איך למצוא את זה...

וואי לא זוכרת שכתבתי על זה,

אבל מסכימה בגדול עם מה שטל אורות כתבה.

זה תורה שלמה

בטח יענו לך כאן נשים יותר בקיאות ממני

בהרגשה הלא בקיאה מידי שלי

גישת שפר נותנת יותר דגש על הסמכות ההורית שלך, כלומר- לא הילד קובע אם את אמא טובה או לא. ה' מינה אותך להיות הורה של הילדים האלה ומכאן הסמכות שלך. זה נותן לך הרבה בטחון וגם מרגיע את הילד שזקוק להורה בטוח.....

נותנץ גם דגש על הדרך שלך להנחות את הילד בדרך הטובה מתוך מקום של אמון בו. שהוא יכול להתגבר, להשתנות, לצאת מהמקום הקטן , לגדול. מקום שנותן הרבה אחריות לילד על המעשים שלו והתוצאות של המעשים. 

הגישה ההקשרותית

נותנת יותר דגש על הקשר בין ההורים לילדים

שהוא מהווה את מרכיב חשוב מאוד בהפתחות של הילד מכל הבחינות..

נותנת המון אחריות להורה להיות המצע המיטיבי להתפתחות התקינה של הילד.

יותר נותנת דגש על ההבנה של השלבים ההתפתחותים של הילד ומה הוא זקוק בכל שלב.

לדג' בגישת שפר

אם יש סיטואציה "משוגעת" שהילד איבד את זה...

את כהורה צריכה להוביל את הסיטואציה בבטחון

לא לתת לו למשוך לך במצפון ולסובב אותך מידי בתוך זה...

פחות התעמקות ללמה הוא הגיע לכאן

אלא יותר שיהיה לך ברור מה את רוצה שהוא יעשה ושיהיה לך ברור שהוא יכול לבחור בטוב.

לתת דגש שאת ההורה ואת הסמכות. לא מתוך מאבקי כח אלא מתוך התווית דרך ואמונה שהוא יצטרף אליך (יצא מהקוצים ויצטרף לדרך המלך)

בגישה הקשרותית 

זה יותר הקשבה והבנה למה הילד מתנהג ככה? באיזה שלב התפתחותי הוא? מה הצורך שלו בקשר ביננו?

הוא לא סתם מתנהג ככה,

כלומר לדג' הוא מרגיש שיש לו צורך במשמעות, או שיש לו חוסר בבטחון וכו' וכו'.

איך אני כהורה יכולה להביא לו את זה? (גם אם לא כרגע אבל זה קריאה שמסמנת על משהו)

הרבה הקשבה והבנה וקשר עם הילד.

זה ממש מההרגשה שלי.. כמה קורסים שיעורים וספרים שקראתי פה ושם, והתייעצות עם נשים, לא משהו מסודר.... אם יש נשים יותר מקצועיות תתקנו אותי

תנסי לשמוע קצת שיעורים או פודקאסטים ולראות למה את מתחברת

רק מחדדת לגבי תקשורת מקרבת,

זה לא רק תקשורת טובה, זה יכולת ניהול קונפליקט תוך מענה לצרכים של שני הצדדים.

כלומר זה לא רק תקשורת נעימה, זו תקשורת אפקטיבית, שמובילה להסכמה.

תקשורת מקרבת היא לא גישה להורות, במקור תקשורת מקרבת היא כלי להפקת יעילות בין קונפליקט של שני אנשים.

זה יכול להיות שני שכנים, זוג, מורה ותלמיד, ספק לקוח, או הורה וילד.

אז ממילא אפשר להבין שבתקשורת מקרבת לומדים לא רק מה עובר על הילד,

לומדים גם לזקק מה עובר על הצד השני במקרה הזה ההורה, מה הצורך שלי,

ומתוך מבט עלי ועל הילד (ועל עוד גורמים שמושפעים מהקונפליקט)

ומתוך זיקוק הצורך של כל אחד מהם, אז הפתרון הוא כבר כמעט "המובן מאליו"

למשל לפני חציית כביש אמא רוצה שהיא והילד יתנו ידיים, הילד צריך חופשיות.

לכאורה יש פה תהליכים מנוגדים:

אמא רוצה שהילד יתן יד.

הילד לא רוצה לתת יד.

אמא מבקשת מהילד שיתן יד, הילד מסרב.

אם נשארים ברמה הזאת, יש פה מאבק כח. מי הצודק, מי המוביל, מי המחליט על הילד, ההורה או הילד.

אבל אם מסתכלים יותר לעומק ושואלים שאלות קשות יותר:

למה האמא רוצה שהילד יתן יד? בשביל הבטיחות שלו.

למה הילד לא רוצה לתת יד? בשביל תחושת העצמאות שלו.

האם צורך של בטיחות הילד וצורך של עצמאות הילד הם צרכים סותרים? לא בהכרח.

האם יש פתרון שיכול לענות גם על הצורך בבטיחות וגם הצורך בעצמאות?

הגיוני שכן, למשל לתת יד לעגלה או שניהם מחזיקים בחפץ משותף, או שעושים רכבת והילד מוביל קטר והאמא שמה לו ידיים על הכתפיים וכו וכו'

והנה פתרון לקונפליקט שמוביל לשיתוף פעולה ולא גורר למאבק כח.

כמובן שלפעמים זה יותר מורכב מזה, אבל אם צריך להרחיב מעט על ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לתקשורת מקרבת, לדעתי זה זה.

כלומר לפעמים לא מספיק להבין שהילד מתנגד לתת יד כי הוא רוצה להרגיש עצמאי, לפעמים צריך לזקק אצלנו מאיפה נובע הרצון שלנו שהוא יעשה משהו, כדי למנוע מצב שאנחנו לגמרי איתו בקושי שלו ומוותרים על עצמנו והצורך שלנו (שלא תמיד הצורך שלנו יהיה הבטיחות שלו, לפעמים הצורך שלנו יהיה באמת רק בשביל עצמנו כמו צורך בשקט, שינה טובה בלי הפרעות וכד')

האמת שאני קודם למדתי תקשורת מקרבת, ורק אח"כ שפר, ולא מבינה איך אפשר ללמוד שפר בלי להבין לפני כן באמת את הילד. והילדים נולדים בלי חוברת הפעלה. אבל יש מספיק חוקרים שכתבו חוברת כזו.

מי רוצה לחזור לתקופת האינדיאנים שההורים היו בהישרדות ולא היה להם הפנאי והקשב להבין את הילדים וגם לא כל הילדים שרדו וכנראה שלא רק בגלל תנאים פיזיים.

נכון שילד הוא יצור הישרדותי וחזק מספיק כדי להתמודד עם כל דבר שהוא יצטרך, אבל יש לזה מחירים רגשיים.

ואם לא מודעים לזה אפשר לדעתי לפספס בגדול.

כשיש את המודעות, ולא מוותרים על הצרכים הרגשיים, אז אפשר לחוש מתי עשינו מספיק בשביל הילד ועכשיו הוא צריך למצוא את התשובות בעצמו, ולהרוויח פתרון שמתאים לו באופן אופטימלי כי הוא בא ממנו.

כי לי למשל לא ברור מה ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לבין תקשורת מקרבת. כתבת: "כמובן שלפעמים זה יותר מורכב מזה, אבל אם צריך להרחיב מעט על ההבדל בין הגישה ההיקשרותית לתקשורת מקרבת, לדעתי זה זה." אבל לא הבנתי, כי דיברת קודם רק על תקשורת מקרבת.

סליחה על החפירה, פשוט קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים כדי להבין ועדיין לא הבנתי 😂

תקשורת מקרבת זו שפה של תקשורת, כשיש תקשורת טובה גם הקשר עם הילדים הוא טוב.

בגישה ההיקשרותית אני לא יודעת לתאר ממש במדויק כי לא למדתי את זה בצורה מסודרת אלא יותר קוראת ושומעת פודקאסטים ומאמרים ובסה"כ כגישה נשמע לי מאוד דומה לתכנים שלמדתי בתקשורת מקרבת.

יש מעט הבדלים שאני בכל זאת שמתי לב אליהם. ועל זה פירטתי את הציטוט שכתבת.

אם כי מי שלמדה גישה היקשרותית אומרת שכן יש דגש גם על הצרכים של ההורה, אני פחות חוויתי את זה.

בגלל שאני לא במצב של לכתוב ניתוח עומק נעזרתי בצאט:

הניתוח שלו:

### הדמיון בין שתי שיטות ההורות:

* שתיהן מעודדות הורות רגישה, נוכחת ומכילה.

* בשתיהן ההורה נתפס כמי שמוביל את הקשר, תוך שמירה על כבוד הדדי.

* הן שואפות לחזק את הקשר הרגשי בין ההורה לילד ולא להשתמש בענישה, השפלה או כוח.

* שתיהן רואות בקשיים ובהתנהגויות מאתגרות ביטוי של צורך – לא בעיה שיש "לתקן", אלא הזדמנות לחיבור.

* המטרה בשתיהן היא לטפח ילד בטוח בעצמו, אמפתי, עצמאי וקשוב לאחר.

---

### שיטת הורות על בסיס הגישה ההיקשרותית:

* מבוססת על עקרונות תיאוריית ההיקשרות (Attachment Theory), בעיקר של ג'ון בולבי.

* מדגישה את החשיבות של קשר רגשי בטוח עם דמות מטפלת ראשונית (לרוב ההורה).

* רואה בילד יצור התלוי באחרים לצורך ויסות רגשי, ולכן זקוק לנוכחות יציבה, זמינה ורגישה.

* ההורה שואף להיות "בסיס בטוח" – כלומר, מקום שאליו הילד יכול לחזור בכל מצב, מבלי לחשוש מדחייה או שיפוט.

* התנהגות לא רצויה נחשבת כסימן למצוקה או לניתוק רגשי, ולכן הטיפול בה יתחיל בשיקום הקשר ולא בתגובה חינוכית מיידית.

* הדגש הוא על קשר, חום, עקביות, והתאמה לצורכי הילד לאורך שלבי ההתפתחות.

---

### שיטת הורות על בסיס תקשורת מקרבת (NVC):

* מבוססת על השיטה של ד"ר מרשל רוזנברג.

* מתמקדת בהבעה כנה של רגשות וצרכים, ובשיח שמבוסס על כבוד, הקשבה ואמפתיה הדדית.

* ההורה לומד להקשיב לעומק למה שהילד *מרגיש וצריך* מאחורי ההתנהגות – בלי שיפוטים, אשמה או פרשנויות.

* במקביל, ההורה משתף את הילד גם ברגשות ובצרכים שלו עצמו – מתוך כוונה להגיע להסכמה הדדית ולא מתוך כפייה.

* השיח כולל תרגול של ארבעה מרכיבים: תצפית נקייה, רגש, צורך ובקשה.

* ההתנהגות הלא רצויה לא מדוכאת, אלא מנותחת כדרך להביע צורך שלא נענה, ואז מוצעים פתרונות שמתחשבים בצרכים של שני הצדדים.

* הדגש הוא על תקשורת, שפה ואחריות אישית.

---

### הבדל מרכזי בין השיטות:

* בהורות היקשרותית – ההורה לרוב לא "מדבר" על רגשות עם הילד בגיל צעיר, אלא *פועל* מתוך הבנה רגשית עמוקה ויוזם חיבור רגשי דרך נוכחות, רוך וזמינות.

* בהורות מבוססת תקשורת מקרבת – יש עידוד מפורש לשיח רגשי גלוי, לשיום רגשות, ולהזמנת הילד לבטא את עצמו מילולית מגיל מוקדם ככל האפשר.

---

### לסיכום:

* **הורות היקשרותית** מתמקדת בבניית קשר רגשי בטוח לאורך זמן, מתוך הבנה שזו הקרקע להתפתחות בריאה.

* **הורות בתקשורת מקרבת** מתמקדת בשיח כנה ומכבד ברגע ההווה, מתוך הנחה שכשהצרכים מקבלים מענה – ההתנהגות משתנה באופן טבעי.

* שתיהן רואות את הילד בעיניים רכות, חומלות ואנושיות, אך מציעות כלים שונים להתמודדות עם מצבים יומיומיים. שילוב ביניהן יכול להיות עוצמתי ומאוזן.

אני רק מסייגת שלא למדתי בצורה שיטתית מספיק את הגישה ההיקשרותית.

אבל כן חושבת שצברתי שעות של לימוד.

אז לדעתי בדוגמה של המעבר חציה,

לפי הגישה ההקשרותית, המענה לצורך של הילד יבוא מתוך מענה רגשי לסיטואציה.

גם בתקשורת מקרבת.

אבל בגישה ההיקשרותית, לדעתי, אין מספיק דגש על הצד של ההורה.

למה להורה חשוב לתת יד לפני מעבר חציה?

יכול להיות שזה ברור מאליו ולכן לא צריכים לנבור בזה, אבל מניסיון החיים שלי, כשהפוקוס הוא למה הילד עושה את מה שהוא עושה, למה הוא זקוק, מה הוא מרגיש, מה עובר עליו,

אז לפעמים "שוכחים" מראש למה הייתה פה התנגדות, למה הבקשה מלכתחילה עוררה אי נוחות שהצריכה להפעיל צורת חשיבה מסויימת.

למשל אמא אומרת ב18:30 מתקפלים מהגינה הביתה.

הילדה באה וממש מבקשת להישאר עוד קצת כי בדיוק הגיעו החברות, ואת כן רוצה שהיא תיפתח אליהם יותר ואת לא רוצה שהיא תפספס את ההזדמנות, וגם איך היא תרגיש לראות את החברות משחקות אחת עם השניה ורק היא לא.

אז את אומרת אוקי ניתן להם עוד עשר דקות, לא כי היא ביקשה וקשה לך לסרב, כי את חושבת שבאמצ כדאי להישאר עוד קצת.

ואחרי עשר דקות ילד אחר בא עצוב ומסביר שהוא חצי שעה חיכה לנדנדה ובדיוק עכשיו היא התפנתה, ואת מרגישה אותו ומבינה שעדיף לתת לו עוד חמש דקות להתנדנד כי אם לא, יהיה לו קשה יותר לאסוף את האכזבה היום כי ממילא אבא במילואים והוא מתגעגע או שהיה לו תאקל מוקדם יותר היום עם הגננת.

ואז אחרי רבע שעה התינוק כבר לא יכול לחכות ואת מחליטה להניק בנחת בפארק ולא לגרום לו לתסכול. וגם ממילא האיחור גרם לכך שכשתגיעו הביתה יהיה בלאגן אז עדיף להניק כשהילדים עוד עסוקים בפארק.

ואז כולם חוזרים הביתה והכל טוב, רק שאת סיימת את היום יותר מותשת ממה שתכננת, ובשעה קצת מאוחרת.

ואולי פספסת את השיעור ספורט בכמה דקות וכבר יצא לך החשק.

ואז את אומרת לעצמך פעם הבאה אני לא שוכחת למה רציתי לצאת מהפארק ב18:30, אבל בזמן אמת קשה לאחוז את זה כי הפוקוס הוא על הצרכים של הילדים עכשיו, לא על הצורך שלי עוד שעה וחצי.

בתקשורת מקרבת צורת החשיבה היא באוטומט מראש על שני הצדדים.

זיהינו קונפליקט.

מי שני הצדדים? מה הם רצו?

אמא רצתה לחזור, ילדה רצתה להישאר.

למה אמא רוצה לחזור?

למה ילדה רוצה להישאר?

מה הצורך של האמא?

מה הצורך של הילדה?

אמא רצתה לסיים השכבות ב20:00,

הילדה רצתה להישאר כמה דקות.

כשזה אחד מול השני, קל יותר "להחזיק" את שני הצרכים ולא לוותר על הצורך שלנו בזמן קבלת ההחלטה אלא רק לזקק את הפתרון שיתן מענה לשני הצרכים.

לדוגמה בסיטואיה כזאת אולי לבקש מאמא של אחת החברות ללוות אותה הביתה כשהם חוזרים..

כשההורה שם את הצורך שלו על המאזניים כבר בהתחלה פחות מצטבר תסכול ו"שאיבה" רגשית.

ככה אני מרגישה.

אבל שוב מדגישה שלא למדתי את ההיקשרותי כשיטה מסודרת, ומה שעשה לי סדר ספציפית בזה, זה דווקא תקשורת מקרבת.

מדיונים קודמים הבנתי שלא הבנתי את הגישה ההיקשרותית עד הסוף מהבחינה הזאת, אבל כמה שניסיתי לחפש "השלמה" בגישה ההיקשרותית לא מצאתי את זה באופן הזה, אז לא יודעת.

בכל אופן המטרה היא לא לתת ציונים,

אלא ללמוד כלים מכל דבר, והגיוני שכל אחד לומד ומתרשם בעיקר איפה שהוא הרגיש שחסר לו משהו בהבנה או ביישום ושהדברים לא מתיישבים לו עד הסוף.

אז הכל בסדר ומכל מלמדי השכלתי..

בדוגמא של הגינה ההורה צריך לעשות איסוף עוד לפני שיוצאים- לרדת לגובה העיניים ולשאול על מה שהוא עושה ואז להגיד שצריכים ללכת

להתכונן קצת זמן לפני

להציב גבול בלי לכעוס ומתוך הובלה עם מקום לתסכול של הילד. לילד מותר להיות מתוסכל מזה שצריכים ללכת וזה בסדר

ואם זה לא עובד אז להרים ולקחת הביתה. בלי כעס אלא במקום שהוא לא מצליח לאסוף את עצמו אז אני יעזור לו

ולהגיד לו שאני רואה שהוא כועס

דווקא הדוגמא של הנדנדה דווקא לא בהכרח לתת לו להתנדנד- הרבה פעמים האיסור הקטן שגורם להכל התפרק הוא חיובי כי זה משחרר הכל

קיצור גם זה על קצה המזלג.. כל גישה מכילה בתוכה המוןןן

מה שאת מתכוונת, זה איך לתווך לילד את ההחלטה לא להיענות לבקשה שלו מכל סיבה שהיא.

במקרה זה הגישות (תקשורת מקרבת וההיקשרותית) מאוד דומות, לגלות אמפטיה וכו וכל מה שכתבת והסברת יפה.

אבל אני מדברת על מצב שבו את כהורה החלטת שאת כן רוצה להיענות לצורך של הילד.

כי לפעמים התכנונים שלנו לא לוקחים בחשבון הכל ואז תוך כדי מגלים נתון חדש ומחליטים כן להיענות, ואז השאלה איך התהליך מתנהל אצל ההורה (בראש) ותוך כדי תנועה מה שנקרא.

אני חושבת שאין גישה יותר או פחות נכונה אלא שיש מינונים לכל גישה בהתאמה לכל ילד. ולכן כשמכירים כמה שיטות אפשר להשתמש בהם ולראות מה הכי נכון לכל אחד מהילדים.

ממליצה ממש על הפודקאסט של רותי דריאל

תשמעי קצת ואז תביני אם את מתחברת בכלל

הייתי מנסה לשים קרם או חמאת שיאה.

לא רואים שום דבר חיצוני, שמתי באמת קרם לחות אך עדיין רגיש מאד מאד

התרחבות של הרחם.

זכור לי שבערך בשבוע הזה גם התחילו לי כל מיני כאבים חדשים (גם בהריון תאומים).

אם זה ממשיך, הייתי מתייעצת עם הרופא.

חושבת שזה לא היה משהו מלחיץ

תנסי אולי קרם טוב? תתארי לאחות במעקב הבא

זה מרגיש באמת כמו משהו עצבי בעקבות מתיחת העור. השאלה אם יש איך לתפור את זה...

וגם אז יהיה כאבים אחרים 😊

אבל מעודדת אותך שכשנכנסים לשגרה זה ממכר.

😍😍

מגיעה על לחשוב על אחרי🫩

תודה לך

כששמים לי בלידה את המוניטור על המקום הזה אני צורחת יותר מבצירים..

פעם רופא אמר שאולי זה בקע והעצבים חשופים יותר

תודה לך. זה ממש כאב לא נעים

Google Search

מניחה שסתום לא העבירו לחורף. נקווה...

מזל טוב!!!! תרגישי טוב והרבה נחת!!!!!

1. בדיוק בדיוק ככה היה לי, בשניות הראשונות של ההנקה, פשוט כאב מפלח. עבר אחרי שבוע/שבועיים... תחזיקי מעמד

2. תקין לגמרי היובש, העור מתקלף ותיכף יחזור להיות עור בייבי חלק ונעים

3. איזה סוג הפרשות? הייתי שואלת את המוהל...

זה היה בסדר, אבל אני מציקה לו מלא אז חשבתי להתייעץ אתכן, נשמע שתקין ב"ה

2. לעשות לו אמבטיה עם שמן תינוקות לאמבט, בלנאום או של ד"ר שיפר. זה עוזר במיידי! גם למרוח בקרם (אני מעדיפה טבעי או שמן שקדים אבל אפשר גם של ד"ר פישר למשל)

3. ההפרשות אחרי הברית עדיין תקינות, ממה שזכור לי עד שבועיים זה יורד בהדרגה..

   כמובן להמשיך לשטוף ושהאיזור יהיה תמיד נקי

ולגבי 2

זה עובר לבד

אם ממש מפריע לך אפשר למרוח בפנים (או בכל הגוף אם תרצי...) חלב שלך.

לגבי 3 תמיד כדאי לשאול את המוהל,

אבל ממה שזכור לי לקח איזה שבועיים עד שהיה נראה רגיל לגמרי

1. כן, זה כאבי תופת, אבל משתפר אחרי שבועיים בע"ה, ואחרי חודש כבר לא כואב כמה שאני זוכרת. מה שאת עושה זה מצוין.

2. זה בסדר גמור, מחליף את העור לעור של תינוק נעים ורך 😌

3. האמת לא זוכרת. אבל הייתי תמיד שולחת תמונות למוהל עוד מלא זמן אחרי הברית 🫣

לגבי פ2?

נסי לכבס בלי

ואולי חומר כביסה עדין

לפעמים הבישום עושה להם קילופי עור

רק גל תינוקות?

משתדלת לא לשים יותר מדי

ובלי מרכך בכלל

1. היה לי גם ככה. לנשום עמוק זה עבר אחרי כמה ימים.

בהמשך ל1

יש לי כאב חד בשד אחד. לא בפטמה, כמו דקירות כאלה פנימיות. כואב מאודדד ולא יודעת ממה זה יכול להיות?

לא יודעת בדיוק מה זה אומר..

יש לך יועצת הנקה להתייעץ איתה אפילו טלפונית?

אצלי עם כאבים שונים הרפידות הטיפוליות של ארדו מאוד עזרו

צריך לעסות בעדינות איפה שכואב , אפשר תוך כדי שהוא יונק

גם מקלחת חמה יכולה לעזור אם זה באמת גודש

תשאלי בגיפיטי. אם לא ישתפר עד אחרי שבת תנסי משחה של פטריה.

חשבתי בפטמה, אם זהלא שם אז לא יודעת מה זה,

אלא אם זה התמלאות בחלב.

לק"י

או שזה כואב מידי?

(לא יודעת אם זה אמור לכאוב עד כדי כך).

ומזל טוב!! הרבה נחת ושמחה!!

את אומרת להם בפנייה/ וואטסאפ מה חשוב לך ולפי זה מתאימים לך.

למכון רותם גם יש שירות דומה, אבל אצלם עושים את זה בפגישה בתשלום ויש פחות מטפלות דתיות.

@נגמרו לי השמות

אני חושבת שאפשר לסמוך על ההמלצות שלה.

בלי לחץ בכלל. פשוט לומר שוב ושוב שאת לא מרשה ולתת לו חיבוק במקום

זה חשוב גם כדי שילמד לא לגעת שם לנשים אחרות כמו המטפלת במעון או סבתא.

ובכללי חשוב שהמגע יהיה בגבולות שנעימים לך.

שהילדים שלי נוגעים לי בחזה, כמו שלא מפריע לי שהם נוגעים לי בבטן או בידיים, בטח ילד קטן ותמים

הוא עוד ינק, ככה שזה ממש כמו שהוא ייגע בבקבוק

כלומר אם את מרגישה חוסר נעימות שהוא יגע בך שם זה הכי נורמלי בעולם (גם אני הייתי מרגישה ככה) ואפשר פשוט להזיז לו את היד בנעימות ולהגיד לו איך החיבוק נעים לך.

ואם זה לא מפריע לך ורק רצית לוודא שזה תקין אז תתעלמי ממני 😂

בעיני, אם זה מפריע לך תזיזי לו את הידיים באלגנטיות,

אם זה לא מפריע לך, נראה לי עזבי, הוא קטן ותמים.

אני כבר הרבה אחרי השלב הזה

אבל באופן כללי

פחד זה לא דבר שמנהל את חיי

כי פחד יכול להיות המחסום הכי גדול להגשמת חלומות ורצונות

כלומר, הרצון להבאת ילדים לא יושב על ההיגיון הפשוט, אלא על הלב ועל יצר החיים.

זה טבע העולם.

ואם אדם לא מרגיש את זה באופן טבעי, אז אני חושבת שכדאי לטפל בזה, לבדוק מה יושב שם בעומק, למה הפחד משתלט על יצר החיים הטבעי.

בכל אופן, תפילות הן הפתרון הכי טוב לכל דבר שלא תלוי רק בידיים שלנו

ואני מאוד רוצה, זה מרגיש כבר צורך מרוב שאני רוצה.

אבל הפחד כן קיים ואני מנסה להבין מה עושים עם זה. כי תכלס, אנחנו מביאים ילדים לעולם רע. כן, יש אנשים טובים. אבל גם הרבה אנשים רעים, שפוגעים באחרים, ומפחיד להביא אותם למקום כזה. מעבר באמת לזה שמי אמר שיצאו מחונכים כמו שצריך?

ולא לחשוב יותר מדי. כלומר, לחשוב רק על האושר שבהבאת ילדים לעולם, על האמונה שבע"ה הגאולה קרובה והילדים שלך יגדלו בעולם טוב ושלם, על זה שהם ואתם מושגחים בידיו של הקב"ה...

ואם לא מצליחים לעשות זאת לבד - אז הולכים לטיפול...

יש בו המון דברים קשים, וזאת כן התמודדות בשבילי. אבל במהותו הוא טוב. הוא גילוי של ה'.

שהמחשבות האלה הן דרך של הנפש לאותת לנו שאנחנו לא בנויים כרגע לילד או לעוד ילד.

אם את כבר רוצה אולי יעזור לך טיפול סביב הנושא אבל מאמינה שכשתוכלי נפשית את פשוט לא תהיי מוטרדת מזה

שלמרות כל הטעויות שההורים שלי עשו בגידו שלי

ולמרות הקשיים שעברתי בחיים

אני שמחה שהם בחרו להביא אותי לעולם...

מאמינה שכל אחד שתשאלי יגיד לך ככה

גם כאלה שעברו דברים יותר קשים ממני

אני משתדלת להחזיק בראש שאני עושה את ההשתדלות שלי ומתפללת לה' שיעזור, ובסופו של דבר מה יקרה זה בידיים שלו.

אבל אחרי שיש לי אני יכולה להבין על מה את מדברת

וזה לא פשוט. בכלל

אבל זה ממלא אותי באושר גדול.

אבל הזכרת לי מאד את החששות שהיו לי.

בסוף, אצלי, רק כשהרגשתי שאני מוכנה גם לתרחיש תיאורטי שבו הילד הופך למבוגר בעייתי מוקצן, נניח חלילה מתמכר לסמים קשים ובמובן מסויים אני מאבדת אותו, והשלמתי עם תרחיש כזה, הסכמתי להתחיל.

כן היה לנו ברור שאם אחד אז שניים כי לא פייר לגדול לבד.

שאביא ילדים לעולם כזה

מאז יש לנו עוד שתיים.. ברוך ה'

מה שאני מנסה לומר- שבסוף יצר החיים גובר על ההישרדותיות

בסוף רוב העולם הוא טוב, ולתת חיים זו מתנה

לי גם עזר שקראתי איפשהוא שהנשמה מחכה לרדת לעולם. היא מחכה ואת גואלת אותה

לא עושה לה רע שהורדת אותה לעולם, אלא הטבת איתה

לא זוכרת מקור, אולי מישהי כאן תדע

מפחיד אותי דברים אחרים כמו שמשהו יקרה להם וכזה, אבל לא מפחיד אותי שהם יהפכו לאנשים רעים או שהחינוך שלהם לא יצא טוב.

אני משתדלת להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, ולחנך אותם למה שאני מאמינה בו. אני מכירה בזה שחינוך והורות טובה זה תהליכים שקורים לאורך כל החיים, ואני משתדלת להתקדם ולהשתפר כל הזמן.

ואם כשהם יגדלו הם יבחרו אחרת, בחירות שאני לא מאמינה בהם או חושבת שהם פוגעות בהם, אני מקווה שאני יצליח להכיר בזה שהם בני אדם נפרדים ממני ויכולים לבחור אחרת, ולהמשיך לאהוב אותם ולתמוך בהם בכל מצב.

"להביא ילד לעולם זו החלטה משמעותית. זה לבחור בכך שלנצח הלב שלך יתהלך מחוץ לגוף שלך"

(אליזבת סטון, סופרת אמריקאית)

אני מרגישה שזה ממש נכון, ורק תכפילי את התחושה במספר הילדים. ואני לא אמא חרדתית בכלל, אני מקבלת את זה שזה הטבע, ככה ה' התכוון, שנאהב את הילדים שלנו כ"כ, והוא נותן לנו כוחות-

לסמוך עליהם שילכו בדרך טובה

ולסמוך על עצמנו שאנחנו נותנים להם כלים טובים ונכונים שמאפשרים להם להתמודד,

ולסמוך עליו כמובן, שהוא שומר עליהם ואוהב אותם. לי עוזר לזכור ברגעים של פחד שהילדים שלי הם גם הילדים שלו ואנחנו בעצם בהורות משותפת. זה נותן לי הרבה ביטחון ורוגע ומזכיר לי שהם מושגחים ושהוא משגיח גם עלי שלא אעשה יותר מדי שטויות ושאהיה אמא מדויקת לילדיי.

אבל כן זה בהחלט מפחיד וקיים ונוכח

גם אחרי שהילדים נולדים כמובן אבל אצלי יש פחד מאוד גדול גם מהתהליך עד הלידה כולל..

בכל מקרה, מה שגורם לי בסופו של דבר כן להפסיק מניעה/לעשות פעולות שבע"ה יובילו להריון ולתינוק

זה כשהרצון גובר על הפחד.

אני לא מחפשת לא לפחד. זו לא אופציה שקיימת מבחינתי ולא משהו שאני שואפת אליו, הפחדים הם חלק מהסל שיש לי בחיים ואיתם אני עובדת.

אבל בשלב שבו הפחדים לא מוחקים את הרצון, אני מבינה שאני בשלה להריון נוסף..

ממש כעסתי על עצמי שאני כ"כ אגואיסטית שמביאה את הילד לעולם שכולו עבודה קשה, ושאפילו הלידה שהיא תחילת החיים מתחילה בכזה קושי פיזי (כי אני לא יודעת מה תינוק מרגיש בכל התהליך הזה של הלידה, גם פיזית וגם רגשית הכל מבלבל וחדש)

אבל אני חושבת שטוב לילדים שלי, ברור שיש קשיים וגם יהיו להם בעתיד כי זה העולם, אבל ברוב הזמן טוב להם, והם שמחים. וגם לי עם כל הקשיים שהיו לי בילדות (והיו הרבה, וב"ה שהילדים שלי לא עוברים אותם) עדיין טוב לי ואני שמחה שנולדתי.

הם גם מרחיבים לי את הלב כל יום מחדש שאחרי תקופה בלי תינוק הרצון פשוט משתיק לי את כל הפחדים והופ מגיע עוד ילד....

אבל אני תמיד זוכרת שתפקיד של אישה יהודיה זה להביא ילדים והשותף השלישי מלווה אותי ואותם בכל התהליך הזה.

במצרים הנשים ידעו שהילדים שלהם יישלכו ליאור והן עדיין הביאו ילדים.

התפקיד שלי זה להביא אותם ולסמוך על הקב"ה שיעזור לגדל אותם בנחת, בשלום, ברווחה.

באמת עמרם היה מאוד רציונלי והגיוני כשגירש את יוכבד אשתו, כי באמת איך אפשר להביא ילדים לעולם של עבדות ואובדן?

אבל נשות ישראל במקורן ניחנו ביכולת להתעלות מעל השכל, ולהמשיך להביא ילדים לעולם.

והנה - בזכותן אנחנו קיימים היום

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

הייתי אמורה ללדת חודש אחרי התל"מ האחרון של גיסתי (כאילו שבוע 42) בסוף ילדתי יום אחריה

ושתינו עשינו ברית.

האמת היה קצת מעצבן כי מהצד של בעלי רק חמי וחמותי הגיעו כי כולם הרגישו שיצאו ידי חובה בברית יום לפני

אבל בפועל הם נולדו 3 שבועות הפרש. כך שהייתה ברית ויום אחכ פידיון. כולם הגיעו גם לזה וגם לזה (אבל אולי גם בגלל שפדיון זו מצווה שלא תמיד עושים, וזה גם היה אחהצ, בניגוד לברית שהיא בבוקר)

וכו'

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

אףפעם לא הגעתי לתאריך ותמיד יולדת מוקדם.

הפעם גיסתי הייתה צריכה ללדת שבועיים וחצי לפני וכולם אמרו שבטח אלד לפניה. אז נכון שכבר הייתי בביח יום לפני שילדה אבל בסוף שחררו אותי. ילדתי 5 ימים אחריה וממש הייתי רוצה הפרש גדול יותר.

נראה לי באף לידה לא רציתי ללדת אבל מסתבר שהילדים שלי כבר רוצים לצאת...

שאני רוצה לסחוב כי אףפעם לא הגעתי לתאריך ואני לא יודעת איך זה...

כבר לא בטוחה שאוכל לנסות ולבדוק איך זה ..

אבל כנראה שאת ממש מיוחדת, כי גם כשעברת את התאריך, את עדיין אוהבת😉

אני כל כך אוהת להיות בהריון....

תמיד מרחמת על מי שכבר ילדה חחח.

הכי מושלם כשהם בפנים שמורים ומוגנים.

ואני כל כך יפה וסקסית...

לא כי כ"כ כיף לי להיות בהריון פשוט כי אני *מפחדת* להגיע לרגע הזה, אז כמה שאני סובלת וכאובה בהריון, אני לא מחכה להגיע לרגע הלידה, אבל מי שואל אותי? כשזה מגיע זה מגיע.

תמיד אני אומרת לעצמי שאיזה מזל שיש 9 חודשים מאז שנכנסת להריון עד הלידה, אם זה היה קצר לא הייתי מעיזה להכנס להריון.

אבל להיות אחרי זה כ"כ כיף לדעת שעברתי את זה!

אני לא מחכה ללדת

אני מחכה להיות אחרי

חחחח

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

ילדתי פעמיים כמה ימים אחרי גיסתי, ולא הרגשתי שזה. השפיע על היחס של המשפחה.

זה מאוד הגיוני לרצות כבר ללדת ולקנא במי שכבר יולדת...

לא הבנתי למה הסקת מזה שאת אדם רע

את לא רוצה שלא יהיה לה

את פשוט רוצה כבר גם..

אבל נשמע שזה פחות עושה לך טוב התקשורת האינטנסיבית איתה כרגע, אז תכתבי לה משהו נעים שיאפשר לך מרחק

(אגב היא לחלוטין כן גיסתך חח)

והיא מסכנה עבר לה…

כל היום היתה עם ציר כל שעה ובערב הפסיק…