו עושים רק מה שבטבע שלנו, לא היינו אנשים טובים.

בנוסף, יש בשאלה שלך אנכרוניזם:

אתה מניח שבגלל שהיום גברים מתחתנים מתוך אהבה, אז גם בעבר הם התחתנו מתוך אהבה, ואם בעבר הם התחתנו עם כמה נשים אז כנראה הם אהבו כמה נשים.

ובכן, זה לא נכון.

בתקופה ההיא אנשים התחתנו משלל סיבות, אהבה לא הייתה אפילו בטופ 5.

חתונה עם מספר נשים לא הייתה בשביל שהגבר יוכל לגוון וכדי שיהיה לו עניין ופלפל בחיים, אלא מסיבות פרקטיות שמתאימות לתקופה ההיא.

אם היית שואל גבר שהתחתן עם 3 נשים, האם הוא מונוגמי או פוליגמי, הוא לא היה מבין מה אתה רוצה ממנו. הוא פשוט התחתן עם 3 נשים כדי שתהיה מי שתשמור על הילדים בזמן שהאשה הראשונה עסוקה בלהכין אוכל, כי האשה השלישית צריכה כל היום ללקט פירות וירקות למשפחה.

או שנדוניה מאשה אחת לא הספיקה בשביל לפרנס את המשפחה אז הוא הוסיף אשה חדשה עם נדוניה חדשה,

או שהוא היה צריך להתחתן עם בת של ראש השבט המתחרה כדי להגיע איתם להסכם שלום,

או שאולי פשוט נשארה לו בת דודה רווקה אז הוא התחתן איתה כדי שלא תישאר לבד...

בקיצור,

0 קשר לפוליגמיה.

נכון שהתורה לא אסרה ריבוי נשים, אבל בכל המקומות שמופיע בהקשר הלכתי, זה לאיסור אפליה - גם אדם שיש לו שתי נשים, לא יכול למנוע מהאשה הפחות רצויה שאר, כסות ועונה; גם אדם שיש לו שתי נשים, לא יכול 'לבכר' את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.

המציאות הרגילה בתנ"ך היא של אשה אחת, המקרים שמוצאים שתי נשים, זה בעיקר אצל מלכים/מנהיגים, שם הנשים היו יצוגיות וסוג של 'סמל סטטוס' ובמקרים של עקרות, שאז במקום שאדם יגרש את אשתו וישא אחרת, הוא נושא עוד אשה בשביל להוליד בנים.

גם בדברי חז"ל יש המלצה לאדם שנשא אשה והוליד בנים ומתה, לישא אשה חדשה ולהוליד עוד בנים, אבל אין בשום מקום המלצה לשאת כמה נשים ביחד. יותר מזה בכתוב ובדברי חז"ל אשה שניה נקראת "צרה", אין יותר ברור מזה להביע כמה חז"ל מסוייגים מהעניין.

במציאות לא היה אסור, אבל בכל הש"ס יש רק מקרה אחד אמיתי עם שמות, של אדם מישראל שיש לו שתי נשים - אריסטון אפוטרופוס של אגריפס המלך וגם הן היו בערים שונות.

התורה לא מעודדת או לא לא מעודדת כלום.

זה מותר אל תהיה יותר צדיק מהאפיפיור

בין אם זה בקהילות שקיבלו חרם דרבינו גרשום ובין אם כמו שנפסק בשו"ע שבמקום שנהגו שלא לשאת שתי נשים - אסור והספרדים נשבעים על זה בתקיעת כף.

כמו שציינתי כאן:

התורה בשום מקום לא מעודדת ריבוי נשים - נשואים טריים

מדאוריתא מותר, אבל בשום מקום בתורה או בחז"ל זה לא מומלץ.

כל מיני דברים מאוחרים זה תוספות למי שירצה או יכול בטח לא הלכה.

מומלץ או לא לא יודע לא בדקתי

נכון שאת חרם דרבינו גרשום קיבלו רק האשכנזים, אבל גם השו"ע פוסק שבמקום שנהגו שלא לשאת אשה שניה אסור. אין שום ספק שארץ ישראל היום הוא מקום שנהגו לאסור. אדרבה, בנוסך הכתובות של הספרדים היום יש שבועה חמורה שלא לשאת אשה שניה - ככה שאשכנזי שנושא אשה שניה עובר רק על קבלת החרם של הקהילות שהוא כאיסור דרבנן וספרדי עובר על שבועתו שזה איסור דאוריתא.

מה שמוסכם על הראשונים והאחרונים לאיסור - להלכה הוא אסור. זה ממש לא משנה למעשה שלפי הגמ' זה מותר. התורה החיה כוללת את קבלת עם ישראל. אין שום הבדל מהותי בין 'קראי' של המקרא ל'קראי' של הגמ'. שניהם נצמדים להבנתם בטקסט מסויים, קדוש באמת, אבל מתעלמים ממסורת ישראל.

בהמון קהילות ואני קראי

טוב אחי, גגל את רשימת גדולי ישראל שנשו יותר מאשה אחת בדורות האחרונים ותראה למי אתה קורא קראים

השו"ע פסק: ”ר"ג החרים על הנושא את אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי”.

הרב שמואל די מדינהכתב שחרם רגמ"ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. וכן כתב הרדב"ז: "שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ"ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה".

וכמו כן כתב המהר"ם אלשקר: "רוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה"

רבי יוסף קולון כותב: ”תקנת רבנו גרשום לא ראיתי, ולא נתפשטה בכל הארצות, והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהן שלא כראוי, אבל לא יעלה על הדעת שנתפשטה תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה וגו'. כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף חמישי”.

גם אשכנזים נגד

ידועה דעת הגר"א שהתנגד בחריפות לחרם דרבינו גרשום, להלן מכתב שכתב רבי שמואל העליר אל רבי עקיבא יוסף שלזינגר ”והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מווילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בעניין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה.”

היעב"ץ התנגד עקרונית לחרם דרבנו גרשום וראה בו תקנה זמנית ומקומית, ובאחת מתשובותיו הוא כותב: ”כל מה שרבינו גרשום אסר הוא רק מפני חילול השם בין הגויים מפני שאצל הנוצרים זה היה נחשב לדבר אסור וטמא”.

הרב עובדיה יוסף פסק להתיר נישואים עם שתי נשים לספרדים, ויצא נגד זה שבתי הדין אינם נותנים לבני ספרד לשאת שתי נשים, וכך כתב בשו"ת יביע אומר

וזה סתם מגיגול פשוט אז תעשה טובה אחי תלמד או שתענה לענין או שלא

1. תשובת הרשב"א לא רלוונטית לעניין. לא טענתי שום דבר על ספרד בתקופת הראשונים (וגם לא טענתי שבני ספרד בימינו מחוייבים *בגלל* חרם דרבינו גרשום).

כך גם שאר הפוסקים שציינת שבמקומם לא פשט חרם דרבינו גרשום, לא טענתי שהספרדים מחוייבים בגלל חרם דרבינו גרשום.

2. לגבי השולחן ערוך מה שהבאת זה חצי אמת גרוע משקר.

אכן באבן העזר סימן א' סעיף י' כותב את מה שהבאת. אבל בסעיף ט' (כלומר הסעיף הקודם!!!) כותב שבמקום שנהגו שלא לשאת שתי נשים אינו רשאי לשאת. כפי שציינתי (ותשאל כל ילד ברחוב) בארץ ישראל בדור הזה, המנהג הפשוט וממילא ההלכה גם לפי השולחן ערוך היא שאינו רשאי לשאת שתי נשים.

3. כפי שציינתי (והתעלמת לגמרי כשהגבת רק על חרדר"ג) נוסח הכתובה של הספרדים הנהוג כיום ומדורות רבים בארץ ישראל כולל שבועה חמורה בתקיעת כף, על כך שלא ישא אישה נוספת.

ממילא זה חמור עוד יותר מחרד"ג.

4. כל דברי הרב עובדיה (וגם בזה רבים מגדולי הדיינים לא הסכימו איתו) הם לא להתיר פוליגמיה חופשית (כנ"ל סעיפים 2 ו3. הרב עובדיה לא יכול לחלוק על כך) אלא שבמקרים הספציפיים בהם בית דין מתירים לשאת עוד אשה כגון כשהאשה מחוייבת לקבל גט ומסרבת או כשהיא במצב צמח וכד' - שהרב עובדיה טען שאין להצריך ספרדים בפרוצדורה הארוכה של 'היתר מאה רבנים', אלא להסתפק בהיתר בית דין שמתירים את השבועה.

לגבי אשכנזים

נכון שיש שמועה מכלי שלישי בשם הגר"א ש"אילו היה עולה בידו וכו" בפועל לא עלה בידו ובפועל גם הוא לא חלק שעד שלא יסכימו גדולי ישראל להתיר - הקהילות שנהגו כך כדבר פשוט, כפי שמציין שם הרמ"א בסעיף י' וכל פוסקי אשכנז - מחוייבות בזה.

לגבי היעב"ץ איני מכיר את המקור בשלמותו ובהקשרו וממילא לא יכול להתייחס.

באופן כללי, היעב"ץ היה קול חריג בהרבה סוגיות ובכל המקומות שחלק על המנהג דעתו לא התקבלה על גדולי הדורות שאחריו ועד ימינו.

בפשטות, גם היום אם דתיים יתחילו עם פוליגמיה, יהיה חילול ד' גדול במושגים החברתיים של היום.

להגיד "הכל לא רלוונטי" לא מוציא אותך בצורה טובה... עדיף להגיב עניינית.

ולכן,

כאשר ניק מקבל הערה על כך שהוא יורד לפסים אישיים ולא מגיב עניינית,

ואז אחרי ההערה הניק כותב תגובה נוספת של גידופים,

ואחרי שמנהל מוחק את התגובה וכותב לניק באישי שהתגובה שלו נמחקה כי היא הכילה העלבות אישיות,

הניק בוחר במקום ללמוד ולתקן לתקוף באופן אישי ולהמשיך בהעלבות,

לצערי אין ברירה אלא לחסום את הניק.

אחרי שנה וחצי של ניהול - חסימה שנייה. אז לכל מי שחושב שאני נהנה מזה או שהיד קלה על ההדק, זה רחוק מלהיות נכון.

הערתי, מחקתי, כתבתי למה מחקתי, כתבתי באישי, ושוב נאלצתי למחוק...

זה לא נעים.

שכוייח וכל טוב.

כי אם היית באמת קורא את מה שכתבתי וגם מבין את מה שאתה קורא, לא היית מגיב כך.

רק לצורך ההבהרה, בשום מקום לא טענתי שכל מי שהתיר לאורך הדורות לשאת שתי נשים הוא קראי. 

כל מה שטענתי הוא שמי שטוען ש*בדור שלנו הלכה למעשה מותר לגבר לשאת כמה נשים סתם כי בא לו* בלי היתר ספציפי מבית דין שניתן רק בנסיבות מאוד ספציפיות ועל מנת להצדיק את עמדתו הוא מצטט כל מיני מקורות, תוך התעלמות ממסורת הפסיקה ומהנוהג המקובל היום בכל קהילות ישראל - נופל באותה נפילה של הקראים.

לא אגיב, מוזמן להמשיך לכנות בשמות מי שחושב אחרת ממך גם גדולים ממך ותמשיכו להחמיא אחד לשני זה די משעשע סך הכל.

😉

אי אפשר להשליך הנהגות ואורח חיים של לפני אלפי שנים על החיים שלנו במציאות הנוכחית

לזכור גם שבתקופה ההיא היתה קיימת מציאות של עבדים שפחות בבית, הן עבדים ושפחות יהודיים והן נוכריים. מאוד סביר שעל מנת להתמודד הלכתית עם מצב של חיים משותפים עם עוד אישה/נשים בבית, הפתרון היה להתיר נישואין עם יותר מאישה אחת.

סעיף ד לפי שמצינו שהימין היא חשובה בתורה: לענין עבודה, ולענין בהן יד ובהן רגל של מילואים, ושל מצורע, ולענין מצות חליצה; לכן בלבישה וכן בשאר דברים, לעולם יקדים של ימין לשל שמאל, ובחליצת המנעלים ושאר בגדים, יחליץ של שמאל תחלה (שזהו כבודה של ימין). ואך לענין קשירה, השמאל חשובה יותר, מפני שקושרין עליה את התפילין; ולכן כשצריך לקשור, יקשור של שמאל תחלה, כגון מנעלים שיש בהם קשירה, נועל של ימין ואינו קושרו, ונועל את של שמאל וקושרו, ואחר כך קושר של ימין, וכן בשאר בגדים.

לא חשוב אם היא מתחילה עם יד ימין או שמאל

העיקר שתהיה במטבח

תבשל ותנקה את הבית 

קוק יהינו להקל במצוות תורתנו הקדושה מטעמי נוחות גרידא.

מה קרה, קצת חם אז מזרוחניקים?

בוא אלינו במקלך ותרמילך לבני ברק ביולי אוגוסט וסגי לכו ריח ניחוח לה' של זיעת קדושים בציצית צמר, סירטוק, ספודיק וגערטל.

או בסרקזם....

(אגיב אחרת: זה שהתורה מביאה כל מיני כיווני מחשבה, סוגי אנשים, סיטואציות- היא לא מכלילה שככה יצאים לכל אדם באשר הוא. יש גברים שהיצר שלהם גדול יותר- ולכן ניתנה האפשרות עבורם להרבות נשים. כמו שהתורה נתנה את האפשרות לתת גט . כי יש מצבים שצריך לתת פיתרון למצב קיצון. )

האם כל האנשים הם בעלי אותן נטיות, חלומות, מחשבות? -לא.

יש כאלה שזה יכול להועיל להם שלא לחטוא.

לגיטימי היום?

- לא. יש לנו חוק והוא לא נכתב סתם.

אני לא הולכת להרחיב יותר בנושא.

יש היקפיות רבה לכל כך הרבה סוגי אנשים.. שלפעמים זה הזוי 

גם לאכול בלי הפסקה עד שמתפוצצים זה התנהגות טבעית, והתורה לא אסרה אותה, אבל זה לא אמור שזה "לגיטימי כיום".

הייתי ממליצה למי שמתעניין בזה לדאוג שהוא יכול להחזיק קשר עם אישה אחת, לפני שהוא חושב להוסיף עוד נשים.

שמתאימה לרוב בני האדם.

לא חקרתי את הנושא, אבל אם נסתכל על הבוגדים, אני משערת שלא מדובר בצורך בריבוי נשים, אלא חוסר עם בת הזוג הקיימת. (חוסר נפשי לא רק מיני).

יש אחוז קטן שבשבילם זה לא מתאים.

אם נשים את התורה בצד ונסתכל רגע רק על המוסר החברתי, בעיניי אין בזה בעיה מוסרית במידה וזה מוסכם על שני בני הזוג.

דעה לא פופולארית-

אשה וגבר שונים בתכלית העניין,

אני חושבת שנשים לא יכולות להבין עד הזוך את הצורך בפוליגמיה או קשר עם אופי פוליגמי אצל חלק, לא כולם מהגברים.

והיחס -בהתאמה שונה...

 האם הם יכולים להבין? או שגם הם לא יכולים לעכל את הרעיון של גבר שרוצה לבגוד באשתו? (עלק "קשר עם אפיק פוליגמי")

אם יש לזוג בעיות הם צריכים ללכת לטיפול, ואם זאת בעיה שאי אפשר לפתור אז להתגרש.

הטרנד החדש שכובש את העולם "נישואים פתוחים" הוא הרס כל מושג הנישואים והזוגיות.

גבר שאומר לאשתו שהיא לא מספיקה לו והוא רוצה "להוסיף" מישהי אחרת (בואו נודה על האמת בעיקר כדי לספק את התאוות שלו) לא מגיע לו להישאר נשוי. בעולם שבו נישואים מתבססים על קשר רגשי ומחויבות, אי אפשר פשוט להכניס עוד מישהי למשוואה בלי למוטט את כל היסודות של הקשר הראשון.

הרעיון הזה שייך לתקופה שמלאה באילוצים ושיקולים שלא קשורים לזוגיות בריאה בשום מובן שהוא. ובשום מקור בתורה או בחז"ל לא מתואר מקרה שהסידור הזה התנהל בצורה מוצלחת לרצון כל הצדדים.

הבחור לא שאל האם זוגיות פוליגמית מתנהלת לרצונה של האשה.
הוא שאל דבר אחר.
בעולם מנותק ממוסר של תורה ויהדות, דעתי האישית בלבד היא שכן.
גם במערכות יחסים "כשרות" כששני הצדדים מסורים, והולכים בדרך התורה ואוהבים ועובדי על הזוגיות לא תמיד שני הצדדים מרוצים. אז מה נגיד שזו לא האמת?

ברור שלא.
השאלה היא עקרונית בלי נפקא מינא ומדברת רק לצד הגברי.
זה שונה במהות בנפש הגבר בנושנה מנפש של אשה.
זה מורכה קיצור,
זו דעתי.

אי אפשר להתעלם ממציאות של הנהגות ואורח חיים שהיו מקובלים לפני אלפי שנים וכיום לגמרי לא מקובלים, בשום חברה ועם תרבותי.  

גם היו עבדים ושפחות, גם התורה מתירה לאב למכור את בתו לאמה.

כל מה שהיה מקובל לפני אלפי שנים - אומר שזה בסדר?

כמו שכתבו לך למעלה, הצורך לא היה פוליגמי כמו היום למטרות הנאה.

היו אינטרסים כלכליים, משפחתיים, הולדה, וכו'.

ריבוי נשים למטרות גיוון והנאה.

הביתר להתחתן עם יותר מאשה אחת הוא מגיע ממקום אחר שפירטו פה.

הפוך, מלך ישראל אסור שתהיינה לו הרבה נשים וכו'...

הוא היה מרוצה מכך שהנשים שלו קבעו עסקאות על דודאים מי תהיה איתו הלילה?

כמו שאמרתי קודם, בזוגיות מסורה ואוהבת שיש בה בעיות צריך לטפל ולפתור את הבעיות האלו. כשיש בסיס אוהב ומכבד המערכת הזאת יכולה לעבוד. לא מתואר שום מקרה בתנ"ך של ריבוי נשים שלא מלא בתככים מריבות ואפליות. 

גם מהצד הגברי, גבר מוסרי שתופס את אשתו כיותר מחתיכת בשר טעימה שכדאי לגוון מידי פעם עם חתיכה אחרת לא יהיה מרוצה ברמה הנפשית גם אם יציעו לו הרמון מלא בכל הנערות הבתולות המטופחות של אחשווראש.

ולהגיד שהתורה הכירה בצורך הזה זה כמו לומר שהיא הכירה בצורך בעבדים. 

ב. אני לא הולכת להסתכל על סיפורי האבות הקדושים, שכל מעשיהם היו לשם שמיים ואין לנו רשות לשפוט אותם בעיניים שלנו בכלל ולומדת על איך באלי לחיות. את מתארת את סה בתור איזה טלנובלה מלאת אקשן, החיבור היה שם נשמתי, נשות יעקב הקדושות רחל ולאה, כמהו בכל ליבן ונפשן להיות אלה שזוכות ללדת את שבטי ישראל הקדושים.
ג. את מדברת במבט של אשה אחותי. חתיכת בשר. אומרת לך, לכי תשאלי את בעלך האהוב. 
גבר יכול, לאהוב מאוד את אשתו ולרצות מאוד להיות עם אשה אחרת.
האם זה אידיאלי? האם זו דוגמא למערכת נישואין מוצלחת ומושלמת, האם זו רוח ההלכה?

תשובה על כולם לא.
אל תערבבי רגש.
בשכל- כן. גבר יכול לפי תכונות נפשו להיות עם כמה נשים נקודה.
יכול או לא זה הכל.
האם צריך טוב רצוי בלה בלה בלה? לא.
אצל אשה זה אחרת במהות.

שאני חושב שלאחדשה מתארת את הצד הגברי בצורה הרבה יותר טובה מרוב הגברים פה חח...

אני חושב שזה יושב על ההבדל בין 'שכל' ל'רגש'. אני צודק?

אלא של דעה מסוימת ששניכם חולקים.

שוב, לא טענתי שגבר לא יכול לעשות את זה ברמה היצרית- טכנית. כמו שהוא יכול לאכול כמות של אוכל ולהשמין וכמו שהוא יכול לפעול בהתאם לכל יצר אחר. אבל להגיד ש"גבר יכול לעשות זה" משאיר את זה ברמה אובייקטיבית לכאורה ולא בגינוי חריף שכמעט כל גבר, אישה, ורב בימינו ידרשו.

וגם זה לא מסביר איך קיימות בעולם גם נשים שבוגדות ומתנהלות בהפקרות אם זה כל כך נוגד את המהות שלהן.

זה חוזר לנקודה העיקרית שלי: מה שנמצא בטבע, במהות, בפנימיות או מה שזה לא יהיה, לא משנה אם זה לא עומד בכללי ההלכה ודרך ארץ. אנחנו לא חיות ותפקידנו לרסן את היצרים שלנו בהתאם למה שהקב"ה מצפה מאיתנו. 

יהיה קל מאוד לבדוק בפרויקט השות למשל,

כמה פעמים המילה יעקב מוזכרת במשנה, בגמרא, בכל אחד מספרי הרמב"ם, ברש"י... אני בטוח שהמונח "יעקב אבינו" יהיה מאוד מאוד נדיר ביחס למספר האזכורים של "יעקב".

גם בתפילות שלנו יעקב מוזכר מספר פעמים (למשל בברכת אבות), אני לא זוכר שבאחת מהן הוא מוזכר כ"יעקב אבינו".

כמובן אין כל רע להגיד "יעקב אבינו", אבל גם אין שום חובה כזאת. כמו שלא חובה להוסיף למשה את התואר רבנו, וליוסף את התואר הצדיק... הם מספיק קדושים גם בלי העזרה שלנו.

חוץ מזה, אני לגמרי מסכים עם "חושבת בקופסה" - המשפחה של יעקב בפירוש לא מוזכרת בתורה בתור משפחה אידיאלית. נשים שמקנאות זו בזו, נלחמות זו בזו, ילדים שבהמשך מנסים להרוג את האח הקטן כי אותו אהב אביו כי הוא נולד מהאשה שהוא הכי אהב... 

את רוצה להתעלם מזה ולהגיד שהתורה התבלבלה כשהיא כתבה את כל זה? זכותך כמובן, אבל אל תתקפי את מי שכן לומד ממה שכתוב בתורה...

הוא ענה לך בצורה עניינית, סעיף סעיף, לכל מה שכתבת - נשואים טריים

אני אשה לא מבינה במקורות
אני מבינה במתכונים וטיפים להוציא כתמים מהכביסה

אפילו לקרוא פשט חומש לא יודעת

חוק פו 

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב