אני זוכרת את מה שכתבת לפני תקופה.

לפי מה שאת מתארת- חצית גבול. גבול אדום.

נראה שאת רוצה שבעלך יתגרש ממך כדי "להיענש" על ידו ולנקות מעט את המצפון שלך.

ואני אגיד לך ת'אמת...

גם מעשה כזה לא ירגיע אותך... אלא ידרדר את המצב הנפשי שלך.

קחי את עצמך בידיים וגשי לטיפול/ ייעוץ.

אל תעשי שום דבר נמהר ללא ייעוץ והכוונה.

אני לא חושבת שתקשיבי למה שאני כותבת, אבל שווה לי לנסות.

(אני מכירה לא מעט סיפורים של נשים כמוך, ותדעי שיש דרך להתגבר ולגדול מהסיטואציה- רק כשלוקחים אחריות ומכניסים אשת מקצוע לעניין)

אז זהו שאני לא רוצה לפרק את הבית

אבל נקלעתי למקום שאני לא יודעת איך יוצאים ממנו

אם את בקטגוריה של אנשים רגישים שלוקחים הכל "ללב" יש פורום שלם כדי להתחיל לעשות עם עצמך עבודה רגשית. לבכות לא יועיל לך ולהתגרש בטוח לא כמו שכתבה האישה החכמה שמעליי..

ולגשת לטיפול מחר!

שום עבודה לא שווה את הבית שלך!

לא את הדמעות של הילדים שלך ותלב של בעלך

תעזבי ותפתחי דף חדש. יכול להיות שלא תספרי לבעלך וזה לא סוף העולם. אבל להמשיך לעבוד עם ההוא שאין לו בעיה ללכת עם אשת איש - זה הדבר החמור!!!

בהנחה ואת בחרטה עמוקה כמו שנשמע תעצרי הכל מיד.

תחתכי את הקשר בכל צורה שהיא.

כולל לעזוב את העבודה

בשלב השני והמיידי לפנות לטיפול ועזרה

כנראה גם הקשר הזה הגיע מחוסר שהיה לך ואת צריכה למלא אותו עם בעלך, זה דורש עבודה 

לגמרי לחתוך כמה שיותר מהר את הקשר כולל לעזוב את העבודה

הבית שלך חשוב יותר מכל עבודה!!!

ודברים כאלה אם לא חותכים בקאט אחד נורא קשה להפסיק

עורכת עכשיו כי זה נשמע שבאתי להטיף לך אבל זאת לא הכוונה.

אני באמת חושבת שזה מה שחסר לך פה. את צריכה להחליט מה את רוצה ומה את עושה, לא הניסיונות ולא ההוא מהעבודה וגם לא בעלך.
 

כשתחליטי מה את רוצה את כנראה תדעי מה לעשות כדי לממש את זה.

תסתכלי רחוק איפה את רוצה את החיים שלך, ועל מי את משפיעה בדרך

אבל עברת גבול "לא תקרבו לגלות ערווה", שאם לא תתפסי אותו עכשיו תעברי כבר על איסורי כרת וסקילה.
 

אם את לא רוצה שהחיים שלך יתפרקו, 

את בשלב שאת צריכה כאן ועכשיו בלי רחמים עצמיים ובלי להסתבך, להתפטר סופית ולנתק כל קשר מהגרוש ההוא מטוב ועד רע.

פשוטות.

ולעבוד על הרצון.

אין מנוס מעבודה קשה.

בגדתי באשתי פעמים רבות בשנים הראשונות של הנישואים וגם אני כמוך שנאתי את עצמי על זה.

בכל פעם שהחלטתי להפסיק זה החזיק מעמד כמה ימים או שבועות לכל היותר, בסוף תמיד חזרתי לזה. בהתחלה זה היה עם נשים שונות אבל בסוף זאת הייתה אשה מסוימת שממש הרגשתי שאני מתאהב בה וזה נמשך כמה שנים.

היו לי ממש חיים כפולים בשנים האלה ובכל הזדמנות חיפשנו איך להיפגש בזמן שאשתי חושבת שאני בעבודה או בתפילה או בקניות או כל דבר אחר...

עד שהחלטתי ללכת לטיפול בשביל להבין את עצמי טוב יותר ולהבין למה אני עושה את זה ולמה אני לא מצליח להפסיק. הטיפול מאוד עזר ואם את כנה עם עצמך ובאמת רוצה להפסיק אז לדעתי את חייבת את זה לעצמך ולילדים שלך.

כותבת כמובן באופן כללי ועקרוני, ולא על אף אחד ואף אחת ספציפיים.

רק התייחסות עקרונית לאותו סיפור שהתפוצץ בהופעה של קולדפליי,

שבעיקר מדבר על מציאות של בגידה (בהווה או בעתיד חלילה בעיקר, וגם בעבר אם לא נעשתה תשובה אמיתית מול אדם למקום ומול אדם לחברו, כל מקרה ואיך שנכון ומדויק לו כמובן).

[תקציר למי שלא יודע במה מדובר: לפני כמה ימים, במהלך הופעה של להקת "קולדפליי", נצפו  על המסך הגדול בהופעה זוג – גבר ואישה – שהיו נראים מחובקים. ברגע שראו שהם מוצגים, הם נבהלו, הסתירו את פניהם ועזבו את המסך במהירות.

(בהמשך זוהו הגבר כמנכ"ל חברת Astronomer  והאישה כמנהלת משאבי אנוש באותה החברה – שהסתבר שניהלו רומן אחד עם השניה בעוד שניהם נשואים (ולא אחד לשנייה כמובן)]. 

יצא לי לחשוב שסיפור כזה שהתפוצץ בכזה סדר גודל מזמין אולי התבוננות עומק של כל אחד ואחת מאיתנו.

להבין רגע, באמת,

ממש להפנים זאת לעומק

מה זו באמת בגידה.

שכמו שאותו הזוג שהוקרן על מסך ענק מול עשרות אלפי (ואח"כ מיליוני) צופים,

על אותו המשקל אדם שעשה דבר נורא כזה יכול לצפות לראות עצמו במסך-על אחרי ה120, כאשר יראו לו את כל חייו... והפעם הצופים יהיו הוא, כל משפחתו אחרי ה120 (וגם לפני אם גילו לפני), כל המלאכים וכל הדורות הבאים שלו. 

ואיך שאותו הזוג הרגיש שם – זה פרומיל ממה שאותו אדם עלול להרגיש בעולם האמת. שלא לחינם נקרא *האמת*. שם אין שום שקר, שום הסתרה, רק אמת טהורה.

ואיך אותו הזוג שנראו רק לפני שנייה שמחים וזורחים יחד – בשנייה שהבינו שהמצלמה עליהם פניהם התעוותו והם ממש ברחו מהמסך. ללמדנו שכל ה"אושר" הזה הוא רק רגעי. שקרי. לא אמיתי. מזויף.

אם הם היו כ"כ מאושרים ומאמינים במה שהם עושים – מדוע בשנייה שהבינו שהם מצולמים נבהלו כ"כ וברחו?

ללמדנו שבשנייה שיש טיפה של מציאות וטיפה של אמת – האדם עצמו נבהל ונגעל מעצמו. בורח. לא מוכן להראות עצמו כך. מבין עד כמה זה חמור.

זה לא אושר. זה לחץ, סטרס, גועל, ביזיון, שפל.

והלוואי שנבין שכמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", וכמו בסיפור המפורסם על רבי עמרם שצעק "אש בבית עמרם" - נבין שאנו צריכים להיות יראים מהקב"ה בורא העולם שמלוא כל הארץ כבודו ולא רק ממה אנשים יגידו אם יתפסו אותנו.

וכמו שאנו משקשקים מפחד מהסביבה, כמו אותו זוג שמיד ברח, שככה נשקשק מעצם החטא, מעצם הפגיעה, נשקשק מפחד מפני הקב"ה, מפני הפגיעה באשתי/בעלי, מפני הפגיעה בילדים.

וכמובן נפחד *טרם* החטא, כדי שלעולם לא נגיע אליו וגם לא קרוב אפילו.

וכל זה עוד בלי לדבר על מי שאותו אדם שבגד פגע בו. זה עוד רק על עצמו בלבד. כמה פגיעה הוא פגע בעצמו.

וכאשר מבינים עד כמה סובלים גם הילדים של אותו הזוג שצולם – שרואים מול הפרצוף את הסכין בלב שההורה שלהם מסובב בהם, עד כמה האישה/האיש הנבגדים שלהם נשרפים מבפנים, עד כמה הם הכאיבו במו ידיהם ליקר להם – מבינים שזה חל על כל איש ועל כל אישה שבוגדים.

הלב הנשרף והכאב החד שהם יותירו באישה/באיש שלהם ובילדים שלהם הוא וודאי.

גם אם איכשהו הצליחו להסתיר במהלך ה120 (שלרוב זה לא קורה, ומוקדם או מאוחר זה מתפוצץ לכולם בפרצוף, גם אם הסתירו שנים) – אז אחרי ה120 ודאי ידעו כל אלו וירגישו את כאב הפגיעה במוחשי. אי אפשר לברוח מהאמת. אי אפשר לברוח מעולם האמת, שכל כולו אמת.

וה"צילום" הזה שקרה בהופעה הזו הוא רק כפרומו להבנה שאכן כל מעשיו של האדם בספר נכתבים. מצולמים. בורא עולם רואה אותנו. את כולנו. צופה בנו ומביט עד סוף כל הדורות. כל מעשינו מתועדים. כל חטאינו מתועדים. עתידים חלילה להראות במלוא עוזם ולפגוע פגיעה אנושה בכל הנוגעים בדבר.

בגידה זה לא "אושר". אפילו לא רגעי.

בגידה היא פגיעה אנושה.

באדם עצמו, בנשמתו, במוסריותו,

בילדיו, 

באשתו/בבעלה

ובכל הסביבה.

בגידה היא בריחה, הסתרה, שקר, חיים כפולים, לא אושר לא שלווה לא שלמות לא רוגע לא הרמוניה, לא ישוב הלב.

בגידה היא רעה לכאן ועכשיו ורעה לטווח הרחוק. רעה לעולם הזה ורעה לעולם הבא. 

רעה גם אם היא בעולם השקר וההעלם ורעה גם בעולם האמת.

זו אף פעם ולעולם לא הדרך הנכונה שילך בה האדם. אף פעם.

והלוואי שלפחות מהסיפור הזה שהתפוצץ אפילו בית אחד ינצל, אפילו נפש של ילד אחד טהור שלא תיפגע. וכמובן לא של האדם עצמו ואף אחד אחר.

(ומעניין שהיא לא, קראתי ברשת שהיא כן, אבל מילא... עדיין שרפה את הנשמה של האישה והילדים שלו וזה לא פחות עליה... כמו שהיא עצמה הרגישה כאשר ברחה מהמסך בשנייה שהבינה שמצולמת)

(שוב, לא שזה משנה לעצם העיקרון והפגיעה האנושה בכל הנוגעים בדבר,

אבל מסתבר שהיא אכן נשואה, וגם הספיקה להתפטר מהחברה גם היא מאז...

מה שנקרא הפסידו את העולם הזה וגם את העולם הבא)

ובהסתכלות הכללית על העניין הציבורי כדאי לכולנו ללמוד מכך שכ"כ הרבה הפסד יש בדרך הזו, בעולם הזה ובעולם הבא,

לעצמי ולאחרים,

ושטוב לא באמת יכול לצאת מזה, אפילו ב"הנאה" הרגעית אין שלמות אלא רק פחד חשש הסתרה ועוד שלל מרעין בישין

אז הסיפור הזה הוא חתיכת מראה לעומק של הדברים

של עולם השקר מול עולם האמת

של ידיעה מול הסתרה

ושאכן כל מעשינו בספר נכתבים, ומתועדים

הלוואי שנתחזק כולנו בכך ושיהיה לתועלת ולבנייה ב"ה)

---

ובהקשר שהוא לגמרי ההיפך מאותו הסיפור -

כמה נחת רוח יש בלראות למשל חתן וכלה מתועדים ומצולמים תחת החופה

או כל זוג נשוי אחר לדוגמא שצולם או נראה מחובק או אוהב

כמה מרגישים שם את השייכות

את האמת

כמה הם מחויכים גם תוך כדי ולאחר הגילוי והצילום

כמה אין להם כלל שום הסתרה וחשש שיגלו אותם

גם בסיפור הזה של ההופעה של קולדפליי,

ממש כמה ימים לאחר מכן הראו באותה מצלמה זוג נשוי מחובק בהופעה, ולאחר שהמצלמה נתפסה עליהם הם פשוט המשיכו לחייך ולהיות מאושרים.

כמה שלווה ומקום ובית וטוב ואור ואמת יש במקום הזה של הנאמנות והשייכות הזוגית.

שהם הפסידו גם את העולם הזה וגם את העולם הבא?

את יודעת בדיוק מה הם עשו?

הם הפסידו את המשפחה שלהם (אשתו של מנכ"ל החברה עזבה אותו עם הילדים, ולגבי האישה פורסם שנראתה ללא טבעת הנישואין שלה ושיש משבר מן הסתם...

והילדים של שניהם ראו במעשה הכיעור של ההורה שלהם בפומבי והיחס ושבירת הלב בהתאם לצערנו)

הם הפסידו גם את מקום העבודה שלהם (שניהם התפטרו)

ואת המעמד שלהם בפני העולם כולו בגילוי 

וכל זה בזמן מאוד קצר

וב. בלבל שלא נראה לעין:

אני מאמינה בעולם הבא כמובן ושלכל מעשה של האדם יש השלכות, וודאי שמעשה כזה בעולם הבא ללא תשובה שלמה האדם יתן עליו את הדין...

קולדפליי

וממש רגע לעצור ולראות את המהות שם

כלומר לקחת את זה כל אחד מאיתנו לעצמנו ולהתחזק בכיוון הטוב והישר והאמת 

דרך סיפור כזה פומבי וגדול - לקחת רגע לעצמנו מה אנחנו לומדים מזה ואיך אנחנו מתחזקים מזה,

כמו מבט-על על כל המהות הזו וכל הרע שיש בבגידה וחוסר נאמנות

ועל חיזוק הנאמנות והבלעדיות בברית הנישואין

בהתחלה עוד היו געגועים עזים לחטא אבל למדתי לשלוט בזה

היום גם זה כבר לא קיים

הרווחתי את החיים שלי ואת המשפחה שלי במתנה

חוצפה שכזאת.

שהאישה תבשל ותכבס ותדאג לילדים שלך.

ואתה תרעה זונות.

אתה אומר את זה בקטע פסיכולוגי ובלי טיפת אשמה כלפיי אשתך הנבגדת.

היה מגיע לך מזונות מטורפים, ושהילדים ידעו טוב טוב מה עשית.

כמה כיעור בהודעה אחת. לא נרגעת מזה.

לפחות תרגיש אשמה.לפחות!

שבה אין אשמים, יש רק הבנה עמוקה למניעים הפסיכולוגיים שלי.

בולשיט.

כשאדם מרגיש אשמה לפחות משהו אצלו בריא, חי.

כשאדם מחפש ללטף את עצמו הוא לא מתחיל להבין בכלל את עומק העוון שעשה. כלפי ה' שנתן לו אישה בכלל.

עומק הרשעות כלפיי אשתו שדואגת לו.

עומק כפיות הטובה, החמס, החלל שהותיר בנפש ילדיו.

העיקר שהןא מבין לעומק את מניעיו האנוכיים.

בבית

במקרה שלך באמת היו גירושין

אבל יש נשים עמוקות יותר שרואות לנשמה ומבינות את סיפור הסבל.

בן אדם כותב א', ואתה אומר לו ''זה כאילו אומר ב' ''.

במקום לחשוב מה זה ''כאילו אומר'', עדיף לקרוא מה הוא *באמת אומר*.

עצם זה שהוא מרשה לעצמו לכתוב על הבגידות שלו זה מנרמל אותם, אמנם מסתתר מאחורי האנונימי ובצדק.

אם מישהו יכתוב שקשה לו לקום בבוקר, זה מנרמל?

אם מישהו יכתוב שהוא מכור לפורנו, זה מנרמל?

אם מישהו יכתוב שהוא היה מכור לסמים אבל הצליח לצאת מזה, והוא יכתוב למכור אחר שיש פתרון וכדאי ללכת על הפתרון הזה - זה מנרמל?

אני לא מצליח להבין איך כתיבה שכל כולה ניסיון לעזור לאדם אחר *להפסיק לבגוד*, מנרמלת בגידות.

במקרה של האנונימי זה לא קרה והוא הצליח לשקם את עצמו עם טיפול, זה לא אומר שהפותחת תקבל גם אפשרות שיקום או מי מהבוגדים שקוראים את השרשור הזה.

ולכן כשמישהו כותב שהוא ניסה להפסיק ולא הצליח, שנא את עצמו וכו', ובסוף טיפול פסיכולוגי הצליח לעזור לו - אני שמח מכך שהוא משתף אחרים ביידע הזה.

למה בעשרת ימי תשובה מוסיפים לתפילה דווקא את ''שיר למעלות ממעמקים קראתיך ה'?''

יש בפרק הזה פסוק משונה:

''כי עמך הסליחה, למען תיוורא''

מה זאת אומרת כי עם הסליחה למען תיוורא?

לכאורה זה אמור להיות הפוך:

''כי עמך העונש למען תיוורא''

או ''כי עמך הנקמה למען תיוורא''

כלומר בגלל העונש יש יראה, בגלל הנקמה יש יראה, למה דווקא הסליחה מוזכרת שם? הסליחה גורמת ליראה? אפשר להגיד שלהפך, הידיעה שהוא סלחן יכולה לגרום לחוסר יראה, כי ממילא הוא יסלח.

אלא שבני אדם אנחנו, כולנו חוטאים, כולנו זקוקים לתשובה.

אם מראש היינו יודעים שאין אפשרות לעשות תשובה, אז זה היה ''קרב אבוד'', לא היה לנו סיכוי להצליח להיות יהודים טובים, ולכן היינו מראש מתייאשים ולא מנסים.

אם יש אבא שבכל יום מרביץ לילדיו גם אם הם יתנהגו יפה, אז הם פשוט לא יתנהגו יפה כי חבל על המאמץ. הם ממילא יחטפו מכות.

אם כשאדם עושה דיאטה הוא יידע שגלידה אחת תחזיר אותו 25 ק''ג למעלה, הוא אפילו לא ינסה. כי חבל על המאמץ, אין סיכוי להצליח אם אין דרך לתקן נפילות.

לכן דווקא *בזכות הסליחה* יש יראה. בזכות הידיעה שהאל רחמן וסולח, אנחנו מצליחים להתיירא ולנסות להשתפר.

כלומר הידיעה שאפשר לעשות תשובה לא אמורה להחליש אותנו או את הבוגדים או כל אחד אחר, להפך - היא מחזקת ומזרזת את הרצון לחזור למוטב.

שאני אבין את השליטה העצמית המינימלית הנדרשת פה.

לבגוד זה לא כזה פשוט.

כדי לבגוד צריך להתאמץ לקבוע פגישה, להסתיר אותה, לבדוק שהאישה לא תדע, להגיע לפגישה עצמה.

הוא לא ניסה להפסיק ולא הצליח- הוא פשוט לא רצה.

בהנחה שהוא לא מכור למין, הוא עשה את זה מתוך מודעות ושליטה עצמית. כי נדרשת שליטה עצמית חזקה בבגידה.

בואו נהיה רק כנים עם עצמנו.

הוא בן אדם שכלי ותבוני. 

אבל בהחלט יש אנשים שמנסים להפסיק לעשות דברים רעים והם נכשלים בזה.

צריך הרבה אומץ להגיד "אני לא יכול לבד" וללכת לטיפול.

בוא נראה כמה אתה תהיה סלחן כלפי מי שיגנוב ממך פעם אחר פעם
מתוך מודעות
ומתוך שליטה עצמית והבנת הצער שנגרם לך.

גם מי שנכשל פעם אחת הוא צריך להתבייש בזה עד עומקי נשמתו.

אז רומן?!?

באיזה עולם בן אדם כותב על רומן עם מישהי אחרת ואומרים שהוא באמת ניסה להפסיק, ופשוט היה קשה לו?

יש אנשים שנמשכים לזה

לא מצדיקה את המעשה כמובן. אבל יש מאחורי ה- לא הצלחתי להפסיק הגיון מסוים, אם תרצי, גם אם אנחנו לא מבינים או חווינו אותו או נסכים איתו

עדיין אין דבר כזה לא יכולתי להפסיק.

זה בדיוק המקום שבו מוסרת האשמה והאחריות.

זה גדול ממני, זה חזק ממני, זה הטבע שלי- מה אתה רוצה שאני אעשה?
אתה נתת לי משיכה לריגושים - אז אתה עוד מאשים אותי?!

אני חושבת שהצדקות לחולשות זה משהו שהיום מאוד מאוד הולך.

אין בעיה שבן אדם יכיר בחולשה שלו, יש בעיה רצינית אם הוא מרע לאחרים בעקבות החולשה הזאת.

הוא אמר "אני לא מצליח לבד ולכן אלך לאיש מקצוע שיעזור לי".

זאת האמאמא של הלקיחת אחריות, בדיוק ההפך מאיך שאת מציגה את זה.

נכון שלקח לו הרבהההה מאוד זמן לקחת אחריות, הוא מתאר שזה לקח שנים.

אני לא בא להצדיק את מעשיו, אבל סוף סוף הבנאדם לקח את עצמו בידיים וקיבל עזרה בשביל לצאת מזה, ועכשיו הגיע לחזק ולעזור למישהי אחרת.

אין לפרסם

ועליהן נאמר אשרי נשוי פשע - כסוי חטאה

פרק ל"ב: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה

14 בנוב' 2020

אומר דוד המלך בפרקנו: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" (תהילים ל"ב, א-ב). הגמרא (יומא פו בשם המדרש מצביעה על קושי בפסוק א': "כסוי חטאה" - משמע שיש לאותו אדם חטא אך מסתירים אותו, ואילו שלמה המלך אומר "מכסה פשעיו לא יצליח!" (משלי כ"ח, יג). משיבה הגמרא שאין כאן קושי: "כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחברו". כלומר - בעברות שבין אדם לחברו יש דרישה מהאדם לא לכסות על פשעו אלא ללכת לחברו ולרצות אותו בפני אנשים. לעומת זאת, מי שחטא לבורא, מספיק שיהיה "כסוי חטאה" ולא יספר על כך ברבים אלא ישאיר התשובה בינו לבין בוראו ודי לו בכך. יש דעה נוספת בגמרא האומרת שההבדל בין הפסוקים הוא האם החטא פורסם ברבים או לא, שאם החטא כבר פורסם - אל לו לאדם לכסותו, אלא עליו לגלותו ולעשות עליו תשובה, ואילו אם החטא לא פורסם - זכה אותו אדם שלא נתגלה סרחונו ברבים. ועוד דרשו בהקשר זה: "אשרי נשוי פשע" - אשריו לאדם שהוא גבוה (מתנשא) מפשעו ולא פשעיו גבוהים ממנו. אדם כזה, הפשע "קטן עליו" והוא יכול בנקל לגבור עליו. וכן דרשו (ילקטו שמעוני סימן תשי"ח): "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון": אמר רבי יוסי לרבי יהודה: שאם עשה תשובה שלמה, שלבו עקור עליו - הקב"ה מוחל לו. ואין ברוחו רמיה - שלא תהא תפילתו רמיות ותורתו רמיות". עלינו לקחת הדברים לתשומת לבנו, שלא תהיינה חלילה תפילתנו, תורתנו או תשובתנו של רמיות.

למרות שאמרת ששנאת את עצמך וגם סבלת במובן מסוים.

דבר ראשון שהצגת את זה כאפשרי, ולא רק אפשרי גם עם סוף טוב.
 

ולמי שעומד להיכשל זה יכול להיות בעיה.

כמו אדם רעב שעומד בפני מאפייה עם ריר, ועומד לידו אדם חטוב ורזה ואומר, טעמי מהכל, נהנתי, ואז הרגשתי רע מכל זה ועשיתי כושר ונהייתי ככה חטוב.

אותו אדם עם ריר כנראה שיסיק מאותו סיפור- שאני יכול לאכול עכשיו ואחרי זה אעבוד על עצמי אטפל בהשלכות (שלא כאלה חמורות ופתירות לגמרי)

אבל עכשיו אני מורעב.

ונכון שסיפרת שעבדת קשה, אבל אפשר גם להסיק מזה שאפשר ליהנות, לא להיתפס ולצאת מזה בקלות.

ובכלל כתבת דברים קשים בקלילות.

את צודקת

זו אבחנה חשובה

מה את רוצה שיקרה?!

מסכימה איתך שזה מזעזע וממש לא אמור לקרות.

אבל להסתכל אחורה, למרות שהוא כבר עשה תשובה ולומר לו כמה זה מגעיל ונוראי- מה המטרה בעצם? הוא לא נרמל כלום. הוא עשה משהו מאוד מזעזע וחזר בתשובה.

עכשיו המבט צריך להיות קדימה ולא אחורה כי זה לא יועיל לאף אחד בכלום...

שיתבייש.

שלא יספר כמה קל היה לו לחזור לתלם וכמה בזול הוא יצא שלא נזרק גרוש לרחוב ונדרש לשלם מזונות ולטבוע בייסורי מצפון עד סוף חייו, בלי יכולת להיפגש עם ילדיו וגם אם יש מפגשים בלי יכולת להסתכל בעיניהם.

שלא יספר שהטיפול הצליח.

שלא ישלה בסיפוריו את הבוגדים הפוטנציאלים הבאים שאפשר לצאת מבגידה בכיף וחפיף.

שלא יכתוב הודעה על קלותה של תשובה סטייל ההינדיק.

שלא ינטרל את יראת העונש.

שלא ינרמל בגידות.

זה בערך

צריך למנוע מחוטאים את הידיעה שאפשר לחזור בתשובה,

צריך למנוע מבוגדים את הידיעה שאפשר לתקן,

צריך למנוע מאנשים את הידיעה שטיפול יכול להועיל...

לדעתי אתה זה שמנטרל את יראת העונש, כי כמו שכבר כתבתי (בעצם דוד המלך כתב) - אם אין תשובה אין יראה (''כי עמך הסליחה למען תיוורא''). אם אתה מונע מאדם שחוטא את האפשרות לשוב, יראת החטא תיעלם.

דרך אגב, למה כ"כ מפריע לך שאשתו סלחה לו?

למה זה מזעזע בעיניך?

הרבה מאוד זוגות שרדו בגידות, זה לא משהו שהוא אמור להתבייש בו.

בפרט בוגדים פוטנציאלים.

בוודאי.

צריך למנוע בכל תוקף לדמיין שאין דין ואין דיין ויש מסלול vip לחיים אחרי הבגידה שהיא מעשה לא מוסרי בעליל, שאמור לזרוק אותך גרוש לרחוב עם מזונות ובלי יכולת להפגש עם ילדיך ואם תיפגש איתם לא תוכל להסתכל בעיניהם.

בהחלט.

חד משמעית.

הוא פנה לאשה בוגדת ושכנע אותה שהיא יכולה לצאת מזה

וגם אם כן זה רע, כי לא בטוח שהסוף הורוד שלו יהיה כמו הסוף שלה וגם לא סביר בכלל, יותר סביר תרחיש נורמלי כמו מה שתיארתי.

הוא הציע לה דרך לתיקון וכתב שאצלו זה עבד.

(כמעט) כל קבוצות הדיאטה של חלי ממן מועברות על ידי שמנות לשעבר.

(כמעט) כל המדריכים במרכזי גמילה הם מכורים לשעבר.

כשאדם שבאמת מבין את המקום שבו אתה נמצא, אומר לך שהוא כבר יצא מזה - זה נותן כוח.

אתה אומר שלא בטוח יהיה לה סוף ורוד, ואתה צודק.

אבל אתה יודע מתי *בוודאות* לא יהיה לה סוף ורוד?

אם היא תראה איך אנשים כמוך יתייחסו אל מי שחטא ושב.

מי שמייאש

ורק מטיף

אלה בדרך כלל אנשים שלא עמדו בניסיון כזה

אם תעלים ממנה את האפשרות של תיקון, 

כבר לא יהיה את מה ואת מי להציל

מה הסיכוי שגם אצלה זה יקרה? מה הסיכוי שהדרך הסוגה בשושנים שלו היא זו שתיקרא בדרכה, עדיף לומר לה את האמת, את נכנסת לגהנום עלי אדמות בדלת הראשית ואולי גם לגהנום בעולם הבא, בהצלחה לך.

מה שהוא אמר לה זה איום ונורא.

רק שהוא אמר לי את זה עוד לפני שבכלל חטאתי...

כבר כתבתי מספר פעמים, שבפעם הראשונה שדיברנו על ענייני נטייה מינית וכו', הוא אמר לי משהו כמו "זה יכול לגרום לך לעשות מעשים שהולכים בגללם לגיהינום".

וואו כמה תקווה זה נתן לי

בהבדל בין הגישות,

להגיד לחוטאת "את נכנסת לגהנום עלי אדמות בדלת הראשית ואולי גם לגהנום בעולם הבא" לבין להגיד לה "אני הייתי בטיפול והצלחתי לצאת מזה", אני חד משמעית מעדיף את הגישה השנייה, ולשמחתי אני רואה שזו גם הגישה של רוב המגיבים.

לא כי זה יותר חמודי ופוצי מוצי, אלא כי פרקטית זאת הדרך שתעזור לה לעשות תשובה, להציל את עצמה ואולי את משפחתה.

זה ידוע שקל לשפוט מהצד

מצויין.

תשובה שיעשה בבית בין אשתו ובין ילדיו ובין קונו ולא יספר לכולם כמה קל היה לצאת מהטינופת ההיא שהוא הכניס את עצמו מידיעה אליה.

מחבק.

שמגייסים את מידת הרחמים לטובת עצמם, ולעוד ליטוף עצמי סטייל אני פה המסכן.
אלו שלא באמת מאמינים שיש דין אמת בעולם הזה, הכל לפי הנוחות הפרטית.

התשובה אולי עוזרת להמתקת הדין, אבל יש דין.
רחמים בדין ניתנים רק לאלו שעשו תשובה גמורה לפני ה' ולפני האדם שחטאו כלפיו.
מי יכול לפסוק האם התשובה אמתית? כנראה שרק זה שהוא חודר כליות.

אבל לא לנפנף בתשובה כאילו היא איזה מסלול קל ונוח שמאפשר יציאה מחובות.

להצליח בתהליך כזה, דורש הרבה מאוד עבודה נפשית.

אני ממש לא בוחן כליות ולב, אבל אם מחפשים דוגמא למה צריך לעשות בעל תשובה - נראה לי שזו הדוגמא המובהקת.

אחד הדברים הכי קשים זה ללכת לטיפול. עוד יותר קשה זה להצליח בטיפול.

אדם שהשקיע והלך לטיפול פסיכולוגי כדי להתגבר על חטאיו, הוא אדם שעבד מאוד קשה כדי להשתחרר מהמקום החוטא וראוי להערכה על כך.

כך גם לגבי הגברת הפותחת, היא עשתה מעשים מאוד חמורים. היא פתחה את השרשור ב"בא לי למות".

רק שאנחנו מאמינים שאפשר לעשות תשובה וכדאי לעודד אותה לחיות ולעשןת תשובה. זו תשובה מאוד קשה אבל אפשרית. בנתיים, כמה שהתשובה שלה קשה - עוד אפשר להציל את הבית. אם תמשיך לייאש אותה, כבר לא יהיה את מה ואולי גם את מי להציל.

אני באמת לא מבין אתכם. מה אתם מנסים להשיג? מבחינתך את מנסה לשכנע את הפותחת שהיא אבודה ואת ממליצה לה לבצע את הכותרת של השרשור?!

מי שלא מאמין בתשובה לא מאמין ביהדות.

בלי טיפת אשמה?!

מה לדעתך גרם לי לשנוא את עצמי, להודיע שאני מפסיק, ללכת לטיפול כששוב ושוב נכשלתי?

מה את יודעת על מה מגיע לי? מה את יודעת על התהליך שעברנו ביחד? מה את יודעת על הילדים שלי או על אשתי?

איזה מזל שלא הקשבתי לאנשים רעים כמוך אלא הקשבתי למי שהאמין בי וביכולת שלי לצאת מזה, כולל אשתי.

אני בא לאשה שבוגדת בבעלה לא כדי להגיד לה איזה כיף לך ואיזה יופי לך אלא כדי להגיד לה שאפשר לצאת מזה ולהגיד לה איך לצאת מזה! מתוך הניסיון שלי!

מה לדעתך יותר יעזור לה? הודעות תומכות של ''חיבוק'' או הודעות רעות או הודעות כמו שלי? של מי שהיה שם ויצא מזה והיום יש לו משפחה מאושרת. 

התגובות שלה הן תגובות של פחד

אני לא יודע מה הזוגיות שלה 

אבל בטוח שאין שם אמון ברמה שאחד מהצדדים יכול ליפול או לחטוא

אני אוהבת אותך כל עוד זה נוח לי

הסיפור שלך הוא השראה

אתה בעל תשובה

ועליך נאמרו כל מה שאמרו חכמים

כל טועני הנרמול פה הם צרי אופק שאם היה בידם היו כבר מעמידים אותך ואותי ושכמוך על הגרדום מזמן

מזל שאלוהים לא הם.

ממש לא דומה למה שעכשיו.

בהודעה הראשונה לא הופיעה אשמה.

הפוך, אתה תיארת את זה כמשהו שבא לאחר יד כזה.

התרגלות.

נעשה לו כהיתר מה שנקרא. צרם לי מאוד שלא באת חשבון עם אשתך. שהיית בסידור הנוח הזה של אשתי מטפלת בהכל בעוד אני הולך עם אחרות.

דבר כזה הוא אנוכיות לשמה.

הוא באמת באמת רשעות כלפיי הזולת.

כשהזולת פה הוא אשתך והילדים.

ולא הרגשתי בכלל שיש פה איזו הכרה בעומק הפגיעה הבלתי נסבלת שעוללת לה.

בהודעתך היה הרבה אני.

כביכול אתה הוא הסובל, כי אתה חי בפיצול.

וזה משהו שהוא נוגד את המוסר.

אתה יודע מה עוזר לצאת מבגידה?

לא להבין את המניע שגורם לי להתחיל עם אחרות,

כי הבנת המניע היא חלשה ומתבטלת מעוצמת היצר.

מה שעוזר לצאת מזה זו ההבנה של הדי הפגיעה, מעגלי הפגיעה,

שאך ורק אתה הבאת על עצמך.

לקחת אחריות גמורה ושלמה על כל מעגלי ומעגלי-מעגלי הפגיעה המטורפת הזאת.

זה להכיר בחטא.

להכיר בזה שהרסת בשורש.

כשאתה מכיר בזה שהרסת בשורש ומתחלחל מההפסד המזעזע

אז הנפש מתעוררת לתשובה ולתיקון

כל עוד זה רובד פסיכולוגי

של להבין מאין באתי ולמה אני כזה, ומה בילדות שלי הוביל אותי לרדיפת השמלות העכשווית שלי

זה לא יחזיק ברגע של חולשה+ פיתוי חזק.

בין מכור למין למי שבוגד סתם.בשניהם התוצאה היא הרסנית, אבל במקרה הראשון אולי האישה יכולה להבין ואפילו לתמוך בתהליך.

זה לא משנה שאשתך כנראה מיוחדת מאוד שהייתה מוכנה להישאר איתך למרות הכל.

משנה להבין לעומק מה זה אומר בגידה.

משנה זה שבגידה זה משהו בלתי הפיך.

לשחק באש זרה

ולמה ברובד הפסיכולוגי זה לא יחזיק?

לא מסכימה שדבר כזה הוא עניין של פיתוי חזק.

קשה לקרוא אותך, ב'ה מראה שאין לך ניסיון בזה,

אבל גם באמת שאני מבינה את המקום שלך. זה באמת דבר מאוד מפחיד שקיים במציאות.

ואולי באמת זה מעלה בספק את הרלוונטיות של שאלות כאלה ברשת.

תוכן שלא כולם רוצים להיחשף אליו...

ברמה הכי הכי רגישה של הדברים.

זה לא סתם ראיתי מישהי והיה לי קשה,

זה הרובד הגלוי אולי.

ברובד הסמוי זה לכרות את הנשמה שלך מנשמת אשתך.

זה מה שאומר להיות אדם אחד. נשמה אחת.

איש ואישה זה שלמות רוחנית, אע"פ שיש מחלוקות וקשיים.

זה לפגום בשלמות הזאת בצורה העמוקה ביותר שיש.

כשאיש ואישה כורתים ברית זו שלמות שממנה יורדת השפע לצאצאים,לדורות הבאים.

זה נשמות שנוצרות מהזיווג הזה.

כשאדם בוגד

זה לא רק שהוא מצער את אשתו צער נורא ואיום

הוא כרת את עצמו, את נשמתו, מהשלמות שהייתה להם.

כרת את עצמו מהשכינה.

כרת את שורש השפע.

לו וגם לילדיו. זה פגם עמוק ורציני מאוד.

בשמירת שבת למשל, זה פגם בשלמות האישית של הבנת קדושת השבת.

אבל זו השלמות של האדם בעצמו לבד.

לבין עבירה אחרת.

אני בקושי מבין את השאלה.

האשה מטפלת בבית. והוא הולך עם אחרות?

ומה עם זה שהוא מפרנס?

זו לא הנקודה זה שהיא מטפלת בבית

כי התשובה לזה זה שהוא מפרנס.

עול הפרנסה עליו.

לזה אתם לא מתייחסים

לק"י

בסך הכל רוצים להגיד שאשתו עושה בשבילו דברים.

(האמת שגם אם היא לא עושה בשבילו, זו לא סיבה לבגוד. לזה התכוונת?)

ואם יש ביניהם חלוקת עבודה בבית, אז מותר להם לבגוד?!

זה בכלל לא חלק מהדיון

ואת קובעת שזה לא באמת מה שיעזור לו, ושהוא ייפול שוב ברגע של פיתוי.

בנוסף,

אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר כמובן,

אבל...

אם יש נניח בחורה אנורקסית, מה שעוזר לה לצאת מזה זה להבין שהיא פוגעת בעצמה?

בטיפול במחלקה הסגורה אומרים לה שוב ושוב ''את הורסת את עצמך'' או שכן מדברים איתה על מה שהוביל אותה לזה ועל איך למצוא דרכים אחרות לתעל את מה שהוביל אותה לזה?

אם יש מישהו עם השמנה חולנית, בטיפול פסיכולוגי אומרים לו כמה הוא מכוער וכמה הוא עומד למות צעיר, או שגם כאן - מבררים למה הוא הגיע למצב הזה כדי לפתור את שורש הבעיה?

אני לא יודע למה את קובעת בכזו נחרצות שהבנת המניע וטיפול במניע זה פתרון גרוע שלא יעמוד במבחן הזמן.

את עוצמת הפגיעה הוא כנראה הבין, אחרת בכלל לא היה מנסה להפסיק.

בגידה זה לא משהו כפוי או חולי להתמודד אתו.

בגידה קשורה ברצון.

על בגידה בהחלט אפשר לשלוט.

בגידה היא הרס של אחרים למען הנאה עצמית אנוכית.

בגידה קשורה *למוסר* בעוד השמנה או אנורקסיה *לא קשורות למוסר*
 

ודי, פשוט די להפוך את הבוגד למסכן.

אנורקסית היא מסכנה,
הבוגד הוא פושע שהופך אחרים למסכנים.

אבל כשהוא הלך וטיפל בעצמו כדי להפסיק עם זה, אני שולח לו ח.ח. ולא יורד עליו.

אם מה שהוא אומר נכון, שהוא שנא את עצמו וניסה להפסיק אבל לא הצליח, אני יוצא מנקודת הנחה שכך היה.

אם נניח שהוא משקר, אז בכלל אין טעם להתייחס למה שכתב בשום צורה.

אחרת היא לא היתה מגיבה ככה

היית נותן לו ח"ח?

אתה מבין שזה הרבה יותר חמור?

הפגיעה שפגע באשתו - רק היא יכולה לסלוח לו או לא לסלוח לו.

בלי שום קשר לשאלה אם היא סלחה או לא, מגיע בנאדם וכותב לאשה שבגדה, שהוא היה שם ויצא מזה. הוא לא ביקש מאיתנו פרחים, לא ביקש שנספר לו כמה הוא בנאדם מדהים, לא ביקש שנגיד לו שהוא קדוש. הוא רצה לעזור לאשה במצב שהוא מכיר, ויכול להיות שזה נתן לה תקווה ומוטיבציה.

על זה - מגיע לו ח.ח. גם אם אשתו לא סלחה לו. זה בכלל לא קשור לשאלת הסליחה.

אדם שיושב בכלא ולא משנה על איזה פשע, אם הוא חזר לחיות חיים טובים ורגילים אז אנחנו צריכים לעודד אותו על החזרה למוטב ולא לרדת עליו בלי סוף ולהזכיר לו חטאיו הראשונים, גם אם  יש אנשים שנפגעו ממנו ולא סלחו לו, וגם אם אני עצמי נפגעתי ממנו ולא אסלח לו לעולם - זה לא אומר שהחזרה שלו למוטב לא משמעותית.

האישה פה גם ככה קשורה אל מושא התשוקה שלה וכבר הם נגעו זה בזו.

בא האיש ואומר, אני לא רק נגעתי, גם קיימתי יחסים. ולא עם אחת- עם כמה. ולא פעם אחת- שנים. ולא רק זה- גם ממש בתחילת הנישואין.

מה המחיר ששילמתי- הלכתי לפסיכולוג כי היה לי קשה עם עצמי.

מה האישה הזאת מבינה מזה-

אני לא לבד. אני בחברה טובה. כולם בוגדים- אז למה שלא אני?

הוא נכשל מאות פעמים ורק שילם לפסיכולוג.

אז אני אלך אתו רק פעם אחת- מה קרה?
הרי בסוף אני אעשה תושבה ואקבל אפילו ח"ח מפשוט אני.

מקסימום אשלם כמה מפגשים לפסיכולוג. מה זה לעומת חיבוק ונשיקה מאהובי? 

משתלם? ברור משתלם!

ולכן, כל עוד אנחנו לא מוקיעים מכל וכל את המעשה הנורא הזה,

וחוזרים על האמירה הפשוטה- מי שעושה את זה מתנהג ברשעות איומה.

ומי שעושה את זה- מגיע לו (!!!!!) לשלם מחיר גבוה מאוד בחייו האישיים
אז אנחנו בעצם לא מזהירים אותה מהחטא,

אלא מקרבים אותה אליו.

לא יודע איפה קראתם אחרת.

לא באה לקבל פידבק להמשיך להתנהג ככה,
אלא לבקש חבל הצלה שייתן לה כח ללכת מהמקום הזה.
בא האיש, והגיב באנונימיות ונתן עצה איך לקום ללכת ולהתמודד.
איך השרשור הפך לדיון מה העונש הראוי בעיננו לבוגד, האם זה שאשתו סלחה לו זה נפוץ או לא,
וכמה הוא נוראי בעיננו?
בגידות זה דבר שמעורר התנגדות רבה ובצדק אצל כולם ומפעיל אותנו ממקומות מאוד מסויימים,
אבל צריך לשים לב על מה השרשור נפתח,
ומי שרוצה לעזור להתייחס עניינית.
בא לך להשתלח בו? בא לך לשאת את משנתך ולכתוב מהו צדק בעינייך?
בכבוד, תפתחי שרשור, פוסט דעה עם מקורות, הפניות, כתיבת רגשות ומה שבאלך.
זה לא קשור לשרשור הנוכחי.
ובנימה אישית, ההשתלחות באדם שעשה תשובה (ורק הקב"ה ישפוט אותו אם התשובה אמיתית או לא) היא הפך היהדות. זה נפילה שלו וחטא שלו ואף אחד מאיתנו או בעולם הכללי שלא עמד במקומו לא יכול לשפוט אותו, נקודה. את רוצה להאיר ולהעיר על בגידות באופן כללי? להזהיר? בדיוק מה שהתייחסתי אליו למעלה...
אין מקום להשתלחות אישית, במיוחד שלדעתי אין פה גם על  מה.

היצר הרע לפני שחוטא -

אומר לבן אדם

כמה החטא לא נורא 

ואחרי החטא -

הוא אומר לבן אדם 

כמה החטא נורא , ושאין לו סיכוי

ומעניש אותו

והיצר הטוב הפוך

לפני הוא אומר

כמה החטא נורא

ואחרי הוא אומר

אפשר בכל אופן להסתדר ולהתיישר

ואולי תהיה לך מחילה

אותם טענות

רק כל אחד אומר אותם

בעיתוי שונה.

בפרט במקרה הזה שמדובר בסכנת נפשות

גם מוסרית, וגם דתית,

וגם בסכנה גדולה של פירוק משפחה.

כדאי לך להינצל מהחטא

והלוואי שתצליחי לעשות צעד

בלתי הפיך שיציל אותך

ואם תיפלי ליחסי אישות גם תהיי חלילה אסורה על בעלך. וכל זה, מעבר ליסורי המצפון והגועל שטמונים בבוגדנות.

גם המקרים שעלו למעלה של חיים כפולים הם לימוד כמה כדאי לך להיזהר ולא ליפול יותר. תאספי כוחות יקרה - אל תכנעי וברחי כל עוד נפשך בך מהקירבה לאותו אדם.

בהתחלה חשבתי שזו עזות פנים

ולכן הגמרא אומרת "אשרי.. כסוי חטאה "

ראיתי עכשיו בריפרוף מאמר בהרחבות לפניני הלכה

שממש נושא ונותן בעניין הזה באריכות

והתחלתי להחכים מעט (:
 

למתעניינים

ז – וידוי ברבים – הרחבות לפניני הלכה

יש סליחה על זה. אם הבנתי נכון

ושאף אחד לא יחשוב שזה מותר!

אני רק שואלת בהתאם למה שכתוב שם

לא יודעת מה לומר לך אבל חבל לי עלייך.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב